מדינת ישראל נ. שמעון (שימי) פחימה

פסק-דין בתיק ע"פ 1887/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1887/12 ע"פ 2016/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. שמעון (שימי) פחימה 2. שמעון (שימי) ביטון 3. צחי יאמין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' גלעד) בת"פ 1594-10-11 מיום 25.1.2012 תאריך הישיבה: ב' באייר התשע"ב (24.4.2012) בשם המערערת: עו"ד אוהד גורדון בשם המשיבים: עו"ד עאדל בויראת; עו"ד אחמד יונס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' גלעד). 1. במסגרת הסדר טיעון שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 13.11.2011 הודו המשיבים בעובדות כתב אישום מתוקן, המייחס להם עבירות של סחיטה בכוח, גניבה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 427 רישא, 384 בצירוף סעיף 29 ו-381(ג) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). למשיב 1 יוחסה גם עבירה של סחיטה באיומים (סעיף 428 רישא לחוק העונשין). לפי עובדות כתב האישום המתוקן, הלווה המשיב 1 למכרו (להלן: המתלונן), הלוואה על סך של כמאה אלף ש"ח. המתלונן השיב את ההלוואה במספר תשלומים. ביום 13.2.2011, הגיע המשיב 1 לביתו של המתלונן ודרש ממנו סכום נוסף של 50,000 ש"ח. בשני אירועים נוספים באותו חודש, הגיע המתלונן לביתו של המשיב 1, שם היכה אותו המשיב 1 ובאירוע אחד אף איים עליו כי יפגע באימו אם לא ישולם לו הסכום הנוסף שדרש. כחודשיים לאחר מכן הגיע המשיב 1 לביתו של המתלונן, ששהה שם יחד עם אימו ואיים עליהם כי יפגע בהם. בעקבות המשך סירובו של המתלונן להיענות לדרישתו של המשיב 1 לשלם את הסכום הנוסף, הוחלט בידיעתו של המשיב 1 להכות את המתלונן ולגנוב את רכבו. באחד הימים כאשר שב המתלונן לרכבו לאחר שבילה בחתונה, התנפלו עליו המשיבים 3-2 ואדם נוסף, היכו אותו נמרצות והוציאו אותו מהרכב. המתלונן הצליח להימלט מידיהם והם הסתלקו מהמקום ברכבו. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן חבלות במצחו, בעיניו ובצווארו. 2. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גלעד) הרשיע את המשיבים, כאמור, על-פי הודאתם. על המשיב 1 הושת עונש של 18 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי. על המשיבים 2-3 הושתו 15 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט עמד על החומרה הטמונה בעבירות הסחיטה ועל כך שהן מחייבות ענישה מרתיעה. בית המשפט ציין כי המתלונן ואימו היו שרויים במצוקה קשה בשל מסכת האיומים והאלימות שהמשיב 1 וחבריו הטילו עליהם במשך חודשים. בגזר דינו של המשיב 1 נשקלו לחומרה עברו הפלילי המכביד והעובדה שביצע את העבירות שעה שהיה משוחרר בתנאים מגבילים (תחילה במעצר בית מלא ולאחר מכן במעצר בית חלקי) בגין חשד בביצוע עבירה אחרת. כן נלקחו בחשבון לחובתו המלצתו השלילית של שירות המבחן בעניינו והעובדה כי אינו לוקח אחריות על מעשיו או מביע חרטה. גם בגזר דינם של המשיבים 3-2 נשקלו לחובתם המלצות שירות המבחן לשלוח אותם למאסר בפועל. בית המשפט זקף לזכות המשיבים כולם את הודאתם המהירה שחסכה את הצורך להעיד את המתלונן ואת העובדה כי אף אחד מהמשיבים לא נשא בעבר בעונש מאסר בפועל. כן שקל הוא לטובת המשיבים 2-3 את העובדה כי המתלונן לא נפגע באופן חמור; את חלקם הפחוּת במסכת הסחיטה ; ואת היעדרו של עבר פלילי מכביד בעניינם. בצד האמור סירב בית המשפט לייחס משקל להסכם "הסולחה" שנערך בין המשיב 1 למתלונן והוצג לפניו. בהקשר זה נקבע כי ההסכם אינו כולל התייחסות לעובדות לאשורן, הוא נעדר נטילת אחריות מצד המשיב 1 או פיצוי המתלונן וכי כל מטרתו הוא לנקות את המשיבים מאחריות ולהביא להקלה בעונשם. מכאן הערעורים שלפנינו – המדינה מבקשת להחמיר בעונשם של המשיבים, ומנגד, טוענים השלושה כי בית המשפט קמא החמיר איתם יתר על המידה ומבקשים להקל בו. 3. בערעור המדינה נטען כי העונשים שהושתו על המשיבים אינם הולמים את חומרת מעשיהם. המדינה עומדת על חומרתה המיוחדת של עבירת הסחיטה וטוענת כי יש להחמיר בעונשם של המשיבים – בעיקר משיקולי הרתעה. בנוסף טוענת המדינה כי גזר הדין לא משקף דיו את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים לציבור הרחב. המדינה מפנה לתסקירי המבחן בעניינם של המשיבים שם נמצא כי הם אינם מפנימים את חומרת מעשיהם, אינם מגלים אחריות או אמפתיה למתלונן וכן כי קיים סיכוי שישובו לבצע עבירות חמורות בעתיד. המדינה מדגישה כי המשיב 1 אף ביצע את העבירות המיוחסות לו כאן בעודו משוחרר בתנאים מגבילים במסגרת הליך אחר. בצד האמור, משיגה המדינה על כך שבית המשפט קמא נמנע מלפסוק פיצויים לטובת המתלונן. 4. המשיבים טוענים כי העבירות בהן הורשעו לפי כתב האישום המתוקן הן למעשה עבירות שבסמכותו של בית משפט השלום. על כן לשיטתם, מן הראוי היה שהעניין ידון בבית משפט השלום או לכל הפחות ליתן לכך משקל בגזירת הדין. כן טוענים המשיבים כי רמת הענישה במקרה דנן חורגת מהסטנדרטים המקובלים בפסיקה בגין עבירות אלו. לגופו של עניין נטען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לגילם הצעיר של המשיבים, ולכך שזהו עונש המאסר הראשון עבור שלושתם. המשיבים משיגים על כך שבית המשפט אימץ – כך לשיטתם – את המלצות תסקיר המבחן כמות שהן, מבלי ליתן משקל לנסיבותיהם האישיות ומבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי, בפרט ביחס לאפשרות לשלבם בתהליך שיקום. באשר למשיב 1 נטען כי לא נלקחה בחשבון העובדה שבגין עבירות הגניבה והתקיפה, הרשעתו היא כמבצע בצוותא למרות שלא היה נוכח באירוע. בדיון עמד בא-כוח המשיבים על העובדה כי המשיב 1 הוא איש משפחה נשוי ואב לשלושה ילדים, ביניהם פעוט שנולד כאשר היה נתון במעצר במסגרת ההליכים בתיק זה. בנוסף, מלינים המשיבים על כך שבית המשפט קמא לא נתן משקל כלשהו להסכם הסולחה בין המשיב 1 לבין המתלונן. דיון והכרעה נקדים ונאמר כי דין הערעורים להידחות כפי שיפורט להלן. 5. כלל הוא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית והתערבותה מצטמצמת למקרים חריגים שבהם העונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות או שנפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7125/09 מדינת ישראל נ' מטודי (לא פורסם, 5.11.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 8 (לא פורסם, 3.7.2006)). לא מצאנו כי יש לחרוג מכלל זה בנסיבות העניין. 6. באשר למשיבים 2-3, דומה כי בית המשפט איזן נכונה בין השיקולים לחומרה ולקולה ביחס לכל אחד מהם. בגזר הדין ניתן משקל לחומרת העבירות שבהן הורשעו שאין להקל בהן ראש. המשיבים ארבו למתלונן, ובאישון לילה היכו אותו נמרצות, הוציאוהו בכוח מרכבו והסתלקו מהמקום תוך שהם גונבים את רכבו ומותירים אותו חבול ופצוע. כל זאת כחלק ממסכת של אירועי סחיטה באיומים ובכוח שהפעיל המשיב 1 על המתלונן בחודשים שקדמו לכך. בנוסף ניתן משקל להמלצתו השלילית של שירות המבחן בעניינם. מנגד, נשקלה העובדה שהמשיבים הודו בעבירות בכתב האישום המתוקן וחסכו את ניהול ההליך המשפטי ואת העדת המתלונן בפרט; שחלקם של השניים בפרשת הסחיטה בכללותה איננו מרכזי; שחבלותיו של המתלונן לא היו חמורות; ולזכותם נזקפה העובדה שזוהי הרשעתם הראשונה בפלילים. יוער כי בתסקירים המשלימים שהוגשו לבית משפט זה עובר לדיון צוין כי על אף התנהגותו האלימה והעבריינית של המשיב 2, הוא מגלה מוטיבציה להשתלב בטיפול. ובאשר למשיב 3 ציין התסקיר המשלים, כי הוא נעדר דפוסים עבריינים מובהקים, מביע חרטה על מעשיו ואף נמצא בעיצומו של הליך בניית תוכנית פיקוח. באיזון כולל של שיקולי הענישה לא מצאנו כי העונש שהוטל חורג לחומרה ממידת הענישה הראויה. משכך איננו רואים להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 7. באשר למשיב 1, מעיון בכתב אישום המתוקן עולה בבירור כי המשיב 1 הוא הדמות הדומיננטית שהניעה את פרשת הסחיטה. רוב האירועים המגוללים בכתב האישום הכוללים איומים, הכאה והטלת אימה על המתלונן ואימו בוצעו על-ידי המשיב 1 וביוזמתו. המשיב 1 הורשע בנוסף לעבירות הסחיטה בכוח, גניבה ותקיפה גם בעבירה של סחיטה באיומים. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הרבה הגלומה בעבירות הסחיטה, בשל שכיחותן מחד גיסא, ומאידך גיסא הקושי בחשיפתן על רקע חששם של הקורבנות לפנות לרשויות החוק (ראו: ע"פ 2745/06 מדינת ישראל נ' הרשקו, פסקה 5 (לא פורסם, 28.6.2006); ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (לא פורסם, 1.11.2001); ע"פ 1106/11 מדינת ישראל נ' ואקנין (לא פורסם, 29.6.2011)). עבירות הסחיטה אף הוגדרו בפסיקה כעבירות בעלות "שפל מדרגה מוסרי מיוחד" (ראו ע"פ 1725/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה ה(4) (לא פורסם, 14.5.2007)). 8. כן נבדל המשיב 1 מיתר המשיבים בהרשעותיו הקודמות. באמתחתו של המשיב 1 לא פחות מארבע הרשעות בעבירת של איומים ועבירות אלימות. מדובר אפוא בדפוס התנהגות עבריינית ולא באירוע חד-פעמי כפי שאולי ניתן לקוות ביחס למשיבים 3-2. כמו-כן, יש לציין כי העבירות נושא כתב האישום המתוקן בוצעו עת היה המשיב 1 נתון בתנאים מגבילים בגין חשדות למעורבות בפרשה אחרת, וכאשר זמן לא רב קודם לכן היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה בגין עבירות איומים ואלימות. זאת ועוד, בתסקיר המבחן שהוגש לבית המשפט בעניינו של המשיב 1 הומלץ על מאסר בפועל. שירות המבחן התרשם כי אין מקום לתהליך טיפולי בנקודת הזמן הנוכחית בשל דפוסי העבריינות המנחים את התנהלותו ועבר של ניסיונות טיפול כושלים. מהתסקיר המשלים שהוגש אלינו עובר לדיון עוד עולה כי המשיב 1 אף ביצע עבירות משמעת בזמן שהותו בכלא. מנגד, לזכותו של המשיב 1 נזקפה הודאתו, שחסכה את ההליך השיפוטי הממושך ואת העדת המתלונן. בצד האמור יצוין כי בדומה לבית המשפט קמא, איננו סבורים כי יש בהסכם ה"סולחה" כדי להוות שיקול לקולה ביחס למשיב 1, שכן כאמור הוא אינו מגלם חרטה או קבלת אחריות בגין המעשים שביצע. 9. בית משפט קמא הכיר במרכזיותו של המשיב 1 בפרשה וגזר עליו עונש חמור יותר מאשר זה שנגזר על שני המשיבים הנוספים. ייתכן שהעונש שנגזר עליו הינו על הצד הנמוך. ספק אם פער של שלושה חודשים בין עונש המאסר שהוטל על המשיב 1 לבין אלה שהוטלו על המשיבים 3-2 משקף את המדרג הראוי בין המעורבים בפרשה, וייתכן שהיה מקום להחמיר עם המשיב 1. עם זאת, משאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין ומשמדובר בעונש המאסר בפועל הראשון שמוטל על המשיב 1, ראינו בסופו של יום להשאיר גם את גזר דינו של האחרון על כנו. יש לקוות כי נשיאה בעונש מאסר בפועל, תשיג את התכלית ההרתעתית ותשפיע על המשיב 1 לזנוח את דרכו העבריינית. שני הערעורים נדחים אפוא. ניתן היום, ‏י"א באייר התשע"ב (‏3.5.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ בכפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12018870_M03.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il