בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1867/01
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערים: 1.
ארמונד מיארה
2.
בנימין פינטו
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי
בבאר-שבע בת.פ. 965/99 מיום 4.3.01
שניתנה
על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי,
והשופטים:
ב' אזולאי, ח' עמר
תאריך
הישיבה: י"ד באדר התשס"א (9.3.2001)
בשם
המערערים: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד
יריב אביעם
בשם
המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא
ג' גלעדי, כב' השופטים ב' אזולאי וח' עמר) מיום 4.3.01, שלא לפסול את עצמו כמותב
מלדון בת"פ 965/99.
1. ארמונד מיארה ובנימין פינטו (להלן: המערערים)
הינם נאשמים בת"פ 965/99 בבית משפט מחוזי באר שבע. מכתב האישום עולה כי מיוחס
לשניים (יחד עם נאשם נוסף) אישום שעניינו רצח. המשפט מתנהל מאז אוקטובר 99.
התקיימו בו עשרות ישיבות. הראיות נשמעות. המערערים מצויים במעצר.
2. בשלב מסויים של המשפט, הודיע קצין בטחון של
הנהלת בתי המשפט לשופט גלעדי, כי ישנה ידיעה לפיה המערערים מתכוונים לפגוע בו.
לפיכך, כך הודיע קצין הבטחון, תוצמד אבטחה לכל אחד משופטי ההרכב ויבוצעו סיורי
משטרה מוגברים ליד בתיהם. קצין הבטחון גם ביקש את שופטי המותב, לאור המידע, כי
ישקלו שנית את ביקורם בזירת העבירה, אשר תוכנן מבעוד מועד ועתיד היה להתקיים כשבוע
לאחר מכן. תוכן שיחה זו לא הובא לידיעת המערערים והתביעה, בשל עמדתו של קצין
הבטחון, לפיה חשיפת העובדה כי המידע הגיע לידי גורמי מודיעין עלולה לסכן חיי אדם
(ככל הנראה את חייו של מוסר הידיעה). לאחר שיחה זו עם קצין הבטחון, החליטו שופטי
המותב לערוך הביקור במקום. הביקור התקיים תחת אבטחה.
3. מאוחר יותר, התפרסמה בעתון "ידיעות
אחרונות" ידיעה, שכותרתה "עבריינים הוציאו 'חוזה' על שופט". בגוף
הידיעה נכתב, כי בעקבות מידע על כוונה להתנקש בחייו של השופט גלעדי מצד שני
עבריינים "מסוכנים" הוצבה אבטחה הדוקה על השופט. כן נכתב כי במהלך סיור
שביצע השופט ברחוב בעיר מסויימת בדרום הארץ "סגרה המשטרה את הרחוב והעמידה
צלפים על הגגות באיזור".
4. על סמך ידיעה זו, ביקשו המערערים לפסול את
המותב מלדון בעניינם. לדבריהם, הם למדו רק מאמצעי התקשורת על כך כי קצין הבטחון
העביר לשופטי המותב מידע מודיעיני בדבר איומים. לטענתם, העובדה כי לשופטים נודעה
אפשרות קיומה של תכנית התנקשות שכזו, עלולה ליצור בליבם התחושה כי אכן היה איום
כזה לפגיעה בהם, אשר תלווה אותם במהלך המשפט ועשויה להשפיע על תוצאת המשפט. עוד
טענו המערערים, כי העברת המידע והגברת האבטחה על השופטים בעקבותיו, עלולה לטעת
בשופטים את הדעה לפיה המדובר בעבריינים מסוכנים המסוגלים לרצוח או לתכנן רצח,
בעקבותיה עשויה להתגבש אצל השופטים דעה לגבי הרצח המיוחס בכתב האישום. המשיבה
התנגדה לבקשת הפסילה, בהשאירה העניין לשיקול דעת בית המשפט.
5. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ג' גלעדי,
כב' השופטים ב' אזולאי וח' עמר) דחה את הבקשה לפסילתו (ביום 4.3.01). בהחלטתו זו,
בית המשפט הדגיש כי אינו מושפע מהנאמר בעתונים ומשיקולי אבטחת השופטים. בעוד הללו
יכולים להיות מבוססים על מידע שמידת מהימנותו לא הוכחה, בו כל ספק יפורש לחומרה,
הרי בית המשפט, כשופט מקצועי, מבסס מסקנותיו רק על סמך הראיות הקבילות שהוגשו בבית
המשפט. עוד ציין בית המשפט, כי השופטים מקצועיים ויידעו להפריד בין חומר קביל אשר
הוצג במשפט לבין כל מידע אחר. במקרה זה, קבע בית המשפט, לא היו עובדות המבססות חשש
ממשי למשוא פנים או דעה קדומה בלב השופט.
6. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית משפט
זה. בדיון בפני, ב"כ המערערים הודיע כי הם מצמצמים את בקשתם לפסילת כבוד
השופט ג' גלעדי בלבד, ולא את כל שופטי המותב. כך, לדבריהם, לא יהא צורך לחזור על
רובו של המשפט. לגופו של עניין, המערערים טוענים, הודעתו של קצין הבטחון בדבר
איום על חייו של כבוד השופט גלעדי בוצעה בלשכתו של השופט, בנוכחות שופטי ההרכב.
שיחה זו, לטענתם, ללא נוכחות סנגור המערערים, ללא בחינת אופן הדיווח, תוך ציון
זהות המאיימים, היתה פסולה. המערערים מביעים חששם מפני מה שהם מכנים
כ"לחישה" על אזני השופטים, וכן מפני היחשפותם לידיעות בעיתונים, שאינן
מבוססות ועשויות להשפיע על דעתם של השופטים. לטענתם, איום על חייו של השופט יביא
בהכרח ליצירת דעה שלילית כנגד אותו מאיים, המתואר בעיתון כעבריין מסוכן ולפיכך
מסוגל לבצע איומו זה. המדובר בראיות בלתי קבילות שאינן "שגרתיות", שכן
מתייחסות לשופט עצמו, על כן סיכוי רב כי בית המשפט יושפע מהן וימנע מהמערערים משפט
הוגן. כמו כן, המערערים טוענים, יש לראות את הקשר הפלילי שנוצר בין העבריינים כלפי
שופט כנגיעה אישית מובהקת. כתוצאה מנגיעה אישית זו, כך נטען, אין מתקיימת עוד
החזקה כי השופט "מורם ונישא מעל למחלוקת" אלא הוא הופך להיות למעין צד
בה. לטענתם, הימצאות שופט תחת אבטחה כבדה תשפיע עליו. בנוסף, כך נטען, יש להתחשב
בכך כי אמירה שכזו - אם נאמרה - לא נועדה להביא לפסילת השופטים. העובדה כי המידע
הועבר לשופטים על ידי גורמי ביטחון - ולא בצורה ישירה על ידי המערערים - מעידה,
לטענתם, על כך כי לא היה בכוונתם לגרום לפסילה. טעם נוסף לפסילה, טוענים המערערים,
היא מראית פני הצדק. לדבריהם, הציבור הרחב שקרא הכתבה האמורה יאמר, במידה ויורשעו
המערערים- הרי מפאת האיום הורשעו; במידה ויזוכו- הרי זוכו מחמת הפחד שהילך איומם
על בית המשפט. כך או כך, לטענתם, אמון הציבור בהכרעת הדין על ידי מותב זה, ייפגם.
7. המשיבה, בטענותיה בפני, התנגדה לפסילה.
לטענתה, המידע שנמסר לשופט בדבר האיומים היה הכרחי כדי שיוכל לשקול שנית את עריכת
הסיור בזירת האירוע באותו התיק וכן נוכח התגבור המשמעותי בהסדרי האבטחה סביבו
בעקבות האיום. כמו כן, חשיפת זהות המאיימים בפני השופטים איננה פסולה, שכן ממילא
היתה זו מתבררת להם נוכח תגבורי האבטחה הכבדים בשעת הסיור בזירת האירוע ובשעת
הדיונים באולם בתיק זה. המשיבה הדגישה, כי האיומים על השופט, הגם שלא הועברו אליו
בצורה ישירה אלא נלמדו ממידע מודיעיני, היו מכוונים לפסילתו. לטענתה, כל איום על
שופט הוא איום הנובע מהפעלתו את סמכויותיו השיפוטיות, על כן אין להכיר באיום כזה
כעילה לפסילתו. המשמעות הציבורית של פסילה בשל איומים על בית המשפט תהא חמורה
ביותר, ותוביל למצב בו צד לעניין ישלוט בהליך. כן מביעה המשיבה את חששה, כי פסילת
שופט על בסיס איומים תהווה מסד לכל עבריין שיחפוץ לפסול שופט.
8. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טענות
הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. אכן, הסיטואציה שבפני היא חריגה. בית
המשפט, ברגיל, אינו מצוי בעימות עם מי מהצדדים. הוא המכריע במחלוקות ואינו שותף
להן. העובדה כי הובא בפני השופט מידע על איומים כנגדו אינה יוצרת, מניה וביה, עילת
פסלות. אמת, איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע
בעקרונות היסוד של שיטתנו. הוא מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ככלל, ובפעילות מערכת
בתי המשפט בפרט. יש לעקרו מן השורש ולגנותו בכל פה. זאת ועוד: איום על שופט על ידי
בעל דין משמעו נסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו, ולהטות
משפט על ידי פגיעה באובייקטיביות השיפוטית. למרות זאת, רק בנסיבות חריגות ביותר,
יהא באיום על שופט כדי להוות עילת פסלות. נסיבות חריגות אלו אינן אלא אמת המידה
הקבועה בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, ולפיה יש
לבסס חשש ממשי למשוא פנים. על כן, לא ניתן לקבוע מראש כי עצם השמעת איום על שופט מקימה
עילה לפסלותו, אלא יש לבחון את כלל נסיבות העניין בכדי להכריע אם קיים חשש ממשי
למשוא פנים בהמשך הדיון בפני הערכאה הדנה בהליך.
9. בעניין שבפני לא הוכח קיומו של חשש ממשי
אובייקטיבי שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי; כי
"ננעלה" דעתו באופן שאין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט וכי "המשחק
מכור" (השוו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד מח(3)573, 605). השיקולים המנחים את גורמי האבטחה, בהם כל ספק מפורש
לחומרה, זרים לבית המשפט, אשר שוקל רק את החומר הקביל המוצג בפניו באותו העניין.
המידע האמור אשר הוצג בפני השופטים אינו מהווה חלק מהראיות הקבילות במשפט ועל כן
חזקה היא כי לא יישקל על ידי השופטים המקצועיים. זאת ועוד, בנסיבות המקרה המערערים
אף לא טענו כי ניכרה השפעת המידע על השופטים, דעותיהם ושיקול דעתם. על כך כי לא
נגרמו בנסיבות העניין משוא פנים או יצירת דעה קדומה לבית המשפט מהעברת המידע
לידיעתו, ניתן ללמוד גם מדבריו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו:
"ברור
לנו, שגם לאחר ששמענו את דברי קצין הבטחון של הנהלת בתי המשפט ולאחר שעיינו בכתבה
שפורסמה בעתון, שבאי כח המבקשים סומכים עליה בבקשה זו, לא נושפע מדברים אלה, כאשר
נבוא להכריע את הדין בתיק זה"
10. יצוין, כי טעם נוסף שלא לראות אך בעצם קיומו של
איום כלשהו על שופט בפני עצמו כמקים עילת פסלות, הוא החשש כי כל בעל דין יוכל
לפסול שופט מלדון בענייניו ולו אך באמצעות הפצת איומים כנגדו. על העמדה לפיה
פרובוקציות אותן מעורר צד להליך לא יהוו לכשעצמן עילה לפסילתו של שופט עמדנו בעבר
לא פעם:
"משנדרש
בית משפט זה לסיטואציה בה ביקש בעל דין את פסילתם של שופטים כנגדם התלונן, נפסק כי
אין מקום להכיר בטענת פסלות מעין זו 'שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים
מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם' (ע"א 5714/97 משה מזור נ'
מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)... דומה כי ראוי כי רציונל זה יחול גם במקרה
דוגמת המקרה שבפנינו... שאם לא כן יוכל בעל דין בכלל, ונאשם בפרט, לפטור עצמו
מעולו של שופט שבפניו אין הוא רוצה להתדיין, על ידי נקיטת פרובוקציה כזו או אחרת
שתגרום לשופט להורות על נקיטת הליכים כנגדו (בג"ץ 692/84 וגנר נ' נציבות
בתי הסוהר, פ"ד לט(1) 50)." ע"פ 4744/99 שיבלי נ' הועדה
לתכנון ובניה גליל מזרחי (לא פורסם).
אמת, אין בכך כדי למנוע פסילת שופט בשל איומים נגדו בכל
מקרה, אולם פסילה כאמור תתכן רק כאשר ישנו חשש ממשי למשוא פנים.
11. עיון בפסיקת בתי משפט בארה"ב מלמדת, כי אף
במשפט האמריקאי הנטייה היא לתמוך בעמדה לפיה איומים כנגד שופט, לכשעצמם, לא יהוו
בסיס לפסלות - בהתאם לחזקה כי השופט אינו לוקה במשוא פנים - אלא אם הוכח כי
בנסיבות המקרה אכן היה משוא פנים ממשי. בשורת פסקי דין נקבעה העמדה כי בנסיבות
מקרים אלו:
“... the courts held that an assault on a judge, or threats
against him, by the accused in a criminal case did not constitute a ground for
disqualification.” (Disqualification of Judge, 25 A.L.R 4th 923,
924)
כך, מידע המובא לידיעת שופט על נאשם אשר איים להרגו, אינו
מהווה עילת פסלות ולא יפגע בדיון הוגן בעניינו של המאיים. אין זה מידע
"חיצוני" להליך העשוי להוביל לפסלות (בהתאם להבחנה המקובלת במשפט
האמריקאי בין עילה "פנימית" בהליך שאינה מהווה, ככלל, עילה לפסלות, ובין
עילה "חיצונית" לו, העשויה להוות עילה לפסלות). נקבע, כי איום מסוג זה,
אשר בוצע על ידי צד להליך, אינו בהכרח פוגע בהגינות השופט באותו ההליך (Smith v. District Court for
Fourth Judicial Dist. [1982, colo] 629 PP2d 1055). אף תקיפה
פיזית של שופט על ידי נאשם באולם בית המשפט לא תוביל לפסילת השופט מלדון בעניין (Wilks v. Israel [1979, ED Wis] 478 F Supp
404, affd 627 F.2d 32 1980, cert den 449 US 1086)). בצד עמדה
עקרונית זו, שופט יפסל כאשר עולה מנסיבות העניין ומוכח כי אכן לקה במשוא פנים. כך,
כאשר נלמד מהתבטאויותיו של שופט במהלך המשפט, כי איומים מצד נאשם באותו הליך אכן
השפיעו על שיקול דעתו, נפסל השופט מלדון בעניין (ראו: United
State v. Phillips [1981] 664 F. 2d 971).
12. גם בטענה בעניין מראית פני הצדק לא מצאתי ממש.
כאמור, בנסיבות העניין לא הוכיחו המערערים חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטים, וכן
לא נסתרה החזקה כי השופט מקצועי ואינו מושפע ממידע שאינו חלק מהראיות הקבילות
שהוצגו במשפט. אכן, אין להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק במקרה בו אין ביסוס
אובייקטיבי ממשי לטענת הפסלות, שכן נמצא מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו
בבית משפט זה (השוו: ע"פ 28/98 חוה אסרף נ' משה בן דורי (טרם פורסם)).
אמנם, יש חשיבות כי הצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, אך אמת המידה לפסלות שופט
איננה צומחת מהשאיפה למראית פני הצדק. "השאלה אינה מה הרושם שיווצר בציבור הרחב
או מה תגובתו של האדם הסביר". (ראו: מ' שמגר, "על פסלות שופט- בעקבות
ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט 87, 105) בנסיבות אלו, בהן לא
בוססה טענת הפסלות ובהן המערערים מבקשים לסמוך על עילת פסלות אותה יצרו לכאורה הם
בעצמם, אין לקבל טענת מראית פני הצדק כעילת פסלות. אמון הציבור ייפגע דווקא אם
יתאפשר לצד להביא לפסילתו של שופט מלדון בעניינו ולו רק על ידי הפצת איומים כנגד
השופט, במישרין או בעקיפין, זאת ללא ביסוס אובייקטיבי לטענות הפסלות.
13. בדיון בפני, המערערים צמצמו את הערעור לפסילת
השופט גלעדי בלבד. משנדחית טענת הפסלות, ממילא אין אני נדרש לשאלה האם במקרה כגון
דא - ובהתקיים עילת פסלות - ניתן היה לפסול את אחד משופטי המותב בלבד ולא את
ההרכב כולו. אעיר - ללא הכרעה בשאלה גופה - כי אכן עשויים להיות מקרים בהם תיווצר
עילת פסלות אשר תוביל לפסילת שופט אחד - או חלק משופטי ההרכב - בלבד. יחד עם זאת,
יתכנו מקרים, בנסיבות חריגות, בהם עילת פסלות המתקיימת לגבי אחד מהשופטים תדבק אף
בשאר שופטי ההרכב, לבלי יכולת להפרידה, ותוביל לפסילת המותב כולו.
על כן, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות.
ניתן היום, כ"ז באייר התשס"א
(20.5.2001).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 01018670.A03 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444