פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 1881/09
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1881/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט ח' מלצר
המערערים:
1. אברהם נחמיאס
2. שרה נחמיאס
נ ג ד
המשיבות:
1. עיריית הרצליה
2. אליהו חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 1631/04 מיום 18.1.2009 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' גנות
תאריך הישיבה:
כ' בטבת התש"ע
(6.1.2010)
בשם המערערים:
עו"ד משה קרייצברג
בשם המשיבות:
עו"ד אורי ירון, עו"ד נתנאל בר-אילן
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. המערער היה ילד בן 9.5, עת נפגע בשנת 1994 פגיעה קשה. עשר שנים לאחר פגיעתו הגישו המערער ואמו תביעת נזיקין נגד עיריית הרצליה בה טענו כי הפגיעה שנפגע המערער נגרמה ברשלנותה של עיריית הרצליה. בית המשפט המחוזי קבע כי מיקום פגיעתו של המערער וסיבת פציעתו לא הוכחו, ואין מנוס מדחיית התביעה. על דחיית התביעה הוגש הערעור שלפנינו. המערער מבקש שנקבע כי עיריית הרצליה אחראית לנזקיו.
2. לא ראינו מקום להיעתר לערעור זה. הערעור הוא למעשה בקשה לקבוע עובדות שבית המשפט המחוזי לא השתכנע כי יש לקבוע אותן לגבי הנסיבות בהן נפגע המערער. עיינו בעדויות ולא ראינו עילה לקבוע מימצא שבית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבוע אותו. המערער טען בכתב תביעתו המתוקן כי הוא הלך בשביל שבגן ציבורי בעיר וכי "עקב מכשולים חמורים בשביל וביניהם 'הגריל' המכסה פתח ניקוז שלא היה מותקן ויציב כראוי והאבנים המשתלבות בשביל לא היו בגובה אחיד ובלטו והתובע נתקל במכשול ונפל ונפגע בראשו באופן חמור ביותר". בסמוך לתאונה לא היה כל דיווח לעירייה על קיומו של מפגע חמור כלשהו. המערער טען בעדותו כי הבין בדיעבד בעקבות "שחזור" משפחתי שהוא נפל בגלל האבנים. ודוק: אבנים שבלטו – אך לא גריל או מכסה ביוב, שנזכרו כאמור בכתב התביעה המתוקן. בפני מומחה שבדק את המערער בשנת 2005 היתה גירסה נוספת. המומחה כתב כי לדברי המערער הוא "נתקל במרזב ובחוטי תיל שהפילו אותו אחורנית". כאשר התבקש במשפט להתייחס לגרסה זו טען המערער כי הוא לא אמר את הדברים באותו מעמד אלא הדברים נמסרו למומחה מפי בעלה של אימו, והמערער "כאילו" הסכים לתיאור כלשונו. זאת, אף שלפי עדותו לא היה במקום תיל, אלא הוא נתקל באבנים. בית המשפט לא היה מוכן לקבוע ממצא על יסוד עדות המערער-התובע, ולא בכדי, מפני שהמערער, לפי טענתו-הוא למעשה אינו יודע כיצד נפגע.
3. בא כוח המערער מבקש כי נקבע ממצאים על יסוד גרסתה של עדת ראייה לתאונה, ליאת חסון שמה. לדבריו עדותה של חסון מחייבת את המסקנה שמרצפות התרוממו ליד עץ בשל שורשיו של העץ וכי במרצפות אלה נתקל המערער. ואולם, בית המשפט התייחס בהרחבה לעדותה של חסון והראה כי ממכלול עדותה עולה כי מדובר במסקנה של העדה ולא בעובדה מפיה. ואכן, בחקירה הנגדית הבהירה אותה עדה כי "אני יודעת שהוא נתקל במשהו כי הוא עף".
4. בית המשפט של הערכאה המבררת איננו חייב לקבל עדות רק מפני שלעירייה אין גרסה נוגדת לגבי האירוע. נזכיר כי התביעה הוגשה כעשר שנים לאחר האירוע ובזמן אמת האירוע לא הובא לידיעתה של העירייה ולא היתה לה דרך לבדוק כיצד נפגע המערער. בית המשפט לא היה מוכן לסמוך על עדי התביעה, ואין מקום שנתערב בכך.
5. הערעור נדחה. המערער יישא בשכ"ט עו"ד המשיבות בסך 15,000 ש"ח.
ניתן היום, ה' שבט, תשע"א (10.1.2011).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09018810_C05.doc עע
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il