פלוני נ. לשכת עורכי הדין בישראל

14 בבית המשפט העליון עע"מ 18608-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. לשכת עורכי הדין בישראל 2. עמית בכר 3. גלעד וקסלמן 4. דנה בלום ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ד' זיילר), מיום 4.8.2025, ב-עת"מ 34174-07-25. בשם המערער: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ד' זיילר), מיום 4.8.2025, ב-עת"מ 34174-07-25. בפסק הדין נושא הערעור נדחתה עתירתו של המערער, במסגרתה עתר לביטול תוצאות בחינת לשכת עורכי הדין בה נבחן בחודש דצמבר 2024, וביקש כי בית המשפט יורה כי יינתן למערער רישיון לעריכת דין. רקע עובדתי המערער מגדיר את עצמו כמי שהינו כבן 60 שנים, בעל 30 שנות ניסיון בתחום המשפטים, אשר השלים לימודי משפטים וכן סיים תקופת התמחות כחוק, באופן המאפשר לו לגשת לבחינות לשכת עורכי הדין להסמכה לעריכת דין (להלן, בהתאמה: הלשכה ו-בחינת הלשכה או הבחינה), בהתאם לסעיף 38 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק או חוק לשכת עורכי הדין). אין מחלוקת כי המערער סובל ממצב בריאותי העלול להקשות עליו בזמן הבחינה (ומטעמי צנעת הפרט לא אפרט מעבר לכך), ועל כן מקנה לו זכאות לקבלת התאמות במסגרת בחינות הלשכה. במהלך שנת 2024 ניגש המערער לחמישה מועדי בחינת הסמכה של לשכת עורכי הדין, אך לא קיבל באף אחת מהבחינות ציון עובר. בחינת הלשכה האחרונה אליה ניגש המערער, בשנת 2024, היא הבחינה שנערכה בחודש דצמבר 2024. לטענת המשיבים, תוצאות בחינה זו הוזנו לאזור האישי של המערער באתר הלשכה במהלך חודש ינואר 2025. בהקשר זה יצוין כי בעניינו של מועד דצמבר 2024 של הבחינה, שר המשפטים הורה, ביום 26.2.2025, על הורדת רף ציון המעבר מציון 60 לציון 56. ברם, הציון של המערער במועד זה של הבחינה (51) היה נמוך יותר מציון המעבר, אף לאחר הורדת הרף כאמור לעיל. יצוין כי בניגוד לטענת המשיבים, המערער טוען כי נודע לו על תוצאות הבחינה הנ"ל אך ביום 12.3.2025. לאחר שנודעו למערער תוצאות הבחינה שהתקיימה בדצמבר 2024, שיגר המערער ללשכה, ביום 12.3.2025, מכתב התראה בטרם נקיטה בהליכים משפטיים (להלן: מכתב ההתראה). במסגרת מכתב ההתראה, ציין המערער כי מבדיקה משפטית שערך, לטענתו, הסתבר לו כי הוא עבר בהצלחה את הבחינה שהתקיימה בדצמבר 2024 (וכן את זו שהתקיימה בספטמבר 2024). עוד הלין המערער על הדרך בה נקבע הציון במטלת הכתיבה בכלל המועדים אליהם ניגש, ובפרט מועד דצמבר 2024 של הבחינה. המערער טען כי הלשכה עושה שימוש לרעה במטלת הכתיבה על מנת להוריד בשרירותיות את ציוני הנבחנים, כולם או חלקם, בהתאם לרצונותיה. המערער הוסיף וטען כי הלשכה אינה משיבה להשגות ולעררים שמוגשים אליה על תוצאות הבחינה, בניגוד לתקנה 18ה לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים, ובבחינת ההסמכה לעריכת דין), התשכ"ג-1962 (להלן: תקנות סדרי הבחינות). כמו כן, הלין המערער על כך שהלשכה לא אפשרה לו את ההתאמות הנדרשות לביצוע הבחינה, בשים לב לגילו ולמוגבלויותיו (עקב מצבו הרפואי), בניגוד לחובה המוטלת עליה בהתאם לתקנה 18ד לתקנות סדרי הבחינות. בהקשר זה, נטען כי על הוועדה הבוחנת, הפועלת מכוח סעיף 40(ב) לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: הוועדה הבוחנת), היה להתחשב במצבו של המערער ולהוסיף לציון שניתן לו במטלת הכתיבה שהגיש במועד דצמבר 2024 של הבחינה חמש נקודות לפחות, דבר אשר היה מאפשר לו לעבור בהצלחה את הבחינה. לבסוף, הלין המערער על הנזקים הבריאותיים והכספיים הרבים שנגרמו לו מכך שהלשכה, לטענתו, מנעה ממנו לקבל רישיון הסמכה לעריכת דין. ביום 25.3.2025, השיבה הוועדה הבוחנת למכתב ההתראה (יצוין כי על אף שמכתב התשובה מיום 25.3.2025 נשלח למערער בדואר אלקטרוני, הוא התקבל אצל המערער, לטענתו, רק ביום 3.4.2025). במסגרת מכתב התשובה הנ"ל, הוועדה הבוחנת ציינה כי לא ברור לה כיצד הסתבר למערער כי הוא עבר את בחינות ספטמבר ודצמבר 2024 בהצלחה, ומהי הבדיקה המשפטית אשר נערכה על-ידו. עוד ציינה הוועדה הבוחנת כי יש לדחות מכל וכל את טענותיו של המערער בדבר מתן ציון נמוך באופן שרירותי במי מחלקי הבחינה, שעה שמטלות הכתיבה נבדקות על-ידי בודקים אובייקטיביים, וכן כי הוועדה הבוחנת, אשר אמונה על חיבור הבחינה ועל קביעת פתרונה הנכון, הינה ועדה אשר הוקמה ומאוישת על-ידי אנשים מקצועיים ואובייקטיביים, והרכבה הוא בהתאם לדרישה בסעיף 40 לחוק. כמו כן, הוועדה הבוחנת הבהירה כי היא אינה מונעת הגשת עררים והשגות על בחינות הלשכה. בהקשר זה הודגש כי באתר הלשכה מפורסמות הנחיות להגשת ערר על תוצאות בחינות הלשכה, שכותרתן "הנחיות לנבחן המבקש להגיש ערר על תוצאות בחינת ההסמכה" (להלן: ההנחיות), בהן נקבע כי ערר יוגש רק דרך האזור האישי באתר הלשכה, וכן כי ערר שיוגש בדרך אחרת לא ייבדק. כך, לטענת הוועדה, השגה שהגיש המערער על הבחינה ביוני 2024 נבחנה וניתנה בה החלטה מאחר שזו הוגשה בהתאם לקבוע בהנחיות, ואילו ההשגות שהגיש המערער במועדים ספטמבר ודצמבר 2024 הוגשו באמצעות מכתב, בניגוד להנחיות, ומשכך לא נבדקו ולא ניתנה בהן החלטה. בנוסף, הדגישה הוועדה הבוחנת כי היא לא מנעה מהמערער לעסוק במקצוע עריכת הדין בכך שלא נתנה למערער ציון עובר בבחינות הלשכה אליהן ניגש. כמו כן, הודגש כי החל במועד יוני 2024, לבקשתו של המערער, ניתנה לו התאמה באופן קבוע מסוג תוספת זמן, בכל אחד משלושת חלקי הבחינה. עוד צוין כי תוספת ניקוד, כפי שביקש המערער, אינה מהווה "התאמה", לפי תקנה 18ד לתקנות סדרי הבחינות, וכן כי לוועדה הבוחנת אין סמכות ליתן תוספת ניקוד עקב מצבו הבריאותי של נבחן. משכך, דחתה הוועדה הבוחנת את הטענות שנטענו במכתב ההתראה ששיגר המערער. משנדחו טענותיו על-ידי הוועדה הבוחנת, הגיש המערער, ביום 13.7.2025, עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת העתירה (עת"מ (מנהליים י-ם) 34174-07-25). בעתירתו, חזר המערער על הטענות שהעלה במכתב ההתראה. בין היתר, הבהיר המערער כי העתירה אינה מתמקדת, לטענתו, בשאלות מסוימות שנשאלו בבחינה אלא בבעיה רחבה ומהותית והיא כי מבנה הבחינה, אופן עריכתה והדרך שבה היא נבדקת, יוצרים מצב של חוסר הוגנות, בייחוד כלפי נבחנים עם מוגבלויות רפואיות כמותו. זאת, גם בשים לב לאחוזי המעבר הנמוכים של הבחינה באופן כללי. בנוסף, המערער טען כי המשיבים – הלשכה ובעלי תפקידים בכירים בה – נוהגים בחוסר תום לב ובאי-ניקיון כפיים ומשתמשים לרעה בתפקידם, בכל הקשור למבחני הלשכה. כמו כן, המערער טען בעתירה כי להשקפתו לא קיימת ועדה מוסמכת אשר בודקת את הבחינות, וכן כי המשיבים 3 ו-4 מנהלים את בחינות ההסמכה בהיעדר מינוי חוקי. באשר לבודקי הבחינות, הלין המערער על אי עצמאותם והוסיף כי ממידע שהגיע לידיו, הבודקים הם לרוב עורכי דין צעירים אשר, לשיטתו של המערער, ניסיונם אינו כשל ועדה מקצועית ומנוסה, אלא אף פחות מזה של המערער עצמו. באשר לעניינו הפרטני, המערער שב והדגיש את העוול שנגרם לו, לטענתו, באי התאמת הבחינה למצבו הבריאותי, דבר אשר פוגע, להשקפתו, בזכויותיו החוקתיות לכבוד האדם ולשוויון. כמו כן, המערער ציין כי הוא נאלץ להתמודד עם חוסר התחשבות מצד הלשכה הן בקביעת מיקום הבחינה, הן בעלויות שהושתו עליו על מנת להגיע למקום הבחינה והן בתנאי התאורה באולם הבחינה. לבסוף, חזר המערער על טענתו כי התנהלות הלשכה מובילה לפגיעה בזכותו החוקתית לחופש העיסוק ומסבה לו נזקים בריאותיים וכלכליים רבים. על יסוד האמור, המערער ביקש בעתירתו מבית המשפט, בין היתר, כי יפסוק לזכותו סעד הצהרתי לפיו הליך ההסמכה של לשכת עורכי הדין התבצע באופן לקוי וללא ועדה מקצועית מוסמכת כדין; וכן צו המורה ללשכה ליתן למערער רישיון לעסוק במקצוע עריכת הדין. עוד ביקש המערער כי יינתן צו ביניים שיאסור על קיום מועד בחינת הסמכה נוסף או פרסום ציונים במתכונת הבחינה הנוכחית עד לקבלת הכרעה בעתירתו. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי (השופט ד' זיילר), ביום 31.7.2025 הגישו המשיבים תגובה מקדמית מטעמם לעתירה, וכן הגישו, בד בבד, בקשה לסילוק העתירה על הסף. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת הגשתה בשיהוי ניכר. זאת, מאחר ומדובר בעתירה שהוגשה בחודש יולי 2025, אשר מופנית כלפי ציוני בחינות ההסמכה שפורסמו בתחילת חודש ינואר 2025 (וכן טענו כי כל טענה לגבי בחינות שהתקיימו במועדים מוקדמים יותר לוקה בשיהוי ניכר אף יותר). כמו כן, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי צירוף משיבים רלוונטיים (שר המשפטים); מחמת היעדר סמכות עניינית (מאחר והסמכות לדון בטענותיו הרוחביות של המערער נתונה, לפי הנטען, לבית המשפט הגבוה לצדק ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים); וכן מחמת חוסר תום לב בהתנהלותו של המערער, שעה שניגש לחמישה מועדי בחינה ורק לאחר שנכשל בכולם, העלה לראשונה את טענותיו כנגד בחינות הלשכה בכללותן. לגופו של עניין, חזרו המשיבים על האמור במענה למכתבו של המערער. זאת, תוך שהדגישו כי המערער מושתק מלטעון כי הבחינה לא הותאמה למצבו, כאשר הוא פנה רק פעם אחת בעניין זה (במועד יוני 2024) וביקש התאמה של תוספת זמן, ובקשתו התקבלה ויושמה במלואה, הן במועד יוני 2024 והן במועדים שלאחריו. כמו כן, הודגש כי בפסיקת בית משפט זה (עע"מ 8281/18 פומס נ' לשכת עורכי הדין (11.12.2018) (להלן: עניין פומס)), נקבע כי לא מוטלת חובת הנמקה ספציפית על בודקי מטלות הכתיבה בכל בדיקה של ערר על הציון שניתן למטלת הכתיבה, ומשכך דין הטענות בהקשר זה להידחות. לבסוף, הודגש כי קיימת ועדה בוחנת מטעם הלשכה, אשר הוקמה בהתאם לסעיף 40 לחוק, ופועלת מכוח סמכות זו כדין, וכי הטענות שנטענו בהקשר זה נטענו בלא כל בסיס. ביום 3.8.2025, הגיש המערער בקשה שכותרתה "בקשה דחופה להגשת תשובה לתגובת המשיבים". באותו היום (3.8.2025) בית המשפט המחוזי (השופט א' רובין), קבע כי למערער לא נתונה זכות להשיב לתגובה המקדמית לעתירה, אך עומדת לו זכות להשיב לבקשה לסילוק על הסף, זכות אותה הוא רשאי לממש עד ליום 17.8.2025. ביום 4.8.2025, בטרם הוגשה תשובת המערער לבקשה לסילוק על הסף (ובטרם שחלף המועד שנקבע להגשתה), ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ד' זיילר), אשר הורה על דחייתה של העתירה. בפסק דינו, ציין תחילה בית המשפט כי ככל שמועדי הבחינות שקדמו למועד דצמבר 2024 נתקפים במסגרתה של העתירה, הרי שבהינתן השיהוי בתקיפתם במסגרה הליך מנהלי, אין עוד מקום לעשות כן. זאת, על אף ההתחשבות במוגבלותו, עקב מצבו הרפואי, של המערער. באשר למועד דצמבר 2024, בית המשפט קבע כי הוא מוצא טעם בטענת המשיבים כי המערער השתהה בהגשת העתירה גם באשר למועד זה, אך לשם הזהירות, בחן את טענות המערער לגופן. בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי אפשר והיה ניתן לדחות את חלקה של העתירה הנוגע למטלת הכתיבה במועד דצמבר 2024, מחמת אי-מיצוי הליכים, שעה שהמערער לא הגיש, לגורם המוסמך, ערר על בדיקת המטלה. בית המשפט חילק את טענותיו השונות של המערער למספר קבוצות: האחת, טענות לפיהן הבחינות אינן נערכות תחת פיקוח ועדה בוחנת הפועלת כדין; השנייה, טענות בנוגע להיעדר הנמקה בהחלטות בעררים על ציונים במטלות הכתיבה; השלישית, טענות בנוגע למבנה הבחינה, בדיקתה ואחוזי המעבר; הרביעית, טענות בנוגע לרמת הבודקים; ו-החמישית, טענות המערער בנוגע לאי-מתן ההתאמות הנדרשות לו עקב מצבו הרפואי. תחילה, בית המשפט דחה את הטענות לפיהן אין הבחינות נערכות תחת פיקוחה של ועדה בוחנת הפועלת כדין. בית המשפט קבע כי המערער לא ביסס את הטענה כי לא קיימת ועדה כאמור או כי המשיבים 4-2 הם המבצעים בפועל את תפקידה של הוועדה הבוחנת. כמו כן, בין היתר, צוין כי בחינות הלשכה נערכות על-ידי ועדה בוחנת אשר, בהתאם לסעיף 40(ב) לחוק, כוללת תשעה חברים, מהם שלושה שופטים וכן אנשי אקדמיה ועורכי דין מהמגזר הציבורי ומהמגזר הפרטי. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא הראה כי ההפרדה בין הוועדה הבוחנת לבין לשכת עורכי הדין אינה נשמרת. בית המשפט הוסיף ודחה את טענות המערער הנוגעות להיעדר הנמקה בהחלטות בעררים על ציוני מטלות הכתיבה. בהקשר זה, בית המשפט הפנה לעניין פומס, במסגרתו קבע בית משפט זה כי אין מקום לחייב את הוועדה הבוחנת לנמק באופן ספציפי את החלטותיה בעררים על ציוני מטלות הכתיבה, וזאת לאור סד הזמנים הקצר העומד לוועדה לבדיקת העררים, כמות העררים שמוגשים ואופי בדיקתם. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי סוגיית ההנמקה גם איננה רלוונטית בענייננו, שעה שהמערער לא הגיש ערר כדין ובהתאם להנחיות הלשכה על הציון שקיבל במטלת הכתיבה בבחינה שהתקיימה בדצמבר 2024. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי העובדה שלא ניתנת הנמקה בנוגע לציון במטלת הכתיבה, אין משמעותה שאין בידי הנבחנים, לרבות המערער, כלים לדעת מהם הקריטריונים לפיהם נבדקה מטלת הכתיבה, שעה שמפורסם, על-ידי הוועדה הבוחנת, מחוון ופתרון לדוגמה למטלת הכתיבה. בית המשפט דחה גם את טענות המערער בנוגע למבנה הבחינה, בדיקתה ואחוזי המעבר. בהקשר זה, הבהיר בית המשפט, בין היתר, כי מתכונת הבחינה מפורטת בתקנות סדרי הבחינות וכן כי טענות המערער המופנות כנגד תוכן שאלות הבחינה, אינן מסוג הטענות בהן יתערב בית המשפט. כמו כן, נקבע כי גם בטענות המערער בנוגע לאחוזי המעבר בבחינות, אין ממש. זאת, מאחר והצבעה על אחוז מעבר כזה או אחר – אינה יכולה להיות אינדיקציה מספקת לתמיכה בטענה בדבר אי-סבירות הבחינות, וכן כי המערער סיפק נתונים חלקיים, אשר בחלקם לא ברור מה מקורם. למול זאת, בית המשפט ציין כי טענת המערער בדבר הטיה לרעה בבחינות כלפי אנשים עם מוגבלויות, היא טענה המעלה סוגיה כבדת משקל, שמן הראוי שהמערער היה מביא לה תשתית עובדתית רלוונטית ומספקת. ברם, משעה שהמערער לא עשה כן, אין באפשרותו של בית המשפט להתייחס אליה. באשר לטענות המערער בדבר רמתם של בודקי הבחינות, בית המשפט הדגיש כי כשירות בודקי בחינות הלשכה מוגדרת בתקנה 18ו לתקנות סדרי הבחינות, שם נקבע כי המדובר במי שהינם עורכי דין, ועברו הכשרה לבדיקת הבחינות במתכונת שאושרה על-ידי הוועדה הבוחנת. כמו כן, צוין כי בודקי הבחינות פועלים בהתאם למחוון, אשר גלוי לנבחנים, וכן להוראות הוועדה הבוחנת, באופן שמאפשר בדיקה מקצועית ושקופה. משכך, בית המשפט דחה את טענות אלו של המערער. לבסוף, באשר לטענות המערער בנוגע להתאמות הנדרשות לו, בית המשפט ציין כי אין מחלוקת בנוגע לקיום מוגבלות של המערער עקב מצבו הרפואי. עם זאת, צוין כי החל במועד הבחינה בחודש יוני 2024, אושרה למערער הארכת זמן קבועה בכל אחד משלושת חלקי הבחינה. כמו כן, הוזכר כי בחודש יולי 2024 המערער פנה במכתב נוסף, במסגרתו ביקש לשבת בחדר קטן עם פחות רעש, בלי בקשה להתאמות כפי הנדרש בהנחיות – אך בכל זאת הוא שובץ בחדר עם מספר מועט של נבחנים. בנסיבות אלו, בית המשפט לא מצא כי המערער ביסס עילה כנגד המשיבים באשר לאי התחשבות במוגבלותו, לא בעניינו הפרטני ולא כעניין רוחבי. משכך, בית המשפט דחה את העתירה שהגיש המערער, על כל הסעדים שהתבקשו במסגרתה, וקבע כי המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ש"ח. מאחר ופסק הדין ניתן בטרם הוגשה תגובת המערער לבקשה לסילוק העתירה על הסף (ובטרם חלף המועד שנקבע להגשתה), ביום 5.8.2025, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין. בהתאם להחלטת בית המשפט (השופט ד' זיילר), ביום 7.8.2025, הוגשה תגובת המשיבים בה הם התנגדו לקבלת הבקשה. ביום 10.8.2025, ניתנה החלטת בית המשפט (השופט ד' זיילר), הקובעת כי לאחר שקילה, ובהינתן התנגדות המשיבים, דין הבקשה להידחות. בית המשפט הבהיר כי העתירה הוכרעה לגופה, כך שאין בהכרעה בה בלא שתהיה בפני בית המשפט תגובתו של המערער לטענות הסף, כדי להשליך על תוצאתה. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי אף לשיטת המערער עצמו, עתירתו הוגשה בשיהוי (ולראיה לכך העובדה שהעתירה הוגשה יחד עם בקשה להארכת המועד להגשתה). משכך, בית המשפט קבע כי פסק הדין בעתירה ייוותר על כנו. הערעור שבפנינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.8.2025 הוגש הערעור שבפנינו. יצוין כי בצידו של הערעור הוגשה בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה ביקש המערער סעד המורה למשיבים להימנע מכל פעולה המונעת את רישומו כעורך דין, וכן כי בית המשפט יורה על תיקון הציון שניתן למערער באופן שיאפשר את הסמכתו כעורך דין, ויאפשר לו לעסוק במקצוע עד להכרעה בערעור. במסגרת הערעור שהגיש, חזר המערער על הטענות שהעלה בעתירתו, תוך שהוסיף כי מתן פסק הדין בטרם קבלת תגובתו לבקשת המשיבים לסילוק העתירה על הסף, פגע בזכות הטיעון המוקנית לו, באופן שמצדיק את ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, טען המערער כי בית המשפט המחוזי טעה בקבעו כי נפל שיהוי בהגשת העתירה. זאת, מאחר שלטענתו יש לבחון את מועד הגשת העתירה בראי היום בו קיבל את המענה מטעם הלשכה למכתב ההתראה שהגיש (יום 3.4.2025) ולא בראי מועד הבחינה או מועד פרסום ציוני הבחינה (בתחילת חודש ינואר 2025). בהקשר זה, הדגיש המערער כי יש לתת משקל למוגבלותו לצורך בחינת שאלת השיהוי בהגשת העתירה. לגופו של עניין, הדגיש המערער כי העתירה שהגיש מופנית אך ורק לבחינה שהתקיימה בדצמבר 2024, ובנוסף לפגמים הרוחביים במבחני הלשכה עליהם עמד בעתירתו. כמו כן, טען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא הגיש ערר מפורט על מטלת הכתיבה במועד דצמבר 2024 של הבחינה, מאחר שערר כאמור צורף למכתב ההתראה ששלח ללשכה. לבסוף, ציין המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהטיל עליו הוצאות בסך 4,000 ש"ח שעה שדחה את עתירתו. לשם שלמות התמונה, יצוין כי בד בבד עם הגשת הודעת הערעור, הגיש המערער בקשה להגדלת היקף עמודי הערעור דנן, כך שהיקפו יעמוד על 17 עמודים. כמו כן, ביום 9.11.2025 הגיש המערער בקשה לתיקון כתב הערעור, אשר בתוכה מגלמת בקשה נוספת להגדלת היקף עמודי הערעור בעמוד נוסף. דיון והכרעה עיינתי בהודעת הערעור שהגיש המערער, על נספחיה, ולפנים משורת הדין אף בעמודים החורגים מהמסגרת הקבועה בתקנה 134(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר חלה על הערעור דנן בהתאם לתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ללא צורך בתשובה, וזאת על יסוד סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. יצוין כי לא נעלמה מעיניי החלטת רשמת בית משפט זה (השופטת מ' יהב), מיום 23.1.2026, במסגרתה נקבע כי המשיבים יגישו תשובה בכתב לערעור דנן, וכן כי ייקבע דיון בערעור בפני הרכב. למען הסר ספק, מובהר כי פסק דין זה גובר על ההחלטה האמורה. תחילה, אבקש לציין שאכן צודק המערער כי עת שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 4.8.2025, לא עמדה בפני בית המשפט תשובתו של המערער לבקשת המשיבים לסילוק העתירה מושא הערעור על הסף. לעניין זה יוזכר כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.8.2025 (השופט א' רובין), ניתנה למערער הזדמנות להגיש תשובה כאמור עד ליום 17.8.2025, ויום לאחר מכן (4.8.2025) ניתן פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי בעתירה (השופט ד' זיילר), אשר דוחה את העתירה לגופו של עניין, תוך התייחסות גם לטענות הסף. אכן, אין ספק כי ראוי היה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה לא היה ניתן קודם לחלוף המועד שנקבע להגשתה של תשובתו של המערער לבקשה לסילוק על הסף. עם זאת, בנסיבות העניין, סבורני כי הגם שלא ניתנה למערער הזדמנות להשיב לטענות הסף שהעלו המשיבים, הרי, כפי שהבהיר בית משפט קמא, העתירה נדחתה גם לגופה. משכך, אף אם נפל פגם בכך שנשללה מהמערער זכותו להגיב לטענות הסף שנטענו על-ידי המשיבים, אין בכך כדי להצדיק, בנסיבות דנן, את ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, אבקש להדגיש כי בניגוד לטענת המערער, בדין קבע בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 3.8.2025, כי אין למערער זכות להגשת תשובה לגופה של תגובת המשיבים לעתירה, ומשכך הטענות שיכול היה המערער לכלול בתשובתו היו טענות תשובה לטענות הסף שהעלו המשיבים ולטענות אלו בלבד. אשר על כן, לא מצאתי כי בהגשת התשובה לבקשת הסילוק על הסף על-ידי המערער היה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לדחות את העתירה לגופה, ומכאן כי דין טענות המערער, לעניין זה, להידחות. עוד אציין, מעבר לצורך, כי סבורני שבדין קבע בית המשפט המחוזי כי נפל שיהוי בהגשת העתירה על-ידי המערער. בתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, נקבע כי עתירה תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ו-"לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל עליה הודעה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" (ההדגשה הוספה – י' כ'). ההחלטה עליה מלין המערער הינה ההחלטה בדבר הציון שניתן לו בבחינות הלשכה אליהן ניגש בחודש דצמבר 2024. החלטה בדבר הציון של המערער פורסמה באתר הלשכה, כפי שפורסמה ההחלטה לכלל הנבחנים, במהלך תחילת חודש ינואר 2025. משכך, היה על המערער להגיש את עתירתו לא יאוחר מסוף חודש פברואר 2025 (לערך). אף אם נקבל את טענת המערער כי נודע לו על הציון שניתן לו במועד דצמבר 2024 של הבחינה אך ביום 12.3.2025, היה עליו להגיש את עתירתו לא יאוחר מסוף חודש אפריל 2025 (לערך). עם זאת, העתירה הוגשה על-ידי המערער אך ביום 13.7.2025 – חודשים ארוכים בחלוף המועד להגשת העתירה. בנסיבות אלו, אף בהתחשב במוגבלותו של המערער, במצבו הרפואי וכן במכתבו של המערער ללשכה (שהמענה לו התקבל אצל המערער ביום 3.4.2025) – ברי כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, שאין לו הצדקה. אוסיף ואציין כי, כמתואר לעיל, אף שעובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן סיפק בידו של המערער להשיב לטענת השיהוי, לאחר מתן פסק הדין ניתנו למערער שתי הזדמנויות לעשות כן: פעם אחת עת שהוגשה בקשתו לביטול פסק הדין ביום 5.8.2025; ופעם נוספת, כאשר בהחלטתי מיום 10.11.2025, התרתי למערער להגיש השלמת טיעון קצרה המתייחסת לטענות הסף (השלמת טיעון שהוגשה ביום 18.11.2025). האמור לעיל ניתן לאחר שעיינתי בטענותיו האמורות של המערער בעניין זה. מעבר לכך, יצוין, ואף זאת מעבר לצורך, כי את חלקן של הטענות, כמו גם חלק מהסעדים שהתבקשו בעתירתו של המערער, היה מקום לדחות על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון בהן. זאת, מאחר שפרט 21(5) לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, אשר בהתאם לסעיף 5(1) לאותו החוק, מגדר את סמכויותיו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה מנהלית – מחריג ממנו החלטות של שר המשפטים שעניינן הסדרת עיסוק לפי חוק לשכת עורכי הדין. מכאן, כי מקום בו טענותיו של המערער תוקפות את שקבע שר המשפטים בתקנות סדרי הבחינות (אותן השר הוסמך להתקין בהתאם לסעיפים 39 ו-110 לחוק), להבדיל מאת יישומן על-ידי המשיבים, אזי, כפי שטענו המשיבים בפני בית משפט קמא, בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים היה נעדר סמכות עניינית להכרעה בהן. בהתאם, דין טענותיו של המערער המופנות כנגד מבנה מתכונת הבחינה (המעוגן בתקנה 18 לתקנות סדרי הבחינות) וכן טענותיו המופנות כנגד תנאי הכשירות של חבר הבוחנים (המעוגנים בתקנה 18ו לתקנות סדרי הבחינות) – להידחות על הסף גם מטעם זה. בכל אופן, והרבה למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי שהמערער הציג תשתית עובדתית, ולו לכאורה, כדי לבסס את טענותיו אלו. ממילא, ככל שהמערער ביקש לתקוף את ההוראות הקבועות בתקנות סדרי הבחינות, היה מקום לדחות את עתירתו על הסף גם מחמת אי-צירוף משיב רלוונטי – שר המשפטים – הוא מתקין התקנות (ראו והשוו: בג"ץ 9075/15 המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום אויר בישראל מלר"ז נ' השרה להגנת הסביבה, פסקה 45 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (24.2.2021)). ועתה, לגופם של דברים. כפי שכבר צוין בפסיקה, בהיות מקצוע המשפטים "תורתו-אומנותו" של בית משפט זה, דומה כי בחינות לשכת עורכי הדין מובאות תדיר בפניו בהשוואה לבחינות במקצועות אחרים הטעונים בחינה מקצועית ורישוי (ראו, לדוגמא: עע"מ 3717/18 פרץ נ' הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 4 (10.6.2018) (להלן: עניין פרץ)). חרף זאת, גם כאשר מדובר בבחינות הלשכה לשם הסמכה לעיסוק במקצוע עריכת הדין, חלה ההלכה הפסוקה בדבר היקף ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתן של ועדות בחינה מקצועיות, לפיה בית משפט זה אינו יושב כ-"וועדת ערעורים עליונה" על הגוף שהוסמך על-פי חוק לדון בבחינות מקצועיות (ראו: בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 168-167 (1999); עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 3 (3.12.2017); עע"מ 8670/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' סומוטרוב, פסקה 4 (12.4.2021)). בשים לב לכך שהחלטות הנוגעות להסמכה ורישוי מצויות בליבת שיקול הדעת המנהלי והמקצועי שבו בית משפט זה אינו נוהג להתערב, התערבות כגון דא, תיעשה רק בהתקיים חריגה מסמכות, חוסר סבירות קיצוני או חוסר מידתיות אשר יורד לשורש העניין (בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 786 (1994); בג"ץ 3231/19 יולזרי נ' שר המשפטים, פסקה 9 (23.6.2019)). סבורני כי בנסיבות העניין, המערער לא הצביע, ולו לכאורה, על פגם כאמור אשר נפל בהתנהלות המשיבים. אעמוד על כך להלן, ובהתאם לאותה חלוקה לקבוצות טענות בה נעשה שימוש בפסק דינו של בית המשפט קמא. באשר לטענות המערער כי בחינות הלשכה אינן נערכות תחת פיקוחה של ועדה בוחנת כנדרש בחוק: לפי סעיף 40(ב) לחוק, אשר תוקן בשנת 2016, החל בשנת 2017 בחינות הלשכה נערכות בידי ועדה בוחנת של תשעה חברים שימנה שר המשפטים, שהרכבה מפורט בסעיף הנ"ל. בהקשר פעילותה של הוועדה הבוחנת, בית משפט זה קבע כי הוועדה הבוחנת היא גוף עצמאי ובלתי תלוי, וכי ככל שהלשכה מעורבת בענייני הוועדה, הדבר עשוי לעורר בעייתיות מסוימת (ראו: עניין פרץ, פסקה 3). בית משפט קמא נדרש לטענותיו של המערער לעניין הוועדה הבוחנת ופעילותה, והבהיר כי המערער לא צירף כל תימוכין לטענותיו בדבר מעורבות של הלשכה בהחלטותיה של הוועדה הבוחנת, וכן לא הביא כל ראיה לכך שההפרדה בין הלשכה לבין הוועדה הבוחנת אינה נשמרת. לאחר שעיינתי בטענותיו של המערער בעניין זה, לרבות הנספחים שצירף להודעת הערעור, לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט קמא. מכאן, כי דין טענותיו של המערער לעניין זה להידחות. באשר לטענותיו של המערער הנוגעות למטלת הכתיבה: כאמור לעיל, דין טענותיו הכלליות של המערער בהקשר לעצם קיומה של מטלת הכתיבה, להידחות על הסף, מחמת היעדר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן, גם טענותיו הכלליות של המערער בדבר הצורך בנימוק הציון במטלת הכתיבה על-ידי הבודקים, נדונו ונדחו בבית משפט זה, ואיני רואה מקום להידרש להן מחדש (ראו: עניין פרץ, פסקה 13; עניין פומס, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' עמית). בכל הנוגע לטענותיו של המערער המופנות כלפי בדיקת מטלת הכתיבה שלו במועד הבחינה בדצמבר 2024, יודגש כי אף לטענת המערער עצמו, הוא הגיש את השגותיו במסגרת המכתב ששלח ללשכה ביום 12.3.2025. מכאן, ברור כי המערער לא הגיש השגה או ערר בהתאם להנחיות שנקבעו לכך. אשר על כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, סוגיית ההנמקה של מטלות הכתיבה הופכת לבלתי רלוונטית בענייננו. יצוין כי נוכח האמור, אף אפשר וניתן היה לדחות את היבט זה של הערעור, על הסף, מחמת אי-מיצוי הליכים. אוסיף ואציין, מעבר לצורך, כי טענותיו של המערער בהקשר זה מביעות, באופן ברור, את השקפתו לגבי טיב ואיכות כתיבתו (העומדת, לצערו, בניגוד לציון שקיבל), אלא שבכך אין די לקבלת ערעורו. באשר לטענותיו של המערער הנוגעות להתאמת הבחינה: בתקנה 18ד(א) לתקנות סדרי הבחינות נקבע כי הוועדה הבוחנת רשאית, לבקשת נבחן שהוא אדם עם מוגבלות, לקבוע בעבורו התאמות הנדרשות מחמת מוגבלותו ואשר יש בהן כדי להבטיח שייבחן בתנאים שווים ככל האפשר לשאר הנבחנים. באשר לטענותיו הכלליות של המערער, שעניינן בכך שמבנה הבחינה יוצר הטיה לרעה כלפי אנשים עם מוגבלויות, אציין כי הן אינן מעוגנות בתשתית עובדתית מתאימה, ולו לכאורה, ומשכך דינן להידחות. יחד עם זאת, וכפי שקבע גם בית המשפט קמא, טענה כאמור, ככל שיש לה בסיס, ראויה להתייחסות רצינית ביותר, וחזקה על המשיבים כי הם פועלים כדי לבדוק ולהסיר חשש להטיה מסוג זה. ומכאן לעניינו הפרטני של המערער: כאמור לעיל, אין חולק שהמערער, בשל מצבו הרפואי, סובל ממוגבלות. בהתאם לבקשת המערער ולקראת מועד יוני 2024 של הבחינה, הוועדה הבוחנת עשתה שימוש בסמכותה לפי תקנה 18ד(א) לתקנות סדרי הבחינות, והחל מאותו מועד ניתנה למערער הארכת זמן להגשת כל אחד משלושת פרקי הבחינה, לרבות לשם ביצוע מטלת הכתיבה. יתרה מכך, בחודש יולי 2024, המערער פנה לוועדה הבוחנת, במכתב, אשר לא לווה בבקשה להתאמות כנדרש, במסגרתו ביקש כי ישובץ לחדר קטן ושקט יותר, לשם ביצוע הבחינה – ובקשתו נענתה. מהערעור ונספחיו לא עולה כי הוגשה על-ידי המערער בקשה נוספת להתאמות נוספות. ראיתי לנכון לתאר את האמור בהרחבה על מנת להבהיר כי טענותיו של המערער כנגד המשיבים, המייחסות להם אי התחשבות בעניינם של בעלי מוגבלויות בעת ביצוע הבחינה – הינן, למצער על פניהן, חסרות בסיס. השתלשלות האירועים בעניינו של המערער נראית כמדגימה כיצד הלשכה ויתר המשיבים דווקא מתייחסים בכובד ראש לבקשותיהם של בעלי מוגבלויות, בהם המערער, לקבלת התאמות לביצוע בחינות הלשכה. כמו כן, עיון בערעור, על נספחיו, לא מעלה כי קיימות התאמות נוספות קונקרטיות אשר המערער היה סבור כי הן נדרשות לו, בשל מוגבלותו, לביצוע הבחינה, וכי המערער לא פנה בבקשה לקבלת התאמות נוספות כאמור מהמשיבים. בנוסף, יצוין כי הסעד המבוקש על-ידי המערער, והוא כי בית משפט זה יקבע כי המערער ייחשב כמי שעבר את הבחינה מאחר שלא קיבל, לטענתו, את כל ההתאמות הנדרשות לו, הוא סעד אשר התבקש ונדחה פעמים רבות בבית משפט זה (ראו, מני רבים: עניין אסד, פסקה 8; עע"מ 3897/18 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פסקה 8 (10.6.2018)). גם לגופם של דברים, לא מצאתי בסיס לטענותיו של המערער לעניין פסיקת הסעד הנ"ל. בהקשר זה, אחזור על דברי בית המשפט המחוזי, כי שמורה למערער הזכות לפנות ללשכה וליתר המשיבים בבקשה מתאימה לקבלת התאמות נוספות, בהתאם להנחיות ומבעוד מועד, וחזקה כי המשיבים יפעלו כפי המתחייב בעניין. באשר לטענתו של המערער המופנית כנגד ההוצאות אשר הוטלו עליו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי: כלל ידוע הוא בפסיקה, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין הוצאות משפט תעשה במשורה, ורק במקרים חריגים (ראו, מני רבים: עע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(3) 293, 312-311 (2004); עע"מ 4620/11 קישאוי נ' שר הפנים, פסקה 12 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (7.8.2012)). העניין שבפניי איננו בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות כאמור. טרם סיום, אבקש לציין כי הנני מבין לליבו של המערער באשר לתסכול אותו הוא חווה מניסיונותיו המרובים לצלוח את בחינות הלשכה, על מנת שיהא מוסמך לעסוק במקצוע עריכת הדין. יחד עם זאת, וכאמור לעיל, לא מצאתי בסיס לערעורו, ולא נותר לי אלא לאחל למערער הצלחה בניסיונותיו הבאים. סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות, וממילא יש לדחות גם את הבקשה למתן צו ביניים במסגרתו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. למען הסר ספק, כאמור לעיל, החלטת רשמת בית משפט זה מיום 23.1.2026 מבוטלת בזאת. ניתן היום, כ"א אדר תשפ"ו (10 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת