בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1886/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: יהודה
זאב
נגד
המשיבה: זלמה פנינה
ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 13.9.96 בת.א.
409/95,
שניתן על ידי כבוד השופטים:
י'
זפט, ה' אחיטוב, ד' בר-אופיר
תאריך הישיבה: כ"ב בחשון
התשנ"ט (11.11.98)
בשם
המערער: עו"ד דוד מימון
בשם המשיבה: עו"ד דוד הורוביץ
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. המשיבה חתמה כמושכת על שיק משלה. סכום
ה"שיק" לא מולא. ה"שיק" נמסר לאחד אריק סטולוביץ (להלן -
אריק). אריק מילא ב"שיק" סכום של 144,500 ש"ח. כן רשם את המערער
כנפרע. השיק נמסר למערער. המערער הציג השיק לפרעון. השיק חולל. מכאן התביעה על
פיו.
2. בית משפט השלום (השופטת שיצר) קבע את הנתונים
הרלבנטיים הבאים: בין המשיבה לבין אריק התפתחה פרקטיקה, לפיה מסרה המשיבה מספר
ניכר של תורפי שיקים לאריק (לצרכי "גילגול כספים"). הלה היה משתמש בהם
לצרכיו, תוך שדאג להבטיח כי בטרם יפרעו יוכנס לחשבונה של המשיבה הסכום הדרוש
לפרעונם. בית משפט השלום דחה את טענתה של המשיבה כי מסרה התורף לאריק על מנת
שיכניס בו סכום של 42 ש"ח או 47 ש"ח, ואריק הוא זה שביצע תרמית כלפי
המשיבה. נקבע כי המשיבה היתה מודעת לשימוש שאריק ייעשה בתורפי השיקים שנמסרו לו.
בית המשפט הוסיף וקבע כי בין המערער לבין אריק התנהלה מערכת יחסים עסקיים, אשר
בגדריה נמסר השיק (כשהוא שלם ותקין) למערער. הלה פעל בתום לב, ולא ידע על מערכת
היחסים שבין אריק לבין המשיבה. על בסיס תשתית עובדתית זו נקבע כי המשיבה אחראית
כלפי המערער, שכן היא חתמה כמטיבה והיא חבה כלפי כל אוחז בעד ערך (סעיף 27(ב)
לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)). כן נקבע, לחילופין, שגם אם המשיבה
רומתה וגם אם אריק חרג מהרשאתו, המשיבה אחראית כלפי המערער, שכן הוא אוחז כשורה.
3. על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה
לבית המשפט המחוזי. הערעור נתקבל ברוב דעות. השופט בר-אופיר פסק (בדעת הרוב) כי יש
לקבל את טענתה של המשיבה כי "השיק" הוצא ממנה במרמה. למשיבה עומדת טענת
הגנה כנגד המערער, שכנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. השופט זפט (שופט המיעוט)
ביקש לקיים את פסק דינו של בית משפט השלום. על פסק דין זה הוגש - לאחר נטילת רשות
- הערעור שלפנינו.
4. ערעור זה בדין יסודו. הערכאה הדיונית קבעה כי
אינה מאמינה לטענת המשיבה כי רומתה. נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה
להראות כי הרשאתו של אריק הוגבלה למילוי השיק בסכום של 42 ש"ח או 47
ש"ח. נקבע כי המשיבה "הסכימה מרצונה, ללא כל פירוט, למסור שיקים על החלק
ובלבד [שאריק] יפקיד בחשבונה את הסכום הדרוש בסמוך למועד פרעונו של כל שיק
ושיק". בית משפט השלום ציין כי "גירסתה של הנתבעת [המשיבה] אינה אמינה
והיא נוצרה בדיעבד, לאחר שהוגשה נגדה תביעה והיא חיפשה מוצא כלשהו כדי להימנע
מתשלום". בנסיבות אלה, לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיה של
הערכאה הראשונה. ממצאים אלה מבוססים על חוסר האמון של הערכאה הדיונית בגירסתה של
המשיבה, ואין כל יסוד להתערבותה של ערכאת הערעור.
5. בכך ניתן היה לסיים את פסק דיני. עם זאת,
ברצוני לציין כי גם על פי התשתית העובדתית שהניחה ערכאת הערעור, דין הערעור
להתקבל. אפילו ביצע אריק תרמית כלפי המשיבה, ואפילו חרג מהרשאתו, אין טענות אלה
עומדות למשיבה כלפי המערער. הטעם לכך הוא, כי בנסיבות העניין המערער הוא אוחז
כשורה. אנמק בקצרה גישתי זו.
6. במשפט האנגלי מקובלת הגישה כי הנפרע אינו יכול
להיות אוחז כשורה (ראו Jones (R.E.) Ltd. V. Waring &
Gillow Ltd. [1926] A.C. 670). גישה זו
נדחתה - תחילה בהלכה הפסוקה ולאחר מכן בחקיקה - במשפט האמריקני (ראו W. Britton, Bills and Notes 308 (1961); Uniform Commercial
Code, Art. 3-302(2)). עם קום המדינה נפסקה בישראל ההלכה כמו במשפט
האנגלי (ראו ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י, חברה למימון נ' בראודה,
פ"ד ו' 1147). על הלכה זו נמתחה ביקורת קשה (ראו אוטולנגי, "היכול נפרע
להיות אוחז כשורה בשטר?", עיוני משפט א' 313 (1971)). בית המשפט
העליון צמצם את תחולתה (ראו ע"א 364/83 מזרחי נ' יעקבי, פ"ד
מא(3) 402, 407). בתי המשפט המחוזיים הרחיבו את הפירצה שנוצרה (ראו ת"א
(ת"א) 475/83 סובול כהנא נ' גדיני, פ"מ תשמ"ו (2), 243,
257. ת"א (נת') 8130/92 מולקה כתיבון (1989) בע"מ נ' פרל,
פ"מ תשנ"ג (4) 240, 244).
7. על שום מה נפסק, כי נפרע - אפילו נטל השטר
בתמורה ובתום לב, לפני שעבר זמנו כשהוא שלם ותקין - אינו יכול להיות אוחז כשורה?
שני טעמים ניתנו לדין זה. הטעם האחד - והוא טעם ענייני - הינו כי אוחז כשורה, הוא
מטבע הדברים צד רחוק ואילו הנפרע הוא צד קרוב (ראה י' זוסמן, דיני שטרות
260 [1983]). הטעם האחר - והוא טעם טכני - הינו כי דרישת החוק הינה כי השטר יסוחר
לאוחז כשורה ("ובשעה שסיחרו לו את השטר..."; סעיף 28(א)(2) לפקודת
השטרות [נוסח חדש]). "סיחור" בשטר לפקודה מוגדר כ"היסב של האוחז
שהוגמר במסירה": סעיף 30(ג) לפקודה. כאשר השטר מועבר לנפרע (אם על ידי המושך
ואם על ידי אדם אחר) הוא אינו מוסב אליו על ידי אוחז.
8. שני טעמים אלה, אין בהם כדי למנוע מהנפרע
מלהיות אוחז כשורה בכל הנסיבות. אכן, הטעם הענייני הוא ללא ספק כבד. אם המושך (או
העושה) והנפרע הם צדדים קרובים, אין מקום להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. נדרש
ריחוק בין המושך (או העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אחיזה כשורה דומה
היא לקניה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין
הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל,
שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת
השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם
ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר,
אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר
משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני (ראו א' ברק, מהותו של
שטר 59). על כן, עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה (ראו
ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב,
פ"ד לז(3) 830, 833). המקרה שלפנינו הוא דוגמא יפה לכך. בין המושך (המשיבה)
לבין הנפרע (המערער) אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין
המושך (המשיבה) לבין צד שלישי (אריק), ובין אותו צד שלישי (אריק) לבין הנפרע.
במצב דברים זה, המושך והנפרע הם צדדים רחוקים. אם "ננקה" את המקרה
ממחלצותיו הפורמליות, עניין לנו ביחס משפטי בין מושך לבין צד שלישי שהועבר לנפרע.
הנפרע הוא צד רחוק. אכן, על מקרה כגון זה כתב זוסמן:
"בשטר
בן ארבעה צדדים... נוטל הנפרע את זכותו מאדם שאינו צד לשטר, והמושך חב על פי
ההתקשרות שעשה עם אותו אדם, ולא עם הנפרע. במסמך כזה מחייב רעיון הסחרות להכיר
בנפרע כאוחז כשורה, כי הוא לא הרי צד לקשר החוזה המקורי" (שם, עמ'
260).
וברוח דומה ציין השופט בך:
"ההצדקה
העניינית להלכה... יוצאת מההנחה, שהנוטל הראשון הינו אכן בעל קירבה ישירה לתהליך
הוצאת השטר. למרות שזהו המצב בדרך כלל, קיימים מצבים בהם סיווגם של התובע והנתבע
כצדדים קרובים הינו פורמאלי בלבד, וכאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים.
בסיטואציה כגון זו לא מתקיים הרציונל, המונע הכרה בתובע כאוחז כשורה. ואכן נראית
לי דעתם של הגורסים, כי במקרים כאלה ניתן להכיר בתובע כאוחז כשורה" (ע"א
364/83 מזרחי נ' יעקובי, פ"ד מא(3) 402, 407).
טול את ראובן, אשר לפי בקשת שמעון עושה שטר לפקודת לוי.
שמעון נוטל השטר מראובן ומוסרו ללוי. ראובן ולוי הם צדדים רחוקים. אין כל טעם של
ממש למנוע עקרונית מלוי מלהיות אוחז כשורה. אכן, אילו ראובן עשה השטר לפקודת
שמעון, ושמעון היסב אותו ללוי, היה בוודאי לוי יכול להיות אוחז כשורה. מדוע לא
יוכל להיות אוחז כשורה אם הצדדים בחרו בדרך שונה במקצת? בדומה, אם ראובן היה עושה
שטר למוכ"ז (או שטר לפקודת עצמו, תוך הסבה על החלק) ומוסרו לשמעון, שמעבירו
ללוי, לוי עשוי עקרונית להיות אוחז כשורה. מדוע לא יוכל להיות אוחז כשורה אם השטר
אינו למוכ"ז? הנה כי כן, הטעם הענייני המונח ביסוד ההלכה שהנפרע אינו יכול
להיות אוחז כשורה, אינו תומך בהלכה רחבה זו. הטעם הענייני מצדיק את ההלכה שנפרע
שהוא צד קרוב אינו יכול להיות אוחז כשורה. טעם ענייני זה אינו מצדיק את ההלכה שגם
נפרע שהוא צד רחוק אינו יכול להיות אוחז כשורה. מכיוון שהמערער שלפנינו הוא צד
רחוק, אין כל טעם ענייני שעקרונית לא יוכל להיות אוחז כשורה.
9. הטעם הטכני מבסס עצמו על הדרישה כי אחיזה
כשורה מחייבת "סיחור" השטר לאוחז כשורה, ועל הגישה כי בשטר לפקודה,
סיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה". בהעברת השטר מהמושך (או
העושה) לנפרע אין כלל היסב, והמעביר אינו אוחז. הוא הדין אם הנפרע מקבל השטר מצד
שלישי. טיעון זה מבסס עצמו על שתי הוראות בפקודת השטרות. ההוראה הראשונה מעוגנת
בסעיף 28(א) לפקודה, המגדירה את האוחז כשורה. וזו לשון ההוראה:
"28.
(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז לפני שעבר זמנו, ולא
היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך
ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה"
(זוסמן, עמ' 404).
ההוראה השניה מעוגנת בסעיף 30 לפקודה, המגדירה סיחור. וזו
לשון ההוראה:
"30.
(א) משהועבר שטר מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר - השטר מסוחר.
(ב) שטר בר-פרעון למוכ"ז - סיחורו במסירה.
(ג) שטר בר-פרעון לפקודה - סיחורו בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה".
אכן, הרכבה טכנית של הוראת סעיף 30(ג) לפקודה על הוראת סעיף
28(א)(2) לפקודה מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו
הינה אפשרית. אין היא הכרחית. ההוראה בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הדנה בסיחור, מתייחסת
לאותו מקרה שהשטר אכן סוחר לאוחז. הדרישה המהותית הינה שהאוחז "נטל את השטר
בתום לב ובעד ערך". "נטילה" אינה דורשת סיחור. ואם תאמר, כי סיחור
נדרש בכל מקרה, כי אז יש לומר כי הסיחור בו עסקינן הוא זה הקבוע בסעיף 30(א)
לפקודה, המגדיר סיחור מהו. על פי הגדרה זו - העברה "מאדם לאדם בדרך העושה את
הנעבר לאוחז השטר" - העברת השטר מהמושך (או העושה) או מצד שלישי לנפרע היא
"סיחור". ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, וכי הסיחור הנדרש הוא זה
הקבוע בסעיף 30(ג) לפקודה - הדן בסיחור של שטר לפקודה - כי אז נאמר, כי הסיחור
שבסעיף 28(א)(2) לפקודה אינו מפנה להגדרה שבסעיף 30(ג) לפקודה. ביסוד גישה פרשנית
זו, מונחת התפישה, כי כל הגדרה בדבר חקיקה תופסת כל עוד לא משתמעת תכלית אחרת.
בפרשה שבפנינו, משתמעת תכלית אחרת. אמת, על חוק השטרות האנגלי - ממנו הועתקה פקודת
השטרות שלנו - נאמר כי "זהו החוק הטוב ביותר אשר ניסח הפרלמנט מימיו"
(ראו דברי השופט מקינון (Mackinnon L.J.)
ב-Bank Polski v. K.J. Mulder & Co. [1942] 1 K.B. 396, 398). עם זאת, גם בטוב שבחוקים יש לתת למונחים
שבו מובן התואם את ההקשר. אכן, לא פעם צויין כי גם בפקודת השטרות יש לסטות
מההגדרות הכלליות לטובת מובן המתבקש על פי ההקשר. כך לעניין הדיבור
"שטר" בסעיף 19(א) לפקודה; כך לעניין הדיבור אוחז כשורה בסעיף 56
לפקודה, וכך בהקשרים אחרים (ראו זוסמן, שם, עמ' 159, 305). אכן, חוק אינו
נוסחה מתמטית. חוק הוא יצירה נורמטיבית. "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי
בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק -
הוא ולא אחר - בא לשרת" (השופט זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים,
פ"ד כג(2) 477, 513). מטרה זו מחייבת - כך למדנו מהטעמים העניינים עליהם
עמדנו - לאפשר אחיזה כשורה בכל אותם מקרים שבהם הנפרע הוא צד רחוק והוא מקיים את
הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודה.
10. בפרשה שלפנינו, המערער והמשיבה הם צדדים
רחוקים. אין כל עיסקת יסוד ביניהם. הצדדים הקרובים הם המשיבה ואריק מזה, ואריק
והמערער מזה. אכן, המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של נפרע שהוא צד רחוק למושך.
במערער מתקיימים - כך קבעה הערכאה הדיונית - שאר התנאים של האחיזה כשורה. על כן,
אפילו ביצע אריק תרמית כלפי המשיבה, ואפילו חרג מהרשאתו, אין המשיבה רשאית לעורר
טענות אלה כלפי המערער. את טענותיה אלה עליה להפנות כלפי אריק (שברח מהארץ).
מטעמים אלה דין הערעור להתקבל. המשיבה תישא
בהוצאות המערער בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ה
נ ש י א
השופט מ' אילן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים לפסק דינו של חברי הנכבד, הנשיא א'
ברק. הן מן הטעם שלא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים שבעובדה שקבע
בית משפט השלום; הן על פי הכללים שעיצב הנשיא, לעניין השאלה אם יכול נפרע להיות
אוחז כשורה, שבהם העמיד הלכה על מכונה.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, ז' בשבט התשנ"ט (24.1.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97018860.A06/דז/