גד צירינסקי נ. סגן נשיא ביהמ"ש השלום בחדרה-השופט עמירם שרון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים וכבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 188/96 רע"פ 8226/96 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ד' דורנר העותר: גד צירינסקי נ ג ד המשיבים: 1. סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון 2. מדינת ישראל 3. אריה גוראל 4. עמי מורג בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.10.96 בתיק ע"פ 561/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גילאור, ש' ברלינר וי' גריל בקשה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו הצהרתי תאריך הישיבה: כ' בסיוון התשנ"ז (25.6.1997) בשם העותר: עו"ד דרור ארד-אילון בשם המשיבים 1-2: עו"ד נאוה בן-אור בשם המשיב 3: עו"ד דן שינמן, עו"ד נילי רוט-לוי בשם המשיב 4: עו"ד טומי נדשי פסק-דין השופט י' קדמי: 1. פתח דבר בפנינו עתירה לבג"ץ ובקשת רשות ערעור, שהדיון בהן אוחד. העתירה והבקשה מתייחסות לפסק דינו של בית-משפט השלום בחדרה בת.פ. 1854/93; ותכליתן, מחיקת חלקים מאותו פסק-דין, שלטענת העותר/המבקש (להלן: "העותר") - אשר היה עד בתיק הפלילי האמור - יש בהם משום פגיעה בלתי מוצדקת בו וחריצת דין לגביו. בקשת המחיקה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ערעור (ע.פ. 651/95), שהגיש העותר נגד פסק-הדין של בית משפט השלום בחדרה. הערעור נדחה מן הטעם שאין לעותר כ"עד" זכות ערעור; ומכאן שתי הפניות - עתירה לבג"ץ (188/96) ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (רע"פ 8226/96). כפל הפניה לבית-משפט זה נעוץ בספק, איזה משני המסלולים הולם את הנסיבות: בקשת רשות ערעור וערעור; או שמא עתירה לבג"ץ. 2. העובדות להלן, בתמצית, עקרי העובדות הדרושות לבירור העניין: א. העותר - גד צירינסקי - כיהן כגזבר עיריית חיפה (להלן: "העירייה") בין השנים 1985-1989. בעקבות דו"ח מבקרת המדינה מנובמבר 1988, בו הצביעה המבקרת על ליקויים חמורים בדוחו"ת הכספיים שהגישה העיריה, נפתחה חקירה משטרתית; ובין הנחקרים היה גם העותר. עם פתיחת החקירה הועבר העותר מתפקיד הגזבר לתפקיד של יועץ כספי לראש העירייה, אריה גוראל (הנאשם בת.פ 1854/93, בית משפט שלום חדרה; להלן - "גוראל"). ב. בתקופה בה כיהן העותר כיועץ כספי כאמור, התגבשו אצל גוראל חשדות לפיהן העותר עושה שימוש לרעה בתפקידו לצורך קידום ענייניו הפרטיים, ותיפקודו לוקה באי שמירה על טוהר המידות. בעצה אחת עם חבר מועצת העירייה עמי מורג (להלן: "מורג"), פתח גוראל בחקירה פרטית כנגד העותר במימון העיריה. עלותה של החקירה הגיעה כדי 40,600 ש"ח. משנתגלה דבר מימון החקירה הפרטית על ידי העירייה, הוגש נגד גוראל ומורג כתב אישום לבית משפט השלום בחדרה בת.פ. 1854/93 הנ"ל, בו יוחסו להם בשל כך, בין היתר, עבירות מרמה והפרת אמונים. על פי האמור בכתב האישום, המניע האמיתי לפתיחה בחקירה הפרטית היה נעוץ בחשדות - שחשדו גוראל ומורג - שהעותר מעביר מידע ליריבים הפוליטיים של גוראל; ועל כן, לא היתה הצדקה למימון החקירה בכספי העירייה. ג. במרכז הדיון בבית משפט השלום בחדרה עמדה, מטבע הדברים, השאלה, האם החקירות הפרטיות נעשו למטרות לגיטימיות של העירייה, או שמא למטרות אישיות-פרטיות של גוראל ומורג. העותר שימש כעד תביעה מרכזי בשאלה זו ומהימנותו עמדה בבסיס האישום. ד. בית משפט השלום זיכה את גוראל ומורג מכל אשמה; כאשר כשליש מפסק הדין - והמדובר במספר לא קטן של עמודים - מוקדש ל"קביעת" מימצאים שלילים לחובתו של העותר. בין היתר נאמר בפסק הדין, כי העותר ביצע עבירות פליליות, התנהג בצורה מושחתת ובלתי אתית ואינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי; כאשר ספק אם היה ראוי לכך אי פעם. בית משפט השלום לא חסך במילים ובביטויים קשים כלפי העותר וקבע כי הוא נכשל בשורה של עבירות ובהן: שימוש בתפקיד להשגת טובות הנאה ולהתחמקות מתשלומי ארנונה, אמירת כזב בבית משפט השלום, צבירת הון בלתי מוסברת בתקופה בה היה מופקד כנאמן על כספי ציבור, אמירת כזב לממונים עליו בשירות הציבורי, השתלטות בעורמה על חלק מעזבון דודו ורישום הערת אזהרה במרמה למניעת עיקול נכס מקרקעין של מקורב שלו. בית משפט השלום הדגיש, כי לקביעות האמורות בסיס בראיות "חד משמעיות, מהימנות ובלתי נסתרות". בית המשפט הוסיף שמן הראוי היה שהעותר היה יושב על כסא הנאשמים ולא גוראל ומורג; והמליץ על פתיחה בחקירה משטרתית כנגד העותר. ה. לנוכח הקביעות החמורות האמורות, הגיש העותר - כאמור לעיל - "ערעור" לבית משפט המחוזי בחיפה (ע.פ. 651/95), בו בקש לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום; או, לחילופין, להורות על בטלותן של הקביעות האמורות כנגדו ומחיקתן מפסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע, ברוב דעות, שאין לעותר, ששימש כ"עד" בלבד בהליך פלילי בבית משפט השלום, זכות ערעור כנגד פסק-הדין שניתן בהליך שהתקיים נגד גוראל ומורג; ודחה את הערעור מטעם זה, מבלי לדון בו עניינית. בית המשפט המחוזי היה ער להלכה שנפסקה בפרשת חסן (בש"פ 658/88, פד"י מה(1) 670), לפיה זכאי לערער על פסק דין לא רק "צד להליך" שבו ניתן פסק הדין, אלא גם כל מי שהיה צד ל"סכסוך" שהתעורר במהלך הדיון ואשר בית המשפט הכריע בו. ברם, רוב השופטים היה בדעה, כי במקרה דנן לא התעורר במסגרת הדיון בבית משפט השלום "סכסוך" שהעותר היה צד לו; ובית המשפט לא הכריע בסכסוך כזה בפסק דין. דחיית הערעור, עומדת בבסיס פנייתו כפולת הפנים של העותר לבית משפט זה. 3. בקשת רשות ערעור א. זכות הערעור השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא, כמובן, שאלת "זכות הערעור". בעניין זה מקובל עלי המבחן הפונקציונלי שנקבע על ידי הנשיא ברק בפרשת חסן הנ"ל, לפיו: "צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה"הופלדיאנית"... גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו." שניים הם, איפוא, התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא "צד פורמלי" להליך שבמסגרתו נעשתה ההחלטה, ואלה הם: ראשית - צריך שיתקיים בעניינו "הליך"; ושנית - צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות הופלדיאנית שלו. לשון אחר: מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על פי כתבי הטענות הפורמאליים - לרבות כתב אישום - מתנהל "הליך נוסף", המהווה, למעשה, "משפט נילווה", ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל"משפט העיקרי", רואים את ההכרעה בעניינו של האחרון כ"פסק דין" שניתן במשפט שהוא "צד" לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע ב"משפט נילווה" זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי המשפט, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעניינו פסק דין. ב. העותר - צד למשפט נילווה? במקרה שלפנינו לא התקיים "הליך" - קרי: "משפט נילווה" - בעניינו של העותר וממילא - אין הוא "צד להליך"; והקביעות שנקבעו בפסק הדין בעניינם של גוראל ומורג - ככל שהן פוגעות בו - אינן מהוות "פסק דין" בעניינו. בפסק דינו בפרשת חסן, התייחס הנשיא ברק לנסיבות כגון דא, להמחשת מצב שבו אין זכות ערעור למי שאינו "צד להליך", גם אם נפגע מפסק דין שניתן נגד אחר, ואלה דבריו: "כך, למשל, כאשר שופט קובע בפסק דין פלילי, כי הנאשם לא ביצע את העבירה מיוחסת לו וכי העבירה בוצעה על ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. לא קיים סכסוך בינו לבין המדינה. אין הוא יכול לערער על פסק דינו של השופט ביחס אליו" (עמ' 694). כפי שהסביר הנשיא ברק באותה פרשה, הקניית זכות ערעור למי שלא היה צד פורמלי למשפט: "תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו - בעל דין "בפועל", במינוחו של חברי, השופט ש' לוין - לא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר." (ההדגשות שלי - י.ק.). שיטה זו, אינה פותחת פתח לערעור בפני כל אדם שנפגע כתוצאה מהחלטה שיפוטית; אלא אך ורק בפני מי שהיה בפועל "צד" להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה, אם צד פורמלי ב"הליך העיקרי" ואם צד בפועל ב"הליך נילווה". ג. ההכרעה בבקשת רשות הערעור במצב דברים זה, בדין נדחה ערעורו של העותר בבית המשפט המחוזי על הסף - ללא דיון ענייני - מן הטעם, שלא היתה לו "זכות ערעור" על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחדרה בעניינם של גוראל ומורג. 4. העתירה לבג"ץ א. כללי כאמור, עתירת העותר היא, שבית משפט זה "ימחק" מפסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, אותם קטעים הפוגעים בשמו הטוב ומציגים אותו כאדם מושחת שיש להיזהר ממגע עמו; וזאת מטעמים שבצדק, לבל ימצא אדם ניזוק מפגיעה בשמו הטוב בפסק דין שניתן במשפט לא לו, כאשר פגיעה כזו אינה חיונית להכרעה בסכסוך העומד בבסיס פסק הדין. השאלה הראשונה הדורשת הכרעה היא: באיזו מידה - אם בכלל - יש לבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, סמכות לקיים פיקוח על התבטאותו של שופט בפסק דינו; כאשר סמכות זו מתירה מחיקת קביעות, מימצאים והבעות עמדה, שיש בהם משום פגיעה בשמו הטוב של אדם שלא היה צד להליכים שבמסגרתם ניתן אותו פסק דין ואשר אין הם חיוניים להכרעה באותם הליכים. לשיטתו של ב"כ העותר: קביעות כאמור הינן "מיותרות" ובתור שכאלו דינן למחיקה; ובית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, הוא הערכאה היחידה המוסמכת להורות על כך, במקום שאין לנפגע זכות ערעור. לשיטה זו, מחיקת קטעים מיותרים הפוגעים בשמו הטוב של העד - ובעקרון, בשמו הטוב של כל "נפגע" מפסק דין, גם אם לא היה "מעורב" כלל בהליכים שבמסגרתם ניתן פסק הדין - אינה מהווה התערבות "ערעורית" המכוונת לתיקון "משגה שיפוטי" בהכרעה; אלא מיישמת סמכות מן הצדק, למניעת פגיעה מיותרת במי שלא היה צד לדיון. פיקוח כזה, אינו ענין שבדין אלא ענין שבצדק; והערכאה המתאימה לקיומו הינה, כאמור, הבג"ץ, מכח הסמכות הנתונה לו בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה. גישתו של ב"כ העותר נעוצה בזכות היסוד של כל אדם לשמו הטוב; כאשר עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכתה זכות זו למעמד חוקתי על כל המתחייב מכך. ואילו מנגד, ניצבת "זכותו" של השופט לעצמאות שיפוטית; וזו כוללת, מטבע הדברים, את הזכות ל"חופש ההתבטאות" ככל שהדבר נראה לשופט דרוש ורלוונטי. ב. הערכים המתנגשים: הזכות לשם טוב שמו הטוב של אדם נמנה בין "נכסיו" האישיים החשובים ביותר; ולא בכדי שימש לאורך הדורות עילה, שהצדיקה יציאה למאבקים ואף לקיומה של מלחמת חורמה, שלא אחת חרגה מן המישור הרעיוני וגבתה דמים הרבה. פגיעה בשמו הטוב של אדם, גרועה, לא אחת, מפגיעה חמורה בגופו; והדין לא רק מכיר בזכות זו, אלא גם מגן עליה הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. עם זאת, בחברה מתוקנת, יש נסיבות שבהן לא ניתן להימנע מפגיעה בשמו הטוב של אדם; על מנת להבטיח קיומו של ערך אחר, חיוני לחיים המשותפים במסגרתה. בנסיבות כאלה, הפגיעה הינה אך "נסבלת" ועל כן מוגבלת ומצומצמת לנדרש לשמירת אותו ערך אחר. אחד התחומים שבהם עומד שמו הטוב של אדם בסיכון של פגיעה "נסבלת" כאמור, הינו תחום ההתדיינות בבית המשפט, במקום שההתדיינות מניחה על שולחנו של השופט מחלוקת עובדתית ומטילה עליו לקבוע איזוהי הגירסה הנכונה מבין אלו המוצגות בפניו. במצב דברים כזה, אין מנוס מפגיעה בשמו הטוב של מי שגירסתו נדחית כשיקרית, בין שהוא בעל דין ובין שהוא עד בלבד; ולשופט מוענק "היתר" לפגוע בדרך זו בשמו הטוב של אדם, כשהוא - השופט - מוגן על פי הדין מפני תביעה - פלילית או אזרחית - בהקשר זה. ב"כ העותר אינו מתעלם מסמכותו האמורה של השופט; וטרונייתו, מכוונת, למעשה, כנגד "מידת" הפגיעה שפגע השופט בשמו הטוב של העותר. לשיטתו, ה"היתר" שניתן לשופט לפגוע בשמו הטוב של אדם, מוגבל לצרכים החיוניים של ההכרעה השיפוטית בסכסוך המצוי בפניו; ובמקום שישנה חריגה מן המידה הדרושה, נפגעת זכות היסוד לשם הטוב, ועל המערכת השופטת לתקן חריגה זו ולהחזיר את הפגיעה לגבולותיה "הנסבלים". כפי שיובהר להלן, אלה שעמדת ב"כ העותר מקובלת עליהם סוברים, כי אין בקיום פיקוח על "מידת" הפגיעה בשמו הטוב של אדם בפסק דין משום כירסום בעצמאות השיפוט ובאי תלותו של השופט. לשיטה זו, כל עוד המדובר בפיקוח שיפוטי - במסגרת המערכת השופטת - דינו בהקשר זה כדינו של ערעור, כאשר המבדיל ביניהם הוא אופיו של הפיקוח: לא פיקוח בעל אופי "ערעורי", המכוון לתקן שגיאות ביישומו של הדין והעומד לרשותם של הצדדים להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה בה נפלה השגיאה; אלא פיקוח של בג"ץ, המכוון לשמור על הזכות ל"שם טוב" מפני פגיעה מיותרת, העומד לרשותו של כל אדם ששמו הטוב נפגע בפסק דין ואשר מסלול הערעור חסום בפניו. ג. הערכים המתנגשים: עצמאות שיפוטית אין צורך להכביר מילים הרבה על מנת להבהיר - ולשכנע - שאין לך שיפוט ראוי לשמו, אלא אם כן השופט הינו עצמאי ובלתי תלוי. עצמאותו של השופט - קרי: אי תלותו בגורם כלשהו וכפיפותו לחוק בלבד - עומדת בבסיס האמון שרוחש הציבור למערכת השופטת והיא הערובה למשפט צדק. לא בכדי על כן, שומרים אנו על עצמאותו של השופט - בתיפקודו השיפוטי - מכל משמר. זהו נכס חברתי ראשון במעלה; כאשר כל כירסום בו, מעמיד בספק את צדקת ההכרעה השיפוטית הלוקה "בתלות" בגורם זר כלשהו. לעצמאותו של השופט פנים הרבה; ואין מקום ואין צורך להתפרש ולהציג את כולם כאן. בהקשר לעתירת העותר, עומדים אנו בפני שניים מפניה: "עצמאות ההכרעה", שעניינה באי תלותו של השופט בכל הקשור ליישומו של הדין; ו"עצמאות הביטוי", שעניינה ב"חופש" הניתן לשופט בהנמקת עמדתו ובהבעת דעתו והשקפתו בכל נושא רלוונטי. "עצמאות ההכרעה" - קרי: אי תלותו של השופט ביישום הדין - כפופה לבקורתה של ערכאת הערעור, המוסמכת לתקן "משגים" של הערכאה הנמוכה יותר בתחום זה; והיא פתוחה אך ורק בפני מי שהיו בפועל צדדים לסכסוך שבית המשפט הכריע בו. בקורתה של ערכאת הערעור, אינה פוגעת בעקרון אי התלות; וזאת, משום שהבקורת נעשית על ידי ערכאה שיפוטית; והעצמאות השיפוטית מדברת בעצמאותה של המערכת השופטת על ערכאותיה. מאידך גיסא, "עצמאות הביטוי" הינה עצמאות אישית של השופט המתבטא; ותכליתה לאפשר לו להציג את עמדתו ולנמק את הכרעתו בלשון ובדרך הנראית לו נכונה והולמת. התערבות מצידה של ערכאת הערעור בהקשר זה, גם כאשר פתוחה בפני בעל דין הדרך לבוא בפניה - כאשר יש לו עילת ערעור מוכרת - אינה רצויה, מצומצמת ככל שתהיה, משום שמשמעותה של התערבות כזו תהיה, בסופו של דבר, "שיכתוב" של פסק הדין ולא זה תפקידה של ערכאת הערעור. עיקרו של ערעור, בבחינת נכונותו של פסק הדין, מן ההיבט של יישום הדין בין הצדדים לסכסוך נושא ההליך; ולא מן ההיבט של סגנונו ודרך התבטאותו של השופט. לנוכח מצב דברים זה, מכוונת עתירתו של העותר לפתיחת פתח להתערבותו של בג"ץ בתחום האישי של "עצמאות הביטוי", על ידי "שיכתוב" פסק הדין שנתן בית משפט השלום בחדרה מטעמים שבצדק. הטענה היא, שגם התערבות כזו - כמו התערבות ערעורית - אינה פוגעת באי תלותו של השופט ובעצמאותה של המערכת השופטת; וזאת בהתחשב בכך, שההתערבות היא התערבות שיפוטית פנים מערכתית. אכן, ככל שמדובר ביישום הדין, אין בהתערבותה של ערכאת הערעור משום פגיעה בעצמאות השיפוט; שהרי המילה האחרונה בהקשר זה נתונה תמיד לערכאה הגבוהה יותר. ברם, שונים פני הדברים, כאשר מדובר בהתערבות ב"עצמאות הביטוי" של השופט. הכרעה בדבר יישומו של הדין, הינה הכרעה בעלת אופי משפטי אוביקטיבי; והיא מהווה, על כן, הכרעה של המערכת השופטת כולה. זאת, להבדיל מבחירת הלשון, הנוסח ודרכי הביטוי שבהם נוקט שופט להנמקת עמדתו ולהצגת השקפותיו - בנושאים הנראים לו רלוונטיים - הנושאת אופי אישי סוביקטיבי של השופט האינדיוידואלי. התערבות בתחום אישי זה, מתנגשת בעצמאותו של השופט בתיפקודו השיפוטי: אין כאן תיקון טעות והעמדת הדין על מכונו; אלא החלפת דרכי התבטאותו של השופט שכתב את פסק הדין בדרכי התבטאותו של שופט אחר. כאמור, לשיטת העותר, גם בהתערבות בתחום הסובייקטיבי האישי האמור, אין משום פגיעה בעצמאותו של השופט; וגם בהקשר זה, אין המדובר ביותר מאשר תיקון "משגה", הנעוץ בחריגה מן התחום הנסבל של פגיעה בזכותו של כל אדם לשמו הטוב. ברם, הלכה למעשה, לא כך הם פני הדברים. התערבות - ולו גם פנים מערכתית כאמור - במישור האישי של לשון, ניסוח, הצגת עמדה בנושאים רלוונטים וכיוצ"ב, פוגעת פגיעה של ממש ב"חופש ההתבטאות" של השופט; ו"מכתיבה" לו כללים שחריגה מהם מצדיקה התערבות למחיקת ה"מיותר" ול"עידון" הנותר. בתור שכזו מכרסמת התערבות כאמור, בעצמאותו השיפוטית של השיפוט. "חופש ההתבטאות" וחופש ההכרעה משולבים זה בזה; ובמקום שנפגע הראשון, נפגע גם משנהו. עם זאת, הפיקוח על חופש התבטאות - להבדיל מחופש ההכרעה - נושא אופי צורני בלבד, שהרי אין לו השלכה עניינית של תוצאות הדיון, שבסיומו ניתן פסק הדין ששיכתובו מתבקש. אשר על כן - כך מסכמים התומכים בזכות קיומו של פיקוח כאמור - יש להשלים עם קיומו גם אם יש בו, פורמלית, פגיעה בעצמאות השיפוטית; וזאת, אגב צמצום ההתערבות למקרים מיוחדים ונדירים, כאשר המדובר בפגיעה קשה וחמורה הזועקת לתיקון, כמו במקרה דנא. השאלה היא, איפוא: בהתנגשות שבין זכות היסוד לשם טוב לבין זכותו של השופט ל"חופש ההתבטאות" בפסק דינו - איזו מן השתיים גוברת. ד. הערכים והאינטרסים המתנגשים: הכרעה על פי "תקנת הציבור" לשיטתי, התשובה לשאלה האמורה נעוצה ב"תקנת הציבור", לאמור: בהענקת מעמד מועדף לאחת משתי הזכויות המתנגשות, על פי סידרי העדיפות שיש לציבור ביישומה של כל אחת מהן. בתחום שבו אנו עוסקים מחייבת "תקנת הציבור" שמירה על שניים אלה: האחד - העקרון של "סופיות ההליכים"; והשני - העקרון של "הימנעות-מהליכים - מיותרים", במובן זה שאין עמם תועלת לצדדים. העקרון של "סופיות ההליכים" שתכליתו - כשמו - לקבוע גבול להתדיינות כענין שבטובת הציבור, נשמר בדרך כלל בקפדנות רבה. מכוחו של עקרון זה ננעלת הדלת אפילו בפני "צד" להליך, אם זכה במשפט; ולא תועלנה לו השגות "צודקות" כנגד קביעות ומימצאים בפסק הדין, שיש בהן כדי לפגוע ב"שמו הטוב". דלת הערעור היתה נסגרת בפני אותו צד, גם מכוח העיקרון האחר - זה המדבר ב"הימנעות-מהליכים" מיותרים - לפיו, אין להטריד ערכאה גבוהה יותר, במקום שאין ב"תיקון" המבוקש בפסק הדין, כדי לשנות את תוצאות הדיון. הליכי השיפוט נועדו לפתור "סכסוכים" בין אדם לרעהו ובין אדם לרשות. יכולתה של הרשות השופטת למלא משימה זו ביעילות - שהיא, כמובן, עניין ציבורי מדרגה ראשונה - מותנית בין היתר: בהקפדה על שמירת עקרון "סופיות ההליכים", מצד אחד; ובשמירה על "הימנעות מהליכים-מיותרים", שאינם דרושים לפתרון הסכסוך, מצד שני. כאמור, שני עקרים אלה, מצדיקים - מטעמים של "תקנת הציבור" - הימנעות מבירור טרוניות והשגות כנגד דרכי התבטאותו של שופט בפסק דינו, מצידו של בעל דין שזכה בדינו. קל וחומר, שעקרים אלה מצדיקים - וביתר שאת - את חסימת דרכו של מי שאינו צד להליכים, המבקש לפתוח דיון בעילה שהוא נפגע מתוכנו של פסק הדין. הדיון בסכסוך שהסתיים במתן פסק דין, בא אל "סופו". "שיכתוב" פסק הדין, לבקשתו של מי שנפגע מתכנו - צד ושאינו צד - לא יכול להביא לשינוי התוצאות; ואף לא לתיקון ממשי של הנזק שכבר נגרם עם פרסומו של פסק הדין. בתור שכזה, הליך ה"שיכתוב" הינו הליך "מיותר", ככל שמדובר ביעודה הבסיסי של המערכת השופטת. פתיחת "סדק" ל"שיכתוב" פסקי דין לבקשתם של עדים ששמם הטוב נפגע לטענתם מעבר למידה ה"נסבלת" כאמור, יביא, מטבע הדברים, לפתיחת "פתח כפתחו של אולם" לבקשות "שיכתוב" מצידו של כל אדם - לרבות גוף או רשות - הרואה עצמו נפגע, מדברים שכתב שופט בפסק דינו; והמערכת השופטת תמצא עצמה שקועה בהליכי "שיכתוב", שאין להם קשר ענייני ליישום הדין לגבי הסכסוכים שנדונו בפניה. לא לכך נועדו ההליכים שלשמם קיימת ופועלת המערכת השופטת; ו"תקנת הציבור" מחייבת למנוע היוצרותו של מצב זה, על ידי חסימת הדרך, אם בערעור ואם בעתירה לבג"ץ, בפני גלישה לבירורים "זרים" לתכלית הדיון. ראויים לציון בהקשר זה, דבריו של המשנה לנשיא אלון, בע"א 793/76 (פד"י לג(2) 533, לוקמן נ' שיף): "משבאים אנו למנוע מתובע מלבוא על זכותו... משום שזכות זו נגועה היא... ולכן אכיפת הזכות נוגדת את תקנת הציבור, שומה עלינו, לדעתי, לחשב היטב חשבונו של שכר השמירה על תקנת הציבור כנגד הפסדה של הפגיעה בזכותו של אדם, שהשמירה עליה אף היא משום תקנת הציבור יש בה... ורק אם ודאי הוא שתקנת ציבור אחת עולה ומכריעה תקנת ציבור אחרת - הולכין על פיה." לשיטתי, מכריעה "תקנת הציבור" את הכף כנגד פתיחת פתח לקיום הליכים ל"שיכתובו" של פסק דין. כאמור, אין בכוחם של הליכים כאלה לשנות את התוצאות שקובע פסק הדין; ותועלתם לצד המבקש - הינה, בעיקרה, עיונית בהתחשב בכך שה"נזק" כבר נגרם עם פרסום פסק הדין. ה. ההכרעה בעתירה כמתחייב מן האמור לעיל, לשיטתי יש לדחות את העתירה - על אף שהלב הולך שבי אחריה - הן בשל העדיפות שיש ליתן לשמירת עצמאותו השיפוטית של השופט על פני הפגיעה בשמו הטוב של אדם, והן מן הטעמים המעשיים שב"תקנת הציבור", המכוונים למנוע הארכת דיונים עד אין סוף וגלישה להתדיינויות עקרות. כאמור, "שיכתוב" של פסק דין במטרה ל"הרחיק" מתוכו "קטעים" - בין מלים בודדות ובין משפטים שלמים או פסקאות - שיש בהם פגיעה בשמו הטוב של אדם, גם כשהפגיעה קשה וכואבת, פוגעת ב"חופש ההתבטאות" של השופט. העובדה שה"שיכתוב" נעשה על ידי הגוף השיפוטי העומד בראש פירמידת השפיטה, אינה מקנה ל"שיכתוב" אופי של "תיקון טעות" אוביקטיבית; והוא נותר תמיד בגדר התערבות "זרה" במלאכתו של השופט. התערבות כזו, "מאיימת" על עצמאותו השיפוטית של השופט ומכרסמת בה כרסום ממשי. האינטרס הציבורי בשמירה מוחלטת על העצמאות השיפוטית, מכתיב העדפה של ערך זה על זכותו של הפרט לשמו הטוב; ולו זכות הבכורה בהתנגשות בין השניים. לעמדה זו - כמפורט לעיל - תמיכה נכבדה בטעמים המעשיים שב"תקנת הציבור": פתיחת פתח ל"שיכתוב" פסקי הדין לא תוכל להישאר מצומצמת לפגיעה חמורה ומיותרת בשמו הטוב של עד; ולא ניתן יהיה לעצור את הרחבתה ל"שיכתוב" בכל מקרה שפסק הדין מביא עמו נזק מכל סוג שהוא לכל אדם. "שיכתוב" של פסק דין יהיה לעילת פנייה "עצמאית" לבג"ץ; ופסק דין חלוט מן ההיבט "הענייני", יהפוך למטרת תקיפה "צורנית" בהליך שהצדדים לו - והשופטים המקיימים אותו - אינם אלה שהיו "מעורבים" בהליך המקורי שבמסגרתו ניתן אותו פסק דין. תחולתו של עקרון הסופיות תצומצם, איפוא, למישור יישומו של הדין; ובפועל יתפתח אתר התדיינות חדש, אשר הליכיו מכוונים, הלכה למעשה, "כנגד" השופט. כל זאת, כאשר הטובה שתצמח לפונה מהליך נוסף כזה, הינה - כמוסבר לעיל - לפחות מפוקפקת. 4. סוף דבר אנכי לא מצאתי הצדקה לפתיחת פתח להגשת "ערעור" כנגד "צורתו" של פסק הדין - קרי: כנגד הדרך שבה בחר השופט לנמק את הכרעתו ולהציג את עמדתו; וזאת, בין שמדובר בפונה שהיה "צד" להליך הבסיסי, ובין שמדובר בפונה שלא היה "צד" לאותו הליך. כאמור, לשיטתי, הליך נוסף לאחר מתן פסק הדין מכוון לתיקון משגה שביישום הדין; ואין לעשות בו שימוש ל"שיכתוב" פסק הדין מבחינת "צורתו". כך במקום שמדובר ב"ערעור" על פסק הדין; וכך במקום שמדובר בפנייה לבג"ץ, ב"עתירת שיכתוב" של פסק דין. בפסק הדין נדרש השופט לחשוף את "צפונות לבו" ולגלות לכולי עלמא, מה הם הטעמים העומדים בבסיס החלטתו, לרבות תוכנן של ה"מחשבות" שחלפו במוחו בעת ששקל את החומר שבא בפניו, ככל שהיתה להן השלכה על ההחלטה. התערבות בדרך שבה ביטא השופט גורמים אלה בפסק דינו, גם כאשר זו נעשית מצידו של גוף שיפוטי גבוה, מיצרה ומגבילה את "חופש ההתבטאות" של השופט; ומתלה מעליו "איום" של "העמדתו לדין" בהליך של "שיכתוב" פסק דינו ע"י אחר. מכך יש להימנע אם מבקשים אנו לשמור על עצמאותו של השופט. וכפי שכבר הוסבר, השיקולים המעשיים של תקנת הציבור, מכריעים את הכף בזכות המסקנה השוללת "התערבות" שיפוטית ב"סגנונו ודרכי התבטאותו" של השופט בפסק דינו. התערבות כזו כרוכה בהכרח - כמפורט לעיל בהרחבה - בפגיעה חמורה בעקרון ה"סופיות"; ופותחת פתח להתדיינות שאין לשור ממדיה, כאשר ה"טובה" שעשויה לצמוח ממנה למתדיינים מצומצמת אם בכלל. אף שבכך הוצגה עמדתי במלואה, לא אוכל לסיים את דברי, מבלי לחזור על הידוע לכל: קביעת מימצאי מהימנות בפסק דין, עשויה להיות קשה וכואבת לאלה שמהימנותם היתה שנויה במחלוקת. אשר על כן, מן הדין הוא שהשופט - שמטלה זו היא חלק אינטגרלי של משימת השיפוט המוטלת עליו - ינהג בהקשר זה בצימצום ובאיפוק; ולא ירחיב בענין זה מעבר לחיוני ולהכרחי לביסוס הכרעתו השיפוטית. לפסוק האומר ש"החיים והמוות ביד הלשון", משמעות מיוחדת בהקשר זה; ועל השופט לשוות זאת תמיד לנגד עיניו. כך לענין המהימנות, שאין השופט יכול להימנע מלומר דברו לגביה; וכך - על אחת כמה וכמה - לענין הבעת עמדה ופרישת השקפת עולם, שאינה ממש חיונית להכרעה. שופט, נבחן, בין היתר, ביכולתו לרסן עצמו ולנהוג איפוק בתחום הרגיש של ממצאי מהימנות והבעת דעה על אופיים של אלה המופיעים בפניו; וכשלונות חוזרים בעניין זה, עשויים להטיל צל על דמותו כשופט ואפילו - במקרים קיצוניים - להציב בסיס להרהורים שניים בדבר התאמתו לכהונה לה נבחר. ברם, יחד עם זאת, אין בחריגה של השופט בהקשר זה - גם כשהיא בוטה, קשה ומיותרת - כדי להצדיק פתיחת פתח להתדיינות "כנגדו", בהליך של "שיכתוב" פסק דינו. עיינתי בחוות דעתה של חברתי, השופטת דורנר. ראויים הם דברי הבקורת הנוקבים שהשמיעה בדבר החירות שנטל לעצמו השופט המכובד בבית משפט השלום לכתוב בפסק דינו את שכתב לחובת העותר; והטיבה לעשות בכך, שהדגישה שאין בראיות שבאו בפני השופט המכובד, כדי לשמש בסיס לקביעות הנחרצות שמצא לקבוע בעניינו של העותר. בכך, ניתן סיפוק מה לעותר, כפי שציינה חברתי בחוות דעתה. לאור כל האמור לעיל, הייתי דוחה הן את הבקשה לרשות ערעור והן את העתירה לבג"ץ. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: 1. אריה גוראל, בעת כהונתו כראש-עיריית חיפה, ועמי מורג, שאותה עת היה חבר במועצת העיריה (להלן: המשיבים), פנו למשרד-חקירות פרטי, וביקשוהו לברר את מקורות הכנסתו של היועץ הכספי לראש-העיריה, הוא העותר שבפנינו. החקירה מומנה על-ידי העיריה. על החשבוניות שהוגשו על-ידי החוקרים הפרטיים צוינה, לבקשת המשיבים, מטרה אחרת מזו שלמענה התנהלה החקירה. העותר, שגילה כי חוקרים בענייניו הפרטיים, התלונן במשטרה על פגיעה בפרטיותו. החקירה שנפתחה בעקבות התלונה הסתיימה בהגשת כתב-אישום נגד המשיבים לבית-משפט השלום בחדרה, בו הואשמו בעבירות של קשירת קשר לעוון, מירמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במירמה. בכתב-האישום נטען כי המשיבים יזמו את החקירה מתוך מניעים אישיים. 2. במשפטם, הודו המשיבים בהזמנת החקירה על חשבון העיריה והסוואתה על-ידי רישומים לא נכונים. אלא שטענתם הייתה, כי הזמינו את החקירה בשל שמועות שהגיעו לאוזניהם אודות אי-יושר של העותר. שמועות אלה - כך נטען על-ידי הסניגוריה - לא היו מספיקות להגשת תלונה במשטרה, אך הצדיקו עריכת חקירה פרטית אשר תאשר או תפריך אותן, ואילו מניעת חשיפתה של החקירה חייבה את הסוואתה. 3. העותר, מושא החקירה, היה עד התביעה המרכזי במשפטם של המשיבים, ובאמצעותו ביקשה המדינה להוכיח כי המשיבים הזמינו את החקירה מתוך כוונה להתנכל לו, בשל חשדם כי מעביר הוא מידע למפלגה יריבה. הסניגוריה, מצידה, ביקשה לבסס בחקירתו הנגדית של העותר את הטענה בדבר החשד לאי-יושרו של העותר. 4. השופט עמירם שרון, שבפניו התברר המשפט, נתן אמון מלא בעדות המשיבים, ודחה את עדותו של העותר כבלתי-מהימנת. המשיבים זוכו איפוא זיכוי מוחלט. ואולם, מעבר לקביעת מימצאי מהימנות, עסקה הכרעת-הדין בהרחבה ב"הרשעת" העותר בצבירת רכושו ב20- השנים האחרונות שלא ביושר, ואף בדרכי שוחד. זאת, לנוכח העובדה שבפני בית-המשפט לא הובאו ראיות (מסמכים ועדויות) המוכיחות את מקורות המימון של רכוש העותר. בין השאר, לאחר ציטוט המשל "השועל והמרמיט" מאת איוון אנדרביץ' קרילוב, שעל-פיו נלמדת לקיחת שוחד מן הנוצות שדבקו בפניו של מי שהתמנה כשופט-שלום בלול-עופות, כתב השופט שרון את הדברים הבאים: הסבריו ותשובותיו לעניין מקורותיו הכספיים לרכישת הרכוש הנ"ל אינם אמינים בעיני, לא רק משום [שהעותר] עשה עלי רושם שלילי ובלתי אמין, אלא גם מכך שתשובותיו של [העותר] לעניין זה משאירות חללים לא מעטים, בחלקן מעורפלות ובחלקן מתייחסות לטענות שלא ניתן להוכיחן, ואם ניתן היה לעשות כן לא נעשה הדבר ע"י [העותר], כאשר ברשותו הראיות לכך (בהנחה שתשובותיו אמת הן). במצב דברים כזה, איך לא ניתן לומר על העותר "כי יש נוצות על פרצופו". השופט שרון אף "גזר את דינו" של העותר, בקובעו כי הוא פסול מלכהן במשרות ציבוריות שלהן נגיעה לרכוש הציבור, וכך כתב: החקירה הפרטית אמנם התייחסה רק לכך של[עותר] דירה בצפת (דבר שהסתבר בדיעבד כי אינו נכון), אולם היא נתנה קצה חוט שהוביל לממצא הנ"ל והמצביע על כך, אמנם בראיה למפרע, כי העותר היה פסול מלכתחילה מלשמש בתפקידים ציבוריים הקשורים ברכוש הציבור ובאינטרסים הכספיים שלו. 5. העותר, שכבודו נפגע, ואף התקשה להתקבל למשרה ציבורית לנוכח הדברים החמורים שנכתבו בפסק-הדין, ביקש לבטל את הקטעים הפוגעים בו. כאמור, הוא ביקש סעד הן במסלול האזרחי (ערעור לבית-המשפט המחוזי, שנדחה ברוב דעות בשל היעדר זכות ערעור, ובקשת רשות ערעור לבית-משפט זה) והן במסלול הבג"צי. בתשובתם לבקשת רשות הערעור ולעתירה טענו המשיבים והמדינה כי העותר, שלא היה צד להליך, אינו זכאי לתקוף את מימצאי פסק-הדין. ואולם, בעוד שבא-כוח המשיבים, עורך-הדין דן שיינמן, הגן על פסק-הדין לגופו, הסכימה המדינה לצידקת טענותיו של העותר. וכך כתבה, בין השאר, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עורכת-הדין נאוה בן-אור: אשר לעותר, נראה, כי כנטען בעתירה, הגיע בית המשפט קמא למסקנות מרחיקות לכת כלפיו. הוא לא מנע עצמו משימוש בביטויים חריפים ביותר ובלתי מקובלים, ואף המליץ בפני המשטרה (עמ' 47 להכרעת הדין) לפתוח נגד העותר בחקירה, בגין מעשה שעשה, המהווה לכאורה עבירה פלילית, ואשר ארע בשנת 1973. בהקשר זה לא למותר לציין, כי אפילו עבירת רצח מתיישנת כעבור 20 שנה, כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. באשר למסקנות בית המשפט קמא נגד העותר, הרי שאלה היו מבוססות על כך שסבר כי היה על העותר "להוכיח" בפניו כי צבר את רכושו כחוק, וכי משנמנע מעשות כן, אין לקבל את גרסתו בנוגע למקורות הונו. כך גם קבע בית המשפט קמא, כי ממצאי החקירה הפרטית יש בהם כדי להוביל למסקנה כי העותר "היה פסול מלכתחילה מלשמש בתפקידים ציבוריים הקשורים ברכוש הציבור ובאינטרסים הכספיים שלו". אין צריך לומר, כי אין מוטלת על עד "חובה" להוכיח את טענותיו במסמכים, כי אין התביעה מביאה הוכחות למהימנות עדיה, בודאי שלא בעניינים אינצידנטליים, וכי שאלת כשירותו של העותר לשמש בתפקידים ציבוריים הקשורים בכספי הציבור לא יכולה הייתה להיות נושא להכרעת בית המשפט. לפיכך, סבורה המשיבה כי אכן הפליג בית המשפט קמא, למעלה מן הצורך, בקביעת ממצאים ובהסקת מסקנות לחובתו של העותר, אשר שימש כעד תביעה מרכזי במשפט שהתנהל בפניו. אין בכך כדי לומר, כמובן, שבית המשפט ששמע את העותר לא רשאי היה להביע את התרשמותו השלילית ביותר מן העותר, ולהסיק ממנה את המסקנות הנדרשות לצורך הכרעת הדין. וכבר אמרו חז"ל: "הוו מתונים בדין". 6. אכן, לא יכול להיות ספק שלא זו בלבד שהמימצאים המרשיעים לא נדרשו לצורך הכרעת-הדין, אלא שאף לגופם לא היה להם בסיס, גם לא לכאורי. יסודם של מימצאים אלה מעוגן בהתרשמותו השלילית של השופט שרון מעדותו של העותר, ולנוכח התרשמות זאת, גלגול נטל ההוכחה בדבר חפותו עליו. כידוע, התרשמות מעד יפה היא לקביעת מימצאי מהימנות, אך אי-אמון בעד אינו יכול לבסס מימצא מרשיע, והוא כשלעצמו אינו עילה להעברת נטל ההוכחה. זה הדין כאשר עומד בפני בית-המשפט נאשם, ולא-כל-שכן שכללים אלה חלים על קביעות המתייחסות לעד, שלהבדילו מנאשם, אין ניתנת לו הזדמנות להתגונן. עד במשפט אינו מיוצג על-ידי עורך-דין, אינו זכאי להביא ראיות, ופריסת גירסתו תלויה בשאלות ששואלים אותו הצדדים. בנסיבות אלה, קביעת מימצאי מהימנות העשויה לפגוע בעד חייבת להיעשות בזהירות. אל לבית-המשפט לפגוע בעד מעבר לדרוש להכרעה בדין. יש איפוא להצטער על-כך שפסק-הדין פגע בכבודו ובפרנסתו של אדם שמילא את חובתו האזרחית בהעידו מטעם התביעה. העותר, שתלונתו על חדירה לפרטיותו נמצאה מוצדקת, הפך ממתלונן לאשם. בעצם מסקנה זאת בדבר היעדר יסוד למימצאים המפלילים שנקבעו בהכרעת-הדין, לרבות הקביעה בדבר פסלותו של העותר מלכהן במשרה ציבורית, יש - למעשה - כדי לבטל את הפגיעה בו. בכך בא העותר על סיפוקו. ראו בג"ץ 5595/95 עדוי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם). 7. כחברי, השופט קדמי, ומטעמיו, אף אני מסכימה כי אין נתונה לעדים הזכות לערער על פסקי-דין. עצם פגיעתה של החלטה שיפוטית באדם כלשהו - ואפילו הפגיעה היא בצד להליך השיפוטי ממש - אינה מקנה לנפגע זכות ערעור על ההחלטה הפוגעת. זכות הערעור אינה זכות מוקנית, אלא היא מותנית בהוראה מפורשת בחוק. ראו בג"ץ 87/85 ארג'וב ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח', פ"ד מב(1) 353, בע' 362-360. החוק מקנה, כעיקרון, זכות ערעור על פסקי-דין של ערכאות ראשונות במערכת בתי-המשפט הכלליים (למעט בית-המשפט העליון). ראו סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיפים 41 ו52- לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. הפסיקה הגדירה "פסק-דין" כ"החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסוימת אחרי שצד אחד טען, מקודם, שיש לו זכות לקבל את ההחלטה הזאת". ראו ע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין, פ"ד ו 1201, בע' 1210. הגדרה עקרונית זו לא שונתה גם בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670. בפרשה זו הוכרה אמנם זכות הערעור של הצד להליך "הנלווה" להליך "העיקרי", אך הגדרתו של "פסק-דין" בהליך "הנלווה" - כמו גם הגדרתו של "פסק-דין" בהליך "העיקרי" - נותרה כשהייתה, כלומר הכרעה משפטית סופית בדבר המצב המשפטי בין צדדים. ראו דברי השופט ברק, שלפיהם נתונה זכות הערעור בגין הליך המכריע בדבר זכותו ה"הופלדיאנית" של אדם (שם, בע' 694). מכאן, שפגיעה באינטרס אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון. כך, למשל, נקבע כי צד שזכה בכל הסעדים שנתבעו על-ידיו אינו רשאי לערער על פסק-הדין, וזאת אפילו אם הנמקת פסק-הדין המזכה פוגעת בו. ראו, למשל, ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד ואח', פ"ד כט(1) 372, בע' 377. ואכן, לעיתים עשויה הנמקת פסק-הדין לפגוע בזוכה פגיעה של ממש, אך עדיין לא תקום לו זכות ערעור בניסיון לשנותה, למשל, במצב שבו נאשם זוכה זיכוי מחמת הספק ולא זיכוי מוחלט. השוו בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה (טרם פורסם), סעיף 16. במקרה שלפנינו, לא נפגעה זכות "הופלדיאנית" של העותר - בין זכותו במובן "הצר", ובין חירות, כוח או חסינות הנתונים לו - ולפסק-הדין של בית-משפט השלום אין כל נפקות משפטית-אופרטיבית לגביו. שכן, פסק-הדין לא שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו. אשר-על-כן, אין בדברים שנאמרו בפסק-הדין כדי להקנות לעותר זכות ערעור, ולפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. 8. כאמור, בדברים שאמרתי לעיל, ואמר אף חברי, השופט קדמי, בא העותר על סיפוקו. על-כן, אין במקרה זה צורך במתן סעד למען הצדק מכוח סמכותנו כבית-המשפט הגבוה לצדק. אין אני נזקקת איפוא להכריע בשאלה, אם עשויים להיות מקרים נדירים שבהם יחרוג בית-המשפט הגבוה לצדק מן המדיניות השיפוטית שעליה עמד חברי, שלא לתת סעד שעניינו ממצאים שקבע בית-משפט באשר לעדים. אני מסכימה איפוא גם לדחיית העתירה. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. דבריו של כבוד השופט שרון "המרשיעים" הלכה למעשה את העותר, שלא היה הנאשם במשפט, אלא העיד בו כעד תביעה, חרגו מן המקובל, לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ופגעו בשמו הטוב ואף בעיסוקו של העותר מבלי שהיה לאל ידו להתגונן מפני הקביעות החמורות. על כך הסכימו הן חבריי השופט י. קדמי והשופטת ד. דורנר והן עו"ד בן-אור באת כוח המדינה. 2. מקובל על הכל, כי על שופט היושב בדין לנהוג באיפוק ובריסון עצמי וכי דבריו של השופט שרון טוב להם שלא נאמרו משנאמרו. יתירה מכך, נראה, כי אף השופט עצמו חש בכך באומרו בפסק-דינו, כי "אפילו כדברי הסניגור אין צורך בקביעת עובדות אלה לא אמנע מלעשות כן" (עמ' 21). לעניין האיפוק בו על שופט לנהוג, יפים דבריו של חברי המשנה לנשיא ש' לוין, אודות הנשיא לשעבר השופט יצחק כהן ז"ל, דברים שראוי כי ינחו כל מי שעוטה גלימת שופט על כתפיו: "כשם שהיה יצחק שקול בהסקת המסקנות, כך גם היה מתון ומדוד בסגנון אותו נקט. מעולם לא כתב בפסק דין, שבעל דין או עד "שיקר", או כפי שנמצא לפעמים בפסיקה, שפלוני הוא "שקרן פתולוגי", ביטויים כאלה לא היו לרוחו של יצחק כהן, ראשית משום שמטבעו היה מתון בדין, ושנית, משום שהוא הכיר במגבלותיה של השפיטה לרדת בביטחון גמור לחקר האמת. מוטב - כך סבר - לכתוב בפסק דין שיש להעדיף גירסה על גירסה ולא להטיל דופי בפלוני שמסר עדות, ושאין ביכולתו להתגונן מפני האמירות שבפסק הדין". (ש. לוין. "קווים לדמותו של יצחק כהן" ספר יצחק כהן (בעריכת מ. אלון, מ. בן זאב, א. ברק, נ. לפשיץ, מ. לנדוי, התשמ"ט), 13). 3. שיטתנו נסמכת על אמון בלתי מסויג בשופטים, ביושרם, במוסריותם, באנושיותם ובערכיהם. שיטה זו ויתרה על כללים כתובים להתנהגותו של שופט על כס המשפט ושמה יהבה על שיעור קומתו האישית והמקצועית של השופט, שידע לנווט דרכו בכהונה זו מתוך תחושת אחריות ויעוד שינחוהו גם בהתנהגותו (ראה דברי השופט לנדוי בדו"ח הועדה לאתיקה מקצועית של שופטים ספר לנדוי חלק א' (בעריכת א. ברק, א. מזוז, התשנ"ה) עמ' 245 וכן י. מלץ, על אתיקה שיפוטית ספר לנדוי (חלק ב' בעריכת א. ברק, א. מזוז, התשנ"ה), עמ' 67. 4. השופט מחוייב בכבודו של כל אדם, לרבות כבודו של עד ועליו למנוע חקירה ש"אינה הוגנת" או "שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לעניין ואינם הוגנים" (סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), (התשי"ח1957-). ואם כך לגבי מניעת אחרים מלפגוע בעדים, קל וחומר שכך הוא לגבי השופט עצמו. יאים לכאן דברי הנשיא שמגר בפסק הדין דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, בעמוד 630 ליד האות א': "....בזמננו נשכח לא אחת, כי כבוד האדם הוא לא רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודם של המתלונן, העד הקורבן; ההגינות בהליך, אשר אחריה אנו תרים, היא לא רק הגינות כלפי הנאשם, אלא גם כלפי מי שמבקש את עזרתה של החברה כדי שתסיק מסקנות מביזויו ומהשפלתו כאדם. כבוד האדם מקיף את כל יצורי האנוש: .... עיקרו של דבר, שמירת כבוד האדם אינה מתיישבת עם רמיסתו." 5. קיים יחס הדוק בין כבודו של אדם לבין שמו הטוב. ראה למשל ר. גביזון "הזכות לכבוד לשם טוב ולפרטיות" מקראה לזכויות האזרח (כרך ב', תשנ"ב), בעמוד 263; ח. כהן "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט (ספר היובל, התשנ"ד), 9, 31-40; א. ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי - פרשנות חוקתית, תשנ"ד), 427. נכונים הדברים שבעתיים כאשר מדובר באדם העוסק בעניני ציבור ובשל הפגיעה בשמו עלול להתקפח מקור פרנסתו. נראה כי "כל ההוראות שבחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו אשר חלות על פי נושאו על ההליך השיפוטי עצמו, מחיבות את בית המשפט" (א. ברק, שם, 455). אין חולק, כי "הפעלת סמכויותיו של שופט - בין אם הן סטטוטוריות ובין אם הן טבועות, חייבות להיעשות בשיקול דעת ובסבירות בלא שרירות לב ותוך הנמקה נאותה, כפי המתבקש מכל החלטה שיפוטית" (בג"צ 305/89 שמחה ניר נ' בית משפט השלום (תעבורה), פ"ד מה(3), 203 בעמ' 210 מול האות ב'). יחד עם זאת, אין בהפעלת הסמכויות שלא כאמור, כדי להקנות - בכל מקרה - זכות לנקוט בהליך משפטי לשם קבלת סעד. 6. כאשר שופט כותב בפסק דינו דברים קשים על עד, נוצר קושי ממשי ואמיתי בהתייחסות לדברים אלה. מחד גיסא, מהווה הבעת דעתו של השופט על עד שהופיע בפניו, חלק אינטגרלי ממלאכת השיפוט. זהו חלק חיוני והכרחי להערכת מהימנותו של העד, הדרושה לשם נקיטת עמדה כלפי הגירסה בה העד תומך או אותה הוא בא לנגח; מאידך גיסא, יש לשמור על כבודו של העד ולא לפגוע בשמו הטוב שלא לצורך, או מעבר למידה הדרושה לצורך ההכרעה בדין. אמירה בפסק הדין לפיה אין השופט נותן אמון בדברי העד שעשה רושם רע ובלתי מהימן, היא מנשמת אפה של הכרעת הדין ועם זאת מהווה היא אמירה פוגעת. אמירה כזו היא לגיטימית ובלתי נמנעת, כל עוד אינה עוברת את הגבול. השאלה הקשה היא, מהו אותו גבול. קו הגבול אינו תמיד קל לתחימה, אולם אין בכך כדי להרתיע מלנסות ולמתוח קו זה. ככל שהדברים בוטים יותר, קשים יותר ואינם דרושים להכרעה במשפט בו מסר העד את עדותו, כך לא תתקבלנה הקביעות כדרושות וככשרות. ניתן לומר, כי זוהי לכאורה שאלה של מידה ואין לחסום את השופט בעשותו במלאכת השיפוט. אולם, נראה כי ככל שהרחיק השופט לכת בחומרת הדברים אותם ייחס לעד, באופן הבוטה בו נמתחה הביקורת על העד ובפגיעה הממשית שנגרמה לו על ידי דברים שנכתבו עליו ושלא נדרשו לצורך ההכרעה בדינו של אחר, כך גדל הצורך בהתערבות הביקורת השיפוטית. 7. האם יש לעותר תרופה לפגיעה בו ואם כן, מהו ההליך ומהי התרופה? לכאורה, המסלולים האפשריים במקרה של פגיעה בצד שלישי על ידי בית משפט בהליך שהצד השלישי לא היה צד לו, הם שלושה: הגשת ערעור; הגשת עתירה לבג"ץ והגשת תביעה לפסק דין הצהרתי. העותר פתח בשני הליכים: עתירה לבית משפט זה כבית משפט גבוה לצדק ובקשת רשות ערעור פלילי. 8. הפניה לבג"ץ כערכאה לביקורת שיפוטית על פעולתו של בית משפט אחר, בעייתית היא כשלעצמה. על פי החוק, אין בית הדין הגבוה לצדק מתערב בפסקי-דין הניתנים על ידי בתי משפט אחרים שחוק-יסוד: השפיטה חל עליהם (ס' 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה). מסמכותו להתערב בפסקי דין של בתי דין למיניהם, כגון, בית הדין לעבודה ובית הדין הרבני. העילות העיקריות להתערבות כזו הן: פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי וחריגה מסמכות. עם זאת, יכול ויהיו מקרים חריגים שיצדיקו התערבות. בעבר, נסתמנה מחלוקת בשאלה אם ומתי קמה לאדם, שזכותו נפגעה בהליך בפני בית משפט, זכות לעתור לבג"ץ. השופט ברנזון היה בדעה, שכל אימת שאין לאדם אפשרות לערער על ההחלטה הפוגעת, זכאי הוא לעתור לבג"ץ (בג"ץ 206/59 ש. גילה נ' שופט השלום בירושלים, פ"ד יד' 1709, 1713). ואילו הנשיא שמגר סבר, כי המבחן הוא טיב ההחלטה, האם מנהלית היא או שיפוטית. עוד קבע הנשיא כי, לא ניתן לעתור לבג"צ גם אם אין אפשרות לערער על אותה החלטה "אלא אם עולה טענה של חוסר סמכות, או טענה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור" (בג"צ 583/87 יהושע הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4), 683, 702, מול האות ה'. באותו מקרה מדובר היה בעתירה שהוגשה על החלטת בינים בהליך פלילי. על החלטה כזו, אין החוק מעניק זכות ערעור ואף לא ערעור ברשות. ניתן לערער עליה בערעור על פסק-הדין הסופי. ההגיון הגלום בגישה זו הוא, מניעת הפסקת רצף המשפט הפלילי על ידי ערעורים או עתירות במהלכו ושמירת הזכות לערער על כל החלטה כזו בסופו של הדיון. מכאן, שהזכות קיימת ואינה נשללת, אלא שמימושה נדחה. ואף על פי כן, נפתח שם פתח לעתור לבג"ץ כאשר החלטת בינים כזו, עולה כדי חוסר סמכות, או מעלה טענה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור. 9. בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (להלן: עניין חסן) נדונה האפשרות של צד שנפגע על-ידי החלטה בהליך לא לו, לתקוף את ההחלטה בדרך ערעור אל מול הדרך של עתירה לבג"ץ והוחלט - ברוב דעות - שהדרך הנכונה והראויה היא הערעור. באותו מקרה סרב עד להעיד במשפטו של אחר ונקנס על פי פקודת בזיון בית משפט. פקודה זו אינה מקנה זכות ערעור במקרה כזה. המבקש נקט בשני הליכים: ערעור ובג"ץ. בית המשפט החליט - ברוב דעות - כי הדרך להגשת ערעור פתוחה בפני המבקש וכי לצורך העמדת זכות ערעור על המבקש להיות "צד" להליך בו ניתנה ההחלטה הפוגעת, שיש בה כדי להכריע בעניינו של הנפגע. השופט ברק (כתוארו אז) הרחיב את המונח "צד" להליך בהפעילו מבחן פונקציונלי, לפיו, "צד" הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ההופלדיאנית (בין זכותו במובן ה"צר", בין חירות, בין כוח, בין חסינות) ולפיכך עומדת לו זכות ערעור. השופט ש. לוין קבע כי כל מקום שבו מתקיים "הליך" יש לאפשר לבעל דין בפועל - שנפסק נגדו - להשיג על ההחלטה. בעל דין בפועל איננו רק בעל דין פורמלי אלא "המציאות היא שבגדר התדיינות בין בעלי דין פורמאליים בעניין אזרחי או פלילי יש שבית המשפט מכריע גם בזכויות אדם אחר..." הדוגמאות המובאות שם הן, פרקליט שיכול לערער על חיובו בהוצאות אישיות, מומחה שנתמנה על ידי בית משפט וטוען שקופח בשכר שנקצב לו וכיו"ב מקרים, בהם בפועל נוצרה מחלוקת בין המומחה ובין מי שחב בתשלום שכרו ובית המשפט הכריע בה. ברוח זו קבע השופט ש. לוין כי העד בעניין חסן שנקנס, הוא "צד", שהתקיים בעניינו "הליך" ושעניינו הוכרע בו ולפיכך, קמה לו זכות ערעור. השופט א. גולדברג סבר, כי בכל מקום בו קיימת עילת פניה לבג"ץ, יש להפנות את העותר להגשת ערעור כדרך ראויה, בהתאם למגמה לצמצם דרכי ההשגה בפני בג"ץ. בכך הצטרף הוא לגישת השופט ברק והשופט ש. לוין שגם הם מצאו כי הפנייה הנכונה היא בערעור ולא בבג"ץ. השופט בך - בדעת מיעוט - סבר, כי הדרך המתאימה היא עתירה לבג"ץ ולא הגשת ערעור. לדעתו, לא ראוי ליצור תלות עניינית של הזר - הנפגע - בבעלי הדין וברצונם לערער וכי מיותר להביא את כל הצדדים כמשיבים בערעור, בעל כורחם וכי בג"ץ יעיל יותר, מהיר יותר והעילות בו מצומצמות יותר. עוד מצביע הוא על החשש מהתרת הרצועה על ידי מתן אפשרות למעורבים שונים שאינם צדדים למשפט, להגיש ערעורים. 10. האמת ניתנת להיאמר, כי לכל אחת מהדרכים יתרונות וחסרונות משלה. הכרעה אם בכלל יש לפתוח בפני עד שנפגע כאמור, דרכים לתקיפת אותה החלטה בהליך כלשהו ואם כן באיזה הליך, היא שאלה הכרוכה גם בשיקולי מדיניות משפטית. המציאות מלמדת שהחשש מפני 'שיטפון' של פניות לבית משפט בתחום זה או אחר, אינו מתממש והפניות לבית משפט במקרה כפי זה העומד בפנינו, הן נדירות. לעניין המעטת משקל החשש מפני הצפת בית המשפט בתביעות בתחומים שונים ראה ע"א 292/93 סובוג נ. אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 717; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון, פ"ד לט(1) 113; דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות (התשנ"ה), 169. אכן, חשש זה גובר כאשר נפתחת אפשרות הערעור, שאז כל בתי המשפט לערעורים במחוזותיהם יוכלו לדון בערעורים כאלה, כאשר רגישותו של הנושא עשוי להצדיק ריכוז פניות מסוג זה בידי ערכאת הבג"ץ כערכאה ראשונה ואחרונה המחייבת את כל הערכאות גם יחד. עם זאת, גוברת המגמה לצמצם את דרכי ההשגה בפני בג"ץ כפי שהובהר על ידי כל שופטי הרוב בעניין חסן. 11. בעניין חסן, נפתחה - כאמור - אפשרות בפני 'צד שלישי' להליך שיפוטי להשיג על החלטה שפגעה בו, בדרך של ערעור, בהגבלות שנקבעו בפסק הדין. השופט ברק הוסיף וציין כי, "הגישה המסורתית הרואה כ"צד" אותו גורם שהוא מתדיין על פי "מסמכי היסוד" הפותחים בהליך המשפטי, מעוררת קשיים חמורים ומכאן הנטייה בארץ ומחוצה לה להגדיר באופן רחב את מהותו של ה"צד" לו נתונה אפשרות הערעור". ברוח זו נקבע בבג"ץ 4974/92 יעקב רובין ואח' נ' כב' השופט סגלסון, פ"ד מ(5) 772, כי הדרך להשיג על החלטה בעניין אינטרס עצמאי של עורכי דין ולא של לקוחותיהם, היא אולי בהליכי ערעור ולא בהליך פניה לבג"ץ (עם זאת, באותו מקרה נדונה בהסכמה העתירה כבג"ץ). גם בתחום המשפט האזרחי נפרצה הדרך להרחבת זכותו של מי שאינו צד להליך ונפגע מהחלטה שניתנה בו, להשיג עליה בדרך של ערעור (ראה הלכת חסן בעמ' 676 והדוגמאות מן המשפט האזרחי המובאות בו, וכן י. זוסמן (ש. לוין, עורך, מהדורה שביעית, 1995), 806. 12. ניתן לחשוב על דרך נוספת לתקיפת החלטה הפוגעת ב"זר" להליך והיא הגשת תובענה לפסק-דין הצהרתי. המשפט האנגלי, מכיר עקרונית בהתערבות בתי משפט באמצעות סעדים הצהרתיים בנושאים שבסמכות השפיטה הפלילית. ראה Zamir & Woolf The Deceleratory Judgment (1993) בעמ' 177-188. אמנם, בית משפט יעשה שימוש זהיר בסמכותו זו ותידרשנה סיבות מיוחדות להתערבות כזו. עם זאת, היעדרו של מסלול ערעורי מפאת היעדר ממצא שיפוטי כנגד הנפגע (שם מדובר בנאשם עצמו), אפשר שיהוו שיקול במתן סעד הצהרתי. דוגמא לאפשרות הגשת תובענה לסעד הצהרתי מן התחום האזרחי, היא - אצלנו - מקרה בו נפגע - צד שלישי - דייר משנה על ידי צו פינוי שניתן נגד הדייר הראשי ותרופתו היא "להגיש תביעה לביטול פסק הדין ככל שהוא פוגע בו או לקבלת הצהרה הקובעת שפסק הדין, אינו בר ביצוע כלפיו" (זוסמן, שם, עמ' 805). נראה לי כי דרך זו אינה הולמת את המקרה שלפנינו. אין זה ראוי שאותה ערכאה שבה ניתן פסק הדין שפגע בצד שלישי ושעליה מערערים, ידון בטענות המועלות נגד פסק הדין של אותה ערכאה. 13. הנה כי כן נוכחים אנו לדעת כי המכנה הרעיוני המשותף לכל המצבים בהם נפגע צד זר - בענייננו, עד - להליך, מהחלטתו של בית משפט בהליך לא לו, פגיעה ישירה וממשית, מאופיין במגמה של חיפוש דרך להושטת סעד לנפגע כזה. מגמה זו נובעת מתחושת הצדק וההגינות כלפי אלה שנפגעו בצורה ממשית, משמעותית וללא צורך, בהליך שיפוטי לא להם. 14. מה המצב בענייננו? האם נפתחת בפני העותר דרך ההשגה על הפגיעה בו? אני סבורה שאכן כך הוא. לשם המחשת הפגיעה אביא מקצת הדברים המשקפים קביעות ואמירות רבות בהקשר לעד, המתפרסות על פני עמודים רבים של פסק הדין: "כמשפטן זהיר לא ביקש הסניגור מבית המשפט לקבוע כי צירינסקי אכן עבר עבירות פליליות, או שנהג בשחיתות, וטען כי די לו שיוכח כי היו חשדות במעשים כאלה בעת שהוחלט על החקירה... אולם, בית המשפט לא יוכל להתעלם ולהימנע מלקבוע עובדות נחרצות בעניין עבירות פליליות או התנהגות מושחתת ובלתי אתית כאשר הובאו בפני ראיות חד משמעיות מהימנות ובלתי נסתרות" (עמ' 21). ... "בטוחני שאם אמנם היתה מתקיימת כלפי צירינסקי חקירה יסודית ומקיפה, היה הוא זה אשר היה יושב על ספסל הנאשמים ולא הנאשמים אשר חשפו קצה קרחון ממעלליו .. (עמ' 84). באשר לפועל היוצא מקביעותיו וממסקנותיו, אומר השופט: "צירינסקי היה פסול מלכתחילה מלשמש בתפקידים ציבור הקשורים ברכוש הציבור ובאינטרסים הכספיים שלו". (עמ' 48). ... "אני סבור כי האינטרס הציבורי הוא שאנשים מסוגו של צירינסקי, אפילו היה גזבר או יועץ כספי מורשה, יבוערו מן המערכת הציבורית (ובדיעבד החקירה והראיות במשפט הוכיחו זאת) (עמ' 69). (הדגשות לא במקור - ט.ש.כ.). כל אלה והרבה יותר מכך, נאמר על עד, כדי להצדיק את פתיחת החקירה הפרטית בה פתחו הנאשמים - ראש העיר מר גוראל וחבר מועצת העיר, מר מורג - נגד העד ואשר בגינה הועמדו לדין. כל זאת נאמר שלא לצורך הכרעה בדינם של הנאשמים, כאשר די בקביעת אי אמינותו של העד ובהעלאת חשדות נגד העד שהצדיקו - לדעת השופט - חקירה פרטית מטעם ראש העיר כפי שנעשתה. על כל אלה אין לעד תרופה אלא אם כן נכיר בהליך הפותח בפניו דרך לקבלה. 15. לדעתי, אין להשאיר פגיעה כה קשה ללא תרופה ואין ליתן תרופה אלא בדרך המלך של הליך מוכר. אני סבורה כי הדרך הראויה היא הערעור ולא הבג"ץ. ראשית, המגמה המוצאת ביטוי בשורת פסקי-דין, היא לצמצם את דרכי ההשגה לבג"ץ ולהפנות עותר להגשת ערעור גם כאשר קיימת עילה לבג"ץ. שנית, לאור המבחנים שנקבעו על ידי הנשיא שמגר בעניין הלפרין, על מנת לפתוח את המסלול הבג"צי, על הטענה נגד ההחלטה הפוגעת, להיות "טענה של חוסר סמכות או טענה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור". ענייננו איננו כזה. 16. לעומת זאת, הערעור הוא מטבעו ממוקד יותר. ניתן לטעון בו לטעות משפטית של השופט בחורצו דינו של העד בהליך, בו אינהרנטית אין לעד אפשרות להתגונן, ובו על שופט להכריע במחלוקת שבין הצדדים המתדיינים בפניו, על פי החומר הראייתי שהוגש לו, ואין עליו לחרוץ דינו של מי שאינו צד להליך. בעשותו כן נפתחה על ידי השופט, זירה בה העד הזר להליך, הפך להיות 'צד' לו במובן הרחב של מונח זה ולצורך ענייננו. אכן, בעניין חסן, העיר השופט ברק אגב אורחא, כי עד שנמתחה ביקורת על עדותו ונקבע כי היא אינה אמינה, אינו יכול לערער על הקביעה השיפוטית הפוגעת בו; אולם, לא עד כזה עמד בפני בית המשפט בעניין חסן ולא עד כזה עמד בפני בית המשפט, בעניין שלפנינו. כמו כן, שונה מקרה זה באופן מהותי ממקרים שבהם מי שיצא זכאי בדינו מבקש לערער על נימוקי הכרעת הדין (ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372). אכן, נימוקים אינם מהווים החלטה אופרטיבית. הם דרושים לצורך הכרעת הדין. ואילו בענייננו, ביטא שופט השלום עמדה לפיה ניתן "להוכיח" נגד עד האשמות שונות ומשאלה לא נסתרו על ידו, ניתן לקבוע לגבי העד קביעות חורצות דין ו"מרשיעות" ואף "להענישו" בגינן. בכך הפך עניינו של העד לעניין שהוכרע בו והוא עצמו הפך "צד" להליך. אינני מוצאת טעם לחשש מפני פגיעה בסופיות הדיון. משפטם של הנאשמים באותו עניין תם ונשלם, הדיון בו הוא סופי והפגיעה בעותר אינה פוגעת בסופיות זו. 17. ברצוני להעיר כי בדיקה העלתה שהנושא לא נדון ולא הוכרע בצורה ישירה בשיטות משפט אחרות, ככל הנראה מחמת העדר או מיעוט מקרים כאלה או פניות מסוג זה לבית משפט. המקרה הקרוב ביותר לענייננו בפסיקה הזרה הוא פסק הדין האמריקאי Bolte v. Home Insurance Company 744 F2d 572 (1984). באותו מקרה נפגעו עורכי דין מדברים שנאמרו עליהם בהחלטת שופט בדבר דרך ניהול המשפט על ידם. עורכי הדין, שלא היו צד להליך, הגישו ערעור על החלטתו של השופט. ערעורם נדחה, בהעדר החלטה המתייחסת אליהם ישירות שהיא בבחינת החלטה סופית המקימה זכות ערעור. השופט Posner גרס, כי דרך הערעור היא דרך שגויה במקרה כזה וכי כאשר שופט קובע בהחלטתו ממצאים שאינם שיפוטיים ושאינם דרושים להכרעתו, הדרך היא לבקש סעד לצו עשה (Writ of Mandamus) שהיא דרך המקבילה לעתירה לבג"ץ בישראל (זוסמן, שם, 29). יצוין כי באותו מקרה נדחתה פנייתם של עורכי הדין גם במסלול האחר (מנדמוס), וזאת לגופו של עניין ולא משום בחירת הליך בלתי מתאים. 18. מקרה דומה עניינית לענייננו, אולם נופל בחומרתו לאין שיעור, הוא המקרה נשוא בג"צ 5595/95 עדוי נ' בית הדין הארצי לעבודה, תקדין עליון 91 1 עמ' 105. שם, פנה לבג"ץ, עותר שנפגע מאמירה פוגעת של שופט בית הדין הארצי לעבודה, בהחלטה בהליך שהוא לא היה צד לו, ובית משפט זה, בפסק דין קצר, קבע, כי די לו לעותר בכך שהקטעים הנ"ל הוכרזו על-ידי בית משפט זה כבלתי מחייבים וכי אל להם להיזקף לחובתו ואין לרושמם בתיקו האישי. 19. סוף דבר, לפנינו מקרה חריג הנמנה על אותם חריגים בודדים בהם ראוי לפתוח את שערי בית המשפט בפני הנפגע ולהושיט לו סעד. בפסק דינו של בית משפט השלום יש כדי לפגוע בזכות העד שלא להיות "מורשע" ללא משפט ובזכותו לכבוד ולשם טוב. הפגיעה בו היא ממשית, מוחשית, חמורה ובלתי נחוצה לצורך ההכרעה בדין, בעניינו של אחר הנאשם בתיק; בנסיבות חריגות אלה, נראה כי יש מקום להושיט לעד סעד שכן, זכותו נפגעה פגיעה אנושה ומקום בו יש זכות שם גם התרופה (Ubi ius ibi remedium) ו"אי הכרה בתרופה מהווה פגיעה בזכות אדם חוקתית בדומה לפגיעה הראשונה בה", א. ברק, שם, 705. הדרך ההולמת היא - לדעתי - דרך הערעור. אעיר, כי אילו סברתי שדרך הערעור אינה פתוחה בפני העותר הייתי נוטה להעניק לו סעד במסגרת בג"ץ, באשר נראה לי כי ניתן לאבחן מקרה זה מעניין הלפרין, בכך, ששם, היתה בפני הנאשם דרך לתקוף את החלטת הביניים, בערעור על פסק הדין הסופי ואילו כאן אין לעד דרך כזו. 20. לו דעתי היתה נשמעת היתה נדחית העתירה לבג"ץ ומתקבל הערעור, במובן זה, שקביעות נגד העד, בפסק דינו של בית משפט השלום, בעלות אופי מפליל, הפוגעות פגיעה קשה וחמורה בשמו הטוב של העד, במעמדו ובפרנסתו, שאינן דרושות לצורך ההכרעה במשפט לא לו והקביעה בדבר פסלותו של העד מלכהן במשרה ציבורית, תיחשבנה כקביעות מיותרות וחסרות תוקף מחייב כלפי כולי עלמא. אין בכך כדי לפגוע בקביעות פסק-הדין ככל שהן מתייחסות לנאשמים שזוכו על ידי בית משפט השלום. ש ו פ ט ת הוחלט על דעת שלשת השופטים לדחות את העתירה לבג"צ; וברב דעות השופטים י' קדמי וד' דורנר - גם את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, ב' באלול תשנ"ח (24.8.1998). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 96001880.H02