בבית המשפט העליון
רע"פ 1875/98
רע"פ 1890/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים
ברע"פ 1875/98 1. אורן בנגב מתכות בע"מ
והמשיבים
ברע"פ 1890/98: 2. מרדכי סויסה
נגד
המשיבה
ברע"פ 1875/98
והמערערת
ברע"פ 1890/98: מדינת ישראל
ערעור
ברשות על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בבאר-שבע בע"פ 7017/97 מיום 28.1.98
שניתן
על ידי כבוד הנשיא א' לרון והשופטים:
י'
פלפל, נ' הנדל
תאריך
הישיבה: כ"ט בחשון התש"ס (08.11.99)
בשם
המערערים
ברע"פ 1875/98
והמשיבים
ברע"פ 1890/98: עו"ד שולמית שיפר
בשם המשיבה ברע"פ
1875/98
והמערערת
ברע"פ 1890/98: עו"ד עמנואל לינדר
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. חברת אורן בנגב - מתכות בע"מ (להלן -
החברה) ומנהלה, מרדכי בן יצחק סוויסה (להלן - המנהל) הועמדו לדין פלילי בבית משפט
השלום. הוגשו נגדם שני כתבי אישום. כתב האישום הראשון כלל שמונה פרטי
אישום. על פיהם לא הגישה החברה, באמצעות המנהל (ואחרים), שמונה דו"חות
תקופתיים (עבירה על סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975- (להלן -
חוק מע"מ)). למנהל יוחסו עבירות לפי סעיפים אלה (יחד עם סעיף 119 לחוק
מע"מ). כתב האישום השני כלל ארבעי פרטי אישום. שלושה פרטי אישום נגעו
לכך שהחברה החלה פעולתה (באוגוסט 1992) בטרם נרשמה (בספטמבר 1992), ומסרה כי החלה
בפעילותה בספטמבר, עבירה על סעיפים 117(א)(3) (מסירת ידיעה כוזבת ללא הסבר סביר),
117(א)(4) (אי-עשיית המוטל לעניין רישום), 117(א)(5) (הוצאת חשבוניות מבלי שהיתה
זכאית לעשות כן) וסעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ (אי הגשת דו"ח במועד). למנהל
יוחסו עבירות לפי סעיפים אלה (יחד עם סעיף 119 לחוק מע"מ). פריט האישום
הרביעי התייחס לשמונה מקרים בהם שינתה החברה חשבוניות מס שקיבלה בעבור שירותים או
טובין לשם קיזוז מס תשומות תוך כוונה להשתמט מתשלום מס, ועקב כך מסרה ידיעות
כוזבות בדו"חות שהגישה (עבירה על סעיפים 117(ב)(1), 117(א)(3) יחד עם 117(ב)
רישא לחוק מע"מ). למנהל יוחסו, בגין זאת, עבירות לפי סעיפים אלה (יחד עם סעיף
119 לחוק מע"מ).
2. החברה ומנהלה הודו בעובדות כתבי האישום,
והורשעו (על ידי הנשיא אל-יגון) על פי הודאתם. על החברה הוטל קנס בסך 30,000
ש"ח. על המנהל הוטלו שמונה-עשרה חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי,
וכן קנס בסך 20,000 ש"ח. כן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן ששה חודשים
שהיה תלוי ועומד נגד המנהל.
3. החברה והמנהל ערערו על חומרת העונש לבית המשפט
המחוזי. בעת הדיון הותר להם להעלות גם טענות כנגד ההרשעה. הם טענו כי יש לזכותם
מההרשעה בגין האיחור ברישום החברה והוצאת חשבוניות בטרם הרישום, וזאת מכוח הסייגים
לאחריות פלילית בשל טעות בעובדה וזוטי דברים. כן נטען כי העבירות לפי הסעיפים
117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ הינן עבירות של אחריות קפידה (כאמור בסעיף
22(ג) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין")), ובהיעדר
מחשבה פלילית או רשלנות, אין להטיל בגינן עונש מאסר. לבסוף, נטען כי העונש שהוטל,
בנסיבות העניין, הוא חמור מדי.
4. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות באשר לטעות
בעובדה וזוטי דברים. הוא קיבל את הטענה כי העבירות לפי סעיפים 117(א)(4)
ו117-(א)(6) לחוק מע"מ הן עבירות של אחריות קפידה. נקבע על ידו, כי מכיוון
שלא נטען בכתב האישום לקיום מחשבה פלילית או רשלנות, לא ניתן להטיל בגין הרשעה
בעבירות אלה עונש מאסר. אשר לחומרת העונש, הטענה נדחתה בכל הנוגע לחברה ונתקבלה
בכל הנוגע למנהל. הוא נדון לשמונה-עשר חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בפועל ומחציתם על
תנאי. כן הופעל המאסר על תנאי בן ששת החודשים שהיה תלוי ועומד נגד המנהל, באופן
שמחציתו תצטבר למאסר בפועל (בן תשעת החודשים) שהוטל על המנהל.
5. החברה, המנהל והמדינה ביקשו לערער על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי. החברה והמנהל טענו כי בית המשפט המחוזי טעה בדחותו את הטענה
בדבר תחולת הסייגים לאחריות פלילית בגין טעות בעובדה וזוטי הדברים. המנהל ביקש
להקל בעונשו. המדינה טענה כי סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ דורשים
מחשבה פלילית, ואין לראות בהם עבירות של אחריות קפידה.
6. החלטנו ליתן רשות ערעור כמבוקש. לבקשת השופטים
הורחב ההרכב. בעת הדיון הועלתה השאלה, אם ניתן להרשיע את המנהל בגין עבירה על סעיף
117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ, שהרי חובת הרישום והגשת הדו"חות מוטלת
על החברה ולא על המנהל. לעניין זה הועלתה השאלה אם אין מקום להרשיע את המנהל בשל
הפרת חובה (אישית) לרישום ולהגשת דו"חות - חובה המוטלת עליו מכוח הוראות
הסעיפים 143 לחוק מע"מ וסעיף 117 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן -
הפקודה). בעניין זה הוגשו לנו סיכומים בכתב.
סייגים לפליליות המעשה: טעות בעובדה וזוטי דברים
7. נטען בפנינו, כי האיחור ברישום כעוסק נבע
מטעות בהבנת חוק מע"מ. טענה זו לא הוכחה עובדתית. על כל פנים, טעות מסוג זה
אינה נופלת לגדר הסייג לפליליות המעשה הקבוע בסעיף 34יח לחוק העונשין, משום שזו
טעות בהבנת ההוראות בעלות האופי הפלילי שבחוק מע"מ. אשר לזוטי דברים, נטען
בפנינו, כי איחור ביומיים ברישום החברה - והוצאת החשבוניות אך יומיים לפני הרישום
- מהווה עניין קל ערך, המבסס סייג לפליליות המעשה על פי סעיף 34יז לחוק העונשין.
אין בידי לקבל טענה זו. התנהגות החברה מקיימת, באמת המידה של אינטרס הציבור, אחר
המידה המינימלית של פגיעה באינטרס הציבור, המצדיק הטלת אחריות פלילית. אכן, איחור
ברישום, משמעותו אי תשלום מס ערך מוסף על העיסקאות, ומשמעותו - ניכוי מס תשומות על
פי החשבוניות המוצאות. שני אלה הם גזילה מהקופה הציבורית. ההפסד הציבורי עלול
להיות משמעותי מאוד, גם באיחור של יומיים, ואף בפחות מכך. כמו כן, בנסיבות המקרה,
הפגיעה באינטרס הציבורי, אינה קלת ערך, כשהיא מצטרפת לסידרה ארוכה של הפרות של חוק
מע"מ.
אחריות המנהל
8. סעיף 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ,
כנוסחו במועד הרלבנטי לערעור, קובע:
"117(א).
מי שהפר כמפורט להלן הוראה מהוראות חוק זה או התקנות על פיו, דינו - מאסר שנה או
קנס 19,300 ש"ח, או פי שלושה מטובת ההנאה שהשיג או שנתכוון להשיג, הכל לפי
הסכום הגדול;
(1)
...
(2)
...
(3)
...
(4)
לא עשה את המוטל עליו לעניין רישומו;
(5)
...
(6)
לא הגיש במועד דו"ח שיש להגישו לפי חוק זה או תקנות לפיו, לרבות דו"ח שהוא
חייב להגישו על פי דרישת המנהל; ...".
היסוד העובדתי בעבירה הוא אי-רישום במועד (סעיף 117(א)(4)
לחוק מע"מ) או אי-הגשת דו"ח במועד (סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ). אין
חולק, כי יסוד זה התקיים אצל החברה, שהרי עליה מוטלת חובת הרישום וחובת הדיווח. אך
האם התקיים יסוד זה אצל המנהל? עניין זה נידון לראשונה בפנינו. לדעתי, התשובה על
שאלה זו היא בחיוב. חובת הרישום וחובת הדיווח מוטלת לא רק על החברה, אלא גם על
המנהל. דבר זה נובע מהוראת סעיף 143 לחוק מע"מ, הקובעת, בין השאר, כי הוראת
סעיף 117 לפקודת מס הכנסה תחול לעניין מס ערך מוסף. הוראת סעיף 117 לפקודת מס
הכנסה קובעת כי:
"המנהל
או כל פקיד ראשי אחר של חבר בני-אדם מואגד יהיה אחראי לעשייתם של כל אותם מעשים
ודברים שעשייתם נדרשת על פי פקודה זו בשביל שומת אותו חבר בני-אדם ובשביל
תשלום-מס".
נמצא, כי לא רק החברה, אלא גם המנהל, חייב לעשות אותם מעשים
ודברים - בענייננו, חובת הרישום וחובת הדיווח, שעשייתם נדרשת בשביל שומת החברה
ותשלום המס על ידה - שעשייתם מוטלת על החברה. נטען בפנינו, כי פועלו של סעיף 143
לחוק מע"מ הוא אך בתחום האזרחי, ואין הוא חל לעניין אחריות פלילית. צמצום זה
בהיקף פעולתו של סעיף 143 לחוק מע"מ אינו מעוגן בלשון החוק ובפרשנותה הראויה.
לאור מסקנתי זו, אין לי צורך לדון בשאלה, אם ניתן היה להטיל אחריות פלילית (אישית)
על המנהל בהיעדר הוראת סעיף 143 לחוק מע"מ.
9. מהו היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 117(א)(4)
וסעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ? האם האחריות על פי הוראה זו היא קפידה? עיון
בהוראותיו של סעיף 117(א)(4) וסעיף 117(א)(6) מלמד כי הוא כולל בחובו יסוד עובדתי
בלבד. אין בכך ולא כלום, שכן הדין (הישן) קובע, כי ההנחה הינה כי בכל עבירה נדרשת
מחשבה פלילית, אלא אם מפרשנותו של החיקוק מתבקשת מסקנה אחרת (ראו ע"פ 156/58 היועץ
המשפטי לממשלה נ' חכם, פ"ד יג 651, 659; ע"פ 696/81 אזולאי נ'
מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, 579; ע"פ 509/79 לוזיה נ' מדינת
ישראל, פ"ד לד(2) 505, 522). מה מתבקש מפרשנותו של סעיף 117(א)(4) וסעיף
117(א)(6) לחוק מע"מ? שאלה זו אינה פשוטה, ויש בה פנים לכאן ולכאן. עם זאת,
בסופו של יום נראה לי כי המסקנה המתבקשת הינה כי עבירות אלה דורשות מחשבה פלילית -
כלומר מודעות לטיב המעשה - ואין לראותן כעבירות של אחריות קפידה. אכן, עבירות אלה
באות להגן על רכוש הציבור, ויש בהן אופי שלילי של עיכוב שלא כדין של כספי ציבור
(ראו, בהקשר קרוב, השופט קדמי ברע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל,
פ"ד נב(2) 673, 690 (להלן, פרשת לקס). עבירות אלה אינן באות לקבוע
רמת זהירות גבוהה, כאופייני לעבירות אחריות קפידה (ראו: מ' גור אריה, "ארבעים
שנה לדיני העונשין - התפתחויות בפסיקה לגבי דרישת האשמה כתנאי לאחריות
פלילית", משפטים יט (התשמ"ט) 679, 684). אין עניינן בצרכי הציבור
החדשים, שמקורם בהתפתחות במציאות חיי החברה, כפי שהוא המצב בעבירות אחריות קפידה
(ראו: א' לדרמן, "האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה", מחקרי
משפט ג' (התשמ"ד) 120, 127). עבירות אלה נועדו למנוע פגיעה בקופה
הציבורית. אי הגשת דו"חות במועד משמעותה שימוש פרטי בכספי הציבור. אי רישום
במועד משמעותו אי תשלום מס וכן ניכוי שלא כדין של מס תשומות על חשבון הציבור. אי
דיווח במועד ואי רישום במועד הם גם אמצעים להשתמטות ממס. לאור כל זאת, בולט האופי
השלילי שבהתנהגות שמהווה את העבירות. העונש בצידן - שנת מאסר - אינו קל כלל ועיקר,
ויש בו כדי להשליך על איפיונן כעבירות של מחשבה פלילית. יצויין, כי העבירות לפי
הסעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ נקבעו כ"עבירות מינהליות"
לפי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו1985-. בכך בלבד אין כדי להכריע בשאלה אם
עבירות אלה הן של אחריות קפידה. אכן, לא כל עבירה שנקבעה כ"עבירה
מינהלית", היא ממילא גם עבירה של אחריות קפידה (ראו ש'ז' פלר, יסודות
בדיני העונשין 23 (כרך ג', תשנ"ב)).
10. מסקנתי הינה, איפוא, כי העבירות על סעיפים
117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ, אינן עבירות של אחריות קפידה. לאור מסקנתי
זו, אין לי צורך לבחון השאלה, מה היה הדין אילו מסקנתי היתה כי עבירות אלה, על פי
פירושן הנכון, הן עבירות של אחריות קפידה. בעניין זה נקבע בפרשת לקס, כי
כיום לא ניתן עוד לסווג כעבירות של אחריות קפידה, עבירות שלא סווגו כך לפני חקיקתו
של סעיף 22 לחוק העונשין (שהוחק על ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי
וחלק כללי), התשנ"ד1994-). נקבע על ידי השופט קדמי כי הוראת סעיף 22 לחוק
העונשין - לפיה האחריות בשל עבירות שנחקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בהלכה
הפסוקה כי הן אינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות ממשיכה להיות אחריות קפידה
- מתייחסת להלכה פסוקה שקדמה לכניסתו של חוק העונשין, ולא להלכה פסוקה שנקבעה
לאחריה. כשלעצמי, ספק בעיני אם פירוש זה נכון הוא. לכאורה, אין להבחין בין
"הלכה פסוקה" לפני תיקון 39 או לאחריו. אך ניתן להשאיר עניין זה בצריך
עיון, שהרי הגעתי למסקנה כי העבירות לפי סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק
מע"מ, אינן עבירות של אחריות קפידה.
11. האם הוכיחה התביעה הכללית את היסוד הנפשי
בעניין שלפנינו? כפי שראינו, החברה והמנהל הודו בעובדות שני כתבי האישום, והורשעו
בבית משפט השלום על פי הודאתם. בחלק מהעובדות של כתב האישום, צויין במפורש המצב
הנפשי. אין מחלוקת כי לעניין עבירות אלה הוכיחה התביעה הכללית את היסוד הנפשי. אך
מה הדין באותן עבירות, בהן כלל כתב האישום רק נתונים על היסוד העובדתי. האם הודאה
בעובדות כתב האישום כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה (שאינה של
אחריות קפידה)? התשובה היא בחיוב. כך בדרך כלל. כך בוודאי בנסיבות העניין שלפנינו,
בהם היה המנהל מודע לכך שהודאה בעובדות כוללת גם הודאה ביסוד הנפשי. דבר זה נובע
מתוך כך, שהמנהל טען לשיעורו של עונש המאסר שיוטל עליו. נמצא, כי משהוכיחה התביעה
הכללית את היסוד העובדתי והנפשי של העבירה, בדין הורשעו החברה והמנהל בעבירה לפי
סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ.
12. עם קבלת ערעור המדינה, קמה ועולה השאלה באשר
לעונש הראוי. בעניין זה הגענו לכלל מסקנה כי בהתחשב בנסיבות העניין, ובתקופה
הארוכה שעברה מאז ביצוע העבירות, יש להסתפק בעונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי.
התוצאה היא, איפוא, כי על המנהל יוטלו שמונה-עשרה חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בפועל
ומחציתם על תנאי, וכן הפעלת מאסר על תנאי בן ששה חודשים, כשמחציתו מצטברת למאסר
בפועל (בן תשעת החודשים). החברה תישא בקנס (שהוטל על ידי בית משפט השלום ואושר
בבית המשפט המחוזי) בסכום של 30,000 ש"ח.
התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור של החברה
והמנהל. אנו מקבלים ערעור המדינה באשר לאחריות על פי סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6)
לחוק מע"מ. אנו דוחים ערעור המדינה באשר לעונש כפי שהוטל בבית המשפט המחוזי.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
מהטעמים עליהם עמדתי בפסק-דיני בע"פ
26/97 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, דעתי היא כי העבירות
על סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-, אינן עבירות
של אחריות קפידה. אשר על כן, מסכימה אני למסקנתו של הנשיא לעניין סיווגן של עבירות
אלה כעבירות הדורשות יסוד נפשי של מחשבה פלילית, ולתוצאה אליה הגיע בפסק-דינו.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, ז' באלול התש"ס (7.9.2000).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98018750.A16/דז/