פסק-דין בתיק רע"א 188/02
בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 188/02
בפני: כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' ריבלין
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המבקש: מפעל
הפיס
נ
ג ד
המשיבים: 1.
אלי כהן ו-27 אח'
2.
חנן גפן
3.
דורון פשר
4.
מזל הדרום בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.12.2001 בתיק בש"א 6419/01 שניתן על ידי כבוד
השופטת ח' סלוטקי
תאריך השיבה: כ"ט בטבת תשס"ג
(31.12.2002)
בשם המבקש: עו"ד שרון זכרוני,
עו"ד מרינה מאירסון
בשם המשיבים 1: עו"ד גיא קוטן,
עו"ד שמעון כץ
בשם המשיבים 2-9: עו"ד אדירי דורון
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. בבקשה זו עולה שאלה אחת ויחידה - מתי, אם
בכלל, תחשב תניית שיפוט המתנה על סמכותו המקומית של בית משפט לתנייה מקפחת בחוזה
אחיד.
בין המבקש, מפעל הגרלות ארצי, למשיבים 1
עד 28, נכרתו חוזים מכוחם הפעילו אלה האחרונים דוכני מכירה של המבקש ומכרו את
מוצריו - טפסי הגרלה וכרטיסי גורל - לציבור בדרום הארץ. המשיב הפורמלי (אשר הגיש
תשובה בה הוא מביע את תמיכתו בעמדת המבקש בבקשה זו) היה המפיץ האזורי של המבקש
באזור הדרום.
בעקבות סכסוך שנתגלע בין הצדדים, הגישו
המשיבים תביעה חוזית ונזיקית - שלפרטיה אין השפעה על העניין שבפנינו- כנגד המבקש,
וכנגד המשיבים הפורמליים, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בד בבד עם הגשת כתב הגנתו,
הגיש המבקש לבית המשפט קמא גם בקשה להעברת הדיון מבית המשפט בבאר שבע לבית המשפט
בתל אביב. את בקשתו זו סמך המבקש על תנייה בהסכם בו התקשר עם כל אחד מהמשיבים,
לפיה "מקום השיפוט לכל הליך משפטי שבין המוכר [המשיבים] לבין המפעל [המבקש]
ולהיפך יהיה בתל אביב-יפו" (להלן: תניית השיפוט).
2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי)
דחה את הבקשה. בית המשפט לא קיבל את טענת המשיבים לפיה תניית השיפוט האמורה אינה
ייחודית. את קביעתו זו סמך בית המשפט הן על לשונה האקטיבית-הכללית של התנייה, והן
על תכלית התנייה שמופיעה בחוזה אחיד עליו חותם המבקש עם מספר בלתי מסויים ומוגדר
של אנשים בכל רחבי הארץ. טענה אחרת של המשיבים, שגם אותה דחה בית המשפט קמא, על
סמך המסמכים שהוצגו בפניו, נגעה להעדר בסיס עובדתי להסכמת הצדדים. בנוסף, דחה בית
המשפט את טענת המשיבים לפיה נהג המבקש בחוסר תום-לב בשעה שכלל את תניית השיפוט
בחוזה רק במהלך המשא והמתן לכריתת החוזה; בית המשפט השתכנע כי המבקש עמד על כך
שהמשיבים ישיתו ליבם לתנייה זו כאשר נכרת החוזה. עם זאת, לאחר שמצא כי ההסכם נשוא
ההתדיינות הוא "חוזה אחיד" כמשמעותו של מושג זה בסעיף 2 לחוק החוזים
האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: החוק), קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבים כי
תניית השיפוט מהווה תנייה מקפחת, לאור הוראת סעיף 4(9) לחוק, וקבע כי דינה להתבטל
מכוחה של הוראת סעיף 19 לחוק.
3. סעיף 4 לחוק מונה שורה של תנאים שחזקה
עליהם שהם מקפחים. סעיף קטן 9 עניינו ב"תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או
המעניק לספק זכות לבחור על דעתו בלבד את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר
סכסוך". לאור ניסוח הרישא של הסעיף, שהיא הרלוונטית לעניין הנדון, נזקק בית
המשפט המחוזי להכרעה בשאלה מתי תחשב תניית שיפוט לבלתי סבירה. בית המשפט קבע
שבנסיבות העניין שלפניו, בבחינת שאלה זו, יש להחיל מבחן גמיש של "אי הכבדה על
הצד החלש". מבחן זה נראה לבית המשפט ראוי בשל היותו של הספק, המבקש,
"גוף גדול, גוף דו מהותי". מנגד ראה בית המשפט את המשיבים בחולשתם -
אנשים קשיי יום. תימוכין נוספים למסקנתו מצא בית המשפט בעובדה כי מירב הזיקות המצויינות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כזיקות
המקימות סמכות מקומית בתובענות שאינן במקרקעין, קושרות את התביעה למחוז באר שבע.
לאור המבחן שקבע, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי תניית השיפוט שבהסכם בין הצדדים
הינה תנייה מקפחת שבחוזה אחיד, ולפיכך דינה להתבטל. משבוטלה התנייה, דחה בית המשפט
את הבקשה להעברת הדיון. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.
4. המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע
כי תניית השיפוט מהווה תנייה מקפחת בחוזה אחיד. הוא גורס כי בחירתו של בית המשפט
במבחן גמיש, הייתה מוטעית. לחלופין, טוען המבקש כי התנייה נשוא ההתדיינות עומדת גם
במבחנו של בית המשפט קמא, שכן אין בה הכבדה בלתי סבירה על המשיבים; זאת, בשל המרחק
המוגבל שבין תל אביב לבאר שבע, בשל שהמשיבים שכרו את שירותיו של משרד עורכי דין תל
אביבי, וכן מחמת שאין בתנייה משום הגנה על אינטרס המבקש מעבר לנתפס כראוי בסוג זה
של התקשרות. המבקש משיג גם על קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר חולשתם של המשיבים,
שהינם לקוחות עסקיים-מסחריים. זאת ועוד: המבקש מוחה על שבית המשפט קמא לא בירר כלל
את טענות המשיבים בדבר מצבם הכלכלי והבריאותי לאשורו, וכן נמנע מלבדוק את מידת
ההשפעה של מצבם הנטען על יכולתם להתדיין בתל אביב. לבסוף, חולק המבקש על החלטת בית
המשפט להחיל עליו אמות מידה מחמירות, מתחום המשפט הציבורי.
5. בתשובתם, חוזרים המשיבים על הטענות
שהשמיעו בבית המשפט המחוזי. כיוון שלא העלו, בטיעוניהם, כל דבר
שיצדיק דיון מחודש בשאלות העובדתיות שהוכרעו כבר בבית המשפט קמא, אין מקום לקבל את
טענותיהם שעניינן אי קיומה של תניית שיפוט מוסכמת, היותה של תניית השיפוט בלתי
ייחודית והעדרו של תום לב מצד המבקש. נותרו לפיכך שתי טענות של המשיבים, הנוגעות
לסוגייה עליה נסב הערעור, והצריכות הכרעה. ראשית, עמדתם בעניין השאלה אם צדק
בית המשפט קמא כאשר קבע שתניית השיפוט היא תנייה מקפחת בחוזה אחיד. לשיטתם של
המשיבים, תנאי הקובע כי הלקוח זכאי לתבוע רק במקום שהולם חלופה אחת שבתקנה 3
לתקנות, מבין מספר חלופות שהיו עומדות לו, אילמלא התנאי, הוא תנאי מקפח. שנית, יש
להתייחס לטענת המשיבים כי ראוי לדרוש, שהמבקש יחוייב בנורמות מן המשפט הציבורי
מפאת היותו תאגיד מונופוליסטי, אשר הוקם בהחלטת ממשלה והפועל מכוח היתר שניתן לו
על ידי שר האוצר. בתגובה שהגיש לתשובת המשיבים בעניין זה, כפר המבקש בדבר עצם
היותו גוף ציבורי.
6. בהסכמת הצדדים, דנו בבקשה כאילו ניתנה
עליה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור
להתקבל. כפי שכבר הובהר, השאלה היחידה שנותרה להכרעה היא האם תניית השיפוט שנכללה
בהסכמים שבין הצדדים תנייה מקפחת היא.
כדי להכריע בשאלה האם המדובר בתנייה
מקפחת, יש להידרש לתכלית המונחת בבסיסם של כללי הסמכות המקומית, על רקע שינוי
העתים. כללי הסמכות המקומית מחלקים את התובענות בין בתי המשפט של אותה ערכאה שלה
נתונה הסמכות העניינית. בניגוד לסמכות העניינית, אין הסמכות המקומית נתפסת כמצויה
בליבה של סמכות השפיטה. על כן הותר לבעלי הדין להגיע להסכמה באשר לה והסכמה זו
מקנה סמכות מקומית לבית משפט הנעדר סמכות כזו. היחס השונה אל שתי הסמכויות הוא
פועל יוצא של התכלית השונה שביסודן. הסמכות העניינית נתפסת כסמכות מרכזית בשל הנחת
קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של
אותה ערכאה. לא כך בכל הנוגע לסמכות המקומית.
הכללים בעניין סמכות זו האחרונה נועדו
לשרת שתי מטרות: ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה
או אחר, וקידום נוחות הדיון. המטרה הראשונה חשובה פחות לענייננו, שכן אין היא
קשורה בקידום עניינם של הצדדים, כי אם בקידום אינטרס של המערכת עצמה. אומר לפיכך
רק כי ספק בליבי עד כמה אכן מועילים כללי הסמכות המקומית להגשמת המטרה של חלוקה
יעילה של התיקים בין בתי המשפט. יתכן כי כוחות השוק עצמם יכולים להגשים תכלית זו
טוב יותר.
המטרה הרלוונטית לענייננו, היא כאמור
קידום נוחות הדיון. ההנחה היא כי עדיף לקיים את הדיון בבית המשפט שלו הזיקות הגיאוגרפיות
הרבות ביותר לסכסוך נשוא התביעה, שכן אז ייקל על הבאת העדים והראיות בפני בית
המשפט, ותקודם נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, מקובלת העמדה לפיה הסמכות המקומית
נקבעה בתקנות כדי לשרת את נוחיות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (ושאר
המקומות שיש להם נגיעה בעניין) (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת
ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) 78).
7. כיום, רבים המפקפקים בעצם תועלתה של
הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים
הקצרים בין הערים השונות במדינה, ויהיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם
גדולים. בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן בו אנו חיים, יקשה לקבל את
ההנחה כאילו קיום הדיון בבית משפט המצוי במחוז מסויים, ולא אחר, חיוני להבטחת
נוחות הצדדים. לפיכך, נדמה לעיתים כי העלויות המושקעות בהתדיינות בנושאי הסמכות
המקומית ובהעברתו של תיק מטיפולו של בית משפט שהחל לדון בו אל משנהו שבמחוז שיפוט
אחר, נעדרות הצדקה מהותית. כזו היא דעתו של הד"ר ש' לוין, הרואה בטיעונים
בדבר הסמכות המקומית את "אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז
לשווא זמן שיפוטי יקר" (ש' לוין מהות הפרוצדורה האזרחית-
מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 96).
8. הפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית, ככלי
לקידום נוחותו של המתדיין, מצא ביטויו גם בפסיקתו של בית משפט זה. המשנה לנשיא, ש'
לוין, אף קבע מפורשות כי:
"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס
משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה
או אחר" (רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731,
734).
בהתאם לקביעתו זו, הגמיש המשנה לנשיא
באותו מקרה את דרישות כללי הסמכות המקומית. הגמשה שכזו נעשתה גם בהקשרים אחרים בהם
נדרשה פרשנות לכללים אלה (ראו למשל: ע"א 775/75 נתן צרקלביץ נ' נזאם עבד אלרחים אלנבולסי, פ"ד
ל(3) 102, בר"ע 501/84 "הסנה" חברה
ישראלית לביטוח נ' רוטבן, פ"ד לט (1) 26).
מקום בו דן בית משפט זה במקרים בהם הוכח
קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תנייה זו גוברת על
שיקולי הנוחות. על פי ההלכה, רק שיקולים "בעלי משקל מכריע" יניאו את בית
המשפט מלכבד תניית שיפוט (ראו: בש"א 57/98 דליה אתר נ' בנק ירושלים בע"מ,
פ"ד נב(3) 481, 484-485, בש"א 14/99 ועקנין נ' אררט [לא פורסם, ניתן ביום 8.2.99]). לא
כל אי-נוחיות, הנגרמת לבעלי הדין, תצדיק את העברת הדיון מבית-משפט במחוז עליו
הוסכם בחוזה בין הצדדים, לבית משפט במחוז אחר - כדברי הנשיא י' כהן בב"ש
422/81 יוסף רובין ובניו, חברה לבנין בע"מ
נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לו (4) 639, 640-641. כבר
באותו מקרה, קבע הנשיא כי "אי הנוחיות הקשורה בנסיעה מירושלים לתל אביב איננה
קשה במיוחד בתנאי התחבורה שלנו", ולכן לא ראה בה עילה להתעלמות מתניית
השיפוט. תוקפם של דברים אלה רק גובר כיום, בחלוף יותר מעשרים שנים של התקדמות
טכנולוגית מואצת, והם יפים גם לנסיעה מבאר שבע לתל אביב, ולמרחק בו אנו עוסקים.
בענייננו, מבקשים המשיבים שנתעלם מתניית
השיפוט כיוון שהיא, לשיטתם, תנייה מקפחת - ולא היא. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 4(9)
לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן
המתקשרים עימם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את
ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם כפי שהובהר כבר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח
משמעותי.
כבר נקבע, מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק,
בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת
ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 527, כי בדיבור
"תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה
הישראלית בזמן נתון". ובזמן נתון זה, יקשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין
בבית משפט שבמחוז מסויים, משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית".
אין לפיכך לקבל את גישת בית המשפט קמא לפיה על המבחן אשר יש להפעילו עת עומדים על
סבירותה של תניית שיפוט, להיות מבחן גמיש – התלוי בתחושתם הסובייקטיבית של
המשיבים. ממילא אין לאמץ את מבחנו של בית המשפט המחוזי, את מבחן "אי ההכבדה".
יתרה מכך, אפילו הייתי מקבל ומפעיל מבחן זה, מסופק אני אם הייתי רואה בתנייה
שבפנינו תנייה בלתי סבירה, שיש בה משום הכבדה. באותה מידה אין לאמץ גם את המבחן
האחר אותו הזכיר בית המשפט קמא, לאמור, מבחן מידת ההתנייה על החלופות שבתקנה 3
לתקנות. לפי מבחן זה תנייה בלתי סבירה היא תנייה שמגבילה את זכות התביעה של הלקוח
למחוז שיפוט אחד בלבד מבין כמה חלופות שעומדות היו לו, מכוח התקנות, אלמלא התנייה
(ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחדים (תשנ"ד)
101-100). מבחן זה המייחס חשיבות מופלגת לזיקות שבחוק, אינו יכול
לשמש מבחן מכריע, כי אם יש לראות בו אחת מאמות המידה הצריכות בחינה.
9. משנפלו המבחנים הללו, שב ועולה המבחן אותו
דחה בית המשפט קמא, הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה הוצע על ידי כבוד
נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז) י' טירקל, בבר"ע (ב"ש)
16/90 דרעד נ' יהודית, פ"מ תשן (3) 133. מבחן זה
אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא, כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על מנת לפסול
תנייה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו,
מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התנייה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים, אינה בלתי
סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר-שבע לתל-אביב תרתיע בעל דין
ממימוש זכויותיו. למותר לציין, כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל.
נהפוך הוא, המשיבים עצמם, כך נראה, בחרו להיות מיוצגים דווקא על ידי עורכי דין
שמקום מושבם בתל-אביב. ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב בו מקום התדיינות כלשהו
בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה, ואולם אין לפסול מראש את האפשרות שאכן עשוי
להתקיים מצב שכזה במקרים חריגים.
בית המשפט קמא ביסס את המבחן הגמיש אותו
החיל גם על האופי הציבורי של המבקש. לפי המבחן שנקבע כאן, אין נפקה מינא למהותו של
הצד שכנגד- הואיל והשאלה אינה של הכבדה, כי אם של הרתעה. כיוון שכך, אין אני מוצא
צורך להידרש לשאלה האם המבקש הוא גוף "דו מהותי".
סוף דבר, דין הערעור להתקבל. החלטתו של
בית המשפט המחוזי תבוטל והדיון בתביעת המשיבים יועבר לבית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך 15,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבים
הפורמליים בסך 5,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א'
ריבלין.
ניתן היום, ב' בסיון תשס"ג
(2.6.2003).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02001880_P04.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il