יצחק לוזון נ. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א

פסק-דין בתיק עע"ם 1868/01 בבית המשפט העליון עע"ם 1868/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש המערער: יצחק לוזון נ ג ד המשיבים: 1. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א 2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב 3. מרדכי פז 4. ברוריה פז 5. ציפורה לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.1.2001 בתיק עת"מ 1126/00, שניתן על ידי כבוד השופטת שרה סירוטה תאריך הישיבה: ט"ו באדר א התשס"ג (17.02.2003) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה מס' 1: בשם המשיבה מס' 2: בשם המשיבים מס' 3-5: עו"ד אורית קורן עו"ד הראלה אברהם- אוזן עו"ד שמואל צנג פסק-דין הנשיא א' ברק: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (השופטת ש' סירוטה) שדחה את עתירת המערער (עת"מ 1126/00). 1. המערער הוא בעל מסעדת "שיפודי איציק הגדול" המצויה ביפו. לשם ניהול המסעדה היה עליו לבנות ארובה ומסנני אוויר מיוחדים. הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן – הוועדה המקומית) החליטה (ביום 15.3.98) לאשר את בניית הארובה, וזו נבנתה בסמוך למועד זה. הארובה מצויה במוקד המחלוקת שבין הצדדים שלפנינו. לטענת המשיבים 3 – 4 (להלן – המשיבים) המתגוררים בבניין בו מצויה הארובה (ושאותה עת שהו מחוץ לארץ), ניתן ההיתר ללא שנשמעה התנגדותם להקמתה. טענו המשיבים כי פעילות הארובה גורמת להם נזקים ניכרים. זאת הן מחמת העשן והריחות העולים ממנה, והן מחמת הפגיעה בערכה הכלכלי של דירת מגוריהם. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו הורה לוועדה המקומית להידרש בשנית לעניין הארובה ולשמוע את המשיבים. כן נקבע כי עד לקבלת החלטה "לא יחול שינוי במצב הקיים בשטח. הארובה תישאר לפי שעה במקומה..."(עת"מ 1013/98, עמ' 4 לפסק הדין). הוועדה המקומית שבה והתכנסה (ביום 3.9.98) על מנת לדון בעניין הארובה. לדיון הצטרפה המשיבה 5 שאף היא מתגוררת במקום והתנגדה לפעילות הארובה. הוועדה המקומית החליטה (ביום 5.5.99) "לקבל את ההתנגדויות ולא לאשר את הבקשה לארובה מטעמים תכנוניים בלבד. היתר הבנייה שניתן בטל." ועדת הערר לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב (להלן – ועדת הערר) דחתה (ביום 7.8.2000) את הערר שהוגש לפניה. ועדת הערר ביקרה מספר פעמים במקום. היא התרשמה כי הארובה אכן מהווה מיטרד למשיבים, היות והיא מתנשאת מול גג דירתם. ועדת הערר ציינה כי היא מודעת להשלכות הקשות שיש לשלילת יכולת השימוש בארובה על המסעדה, אולם, אין מנוס מביטול ההיתר לאור הפגיעה שנגרמת למתגוררים במקום. 2. לאור החלטת ועדת הערר פנה המערער בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (עת"מ 1126/00). בית המשפט (השופטת סירוטה) דחה את העתירה. בית המשפט עמד על כך כי ביטול ההיתר לפעילות הארובה יוליך לסגירת המסעדה. בית המשפט ביקר את ההנמקה הלאקונית של הוועדה המקומית, ממנה אין זה ברור מה היה גדר השיקולים ששקלה בהחלטתה לבטל את ההיתר שנתנה. אולם, ועדת הערר נימקה בהרחבה את עמדתה ובכך נרפא הפגם האמור. לגופם של דברים ציין בית המשפט כי הפגיעה החמורה שפוגעת הארובה במשיבים מצדיקה את ביטול ההיתר שניתן לפעילותה. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה הועדה המקומית וועדת הערר יכולות היו לשקול רק שיקולים חדשים שלא עמדו לנגד עיניהן עת ניתן ההיתר המקורי לפעילות הארובה. 3. על רקע זה הוגש הערעור שלפנינו. טוען המערער כי הוא הסתמך על ההיתר לפעילות הארובה וכי השקיע הוצאות כבדות בניהול המסעדה שברשותו. לטענתו, לא זכתה עובדה זו להתייחסות נאותה של ועדות התכנון. המערער חוזר על טענותיו כי ניתן היה להצדיק את ההחלטה לבטל את ההיתר שניתן רק על בסיס נתונים שלא עמדו לנגד עיני ועדת התכנון עת החליטה להתיר את השימוש בארובה. המשיבים, לעומתו, תוקעים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים וטוענים כי אין מקום לשנות ממנו. שמענו את הערעור (ביום 12.12.2001). המלצנו לצדדים לנסות ולהגיע להסדר המוסכם עליהם. ניסיון זה לא עלה יפה. 4. לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו, נחה דעתנו כי יש לדחות את הערעור. שיקול דעתה של הוועדה הוא שיקול דעת רחב. "עליה לשקוד בראש ובראשונה על הגשמת מטרות הנעוצות בטובת הכלל, כמפורט בהוראות החוק, ולהשגת מטרה זו רשאית היא לעיין מחדש בהחלטותיה ולשנותן, כשאין הן עולות בקנה אחד עם מטרות החוק" (בג"ץ 701/81 מלאך נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד לו(3) 1, 5). אכן, אין דין אי מתן היתר כדין אי חידוש היתר או כדין ביטול היתר (השוו בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט – 1949, פ"ד 317, 327). שיקול ההסתמכות עליו מצביע המערער הינו שיקול כבד משקל. לאור זאת, אין ועדת התכנון "יכולה במקרה כזה לנהוג כלאחר יד, אלא עליה לבחון את המצב החדש בכובד ראש" (ע"א 196/90 עיני נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 131). התרשמנו כי כך נהגה ועדת הערר בנסיבות העניין. הועדה ביקרה במקום. היא השתכנעה כי פעילות הארובה פוגעת במשיבים. עמדת המשיבים לא עמדה לנגד עיני הוועדה המקומית עת התנהלו הדיונים הראשוניים בשאלת הארובה. עמדה זו עמדה לנגד ועדות התכנון כעת. אכן, שינוי ההחלטה צפוי לגרום לנזקים כבדים למערער. אולם ועדות התכנון מצאו לנכון לקבוע כי הפגיעה במשיבים צריכה להטות את הכף לטובת שינוי ההחלטה. בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא פגם בשיקול דעת זה, ואנו לא מצאנו עילה להתערבותנו בפסק הדין. בדיון שלפנינו נמסר לנו על-ידי המערער כי עניינו נדון בפני גורמי התכנון המוסמכים, אך אין במגעים האלה להצדיק את קבלת הערעור. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים בערכאה זו בסך 4,000 ₪ לכל משיב. ה נ ש י א השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, כ"ט באדר א' התשס"ג (3.3.2003). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01018680_A16.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il