בדוי ואח' נ' שר הפנים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1884/24 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. חאלד בדוי 2. נור בדוי 3. אנטון פוקלו 4. אנסטסיה אנינסקי 5. עטיה בדוי 6. ואליד בדוי 7. זינאת סקא נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משטרת ישראל 3. ועדה מקצועית מייעצת לשר הפנים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד עומר כנען בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת ר' רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר 1 (להלן: העותר) כי נורה למשיבים להעניק לו "מעמד של אזרח ו/או תושב ו/או כל מעמד אחר, ולאפשר לו להשלים הליך התאזרחות..." ולחלופין להורות על חידוש מעמדו של העותר "מכוח החלטת שר הפנים... מיום 18.3.2015, בה נתן לעותר מעמד לפי סעיף 3א1(א)(2) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003". על פי הנטען בעתירה, העותר – תושב רצועת עזה – הגיע לישראל בשנת 1989, התחתן והקים משפחה. לטענתו, בשנת 1996 הפעילה אותו המדינה כסוכן סמוי ומקור מודיעני, ובתמורה הוא קיבל תעודת זהות ישראלית ורישיון נהיגה ישראלי (יצוין כי מנספח 9 שצורף לעתירה עולה כי מדובר ב"תעודת זהות לתושב ארעי"). לטענת העותר, בשנת 2011 הוא ביקר במשרד הפנים כדי לחדש את מעמדו, ונלקחו ממנו תעודת הזהות ורישיון הנהיגה שקיבל. במועד זה התברר לו כי נשלל ממנו מעמדו. בעקבות זאת, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 3453/14). במהלך בירור העתירה, ניתנה ביום 18.3.2015 החלטת שר הפנים בעניינו של העותר, המקנה לו היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. על כן, ביום 1.1.2018 ניתן פסק דין המוחק את העתירה שהגיש העותר, בו צוין כי "בהמלצת בית המשפט חזר בו העותר מעתירתו תוך שמירת זכותו לחזור ולפנות בעתיד לשדרוג מעמדו". ביום 5.3.2024 הגיש העותר את העתירה דנן. בעתירה נטען כי ביום 23.11.2023 נעצר העותר והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות של שהייה בלתי חוקית והחזקת רישיון נהיגה לא תקני. כן נטען כי במהלך הדיון בבקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים, הציגה המדינה תעודת עובד ציבור לפיה מעמדו של העותר פקע ביום 1.1.2020. על כן, מבקש העותר כי נורה למשיבים לחדש את מעמדו ולאפשר לו להמשיך לשהות בישראל. לטענתו, הוא חי בישראל כבר כ-35 שנים, התחתן, ונולדו לו ילדים ונכדים. מרבית בני משפחתו חיים בישראל וקיבלו תעודת זהות ישראלית, ולמעשה לא נותרו לו כל בני משפחה בעזה. כן נטען כי העותר לא יכול לשוב להתגורר ברצועת עזה בשל פעילותו כסוכן סמוי בשירות המשטרה; וכי הוא הסתמך על הבטחת המשיבים לתת לו מעמד בישראל. בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים – שר הפנים, משטרת ישראל והוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים – כי דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, נטען כי העותר לא מיצה הליכים כנדרש, שכן הוא לא פנה לרשות האוכלוסין בבקשה לקבלת מעמד בישראל טרם הגשת העתירה. שנית, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי. כך, טוענים המשיבים כי החוק הרלוונטי לעניינו של העותר – שרשום כתושב רצועת עזה – הוא חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 (להלן: חוק הוראת השעה או החוק); כאשר הדיון בהחלטות לפי חוק זה מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. דין העתירה להידחות על הסף. כפי שטוענים המשיבים, החוק הרלוונטי לעניין בקשתו של העותר לקבל מעמד והיתר שהייה בישראל הוא חוק הוראת השעה, הקובע "הגבלות על אזרחות וישיבה בישראל של אזרחים או תושבים של מדינות עוינות או של תושבי האזור, ולצידן הסדרים חריגים למתן רישיונות ישיבה או היתרי שהייה בישראל" (סעיף 1 לחוק). למעשה, גם החלטתו של שר הפנים משנת 2015 – שהעניקה לעותר היתר שהייה מטעמים הומניטריים – ניתנה מכוח החוק שקדם לחוק הוראת השעה (חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק הקודם)). בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 ולפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק זה, הסמכות לדון בעתירה נגד החלטות שניתנו מכוח חוק הוראת השעה ומכוח החוק הקודם נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כך גם ביחס להחלטות שניתנו מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ומכוח חוק האזרחות, התשי"ב-1952). אומנם, ההוראות שבחוק בתי משפט לענינים מינהליים אינן גורעות מסמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה, ואולם כפי שנקבע לא אחת – כאשר קיימת ערכאה שיפוטית אחרת המוסמכת לדון בעתירה וליתן את הסעד המבוקש, לא יידרש לה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו, למשל: בג"ץ 5705/17 ליגאי נ' שר הפנים, פסקה 11 (19.7.2017); בג"ץ 4814/15 מחאמיד נ' משרד הפנים – מדינת ישראל, פסקה 4 (7.10.2015)). משכך, דין העתירה להידחות בשל קיומו של סעד חלופי. מעבר לכך, יש לציין כי מן האמור בעתירה עולה כי לאחר שנודע לעותר כי היתר השהייה שלו בישראל פג בשנת 2020 וחרף השגותיו לגבי צעד זה, הוא לא פנה לרשויות על מנת לברר מדוע נשלל ההיתר שקיבל ולנסות להסדיר מחדש את מעמדו. משכך, הרי שדין העתירה להידחות גם מחמת אי-מיצוי הליכים כנדרש (ראו והשוו: בג"ץ 1376/18 פלוני נ' ועדת המאויימים, פסקה 5 (8.5.2019); בג"ץ 4107/17 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 2 (27.7.2017)). אשר על כן, העתירה נדחית. יובהר כי טענות העותר לעניין מעמדו שמורות לו, ופתוחה בפניו הדלת לנקוט בהליכים המתאימים לצורך הסדרתו. חזקה על המשיבים כי הם יאפשרו לעותר פרק זמן סביר לנקיטת הליכים כאמור בטרם יבוצעו פעולות להרחקתו מהארץ. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' בניסן התשפ"ד (‏9.4.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 24018840_P04.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il