הראל סלע נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1884/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1884/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: הראל סלע נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה מיום 06.03.2013 בת.פ. 2212/08 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' עטר בשם המערער: עו"ד ליאור טומשין פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת ד' עטר) מיום 6.3.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2212/08 (שלום פ"ת). 2. נגד המערער הוגש לבית המשפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום המייחס לו ארבעה אישומים: עבירות זיוף לפי סעיף 418 וסעיף 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), עבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 וסעיף 438 לחוק, עבירת לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק ועבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק. כתב האישום כלל 12 נאשמים אך במרוצת הזמן כולם הודו בעבירות שיוחסו להם (בכתב האישום המקורי או לחלופין בכתב אישום מתוקן), למעט המערער שהמשיך לעמוד על חפותו. 3. בדיון שהתקיים ביום 6.3.2013 הוצג בפני בית המשפט הסדר טיעון, עליו הסכימו הצדדים, לפיו המערער יחזור בו מכפירתו באשמה בנוגע לשלושה מתוך ארבעת האישומים. לגבי האישום הנותר יודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, אך הצדדים יציגו טיעונים באשר לשאלה אם העובדות מגבשות את העבירה המיוחסת למערער (בין היתר, על בסיס ראיות שהוצגו בפני בית המשפט עד לאותו שלב). במסגרת הסדר הטיעון הוסכם שנושא הכרעת הדין יידון בפני המותב ששמע את התיק, אולם לצורך גזירת הדין יועבר התיק להליך גישור ובמידת הצורך ייגזר הדין על ידי מותב אחר. בית המשפט דחה את הסדר הטיעון מהטעם שהעברת ההליך לאחר מתן הכרעת דין ממותב אחד למותב אחר איננה אפשרית במסגרת הסדר טיעון. בית המשפט אף ציין כי מדובר בהליך שיוחד לו בעבר זמן שיפוטי רב במטרה לסיימו בהליכי גישור. משנקבע שאפיק זה מוצה, אין מקום להליך גישור נוסף. 4. בעקבות דחיית הסדר הטיעון ביקש המערער באותו דיון מבית המשפט לפסול עצמו, לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מהטעם שבית המשפט נחשף לכוונת הנאשם להודות במסגרת הסדר הטיעון. לשיטת המערער, יש בכך בכדי להקים חשש למשוא פנים. מנגד, טענה המשיבה שהחלטה, כי בית המשפט יפסול עצמו בכל הליך בו הודה הנאשם במסגרת הסדר טיעון, פותחת פתח לנאשמים להביא לשינוי מותב. לשיטת המשיבה, הודאת הנאשם נותרת בגדר הצהרת כוונות שקשורה להבנות הספציפיות שהוגשו, ובית המשפט הוא גוף מקצועי שמיומן בהפרדה בין כוונה שכזו לבין שמיעת ראיות ובירור האשמה על פי הראיות. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בנסיבות העניין לא קם חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. זאת מהטעם שמדובר במותב מקצועי, אשר חזקה עליו כי יכריע על פי הראיות שיהיו בפניו לגופן ויתעלם מנתונים אחרים. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער טוען כי אמונתו הכנה של בית המשפט ביכולתו להשתחרר מן הדעה הקדומה אינה מכריעה בשאלת פסלותו מלשבת בדין (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 383 (1975)). לשיטת המערער, בנסיבות בהן הודה הנאשם באשמתו בפני בית המשפט, כחלק מהסדר טיעון, לא יוכל בית המשפט לדון את המערער בצורה נקייה. עוד טוען המערער, טענה שלא הופיעה בבקשת הפסלות המקורית, כי בית המשפט נחשף לראיה פסולה, ועל כן יש להורות על פסילתו. לטענתו, הוגש לבית המשפט תיק תמלילי שיחות, אשר אחד התמלילים בו הוא תמליל הקלטה של שיחה בין מי שזוהתה כאשתו של המערער לבין מי שזוהה כאביה. המערער סבור כי התמליל הינו ראיה פסולה משום שהשיחה נעשתה בין גורמים שמי מהם אינו נאשם בתיק והם אינם עדי תביעה. עוד טוען המערער שמדובר בהאזנת סתר שאינה חוקית, שהרי ההיתר לביצוע האזנות סתר ניתן לגבי המערער ולגבי אחד הנאשמים האחרים בלבד. כמו כן, אחת הדוברות בתמליל זוהתה כאשתו של המערער, שעדותה נגד המערער אינה קבילה. לאחרונה, בהמשך לפניות המערער, הסכימה המשיבה לגרוע את התמליל מתיק המוצגים. יצוין כי אף לדברי המערער, העובדות הנטענות בראיה הפסולה לא נטענו בכתב האישום, וגם לא ברור אם בית המשפט עיין באותה ראיה. אולם, לטענתו, בנסיבות העניין יש להניח כי בית משפט קמא נחשף בפועל לתמליל שהוגש לו, ושעמד לעיונו במשך למעלה משנה. למצער, לטענתו, מראית פני הצדק מחייבת להעביר את המשך המשפט למותב אחר שלא נחשף לראיה הפסולה או להסדר הטיעון. 6. דין הערעור להידחות. ראשית, באשר לחשיפת בית משפט קמא להודאת הנאשם, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלשבת בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". החשש הממשי למשוא פנים נבחן על פי תפיסה אובייקטיבית של משפט ומראית פני צדק (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329, 334 (1997)). אולם, קיימת חזקה בדבר מקצועיות השופט ויכולתו להשתחרר מרושם שקיבל מעצם הסכמת הנאשם להודות, כאשר זו נעשתה במסגרת הסדר טיעון (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 302 (2006) (להלן – מרזל)). לפיכך נפסק כי אין לקבוע באופן גורף שיש בחשיפת בית המשפט לפרטי עסקת טיעון, ובכלל זאת הודאת הנאשם, בכדי לבסס עילה לפסילתו: "הטענה, כי בית המשפט בדרגה הראשונה לא יוכל להשתחרר מהרושם שקיבל מעצם הסכמתה של המערערת לעיסקת הטיעון, אין בה ממש. משמעותה פסילה אוטומטית של כל בית-משפט שאינו נותן הסכמתו לעיסקת טיעון שערכו הצדדים. אין היא עולה בקנה אחד עם ההנחה הבסיסית, כי במערכת המושתתת על שיפוט מקצועי חזקה על השופט שיידע להשתית את פסק-דינו על אדנים שיפוטיים מקצועיים, על-פי חומר הראיות שהוצג, ושיוכל להשתחרר מכל רושם בלתי רלוואנטי שהוא. עלה בלב אחד הצדדים חשש כי לשופט דעה קדומה כלפיו, יוכל הוא לבקש פסילת השופט, אולם אין לדבר על פסילה גורפת כאמור לעיל." (ע"פ 3971/90 אסיס נ' השופטת אוסטרובסקי, פ"ד מה(1) 661, 666 (1990) (להלן – פרשת אסיס)). זהו הכלל ובנסיבות חריגות ניתן לסטות ממנו. כך למשל, עלולות התבטאויות מסוימות להעלות חשש שמא נתגבשה דעה מוקדמת מצד בית המשפט בעניין הנדון לפניו (פרשת אסיס, בעמ' 669-668). במקרה דנא, מקריאת פרוטוקול הדיון האמור ומנסיבות המקרה, אינני רואה כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהכלל האמור. דהיינו, אין בחשיפת בית משפט קמא להודאת הנאשם, במסגרת הסדר הטיעון שנדחה, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים לגבי המערער. יש לציין כי אין בכך כדי למנוע מהמערער לטעון כל טענה בנוגע להחלטת בית המשפט בערעור על פסק הדין, אם יורשע ויגיש בעתיד ערעור. 7. שנית, באשר לטענת הראיה הפסולה: מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בכתב הערעור ושלא נטענה בפני בית משפט קמא. ככלל, לא ישמע בית המשפט בערעור פסלות טענות שלא הופיעו בבקשת הפסלות שהוגשה לבית משפט קמא (ע"א 2872/02 יחיא נ' בנק הפועלים סניף מעלות, פיסקה 6 לפסק הדין (15.4.2002); מרזל, בעמ' 345). אף על פי כן, לבית המשפט נתון שיקול דעת אם לקבל טענות חדשות, וזאת בפרט במקרים בהם היה קושי מסוים בהעלאת טענת הפסלות לפני מי שמבקשים לפוסלו (מרזל, בעמ' 347-346). לשיטתו של המערער, הוא לא העלה את הטענה בפני בית משפט קמא – ואף לא ציין את דבר גריעת הראיה מהתיק – וזאת לדבריו בשל החשש שמא עצם העלאת הטענה הייתה מביאה לחשיפת המותב לעובדות הנטענות בראיה הפסולה ולזיהום ההליך. טענה זו אינה משכנעת, ומכל מקום אינה מתיישבת עם בקשת המערער להניח כי בית משפט קמא אכן נחשף בפועל לתמליל השיחה המדובר. כך או כך, גם אם ישמע בית משפט זה את הטענה שהועלתה לראשונה בערעור, וגם אם נניח כי הראיה אכן פסולה (וזאת מבלי שאף בית משפט קבע שכך הדבר), הרי שמצב הדברים שמתאר המערער הינו למצער היפותטי. את קיומו של החשש למשוא פנים יש לבחון על פי החומר שאליו נחשף השופט בפועל ולא על פי חומר שאליו עשוי היה להיחשף (מרזל, בעמ' 300). כפי שציין המערער בעצמו, כלל לא ברור שבית משפט קמא אכן נחשף לראיה זו. משכך, לא ניתן לקבוע כי מתקיים חשש ממשי למשוא פנים מצד בית משפט קמא רק בשל האפשרות שעיין בתמליל ההקלטה המדובר. 8. לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. ניתן היום, א' בניסן התשע"ג (12.3.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13018840_S02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il