פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 187/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 187/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 31.12.09, ב-תפ"ח 6607-02-09, שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי, מ' יפרח תאריך הישיבה: י"ז בחשון התשע"א (25.10.10) בשם המערער: עו"ד יפית וייסבוך בשם המשיבה: בשם שירות מבחן למבוגרים: עו"ד אפרת רוזן גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347 בשילוב עם סעיף 345(2) לחוק העונשין, ובהמשך דן אותו ל-40 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח. תמצית העובדות שנטענו בכתב האישום ועמדו בבסיס ההרשעה תובא להלן. בתאריך 31.1.09 חשה המתלוננת בכאבים עזים בגבה, ובשעות הערב היא הובאה לבית חולים. לאחר בדיקתה בידי רופא הופנתה לצילום רנטגן של גבה התחתון, ושם פגשה את המערער, טכנאי העובד באותו מקום. נטען, כי זה הודיע לה שהבדיקה תכלול שני חלקים "האחד נעים והשני אינו נעים", ובמהלכה הוא יצטרך ללחוץ על עצם הזנב שלה. המתלוננת שאלה אם אפשר שאת הבדיקה תבצע אשה, והמערער השיב לה שזה אינו בית חולים פרטי אלא ציבורי, והנחה אותה להפשיל את מכנסיה. לאחר שביצע את התצלום הראשון, הנחה המערער את המתלוננת לשכב על הצד, ולהפשיל גם את תחתוניה. הוא החל ללחוץ על אזור עצם הזנב, ותוך כדי כך החדיר את אצבעות ידו לפי הטבעת שלה. לאחר הצילום השני חזר המערער לחדר, ובאמתלא של הכנה לצילום נוסף, החדיר את אצבעו בשנית לפי הטבעת של המתלוננת, תוך שהוא מפשק את ישבנה. לאחר הצילום השלישי הודיע המערער למתלוננת כי הבדיקה הסתיימה. כאן המקום להבהיר, כי מהעדויות שהובא בפני הערכאה קמא עולה, כי צילום של עמוד השדרה ועצם הזנב מחייב את הטכנאי לגעת לעתים בעצמות האגן של החולה ועצם הזנב, אולם לא באזור פי הטבעת. לפיכך, אין הבדיקה כוללת רכיב פולשני, ולמעט מקרים חריגים גם לא מתעורר צורך שהחולה תפשוט את תחתוניה, והמערער-עצמו גם לא ראה צורך בכך בעניינה של המתלוננת. 2. המערער הכחיש במהלך משפטו את ביצועם של המעשים האסורים שיוחסו לו. הוא אישר כי הורה למתלוננת להוריד את מכנסיה, לקראת הצילום השני נגע בה באגן העליון, ולקראת הצילום השלישי מישש ומצא את עצם הזנב. אולם הוא הכחיש מכל וכל כי נגע בישבנה של המתלוננת, וגם את טענתה כי החדיר את אצבעותיו לפי הטבעת שלה. 3. בין שתי הגרסאות הנוגדות האמורות העדיפו שופטי המותב בבית המשפט המחוזי את זו של המתלוננת, ובלשון המקור (ראו הכרעת הדין בעמ' 265): "היא צעירה נבונה, מרשימה ורגישה שהקפידה מאד על תיאור העובדות כהווייתן. עדותה היתה עקבית וקוהרנטית. היא לא הכירה את הנאשם לפני האירוע, ולא היה לה כל אינטרס לטפול עליו אשמת שווא". זאת ועוד, המתלוננת הגיעה באותם ימים לישראל לאחר שהייה ממושכת בחו"ל, ובעיני בית המשפט המחוזי לא נראה זה סביר שהיא תקלקל את חופשתה על ידי בדייתה של גרסה כה חמורה, שתחייב קיומם של הליכי חקירה ומשפט. יתרה מכך, הואיל ואותה בדיקה היתה מפגשה הראשון של המתלוננת עם המערער, גם זה האחרון התקשה להצביע על מניע שגרם למתלוננת להפלילו. 4. בערעור שבפנינו נתבקשנו לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה לעשות זאת. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, נוכח יתרונה של האחרונה להתרשם מהעדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים לא מעטים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. כאמור, למתלוננת לא היתה עילה לרקום מדמיונה עלילה מפלילה ולייחסה למערער, ועל כן האפשרות האחת היא כי שגתה בתום לב בתחושותיה ובהבנת מעשיו. לעניין זה היתה שותפה גם באת כוחו המלומדת של המערער, עו"ד י' וייסבוך, שבנימוקי הערעור (ראו סעיף 5) כתבה כך: "הסכמת ההגנה במשפט... כי המתלוננת אמינה, משמעותה, כי לא נטען ששיקרה במכוון, אלא האמינה כנראה בתחושותיה, חרף ניתוקן מהמציאות. אין בהסכמה זו כדי להפוך את עדותה למהימנה, באשר לאורך כל המשפט טען המערער, כי המתלוננת טעתה בהבנת הפעולות שנעשו בה, ואף הוטעתה על ידי אחרים" (ההדגשה הוספה. דברים דומים נרשמו בעיקרי הטיעון מטעם המערער, ראו סעיף 11). מהצהרה זו עולה כי שאלת מהימנותה של המתלוננת כלל אינה מתעוררת ביחס לדברים והנחיות ששמעה מפיו של המערער במהלך עריכתם של צילומי הרנטגן. וכאן נשוב ונזכיר כי הכל מסכימים שלמעט מקרים חריגים אין צורך בעת עריכתו של צילום עצם הזנב להפשיל את תחתוניה של החולה. יתרה מכך, המערער אף טען כי כלל לא הנחה את המתלוננת לעשות זאת. אולם, גרסת המתלוננת היתה שונה, ובית המשפט האמין לה הן מכוח התרשמותו מהופעתה בפניו, והן נוכח הצהרת ההגנה לפיה מהימנות המתלוננת בעייתית באשר לתחושותיה בלבד, וממילא לא ביחס לדברים שאמר לה המערער. זאת ועוד, המתלוננת העידה על כך שהמערער אמר לה לפני הצילום השלישי, כי הוא מתקשה לאתר את המקום שהוא אמור לצלם, ועל כן הוא נאלץ לעשות זאת תוך פישוק אחוריה. והרי, גם על ההגנה מקובל כי צילום האגן ועצם הזנב אינו מחייב מישוש או מגע באזור ישבנה של החולה. לעניין זה נוסיף ונפנה לעדותה של המתלוננת לפיה שמעה את המערער עוטה כפפות גומי על ידיו אף שלא ראתה זאת, והרי גם על פי גרסתו שלו הוא נוהג לעשות זאת רק כאשר החולה מדמם או נמצא במצב של "בידוד מגע", שתי אפשרויות שלא התקיימו במקרה הנוכחי. לבסוף, נפנה לכך שהמתלוננת נבדקה על ידי רופא שלושה ימים לאחר האירוע, ואובחנה אצלה אדמומית ברירית הכניסה לפי הטבעת עם רגישות מקומית. אכן, כפי שקבעו פרופ' היס ורופאים נוספים (ד"ר גרינברג וד"ר קוגל), אפשר שמקורה של האדמומית בגורמים נוספים, אולם החשוב לענייננו הוא שאותו ממצא יכול להשתלב גם עם גרסתה של המתלוננת. 5. כל אשר אמרנו עד כה משתלב היטב עם גרסת המשיבה לפיה חטא המערער בביצוע עבירת מין. אולם העניינים עליהם הצבענו עד כה אינם היחידים התומכים בגרסה זו. אותה מסקנה מתחייבת גם מן העובדה שכבר ביציאתה מחדר הרנטגן גוללה המתלוננת בפני אחותה את אשר התרחש, והיא הוסיפה וסיפרה על כך לאמה כאשר שבה מבית החולים. זאת ועוד, היא טרחה ופקדה את מרפאתו של ד"ר שטיינברג, ורק משזה השיב לה בעקבות התיאור ששמע מפיה, כי המעשים שבוצעו בה אינם מהווים חלק מבדיקה רפואית, החליטה לפנות למשטרה. והרי גם זו ראיה לכך שמדובר במתלוננת זהירה, לא פזיזה ואחראית שלא פעלה ממניע פסול, אלא רק לאחר ששאלה את פיו של מומחה כדי לוודא כי בוצעו עבירות בגופה. לבסוף, נעיר כי אכן פרק הזמן שעמד לרשות המערער לבצע את זממו היה קצר ביותר, אולם מקובלת עלינו הנמקתו של בית המשפט המחוזי כי גם בסד זמנים זה היתה לו אפשרות לבצע את המעשים שיוחסו לו. 5. מסקנתנו מכל האמור היא כי הרשעת המערער נסמכת על תשתית ראיות איתנה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור נגד הכרעת-הדין. גם בהשגות על העונש לא מצאנו ממש. המערער ניצל את מעמדו כאיש הצוות הרפואי של בית החולים כדי לבצע מעשים מבישים ומשפילים בגופה של חולה. על כך היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב ביד קשה, הן כדי לגמול ליחיד על מעשיו והן כדי להרתיע את הרבים, ולא גילינו בעונש שגזר חומרה המצדיקה את התערבותנו. אי-לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז, ביום ז' בכסלו התשע"א (14.11.10), עד לשעה 10:00. ניתן היום, י"ח בחשון תשע"א (26.10.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10001870_O11.docהג מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il