קבוצת וויז'ן א.ש יזמות בע"מ נ. אסף כרמלי

10 1 בבית המשפט העליון רע"א 1883/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקשים: 1. קבוצת וויז'ן א.ש יזמות בע"מ 2. בונה העצמאות 57 הרצליה בע"מ 3. אלירן שפט 4. גל שפט נ ג ד המשיבים: 1. אסף כרמלי 2. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי 3. דיירי רחוב העצמאות 57 הרצליה 4. איתי ייזום והתחדשות עירונית בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 06.02.2023 בתיק פר"ק 11211-04-20 שניתנה על-ידי כבוד השופטת נ' גרוסמן בשם המבקשים: עו"ד יונתן אדלסון; עו"ד עומר מב; עו"ד אלון כהן בשם משיב 1: עו"ד פרי לזר בשם משיב 2: עו"ד חיים זקס בשם משיבים 3: עו"ד אליהו ביטון בשם משיבה 4: עו"ד שרון סעדה (בוסקילה) פסק-דין מהי המתכונת הדיונית בה יש לנקוט לשם ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, כאשר נטען כי הסכמות הצדדים היו מותנות בתנאי מתלה שלא התקיים. האם יש להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך המקורי, או שמא נדרשת הגשת תביעה עצמאית ונפרדת בגדרו של הליך חדש? שאלה זו מתעוררת בבקשה שלפניי למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' גרוסמן) בפר"ק 11211-04-20 מיום 06.02.2023. במסגרת החלטה זו, בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשים לסלק על הסף את בקשת משיב 1 (להלן: כרמלי), בגדרה התבקש להורות על ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, וזאת בשל אי-התקיימות תנאי מתלה שניצב בבסיס הסכמות הצדדים. תמצית הרקע וההליכים הקודמים כעולה מהבקשה ומנספחיה, וכן מעיון במערכת 'נט המשפט', ביום 27.08.2015 התקשרה מבקשת 2, חברת בונה העצמאות 57 הרצליה בע"מ (להלן: החברה היזמית), עם בעלי הדירות ברחוב העצמאות 57 בהרצליה (להלן: הדיירים), בהסכם לביצוע פרויקט התחדשות עירונית בבניין (להלן: הפרויקט). מבקשת 1, קבוצת וויז'ן א.ש. יזמות בע"מ (להלן: וויז'ן), החזיקה במרבית מניות החברה היזמית באותה תקופה. על מנת לממן את הפרויקט, החליטו וויז'ן והחברה היזמית להתקשר עם כרמלי בהסכם הלוואה בסך של 880,000 ש"ח (להלן: ההלוואה). לשם הבטחת החזר ההלוואה נרשמו לטובת כרמלי שעבודים על זכויותיהן של וויז'ן ושל החברה היזמית; וניתנו ערבויות אישיות של מבקשים 3 ו-4 (להלן יחד: שפט), אשר החזיקו יחד במניותיה של וויז'ן. ביום 24.09.2019 הגיש כרמלי בקשה לאכיפת שעבודים (פר"ק 58478-09-19; להלן: ההליך הקודם) נגד וויז'ן והחברה היזמית, בטענה כי הן לא עמדו בהתחייבויותיהן להחזר ההלוואה. הליך זה נסגר לאחר שהצדדים באו בדברים והגיעו להסכמות, שעיקרן, מתן ארכה לקיום ההתחייבויות שבהסכם ההלוואה. ביום 13.04.2020 הגיש כרמלי בקשה נוספת למימוש ערבויות ולאכיפת שעבודים נגד המבקשים (פר"ק 11211-04-20). נטען, כי וויז'ן והחברה היזמית שוב לא עמדו בהתחייבויותיהן, ולא מילאו אחר ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין במסגרת ההליך הקודם. ביום 06.08.2020, משהמבקשים לא הגיבו לבקשת כרמלי, בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' לושי-עבודי) נעתר לבקשה, בהיעדר הגנה, וקבע כי ימונה כונס נכסים על מנת לאכוף את השעבודים (להלן: פסק הדין הראשון). סמוך לאחר שניתן פסק הדין הראשון, הודיעו הצדדים על קיומם של מגעים עם משיבה 4, איתי ייזום והתחדשות עירונית בע"מ (להלן: איתי ייזום), על מנת לבחון אפשרות שהאחרונה תיטול על עצמה את ביצוע הפרויקט, ובתמורה תשלם לכרמלי סכום מסוים, באופן שיביא את התיק לידי סיום (להלן: המתווה). דיון בעניין התקיים ביום 17.12.2020, ובסיומו נתן בית המשפט המחוזי תוקף של החלטה להסכמת הצדדים אשר עיגנה את עיקרי המתווה. בהחלטה זו נקבע כי "הכל בכפוף לכך שהמשיבים (המבקשים – ח.כ.) ישתפו פעולה ויחתמו על כל מסמך שנדרש לצורך ביצוע הסכמות הצדדים". ואולם, הצדדים התקשו להגיע להסכמות ולהגיש פסיקתא מוסכמת לחתימת בית המשפט המחוזי (ראו, למשל, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 06.01.2021). בנסיבות אלו, התיק נקבע לדיון נוסף, במטרה להביא את הצדדים להסכמות שיהיה בהן כדי לסיים את ההליך. ואכן, ביום 01.02.2021, במסגרת דיון שנערך בבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים לידי הסכמות שנרשמו בפרוטוקול הדיון, כדלהלן: "בכפוף להתחייבות לתשלום סך 1,050,000 ₪ שישולם על ידי מגדלי איתי בע"מ (איתי ייזום – ח.כ.) או מי מטעמו למבקש ייסגר תיק חדלות הפירעון דנא. בנוסף מוסכם בין הצדדים לרבות נציג הדיירים כי הסכם התמ"א בין הדיירים ל[חברה היזמית] יבוטל, תמחק הערת האזהרה הרשומה לטובת [החברה היזמית], ולא תעמוד שום טענה ל[כרמלי] כנגד [המבקשים] או מי מטעמ[ם] לגבי יתרת החוב הנטענת של [כרמלי]. פסיקתא מסודרת בעניין ביטול הסכם התמ"א כאמור לעיל, ביטול הערות האזהרה ומחיקת השעבודים הרשומים על [המבקשים] לטובת [כרמלי] אשר נרשמו מכוח הסכם ההלוואה ומכוח ההליך דנא תוגש לבית המשפט." מיד לאחר מכן, בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, תוך שהורה כי "תוגש פסיקתא מתאימה" וכי "המזכירות תסגור את התיק" (להלן: פסק הדין השני). ואולם, גם בכך ההליך לא בא אל סיומו. ביום 04.06.2021 הגיש כרמלי "בקשה להורות על המשך ההליכים בתיק", בטענה כי "הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בענין ביטול התמ"א והתשלום על ידי היזם (איתי ייזום – ח.כ.)". בהחלטה שניתנה למחרת היום, קבע בית המשפט המחוזי כי "הסכמות הצדדים קיבלו תוקף של פסק דין. ככל שהמבקש (כרמלי – ח.כ.) סבור כי פסק הדין הופר, יפנה בבקשה מתאימה". בהמשך לכך, ביום 27.08.2021 הגיש כרמלי בקשה קצרה, בת עמוד אחד, שהוכתרה כ"בקשה לביטול פסק דין" (להלן: הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין). בבקשה זו נטען, כי פסק הדין השני היה "בכפוף" לתשלום מצד איתי ייזום. ואולם, כך נטען, המגעים בין החברה היזמית ובין איתי ייזום לא הבשילו לכדי הסכם, כרמלי לא קיבל כל תשלום מצד איתי ייזום, ואף לא הוגשה פסיקתא לחתימת בית המשפט. בנסיבות אלו, נטען, כי לא התקיימו התנאים על מנת שפסק הדין יהיה "אופרטיבי", וממילא יש להורות על ביטולו. למקרא הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין, התבקשה תשובת המבקשים ועמדת הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה). ביום 30.12.2021, התקיים דיון בבקשה, שאליו התייצבו כרמלי, הדיירים ונציגת הממונה. ואולם, המבקשים לא התייצבו לדיון זה, חרף העובדה שבקשותיהם לדחיית הדיון – ובכלל זאת, בקשה שהוגשה על-ידם ערב הדיון – נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. בתום הדיון האמור, הורה בית המשפט המחוזי כי איתי ייזום תגיב בכתב לטענה לפיה היא לא העבירה לכרמלי כל תשלום; ו"ככל שהסכום הנ"ל לא הועבר לידי [כרמלי] [...] יהיה מקום לבטל את פסק הדין [השני] וזאת שעה שלא התקיים תנאי מהותי בו". ביום 18.01.2022, לאחר שהתקבל מאיתי ייזום אישור על כך שהיא לא העבירה לכרמלי את התשלום בהתאם לפסק הדין השני, הורה בית המשפט המחוזי על מינוי כונס נכסים לוויז'ן ולחברה היזמית. ביום 17.02.2022 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטות אשר ניתנו בהיעדרם. בבקשה זו נטען, בעיקרו של דבר, כי לא היה מקום להורות על מינוי כונס נכסים, הן מאחר שלא ניתנה החלטה "מסודרת ומפורשת" על ביטול פסק הדין השני, הן מאחר שהדיון בבקשה הראשונה לביטול פסק הדין נעשה במעמד צד אחד. לגופם של דברים נטען, כי פסק הדין השני "לא היה מותנה בדבר" ולא הייתה מניעה לממש את שנקבע בו, וממילא לא היה מקום לבטלו. ביום 21.03.2022, לאחר שהוגשו תשובות הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' גרוסמן) את בקשת המבקשים לביטול ההחלטה בדבר מינוי כונס נכסים, תוך שנקבע כי "אין מקום להשיב את הגלגל אחור". זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שכונס הנכסים כבר "בחן את מצב הפרויקט מלבר ולמגו והגיש את המלצותיו [...]", ו"הדרך שנסללה עד כה לא תיסוב אחור". וויז'ן והחברה היזמית לא אמרו נואש והגישו ערעור לבית משפט זה נגד החלטות בית המשפט המחוזי מימים 18.01.2022 ו-21.03.2022, ולצדו הגישו בקשה לעיכוב ביצוע (ע"א 2606/22). ביום 10.05.2022, נערך דיון בבית משפט זה (השופט נ' סולברג) בבקשה לעיכוב ביצוע. בתום הדיון ולאחר שנשמעו הערות בית המשפט, הסכימו הצדדים כי ההחלטה בדבר מינוי כונס נכסים תעוכב, עד למתן פסק דין בערעור. כעולה מפרוטוקול הדיון, הסכמת הצדדים לבקשה לעיכוב ביצוע ניתנה לאחר שהשופט סולברג העיר כי "מבחינתי השיקול המכריע הוא [ש]כך לא מבטלים פסק דין" (עמוד 7 שורות 1–2 לפרוטוקול). ביום 15.09.2022, הגישו הצדדים בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמותיהם, לפיהן הערעור יתקבל ומינוי כונס הנכסים יבוטל; פסק הדין השני "ישוב למכונו והתיק דלמטה ייסגר"; וכל צד רלבנטי "יהיה רשאי לנסות ולטעון, ע"פ הכללים בחוק, לביטול פסק הדין האמור ולהגיש הליך מתאים בקשר לכך". ביום 07.11.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (השופטים נ' סולברג, י' אלרון ו-ח' כבוב). ההליך מושא הבקשה למתן רשות ערעור בעקבות פסק הדין שניתן בערעור הגיש כרמלי, ביום 21.12.2022, בקשה נוספת לביטול פסק הדין השני כשהיא מפורטת ומגובה בתצהיר (להלן: הבקשה השנייה לביטול פסק הדין). בתמצית, כרמלי שב וטען כי הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין במסגרת פסק הדין השני, היו כפופות לתנאי מתלה. לשיטת כרמלי, משעה שפסק הדין השני הותנה בתנאי מתלה, ומשעה שתנאי זה לא התקיים, הרי שיש להורות על ביטול פסק הדין. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.12.2022, התבקשה עמדת הצדדים. ואולם, חֶלֶף הגשת תשובה לבקשה השנייה לביטול פסק הדין, הגישו המבקשים בקשה לסילוקה על הסף. המבקשים טענו כי בהתאם להלכה הפסוקה, לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בגדר ההליך המקורי, אלא יש לעשות זאת במסגרת תביעה עצמאית ונפרדת. לשיטתם, ביסוד הלכה זו עומדת ההכרה בכך שדיון בבקשה לביטול פסק דין מוסכם, מחמת פגם ביסוד ההסכמי שלו, מחייב עריכת בירור עובדתי מורכב, ובירור שכזה לא יכול להיעשות במסגרת של בקשה המוגשת בגדרו של ההליך המקורי. המבקשים הוסיפו והפנו לדבריו של השופט סולברג שצוטטו לעיל – "כך לא מבטלים פסק דין". התבקשו תשובות לבקשה לסילוק על הסף. כרמלי מצדו השיב כי כל שהתבקש בגדר הבקשה השנייה לביטול פסק הדין, הוא להורות על ביטול פסק הדין השני מחמת אי התקיימות תנאי מתלה שעמד ביסודו. לשיטת כרמלי בית המשפט של חדלות פירעון מצויד בכל הכלים הדרושים על מנת לערוך את הבירור העובדתי שעל הפרק ולהכריע בבקשה לביטול פסק דין. יצוין, כי יתר הצדדים להליך, ובכללם הדיירים והממונה, לא התנגדו לקיום דיון בבקשה השנייה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך המקורי. בהחלטתו מיום 06.02.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק על הסף. בהחלטה תמציתית נקבע כי: "הותרת בירור הבקשה בהליך דנן, היא מתבקשת ביותר בנסיבות העניין, שכן כלל ההליכים, ההחלטות וההתפתחויות אשר הביאונו עד להגשת בקשה זו, התבררו לפני בית משפט של חדלות פירעון. בהתאם, גם שאלת ביטול פסק הדין מיום 1.2.2021 היא בעלת זיקה להחלטות שניתנו בתיק זה. בנסיבות אלה אין כל טעם והיגיון, להגשת תביעה נפרדת לפני ערכאה חדשה אשר תצטרך להידרש לכלל הטענות מראשיתן. נראה כי לערכאה אחרת וחדשה, לא יהיה כל יתרון דיוני, נהפוך הוא. יש גם לזכור כי ממילא לבית משפט של חדלות פירעון סמכות רחבה לברר ולדון בכל סוגיה שעולה בקשר עם ההליך." המבקשים לא אמרו נואש, והגישו בקשת רשות לערער נגד החלטת בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי, ולצידה הגישו בקשה לעיכוב ביצוע. תמצית טענות הצדדים בבקשה למתן רשות ערעור לטענת המבקשים, ההלכה הפסוקה שיצאה מפי בית משפט זה שבה וקבעה כי כאשר בעל דין מעוניין לבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, עליו להגיש את בקשתו במסגרת תביעה עצמאית ונפרדת בגדרו של הליך נפרד. בהקשר זה נטען, כי בית המשפט של חדלות פירעון אינו הפורום המתאים לבירור הבקשה השנייה לביטול פסק הדין, שכן אין לו את הכלים לקיום "הליכים מקדמיים, חקירות מצהירים, וזימון צדדי ג'" – הנדרשים על מנת לבחון את הטענות העובדתיות שעלו בבקשה זו. משכך, המבקשים סבורים כי הותרת הבקשה השנייה לביטול פסק הדין במתכונת בה היא הוגשה, תפגע בזכויותיהם הדיוניות, בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה. בהחלטתי מיום 09.03.2023 קבעתי כי הבקשה לרשות ערעור מצריכה תשובה. בתשובתו, כרמלי שב וטען כי במקרה דנא אין מקום להגשת תביעה עצמאית ונפרדת, שכן הבקשה השנייה לביטול פסק הדין, ממוקדת בשאלה אם הסכמות הצדדים – להן ניתן תוקף של פסק דין – היו תלויות בתנאי מתלה שלא התקיים. לשיטת כרמלי, אין כל הצדקה להגשת תביעה עצמאית ונפרדת כדי לברר את הטענה האמורה; אדרבא, לבית המשפט של חדלות פירעון, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, יש את מלוא הכלים והסמכויות הנדרשים על מנת לבחון את מהות ההסכמות שאושרו על ידו. הדיירים, בתשובתם, ביקשו להותיר את ההכרעה לשיקול בית המשפט. עם זאת, הדיירים ציינו כי בשים לב להוראות סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט), "לכאורה" יש לדחות את הבקשה דנא. שכן, אילו הבקשה השנייה לביטול פסק הדין הייתה מתקבלת לגופה, לא ניתן היה להגיש על כך בקשת רשות ערעור; וקל וחומר שכך הוא ביחס לדחיית הבקשה לסילוק על הסף, אשר רק מאפשרת את הדיון בבקשה השנייה לביטול פסק הדין. איתי ייזום הגישה אף היא את תשובתה לבקשה, התומכת בעיקרה בעמדת כרמלי. עם זאת, את עיקר טענותיה מיקדה איתי ייזום בכך שההסכם בינה ובין החברה היזמית לא יצא אל הפועל, ומשכך, היא מבקשת להותירה "מחוץ לכותלי הסכסוך בין [כרמלי] לבין המבקשים", כלשונה. גם הממונה, בתשובתו, מצדד בדחיית הבקשה למתן רשות ערעור. לשיטת הממונה, "אין מקום [...] לקבוע שבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה בהליך חדלות פירעון – ולענייננו בקשה לאכיפת שעבוד המתברר בפני בית משפט של חדלות פירעון – צריכה להתברר כתובענה מחוץ להליך חדלות פירעון". הממונה מוסיף וטוען כי לבית המשפט של חדלות פירעון מסורה האפשרות להורות על שמיעת ראיות ועל חקירת עדים, ומשכך לא קיים חשש לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים. [במאמר מוסגר יצוין, כי חלקים נרחבים מטיעוניהם של הצדדים הוקדשו לשאלה האם יהא זה נכון לבטל את פסק הדין השני לגופו. עם זאת, מובן כי דיון זה חורג מגבולות בקשת רשות הערעור דנא, שעניינה בשאלה אם בדין נדחתה בקשת המבקשים לסילוק על הסף של הבקשה השנייה לביטול פסק הדין, ועל כן לא אדרש לטענות אלו.] דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ובתשובות לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. משכך, המבקשים יכונו להלן המערערים. כידוע, בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, רשות לערער על 'החלטה אחרת' תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". הנה, הכלל הוא כי את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, יש לברר אגב הערעור על פסק הדין בסיום ההליך; ואילו חריגים לכך הם מצבים שבהם נדרש ליתן רשות לערער באופן מידי, על מנת שלא לפגוע באופן ממשי בזכויות הצדדים, או כדי להביא להמשך ניהול ההליך באופן נכון, מלא והוגן (רע"א 8854/22 ‏The Dow Chemicals Company‏ נ' סוכנויות יעקבזון בע"מ, פסקה 22 (27.03.2023). ראו גם: רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 4 (26.12.2013; להלן: עניין איי.די.איי)). בענייננו, כאמור, המערערים טוענים כי המתכונת הדיונית הנכונה לבקש את ביטולו של פסק הדין השני, אשר ניתן בהסכמת הצדדים לו, היא להגיש תביעה עצמאית ונפרדת במסגרת הליך חדש. ככל שההכרעה בשאלה זו תיוותר לסיום ההליך, קיים חשש כי ההליך יתנהל בפני בית המשפט קמא 'בדרך שגויה'. בנסיבות אלו, השתכנעתי כי קיים צורך לדון בבקשת רשות הערעור, כבר בשלב זה – כבערעור. עם זאת, מהטעמים שיפורטו להלן, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הערה דיונית מקדימה טרם הדיון בערעור לגופו, מצאתי להתייחס, בתמצית, לטענות שהעלו הצדדים, מזה ומזה, בדבר סיווג ההליך. בפתח הבקשה למתן רשות ערעור, מציינים המערערים, כי הם נקטו בהליך של רשות ערעור "למען הזהירות", על אף שלא מן הנמנע כי עומדת להם זכות ערעור. שכן, עצם האפשרות לנהל את הבקשה השנייה לביטול פסק הדין במסגרת ההליך המקורי, תפגע בזכויותיהם הדיוניות, ומשכך, מדובר ב"פסק דין אולטימטיבי לאיון זכויות הקבוצה", כלשונם. מן הצד השני, הדיירים ציינו כי בשים לב להוראות סעיף 1(7) לצו בתי המשפט, יתכן כי לא היה מקום להידרש כלל לבקשה דנא. שהרי, אם הבקשה לביטול פסק הדין השני הייתה מתקבלת – לא היה ניתן להגיש נגד החלטה זו בקשת רשות ערעור; קל וחומר שכך הוא כאשר נדחתה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לביטול פסק דין, ונקבע כי בקשת הביטול תידון לגופה. לדידי, אין ממש בטענות אלו, ובדין סווגה הבקשה שלפניי כבקשה למתן רשות ערעור. כפי שצוין לעיל, ההחלטה שנגדה מכוונת הבקשה דנא היא החלטה הדוחה את בקשת המערערים לסלק על הסף את בקשת כרמלי לביטול פסק הדין השני. כידוע, החלטה שבמסגרתה נדחית בקשה לסילוק על הסף, היא החלטה אחרת אשר הערעור עליה מצריך קבלת רשות מבית המשפט של הערעור (ראו למשל: עניין איי.די.איי, פסקה 4). יוצא אפוא כי את טענות המערערים באשר לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות, יש לבחון באספקלריא של אמות המידה למתן רשות ערעור על 'החלטה אחרת', ואין בטענות אלו כדי ללמד על כך שעסקינן ב'פסק דין' המקים זכות ערעור (שם). גם בטענת הדיירים בדבר תחולתו של צו בתי המשפט – לא מצאתי ממש. ראשית, בית משפט זה כבר קבע בעבר כי "החלופה הקבועה בס' 1(7) [לצו בתי המשפט] – החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה – עניינה ביטול פסק דין או ביטול החלטה מבחינה דיונית מובהקת, אך לא מבחינה מהותית" (שם; ההדגשה אינה במקור – ח.כ.). הדוגמה הקלאסית להחלטה "דיונית מובהקת" היא כאשר בית המשפט קיבל החלטה במעמד צד אחד, ולאחר מכן מתבקש ביטולה על-ידי הצד השני. לעומת זאת, בענייננו, עסקינן בבקשה "מהותית" לביטול פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים לו. שנית, כפי שהוזכר לעיל, כאשר בוטל פסק הדין השני במעמד צד אחד (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.01.2022), הוגש על כך ערעור אשר סווג על-ידי הצדדים כערעור בזכות (בין היתר, לנוכח הוראות סעיף 349 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018; להלן: חוק חדלות פירעון). הנה, טענת הדיירים בדבר תחולת צו בתי המשפט בנסיבות ענייננו – מוקשית. מכל מקום, משעה שהבקשה שלפניי הוגשה כבקשת רשות ערעור, ומשהצדדים לא התנגדו לסיווג זה, ולא ביקשו באופן פוזיטיבי לסלק את הבקשה דנא על הסף – לא ראיתי להרחיב בעניין זה מעבר לכך. בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה – רקע נורמטיבי הלכה נושנה היא כי "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל את ההסכם" (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד ל"ז(2) 181, 183 (1983)). כידוע, בפני בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, עומדות שתי דרכים חלופיות: הדרך הראשונה היא לתקוף את היסוד ההסכמי של פסק הדין, ולהצביע על נסיבות המצדיקות את ביטול ההסכם שעמד בבסיס פסק הדין; ואילו הדרך השנייה היא לתקוף את ההליך השיפוטי שבמסגרתו ניתן פסק הדין, תוך הגשת ערעור בנדון לערכאת הערעור (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 504–506 (מהדורה שלישית, 2012) וההפניות שם). שורשיה של הלכה זו נעוצים בפסק הדין שניתן בע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין, פ"ד ו' 1201, 1211 (1952), שם נקבע כי אומנם "באשר לפסקי-דין בהסכמה אין בחוק הזה או בתקנות הוראה מיוחדת. אבל תקדימים קובעים כי אין, בשום דרך, להתקיף פסק-דין אשר ניתן בהסכמה, טרם בוטל על-ידי תביעה מיוחדת". באותו עניין נקבע על-ידי השופט ז' צלטנר כי כאשר צד לפסק דין שניתן בהסכמה מבקש את ביטולו מחמת פגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין, הרי שעליו "לפנות לבית-המשפט המוסמך ע״י הגשת תביעה חדשה" (שם, בעמוד 1215). הלכה זו שבה ונשנתה במסגרת פסק הדין בע"א 143/51 ראש העיר, חברי המועצה ותושבי רמת גן ואח' נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י' 1804, 1817 (1956). באותו עניין הודגש כי: "פסק-דין שהושג על-ידי מעשה תרמית אינו, בשל כך, בטל מעיקרו (void), אלא בידי האדם אשר רומה ניתנה ברירה, רצה – יבטלו, רצה – ישלים עם קיומו. זוהי התוצאה הנובעת ממעשה התרמית לגבי העיסקה בדרך כלל, ופסק-דין אינו יוצא מן הכלל, הפסק 'ניתן לביטול' (voidable). לכן, משנשען בעל-דין על הפסק כדי שזה ישמש לו מעשה-בית-דין, וישתיק טענה הבאה מיריבו, וזה האחרון משיב, כי רומה, לא אמר כלום, שכן אף פסק הניתן לביטול קיים ותופס עד אשר בוטל, והביטול אינו יכול להיעשות בדרך אגב, אינצידנטלית, שתשאיר את הפסק בעינו, ורק תתעלם מתוצאותיו המשפטיות; ביטול הפסק פירושו העברתו מן העולם, שיימחק כאילו לא היה, והדבר מצריך אמנם הגשת תביעה לאותו בית משפט אשר נתן את הפסק, כדי שיבטלו" [ההדגשה הוּספה – ח.כ.]. יצוין, כי גם בחלוף שנים רבות מעת כתיבת דברים אלו, האופן שבו יש להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, לא הוסדר בחקיקה, אלא הוא עודנו מוסדר בהלכה הפסוקה (ראו: רע"א 4582/18 בלורן יבוא ושווק פרזול בע"מ נ' עו"ד גיא גיסין – מנהל מיוחד של החברות טופז אומנות, פסקה 15 (05.11.2018; להלן: עניין בלורן)). לאורך השנים נדרש בית משפט זה, במספר הזדמנויות, למתכונת הדיונית בה יש להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה. באופן עקבי נקבע בפסיקה, כי כאשר מתבקשת תקיפה של היסוד ההסכמי שבפסק הדין, בשל פגם בכריתתו (כמשמעות מונח זה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), יש להגיש, לאותה הערכאה, "תובענה חדשה ונפרדת, להבדיל מהגשת בקשת ביטול במסגרת ההליך בו ניתנה ההחלטה השיפוטית שמבוקש לבטלה" (ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' יצחק חנאי, פסקה 23 (28.12.2020; להלן: עניין אמיר; בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת, פסקאות 5–7 (29.06.2006)). דברים דומים נקבעו גם ביחס להגשת בקשה לביטול פסק דין כאשר התגלו ראיות חדשות שלא היו ניתנות לגילוי בשלב שבו ניתן פסק הדין (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פסקה 6 (07.04.2003; להלן: עניין שעיה)). ודוק, ההלכה בכל הנוגע למתכונת שבה יש להגיש בקשה לביטול פסק דין באה לאזן בין שני ערכים מתחרים. עמד על כך בית משפט זה בע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 644–655 (1991): "אחד מכללי היסוד בשיטתנו המשפטית הוא הכלל בדבר מעשה-בית-דין (judicata res). מאחורי כלל זה עומדים הרעיון של סופיות הדיון והצורך למנוע הטרדה נוספת מבעל הדין על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק בו. אולם אם הושג פסק הדין במירמה, נוצר קושי הנובע מהתנגשות שני עקרונות משפטיים. על קושי זה הצביע השופט זוסמן בע״א 254/58 המ׳ 194/58 [1] בעמ׳ 454: 'אולם הקושי בדבר הוא, כי הבעיה משמשת מקום מפגש לשני עקרונות משפטיים המתנגשים זה בזה: הכלל מכללי היושר, לפיו יושיט בית-המשפט יד-עזר למי שנפל קרבן לרמאות מצד אחד, ומעשה-בית-דין, המונע בעל-דין מלחזור ולפתוח בהתדיינות שנסתיימה, מצד אחר.' בהתנגשות בין שני עקרונות משפטיים אלה ההלכה היא, כי במקרה בו ניתן פסק-דין אשר מהווה מעשה-בית-דין בין בעלי הדין, אך אותו פסק דין הושג במירמה, על עקרון הסופיות לסגת בשל כללי צדק ויושר, כפי שקובע השופט זוסמן שם, בעמ׳ 454: 'כוחו של בית-משפט של יושר למנוע בעל-דין מלאכול את פירותיו של פסק-דין אשר השיג בתרמית - עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק'." בעניין שעיה הוסיף בית משפט זה כי "מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך, מעצם טבעו, בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה כתובענה בסדר דין רגיל" (שם, פסקה 6); ובמקום אחר נקבע, כי תביעה כזו מחויבת אף בתשלום אגרה (ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ, פסקה 18 (22.7.2014; להלן: עניין איבי)). האם יש מקום לקביעת מתכונת דיונית שונה ביחס לבקשות לביטול פסק דין בהליך פירוק? כאמור לעיל, הממונה ביקש לטעון כי יש לאבחן את ההלכה באשר למתכונת הדיונית האמורה, בכל הנוגע לבקשה לביטול פסק דין המוגשת בגדרי הליך פירוק. הממונה סבור כי ההלכה בדבר הגשת 'תביעה עצמאית' לשם ביטול פסק דין שניתן בהסכמה "אינה מחייבת בהכרח פתיחת תיק בית המשפט חדש [...]". לשיטתו, ניתן להגיש את הבקשה לביטול פסק דין בגדרי ההליך המקורי, וזו "תידון כתובענה עצמאית בתוך תיק הפירוק – בדומה לתובענות אחרות המתבררות במסגרת תיקי פירוק דבר יום ביומו". אין בידי לקבל את טענת הממונה בסוגיה זו, בהיותה סותרת את ההלכה העקבית שנקבעה בבית משפט זה בנדון. כך, בעניין אמיר נקבע כי הכללים בדבר הגשת בקשה לביטול פסק דין במסגרת הליך חדש "רלוונטיים באותה מידה גם ביחס להליכי חדלות פירעון המורכבים כידוע מ'יחידות דיוניות' נפרדות ומובחנות זו מזו" (שם, פסקה 23). דברים אלו נקבעו מפורשות גם בעניין איבי, שם הובהר, בפסקאות 17–18, ביחס לבקשה לביטול פסק דין שהוגשה במסגרת הליך של פירוק, כדלקמן: "בהיבט הדיוני, נקבע בפסיקה כי בקשה לביטול פסק דין חלוט יש להגיש כהליך חדש בבית המשפט שנתן את פסק הדין ולא ניתן להסתפק בהגשת בקשה במסגרת ההליך הקודם [...]. כפי שעולה מהמסגרת הנורמטיבית שהוצגה לעיל, פתיחת ההליך במקרה זה הייתה צריכה להיות במתכונת של הגשת תובענה נפרדת וחדשה (שאף מחויבת, כמובן, בתשלום אגרה). המערער לא עשה כן אלא הגיש בקשה במסגרת הליך הפירוק [...] מבחינה זו, הדיון בה היה 'לפנים משורת הדין'" (וראו גם: עניין בלורן, פסקה 15, וההפניות שם). יוצא אפוא, כי בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, ככלל, כאשר בעל דין מעוניין לבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, בשל טענה לפגם ביסוד ההסכמי שעליו מושתת פסק הדין, עליו להגיש תובענה עצמאית, במסגרת הליך נפרד, לאותה ערכאה שנתנה את פסק הדין, וזאת גם כאשר עסקינן בהליכי פירוק. זאת ועוד, טענת הממונה אינה מקובלת עלי, גם לגופה. ביסוד טענה זו, עומדת ההנחה שאין סיבה שלא לנהל בקשה נוספת – בקשה לביטול פסק דין – בגדרי הליך חדלות הפירעון, כתביעה העומדת בפני עצמה, כשם שמתנהלות תביעות עצמאיות רבות בגדרי הליך אחד של חדלות פירעון. ברם, הנחה זו אינה מתחייבת כלל ועיקר. טול, למשל, מקרה שבו הצדדים הסכימו להביא לידי סיום הליך של חדלות פירעון, בתמורה לתשלום סכום מסוים מצד החייב לנושיו. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין והתיק נסגר. לימים, עולה טענה על-ידי אחד מן הצדדים, כי הסכמתו הושגה במרמה, ועל כן הוא מבקש לבטל את פסק הדין. במצב כזה, לא קיימות "תובענות אחרות" אשר מתבררות במקביל בגדרי הליך חדלות הפירעון, וממילא, אין כל צורך או הצדקה לפתוח את הליך הפירוק מחדש על מנת לדון בטענות באשר לפגמים שנפלו ביסוד ההסכמי של פסק הדין. זאת ועוד, כידוע, לפתיחה בהליכי חדלות פירעון נגד חברה, עלולות להיות השלכות שליליות משמעותיות ביחס לחברה. לא בכדי, החלטה בבקשה לצו לפתיחת הליכים לפי סעיף 18 לחוק חדלות פירעון, נחשבת כ'פסק דין' בכל הנוגע לזכות הערעור לגביה (סעיף 349(א)(1) לחוק זה). הנה, אם תתקבל עמדת הממונה, משמעות הדברים תהיה כי לאחר סגירת תיק חדלות פירעון, בהסכמה, יכול כל צד להוביל לפתיחת ההליך מחדש, בכל עת, על-ידי הגשת בקשה לביטול פסק הדין. שכן, לפי שיטה זו, הבקשה לביטול פסק הדין תתנהל, באופן אוטומטי, במסגרת הליך חדלות הפירעון. לדידי, אין זה יעיל, או מוצדק, לאפשר את הפתיחה האוטומטית של הליכי חדלות הפירעון כל אימת שעולה טענה כי נפל פגם ביסוד ההסכמי, אשר הוביל לסגירת התיק. הדבר מנוגד למושכלות יסוד בדבר "סופיות הדיון", אשר הובילו לקביעת כלל לפיו בקשות לביטול פסק דין שניתן בהסכמה – יש להגיש במסגרת תובענה חדשה. רק אם אכן מתברר שקיימת עילה ראויה לביטול פסק הדין – או אז, במקרה הצורך, ייפתח מחדש הליך חדלות הפירעון שנסגר. לסיכום האמור עד כה, כאשר בעל דין מעוניין להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין – הכלל הוא שעליו להגיש תביעה עצמאית ונפרדת במסגרת הליך חדש על מנת להביא לביטול פסק הדין. כלל זה שריר וקיים גם כאשר עסקינן בהליך המתנהל בפני בית המשפט של חדלות פירעון. ואולם, בכך לא תמה הדרך. שכן, במוקד הבקשה דנא ניצבת השאלה הבאה: מהו הדין במקרה שבו מבוקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, אך לא בשל פגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין; אלא לנוכח אי התקיימות תנאי מתלה שעמד בבסיס הסכמותיהם של הצדדים. לשאלה זו אפנה כעת. בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה – כאשר לא נטען לפגם בכריתת ההסכם כאשר צדדים מביאים בפני בית המשפט בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמותיהם, ככלל, הצדדים מתכוונים ליטול על עצמם התחייבות למלא אחר הוראות פסק הדין המוסכם מרגע שזה יינתן. ואולם, ישנם מצבים שבהם הצדדים מבקשים להתנות את התחייבויותיהם בקיומו של תנאי מתלה – אם יתקיים התנאי, תיכנס ההתחייבות לתוקף; ואם לאו, הסכמות הצדדים יהיו כלא היו. במקרה הרגיל, ניתן להניח כי אם תובא בפני בית המשפט בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמות אשר מוּתְּנוֹת בתנאי מתלה כלשהו, הרי שבית המשפט ייטה להימנע ממתן הוראה על סגירת התיק. שכן, אם התנאי המתלה לא יתממש, הסכמות הצדדים תתבטלנה מאליהן, ויהיה צורך בהמשך בירור התיק לגופו. דוגמה למצב כזה ניתן למצוא בהחלטת בית המשפט המחוזי שניתנה ביום 17.12.2020. כפי שהוזכר לעיל, בהחלטה זו העניק בית המשפט המחוזי להסכמות הצדדים תוקף של החלטה, תוך שהורה בפירוש כי הסכמות אלו כפופות לתנאי מתלה מסוים. ואולם, פסק הדין השני לא סויג באופן זהה. פסק דין זה אמנם ניתן בהמשך לתיאור הסכמות הצדדים אשר נפתחות במילים "בכפוף להתחייבות לתשלום [...] ייסגר תיק חדלות הפירעון דנא". עם זאת, מיד לאחר תיאור הסכמות הצדדים, פסק הדין השני מורה על סגירת התיק, ללא כל הסתייגות ביחס לתנאי שתואר לפני כן. מכאן המחלוקת שניטשה בין הצדדים. המערערים סבורים כי העובדה שפסק הדין השני הורה על סגירת התיק, ללא הסתייגות, מלמדת כי הסכמות הצדדים לא היו מותנות בתנאי מתלה כלשהו. מנגד, כרמלי טוען, כי ההסכמות שביסוד פסק הדין השני היו מותנות בתנאי מתלה לפיו איתי ייזום תשלם לו סך של 1,050,000 ש"ח; וכי משעה שהתנאי המתלה לא התקיים – הרי שדין פסק הדין השני להתבטל. תימוכין לטענתו מוצא כרמלי, בין היתר, בהחלטה שניתנה ביום 30.12.2021 על-ידי המותב שנתן את פסק הדין השני. מהחלטה זו עולה, כי הסכמות הצדדים שעמדו ביסוד פסק הדין השני היו מותנות בהתקיימותו של תנאי מתלה. ודוק, במחלוקת זו אינני נדרש, וממילא לא אוכל, להכריע. דינה של מחלוקת זו להתברר בגדרי הבקשה השנייה לביטול פסק הדין. לא עמדתי על המחלוקת שבין הצדדים בסוגיה זו, אלא כדי להדגיש כי אין עסקינן בטענות לפגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין; טענות הצדדים הן באשר למשמעות ההסכמות שניתנו על ידם, כאשר לטענת כרמלי, הצדדים הסכימו כי אם התנאי המתלה לא יתקיים – להסכמות ביניהם לא יהיה כל תוקף. כעת, לאחר שעמדנו על טענות הצדדים מזה ומזה, לאשורן, ניתן לדון בשאלה העומדת במוקד בקשה זו – האם נדרש לפתוח בהליך חדש כדי לברר אם הסכמות הצדדים היו מותנות בתנאי מתלה; או שמא, במקרה כזה, שבו כל המחלוקת היא רק בשאלת יישום ההסכמות – יהיה זה נכון לברר את הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך המקורי? כפי שצוין לעיל, בבסיס ההלכה העומדת על הגשת בקשה לביטול פסק דין במסגרת של תובענה חדשה, עומד הכלל בדבר סופיות הדיון. כאשר בעל דין מעוניין לשוב ולהטריד את יריבו בעניין שכבר ניתן בו פסק דין בהסכמה, מוטל עליו נטל כבד על מנת לשכנע כי נפל פגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין, באופן המצדיק את פתיחת התיק מחדש. כאמור, דברים אלו נכונים גם ביחס לבקשה לביטול פסק דין כאשר נתגלו ראיות חדשות לאחר שניתן פסק הדין (כפי שהובהר בעניין שעיה). ואולם, כוחו של טעם זה יפה ביחס לבקשה לביטול פסק דין הנסמכת על טענות שמחוץ לפסק הדין, כגון טענות ביחס לפגם ביסוד ההסכמי שעמד בבסיס פסק הדין, או ביחס לתשתית העובדתית שעמדה בפני המותב אשר נתן את פסק הדין. לעומת זאת, כאשר עסקינן בבקשה לביטול פסק דין מחמת אי התקיימות תנאי מתלה, הרי שעיקרון סופיות הדיון כלל לא נפגע. שהרי, במצב כזה לא הייתה לצדדים ציפייה סבירה בדבר סיום הדיון בתיק, שכן הם הסכימו להמתין ולראות מה יעלה בגורל התנאי המתלה. ממילא, כאשר הבקשה לביטול פסק הדין מוגבלת רק לטענות בדבר יישום הסכמות הצדדים, להבדיל מטענות לפגם שנפל בהסכמות הצדדים, איני רואה כל טעם או צידוק להגשתה של תובענה עצמאית על מנת לבררה. לטענת המערערים, בית המשפט של חדלות הפירעון אינו הפורום המתאים לעריכת הבירורים העובדתיים הדרושים לשם הכרעה בבקשה לביטול פסק הדין, ועל כן יש להגיש בקשה זו כתביעה עצמאית ונפרדת. לדידי, טענה זו יכולה להישמע ביחס לבקשה לביטול פסק דין המוגשת על בסיס עובדות חיצוניות להסכמות הצדדים, למשל, כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין מחמת כך שהסכמת הצדדים הושגה במרמה תוך הטעיה. במקרה כזה, נדרש בירור עובדתי מלא החורג מגדר הדיון שנערך עובר למתן פסק הדין המוסכם, שכן התשתית העובדתית בבסיס בקשה כזו, מעצם טבעה, לא עמדה במוקד פסק הדין. בנסיבות אלו, קיימת חשיבות לכך שתוגש תובענה עצמאית ונפרדת לבירור הבקשה לביטול פסק הדין. שונים הם פני הדברים כאשר הטענות לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה, נטועות בהסכמות הצדדים עצמן ויישומן. למשל, כאשר מתבקש לבטל את פסק הדין מחמת כך שההסכמות שעמדו בבסיסו, היו מותנות בתנאי מתלה שלא התקיים. במקרים כאלו, הדיון העובדתי הנדרש להכרעה מתמצה בבירור תוכן ההסכמות שעמדו ביסוד פסק הדין, וזאת כאשר לבית המשפט שדן בהסכמות הצדדים, יש יתרון מובנה בכל הנוגע לטענות אלו. ניתן גם להניח, כי ככלל, בירור עובדתי מסוג זה, יהיה פשוט למדי, שכן כל כולו מתמצה בתוכן ההסכמות שכבר נדונו בפני בית המשפט. במקרים כגון אלו, הגשת הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך המקורי, לא תביא לפגיעה כלשהי בזכויותיהם הדיוניות של הצדדים. ניתן להשקיף על הדברים גם מזווית אחרת. כאשר עסקינן בבקשה לביטול פסק דין בהסכמה, אשר אינה מבוססת על פגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין, אלא על טענה כי הסכמות הצדדים עצמן מצדיקות לבטל את פסק הדין – הרי שאומנם מבחינה פורמלית מבוקש לבטל את פסק הדין; אך מבחינה מהותית, מבוקש דווקא ליישם את הסכמות הצדדים, להן ניתן תוקף של פסק דין. לכן אין הצדקה להימנע מדיון בבקשה מעין זו במסגרת ההליך המקורי. מן הכלל אל הפרט בענייננו, כאמור, המערערים טוענים כי בהתאם להלכה הפסוקה, היה על כרמלי להגיש בקשה לביטול פסק דין במסגרת של תובענה חדשה, בהליך עצמאי ונפרד. ברם, כפי שהובהר לעיל, הבקשה השנייה לביטול פסק הדין לא נשענת על טענה לפגם ביסוד ההסכמי של פסק הדין, או על עובדה חיצונית שלא הייתה ידועה בעת מתן פסק הדין. כל שנטען על-ידי כרמלי הוא כי על מנת ליישם באופן נכון את הסכמות הצדדים, להן ניתן תוקף של פסק דין, יש להורות על ביטול פסק הדין. בנסיבות אלו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי שאלה זו היא "בעלת זיקה להחלטות שניתנו בתיק זה", וכי "לערכאה אחרת וחדשה, לא יהיה כל יתרון דיוני, נהפוך הוא" (סעיף 8 להחלטה מיום 06.02.2023). זאת ועוד, המערערים טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת לדברי השופט סולברג שנאמרו במהלך הדיון ביום 10.05.2022: "כך לא מבטלים פסק דין". המערערים מבקשים ללמוד מכך שהיה על כרמלי להגיש את בקשתו לביטול פסק הדין השני במסגרת תובענה חדשה, עצמאית ונפרדת. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, בניגוד למשתמע מטענות המערערים, לדברים הנרשמים בפרוטוקולים של דיוני בתי המשפט, אין כל מעמד נורמטיבי; ובוודאי שלא מעמד של פסק דין מחייב. היטיב לעמוד על הדברים השופט א' שטיין בבש"פ 6210/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 32 – 33 (‏18.9.2022): "רישומי הדיונים הנערכים בידי קלדנית בית המשפט אינם מהווים פרוטוקול רשמי ואינם מתיימרים לשקף נוסח מחייב של ישיבות בית המשפט [ההפניות הושמטו – ח.כ.]. בתי המשפט מדברים באמצעות החלטות ופסקי דין, ורק באמצעותם. הערותיו של שופט (או שופטת) אשר נרשמות בפרוטוקול הדיון הם חלק מחלופי דברים אשר נועדו לקדם את בירור העניין שהובא להכרעתו של השופט, ואין לראות בהן חלק מפסק הדין או מההחלטה. לזאת אוסיף, כי קבלת עמדתו של בא-כוח המשיב תיצור אפקט מצנן משמעותי ביותר על השיח ששופט מנהל עם עורכי הדין המופיעים בפניו במטרה לקדם ולייעל את ההליך המשפטי, ולעתים קרובות, כדי להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת. אם כל אמירה של שופט ביחס להליך אשר מתנהל בפניו, ועמה כל חילופי-דברים שבין השופט לעורכי הדין, ישמשו בסיס למתן פירוש ומשמעות להחלטותיו ולפסק דינו, עלול השופט להימנע מלומר את אשר יש לו לומר כדי לקדם את בירור ההליך וכדי להגיע להסכמות. ברי הוא, כי עלינו למנוע תוצאה זו ואת הפגיעה בהליך המשפטי שנובעת ממנה [...]" שנית, על מנת להפיס את דעתם של המערערים, שבתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון האמור, ובאתי לכלל מסקנה כי אין ללמוד ממנו את שהמערערים מבקשים ללמוד ממנו. אדרבא, במסגרת אותו דיון הועלתה בפני הצדדים הצעה "להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיקיים דיון כהלכתו ואז ניתן יהיה לדעת למה התכוון" (עמוד 3, שורה 28 לפרוטוקול). אילו לא היה מקום להגשת הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך המקורי, לא הייתה יכולה לצמוח תועלת מהשבת הדיון לבית המשפט קמא. דומה אפוא, כי עיקר הקושי בהחלטה האמורה, נסוב סביב כך שהחלטה זו ניתנה במעמד צד אחד; ללא הגשת תצהירים ובירור עובדתי; ובהיעדר הנמקה ממשית באשר לעילה המצדיקה את ביטול פסק הדין. כך או אחרת, המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי בנסיבות ענייננו, בדין נהג כרמלי כאשר הגיש את הבקשה השנייה לביטול פסק הדין בגדרי ההליך שבו ניתן פסק הדין; ובדין נדחתה בקשת המערערים לסילוק בקשה זו על הסף. סוף דבר דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, המערערים יישאו בהוצאות כרמלי בסך של 10,000 ש"ח. בשים לב להנמקה שעמדה ביסוד דחיית הערעור, לא מצאתי ליתן צו להוצאות לטובת יתר המשיבים. ניתן היום, ‏י"ט באייר התשפ"ג (‏10.5.2023). ש ו פ ט _________________________ 23018830_C04.docx חד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1