שמואל אוחנה נ. אגודה שתופית הר עמשא כפר שתופי להתיישבויות שת

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1861/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותר: שמואל אוחנה נ ג ד המשיבים: 1. הר עמשא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 2. רשם האגודות השיתופיות עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד שגיא מירום בשם המשיב 2: עו"ד מיכל דניאלי פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. העותר, שמואל אוחנה, התגורר שנים רבות בכפר השיתופי הר עמשא (להלן, ככינויו על-ידי הצדדים: האגודה). ביום 22.7.2009, לאחר שנודע למשיב 2 (להלן גם: הרשם), כי פחת מספר החברים באגודה מן המספר המינימלי לרישומה של אגודה שיתופית, חתם על צו לפירוק האגודה, בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודת האגודות השיתופיות. עו"ד שגיא מירום – ב"כ האגודה בעתירה דנן – נתמנה ל'מפרק מפעיל' שלה; עתירה שהוגשה לבית משפט זה נגד מינויו – נדחתה (בג"ץ 5997/09 ועד מקומי הר עמשא נ' סלומון (26.5.2010)). המפרק פעל במסגרת תפקידו הן מול נושי האגודה – שהעיקרית שבהם היתה הסוכנות היהודית, הן מול תושבי האגודה ואֵלו שביקשו להצטרף לשורותיה. ביום 1.6.2011, נתן הרשם 'החלטה בעניין הסדר קבלת חברים והסדר עם הסוכנות', שבמסגרתה נקבע בין היתר כדלקמן: "במקביל לקבלת חברים חדשים, יוכל המפרק לקבל לחברות גם את התושבים המתגוררים בהר עמשא בכפוף להסדרת חובותיהם לאגודה הכל בהתאם להסדרים שנחתמו או יחתמו בינם ובין המפרק. המפרק יוכל לשלם למי מבין התושבים, שיעזוב את היישוב ויפנה את בית המגורים בו הוא מתגורר 'דמי עזיבה' בהתאם למנגנון שהוצע בבקשה שהגיש". 2. בהתאם להחלטת הרשם, ניהל המפרק משא ומתן עם תושבי האגודה; ביניהם – אוחנה. בעניינו של אוחנה, הושג הסדר פרטני שלפיו תשלם לו האגודה 'דמי עזיבה' בסך של 50,000 ₪, בתמורה להסתלקותו מן האגודה, ומשני מבנים (קראוונים) המשתרעים על שטח של כ-100 מ"ר. משהושג הסדר כאמור, פנה המפרק לרשם בבקשה לאשרו. בפנייתו ציין המפרק, כי אוחנה אינו פורע את חובותיו לאגודה, גם לאחר שנותק מרשתות החשמל והטלפון; וכי הוא נקט באלימות מילולית כלפי מקצת מתושבי האגודה; בכללם מנהלהּ העסקי. ביום 8.8.2011, המליצה סגנית הרשם לאשר את ההסדר "לאור הסברי המפרק"; וביום המחרת, אושר ההסדר על-ידי הרשם "כמבוקש וכמומלץ". משאושר ההסדר הפרטני שנחתם בין המפרק לבין אוחנה, חתם האחרון ביום 25.8.2011 על "כתב קבלה, ויתור והסתלקות" (להלן: כתב הוויתור). במסגרת כתב הוויתור, אישר אוחנה כי קיבל לידיו סך של 50,000 ₪ בתמורה להסתלקותו מנכסי האגודה, לרבות המבנים שבהם החזיק. הובהר, כי הוא מוותר 'ויתור סופי ומוחלט' על כל טענה או תביעה נגד האגודה. לבסוף הדגיש אוחנה, כי "היה לי כל המידע שהייתי זקוק לו לשם הבנת משמעות כתב ויתור והסתלקות זה, וכי חתימתי על גבי כתב ויתור והסתלקות זה נעשית מרצון ותוך הבנה מלאה של משמעות הדברים ולאחר שניתנה לי האפשרות להתייעץ, וכך עשיתי, עם מי מטעמי". 3. ביום 6.2.2013, שלח אוחנה באמצעות בא כוחו דאז, מכתב לרשם ולמפרק, כותרתו 'הודעת ביטול – כתב הודעה והסתלקות'. במכתב נטען, כי אוחנה חתם על כתב הוויתור מאחר שהופעלו עליו לחצים ואיומים, ולאחר שהוטעה במהלך המשא ומתן באשר לתנאים שהוצעו לתושבי האגודה האחרים. עוד נטען, כי אוחנה נדרש לשלם סכום כסף בשיעור גבוה מאד באם יחפוץ להצטרף כחבר לאגודה; ולאידך גיסא, בתמורה לפינוי המבנים שבהם התגורר – שולם לו סכום 'סמלי' ומקפח. אשר על כן, הודיע בא-כוחו של אוחנה על ביטול כתב הוויתור שעליו חתם מרשו. בהמשך דורש אוחנה להשוות את מצבו למצבם של התושבים האחרים של האגודה, ובכלל זאת: לקבל בית ומגרש בשטח האגודה; לזכות למחיקת חובות עבר שרובצים לפתחו; ולקבל מעמד של חבר אגודה. ביום 10.2.2013, קבעה סגנית הרשם, כי "על [אוחנה] לברר טענותיו למול המפרק". באותו יום, השיב המפרק לבא-כוחו של אוחנה, כדלקמן: "1. הנני לדחות את טענות מרשך כמפורט במכתבך שבסמך מכל וכל. 2. למעלה מהצורך אבהיר, שמרשך אינו זכאי להודיע על ביטול ההסכם עימו. מרשך מעולם לא היה חבר האגודה ולא הופלה ביחס לאחרים. ההסדר שנחתם עימו והסכומים ששולמו לו מכוחו בוצעו הרבה לפנים משורת הדין. 3. הנני תקווה, כי במכתבי זה, סגי". 4. ביום 19.3.2013, פנה אוחנה בבקשה נוספת לרשם, זאת הפעם – בחתימתו-שלו. בבקשתו, חזר אוחנה וטען כי הופלה ביחס לתושבי האגודה האחרים, ולפיכך "כבוד הרשם יתבקש לדון בסכסוך בדרך של בוררות סטטוטורית או למנות בורר מתאים ליישוב הסכסוך". במישור האופרטיבי דרש אוחנה, כי הרשם יורה על רישומו כחבר באגודה, על זכאותו לבית בשטחה, ועל בטלות כתב הוויתור שהוצא תוך כפייה והטעייה. ביום 27.5.2013, דחתה סגנית הרשם את הבקשה. הוסבר, כי בקשה זו כמוה כערעור על החלטתו הסופית של הרשם, שבה אושר ההסדר הפרטני שנחתם עם אוחנה; והובהר, כי החלטת הרשם בענייני פירוק, אינה ניתנת לתקיפה אלא בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אשר על כן, חתמה סגנית הרשם, "מעבר לשיהוי הרב בעצם הגשת הבקשה, לא נותר בידי אלא לדחות את הבקשה על הסף". 5. לאחר שחלפו-עברו כ-4 וחצי שנים, פנה שוב בא-כוחו של אוחנה ביום 25.10.2017 אל הרשם, כשבפיו בין היתר, הטענות הבאות: "בתאריך 19.3.2013 פנה מרשי אליכם בבקשה ליישוב הסכסוך בבוררות. עד היום טרם נענתה בקשתו. לפיכך ובטרם שישקול פנייה לערכאות מבקש מרשי למנות בורר לשמיעת טענותיו או כל סעד אחר שהרשם יסבור כי ראוי בנסיבות העניין". ביום 5.11.2017, נתן מנהל מחלקת הפירוקים של הרשם החלטת ביניים, זו לשונה: "אינני בטוח אם ההליך הנכון הוא הליך בוררות. על כל פנים יצרף המבקש את המסמכים שציין בסעיפים [...] ואלמד את העניין לעומק בטרם אחליט בבקשה זו". 6. ביום 9.3.2020, בחלוף למעלה משנתיים-ימים מעת שניתנה החלטת מנהל מחלקת הפירוקים של הרשם, ומבלי שבוצעה ההוראה שניתנה בגדרה, הוגשה העתירה דנא. להשלמת התמונה אציין, כי ביום 5.12.2018, ניתנה החלטה מפורטת על-ידי רשם האגודות, בגדרה קבע כי הליך פירוק האגודה יסתיים ביום 31.12.2018, וכי ממועד זה ואילך, תעבור האגודה בהדרגה להתנהלות עצמאית. אכן, ביום 31.12.2018, פורסמה ברשומות הודעה על ביטול צו הפירוק, וביטול מינויו של המפרק. טענות הצדדים 7. אוחנה טוען, כי ההסכם שנחתם עמו אינו הוגן, וכי הופלה לרעה ביחס ליתר תושבי האגודה. עוד מלין אוחנה, על כך שהוטעה במהלך המשא ומתן, הוסתר ממנו מידע רלבנטי, והופעל עליו לחץ בלתי סביר לחתום על ההסכם. אשר להוראת מנהל מחלקת הפירוקים להגיש מסמכים רלבנטיים, טוען אוחנה כי מדובר במסמכים שהוגשו למשרד הרשם עוד בשנת 2013, ולפיכך, נראתה הוראה זו בעיניו כ"טרטור שלא לצורך ובמטרה לייאש אותו". בנוסף, לא היה באפשרותו לספק את המסמכים בשנית, בהיותו דר-רחוב. בהסתמך על הטענות הללו, עותר אוחנה לקבלת צו המורה למשיבה 1 להקצות לו בית המשתרע על שטח של 140 מ"ר, ללא תמורה, ולפצותו בגין הנזק והסבל שנגרמו לו במהלך השנים. לחלופין, עותר אוחנה לקבלת צו המורה למשיב 2 לצוות על קיום בוררות סטטוטורית ליישוב הסכסוך, תוך ביטול כתב הוויתור שעליו חתם אוחנה בשנת 2011. 8. המשיבה 1 טוענת, כי דין העתירה להידחות – הן על הסף, הן לגופה. לשיטתה, עילות העתירה התיישנו זה מכבר, ובלאו הכי, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ביותר, אשר מצדיק את דחייתה על הסף. זאת ועוד, אוחנה הסתיר עובדות מהותיות, בכללן הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, ולפיכך דין עתירתו להידחות על הסף גם מחמת חוסר ניקיון כפיים. אשר לסמכותו של בית משפט זה, טוענת המשיבה 1 כי הסעדים המבוקשים בעתירה – אזרחיים באופיים, ולפיכך "בית המשפט הגבוה לצדק איננו הפורום הנכון לדון בעתירה זו ואיננו בעל הסמכות העניינית לדון בה". צירופו של המשיב 2 לעתירה – כך גורסת משיבה 1, אינו משווה לה אופי 'מינהלי'. ככל שאוחנה סבר כי לאגודה יש חובות כלפיו, היה עליו להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי הפירוק, בתוך 60 ימים מעת שניתן צו הפירוק. עתה, החלטות המפרק שאושרו על-ידי הרשם, הפכו חלוטות, משום שהחלטות הרשם במסגרת הליכי פירוק אינן ניתנות לערעור. אמנם כן, ניתן לתקוף החלטות אלו בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אך בנוגע לענייננו, לא נפל פגם בהחלטות הרשם, לבטח לא כזה אשר מקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. אשר לסעד שהופנה כלפי המשיב 2, טוענת משיבה 1 כי משעה שבוטל – בסוף שנת 2018 – צו הפירוק שניתן בעניינה, המשיב 2 אינו נושא עוד בסמכויות פיקוח לגביה, ולפיכך הוא נעדר סמכות לדון בתביעות המוגשות נגדה. לגופו של עניין הזכירה משיבה 1, כי חתימת-ידו של אדם מקימה חזקה, שלפיה התקשר בחוזה שעליו חתם. בענייננו – משחדל אוחנה מהצגת הוכחות לתמיכה בטענותיו והסתפק ב"אמירות סתמיות ומופרכות" – לא הורם הנטל לסתירת חזקה זו. במישור העובדתי, הציגה המשיבה 1 גרסה שונה מזו שהוצגה בעתירה. לגישתה, המפרק הציע לאוחנה להתקבל כחבר אגודה בתנאים שווים לאלו שהוצעו ליתר התושבים, אך הלה לא חפץ בכך, ובחר לעזוב את האגודה. משביקש לעזוב, נחתם עמו הסדר פרטני שהיטיב את מצבו ביחס למצבם של תושבים אחרים שבחרו באפשרות העזיבה. 9. המשיב 2 סבור גם הוא כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. תחילה הובהר, כי רשם האגודות השיתופיות משמש 'בית המשפט של פירוק' מכוח סעיף 48(2) לפקודה (למעט במקרים שבהם ממונה הכנ"ר למפרק), ובמסגרת זו הוא מפקח על הליכי פירוק אגודות. החלטות הרשם בכובעו זה – חלוטות, ואינן ניתנות לערעור. בעתירה דנן, כך גורס משיב 2, מבקש אוחנה כי בית המשפט הגבוה לצדק ישב כערכאת ערעור על החלטות הרשם, על אף שנקבע לא אחת, כי התערבותו בכגון דא שמורה למקרים חריגים בלבד, ואין המקרה דנן בא בקהלם. המשיב 2 מוסיף וטוען, כי הסעדים המבוקשים בעתירה, ולמצער חלקם, נתונים לסמכותה העניינית של ערכאה אזרחית, ואין מקומם בהליך דנן. בדומה לכך, הטענות הפרסונליות שהועלו כלפי המפרק, צריכות היו להתברר בדרך המקובלת לתביעת בעל תפקיד שמפר את חובותיו; לא בעתירה לבג"ץ. המשיב 2, מצטרף גם הוא לטענת משיבה 1 בנוגע לשיהוי שנפל בהגשת העתירה. הוטעם בהקשר זה, כי העתירה הוגשה בחלוף כ-9 שנים משעה שנחתם כתב הוויתור, כ-7 שנים מעת שביקש אוחנה בראשונה לבטלו, וכשנתיים וחצי מאז שניתנה החלטת הביניים של מנהל מחלקת הפירוקים. אשר להחלטה אחרונה זו נטען עוד, כי העתירה לוקה באי מיצוי הליכים, המצדיק את דחייתה על הסף. על-פי החלטת מנהל מחלקת הפירוקים, נדרש אוחנה להגיש מסמכים מתאימים על מנת שתמוצה בדיקת טענותיו, ואולם הוא לא שעה להוראה זו, ו'מיהר' לעתור לבג"ץ; גם זאת, כאמור, בחלוף למעלה משנתיים-ימים. עוד מוסיף המשיב 2, כי דינה של העתירה להידחות גם בהעדר עילה: על-פי החלטת המפרק, אוחנה אינו חבר האגודה השיתופית, ולפיכך דרישתו להורות על בוררות סטטוטורית אינה נתונה לסמכותו של המשיב 2 (ראו סעיף 52(2) לפקודה). אילו ביקש אוחנה לתקוף את החלטת המפרק כי אינו חבר האגודה, נדרש היה לנקוט בזמן אמת הליך מתאים לפי תקנה 6(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות); כזאת, לא נעשה. 10. ביום 7.10.2020, הגיש אוחנה בקשה לצירוף מכתב שקיבל מאת מר חיים יטיב, חבר האגודה ומזכיר הוועד בדימוס. מר יטיב, אשר שימש כנציג 'קבוצת הרוב' מבין תושבי האגודה, פרשׂ את השתלשלות העניינים של הליך הפירוק מנקודת מבטו, תוך התייחסות לעניינו של אוחנה. 11. בהחלטה מיום 13.10.2020 הוריתי כדלקמן: "על פני הדברים, יש טעמים טובים לדחיית העתירה הן על הסף, הן לגופה. יחד עם זאת, בעיקר על רקע האמור בבקשה מיום 7.10.2020 לצירוף מסמך, דומה כי יש מקום להידרש שוב לטענות העותר, ולבדוק שמא קופחו זכויותיו בשוגג, במעלה הליך הפירוק המורכב שהתנהל בהר עמשא. כיום, משהסתיים הליך הפירוק ונפרשה התמונה במלואה, ניתן לבחון את השלכותיו של הליך הפירוק על מצבו של העותר, זאת גם על רקע מצבם של יתר התושבים הוותיקים. המשיבים יקיימו אפוא בירור כאמור, ויבואו בדברים עם העותר. העותר מצדו, יהא מודע למצבו המשפטי – בין היתר, על רקע האמור בהחלטה זו – ויכלכל את צעדיו בתבונה. ככל שלא תושג הסכמה שתייתר את ההכרעה בעתירה, יגישו המשיבים את תגובתם לבקשה לצירוף מסמך [...]". 12. המשיבה 1 הגישה תגובה לבקשה לצירוף מסמך, ובמסגרתה עדכנה כי לא הושגו הסכמות בין הצדדים: "בהתאם להצעת בית המשפט הנכבד הציע יו"ר האגודה לעותר להיפגש עם ועד ההנהלה של האגודה ולדבר על הדברים ביום 2.11.2020. העותר סירב להצעה. מאוחר יותר נערכה שיחה נוספת אולם הדברים לא הובילו להסדר כזה או אחר". אשר לבקשה לצירוף מסמך, טענה המשיבה 1 כי זו הוגשה בניגוד לדין ומבלי שנתמכה בתצהיר, ועל כן דינה להידחות. יחד עם זאת, התייחסה המשיבה 1 לתוכן מכתבו של מר יטיב, וטענה בעיקר, כי אוחנה בחר מרצונו החופשי לעזוב את האגודה במסגרת הסדר פרטני, ולפיכך, לא בא בקהל 'קבוצת הרוב' או 'קבוצת המיעוט', על ההסדרים שנחתמו עמהם. 13. המשיב 2 הבהיר בתגובתו, כי הוא נעדר סמכות לשנות מהחלטותיו החלוטות שניתנו לפני מספר שנים. עוד הובהר, כי משעה שנסתיים הליך הפירוק, נשללה סמכותו להורות לאגודה לפתוח מחדש את ההליך בעניינו של אוחנה. נוכח האמור, טוען המשיב 2 כי אין תוחלת עוד בקיום דין ודברים בינו לבין אוחנה, וכי שיג ושיח יכול להתנהל רק בין המשיבה 1 לאוחנה. יחד עם זאת, לאור האמור בהחלטתי הנ"ל מיום 13.10.2020, שב המשיב 2 ובחן את עניינו הפרטני של אוחנה; אלא שמן הבדיקה עלה, כי לא קופחו זכויותיו במסגרת הליך הפירוק. כזכור, אוחנה בחר – מרצונו החופשי – לעזוב את האגודה, ולפיכך, אין עניינו בר-השוואה לתושבי האגודה שבחרו לקבוע בה את מקום מושבם. חרף זאת, גם השוואה כאמור, אינה מובילה למסקנה שלפיה נגרם לאוחנה עוול כלשהו ביחס למצבם של חברי האגודה האחרים. אשר לבקשה לצירוף מסמך, טוען המשיב 2 כי זו הוגשה בשיהוי ניכר, מבלי שהוסבר מדוע לא פעל אוחנה כדי להשיג את המכתב המדובר עובר להגשת העתירה. על כל פנים, סבור המשיב 2 כי אין למכתב נפקות כלשהי לעצם העניין, אך הוא אינו מתנגד לצירופו לתיק העתירה. דיון והכרעה 14. כפי שכתבתי בהחלטה מיום 13.10.2020, "יש טעמים טובים לדחיית העתירה הן על הסף, הן לגופה". דרכים שונות מובילות לדחייתה של עתירה זו, אך דומני כי אין טעם להידרש לכולן. די בשיהוי הניכר שאפיין את התנהלותו של אוחנה, לאורך כל הדרך, כדי להורות על דחייתה של העתירה על הסף. אין צורך אפוא להעמיק בפרטי הסוגיה לגופה, הגם שאעיר, כי לא היתה צומחת לו לאוחנה ישועה, אילו נהגנו כך. 15. השתלשלות העניינים תוארה לעיל בהרחבה; אין צורך לחזור ולפרטה. כמעט בכל שלב, ישן אוחנה על זכויותיו. בין כל אחת ואחת מפעולותיו, שב אוחנה ושקט אל שמריו. חשיבות עיקרית מיוחסת, לשני שלבים מהותיים שבהם ניכרת השתהות בלתי סבירה בכל קנה מידה, בהבאת טענותיו של אוחנה לכדי מיצוי. השלב הראשון, הוא זה שבין העלאת טענותיו לראשונה בשנת 2013, לבין פנייתו החוזרת לרשם – כעבור 4 וחצי שנים – לקראת סוף שנת 2017. מעת שטען אוחנה כי דינו של כתב הוויתור להיבטל, שומה היה עליו למצות כל דרך חוקית לבירורה של המחלוקת. לא נוכל לקבל בשוויון נפש, את ישיבתו ללא מעש, במשך קרוב לחצי עשור, לאחר שכבר העלה ופרשׂ את טענותיו לפני הרשם והמפרק. השלב השני, מתייחס לתקופה שבין מתן החלטת מנהל מחלקת הפירוקים, בחודש נובמבר 2017, לבין הגשת העתירה, בחלוף למעלה משנתיים-ימים; גם זאת, מבלי למצות את ההליך שנקט בו, ולהמציא את המסמכים שנדרשו. אציין במאמר מוסגר, כי גבי דידי, החלטת הרשם לבדוק שוב את הטענות שעלו אי-שם בימים עברו, ונדחו על-ידו זה מכבר, ניתנה הרבה לפנים משורת הדין. מכל מקום, מדובר בשיהוי בלתי מוסבר שאינו מתקבל על הדעת. לא ניתן להעלות טענות כבדות משקל, באופן של 'רצוא ושוב': עמידה על הטענות, זניחתן, עמידה עליהן, זניחתן, וחוזר חלילה. למשיבי העתירה, עומדת הזכות לצפות למידה סבירה של ודאות בנוגע לטענות שהועלו כלפיהם. ככל שעותר מבקש לעמוד על טענותיו ולהביאן לפני ערכאות, קמה לו חובה לנהל את המחלוקת באופן נאות, ובכלל זה – לפעול בתוך סד זמנים סביר. 16. כידוע, שלושה יסודות לעילת השיהוי (עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-23 (28.12.2014)): היסוד הסובייקטיבי – בגדרו תיבחן התנהגותו של העותר; האם שקט אל שמריו באופן שמשמיע כי זנח את טענותיו, אם לאו. היסוד האובייקטיבי – בגדרו ישאל בית המשפט, מהם הנזקים שנגרמו לצד שכנגד או לצדדים שלישיים כתוצאה מהשתהות בלתי סבירה טרם הגשת העתירה. בשלב השלישי, אם מצא בית המשפט כי בהתאם לשני המבחנים דלעיל, ראוי להורות על דחייתה של העתירה על הסף, ישאל עצמו – בגדרו של היסוד השלישי – האם קיים אינטרס ציבורי אשר מצדיק את בירור העתירה לגופה, חרף העובדה שהעותר הקונקרטי לא ראוי לכך. במקרים חריגים אלה, זכותו של הציבור תעמוד לו לעותר, על אף שאינו זכאי כשלעצמו, כי יבוררו טענותיו בבית המשפט. בעניין דנן, כפי שהסברתי לעיל, היסוד הסובייקטיבי מתקיים ללא ספק. אוחנה ישן על זכויותיו פרקי זמן ארוכים ומשמעותיים, ולא נוכל לייחס להתנהלותו כוונה אחרת, זולת זניחתן של הטענות שהעלה. אשר ליסוד האובייקטיבי, גם הוא מופיע לפנינו במלוא הדרו. האגודה עברה הליך פירוק ארוך ומורכב, שידע עליות ומורדות, עתירות והתכתשויות. המפרק שהיה אמון על ניהולו של ההליך, נדרש להתנהל עם כל אחד ואחד מהנושים ומהתושבים לפי רוחו. עם תום הליך הפירוק, ולאחר מינויו של ועד חדש – יצאה האגודה לדרך חדשה. דומני אפוא כי זכאית האגודה, וזכאי המפרק לדעת כי החלטות שהתקבלו ואושרו כדין – סופיות המה. פתיחה מחודשת של הסכמות שהושגו במסגרת הליך הפירוק הארוך והמייגע שהתנהל, תפגע בהסתמכותה הלגיטימית של האגודה על כך שהחלטות שהתקבלו על-ידי המפרק ואושרו על-ידי הרשם, יכובדו בבית המשפט, וייראו כסופיות. אשר על כן, מקום שלא קמו עוררין על החלטות אלו בתוך פרק זמן סביר, סבורני, כי פתיחתן מחדש תסב לאגודה פגיעה שאינה הוגנת. אשר לשאלת האינטרס הציבורי, העתירה גדוּרה כולה בעניינו הפרטני של מר אוחנה, ולפיכך אין לפנינו אינטרס ציבורי שיצדיק דיון לגופה של עתירה, חרף השיהוי הכבד שנפל בהגשתה. 17. בשולי הדברים: ניתן להבין לליבו של אוחנה, לחוש למצבו שאינו מן המשופרים. ניכר מבין שיטי עתירתו, כי הוא חש שנעשה לו עוול, כי האגודה לא הכירה לו טובה. לפי ראות עיניו, הוא השקיע רבות מאונו וממרצו למען האגודה, והיא בתורה הפנתה לו עורף. דא עקא, משנחתם הסכם ואושר על-ידי הרשם, ובנסיבותיו של השיהוי הניכר שתואר לעיל, לא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור. 18. אציע אפוא לחברַי לדחות את העתירה על הסף. עוד אציע, כי בנסיבות המעיקות של העניין, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ח' בטבת התשפ"א (‏23.12.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20018610_O14.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1