פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 18898-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד מוטי גרטל פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטותיו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול מהימים 3.2.2026 ו-10.2.2026, בגדרן נדחתה בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, מיום 28.10.2025 (להלן, בהתאמה: בית הדין הגדול ו-בית הדין האזורי). על קצה המזלג, תביעת גירושין שהגיש העותר לבית הדין האזורי הסתיימה בחתימת הסכם גירושין בין העותר ובין המשיבה 3, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.2.2025 (להלן: הסכם הגירושין). זמן מה לאחר שהסתיים ההליך, ולאחר שהחליף את ייצוגו, הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעה לביטול הסכם הגירושין. תביעתו נסמכה על עילת העושק החוזית, תוך שהעותר טען כי ההסכם מקפח אותו באופן קיצוני ונחתם בהיעדר גמירות דעת, בשל מצבו הרפואי והנפשי המורכב בעת שנחתם. תביעתו נדחתה בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 28.10.2025; וביום 22.1.2026 נדחתה בקשת העותר "לעיון מחדש" בפסק הדין. כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, ביום 2.2.2026, הגיש העותר לבית הדין הגדול "כתב ערעור לחלופין בר"ע ובקשה למתן ארכה". במסגרת זו טען העותר כי ערעורו הוגש במועד, זאת מן הטעם שיש למנות את מועד הגשתו ממועד מתן ההחלטה בבקשה לעיון מחדש, אך הוסיף וביקש "למען הזהירות" רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 22.1.2026; וכן בקשה לארכת מועד להגשת הערעור. במסגרת הבקשה האחרונה טען העותר כי "כיבד את הערכאות" ופעל בתום לב, עת המתין עם הגשת ערעורו עד למתן ההחלטה בבקשתו לעיון מחדש. בהחלטה שנתן ביום 3.2.2026, קבע בית הדין הגדול כי יש לראות בהליך שהוגש בקשת רשות ערעור מפאת חלוף המועד להגשת ערעור (שלושים יום בהתאם לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון)); ומשאין בבקשה לעיון מחדש כדי לעצור את מנין הימים להגשתו. לגופו של עניין, דחה בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור מהטעם שסיכויי הערעור להתקבל "קלושים ביותר", שעה שהעותר היה מיוצג ונתן הסכמתו להסכם הגירושין שערך בא כוחו הקודם על בסיס הצעה שהציע בית הדין האזורי. "בקשה להבהרה" שהגיש העותר נדחתה אף היא בהחלטה מיום 10.2.2026, תוך שנקבע כי לא נמצאו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המועד להגשת ערעור, כנדרש בתקנות הדיון. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה מבוקש כי נורה לבית הדין הגדול לדון בערעורו של העותר לגופו. בעיקרו של דבר, מלין העותר על החלטת בית הדין הגדול שלא ליתן לו ארכה להגשת ערעורו, וטוען כי בכך "חסם" בית הדין את "דרכו של העותר לערכאת הערעור בגין שיהוי טכני זניח, תוך התעלמות מוחלטת מעיוות דין זועק וממצבו הרפואי של העותר"; זאת, תוך הפרת חובת ההנמקה המוטלת עליו. לדידו, בית הדין הגדול פעל בחוסר סבירות קיצוני ופגע בזכותו לגישה לערכאות. כן נטען, כי לגופו של עניין "סיכויי הערעור גבוהים ביותר ו'זועקים לשמיים'". לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהם מוגבלת למקרים חריגים בלבד, בהם נפל בהחלטותיו פגם ממשי, כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק או פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי (וראו, מיני רבים: בג"ץ 626/23 פלוני נ' בית הדין הרבני בירושלים, פסקה 6 (29.1.2023)‏‏; בג"ץ 6165/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (21.8.2023)‏‏; בג"ץ 3348/24 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (17.4.2024))‏‏. הלכה זו חלה ביתר שאת מקום בו העתירה מכוונת נגד החלטות הנוגעות להארכת מועד להגשת ערעור (וראו, מיני רבים: בג"ץ 4260/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (17.5.2005) (להלן: עניין פלונית); בג"ץ 39203-10-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 (23.11.2025)). לא מצאתי כי עניינו של העותר בא בקהלם של מקרים נדירים אלה. אין, למעשה, חולק כי הערעור הוגש לבית הדין הגדול בחלוף המועד להגשתו. בניגוד לטענת העותר, אין מדובר ב"שיהוי טכני זניח", אלא באיחור של כחודשיים ימים. על פי תקנות הדיון, "רשאי" בית הדין הגדול להאריך מועד להגשת ערעור רק "בנסיבות מיוחדות"; זאת משיקולים של יעילות ההליך המשפטי, סופיות הדיון והבטחת הוודאות והיציבות (עניין פלונית, פסקה 4; והשווה לדרישת ה"טעמים המיוחדים" בתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בית הדין הגדול קבע בהחלטתו שלא נתקיימו בעניינו של העותר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הארכת מועד, ולפיכך דחה את הבקשה. טענתו המרכזית של העותר היא, כי בית הדין הגדול דחה את בקשתו מבלי שנתן דעתו "לנסיבותיו המיוחדות, הבריאותיות והרפואיות". ואולם, עיון בכתובים מעלה, כי העותר סמך את בקשתו להארכת המועד על הגשת בקשתו לעיון חוזר, ולא תלה את איחורו בנסיבותיו הרפואיות (שמקורן באירועים משנת 2022). מכל מקום, בית הדין הגדול בחן את בקשתו של העותר, ודחה אותה בהתבסס על האיחור הניכר בהגשת הערעור; העדר נסיבות מיוחדות; וסיכויי הערעור להתקבל שהוערכו כ"קלושים ביותר". זאת, בין היתר, בהיות העותר מיוצג לכל אורך ההליך, העובדה שהסכם הגירושין נערך על-ידי בא כוחו דאז, ומשניתנה לעותר שהות לשקול את הדברים בטרם אושר ההסכם. אין בטעמיו של העותר כדי ללמד כי נפל פגם בהחלטותיו של בית הדין הגדול, לא כל שכן פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 250/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 9 (26.3.2015)). סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ה' ניסן תשפ"ו (23 מרץ 2026). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת