אלכסיי ישראל פרוטסוב נ. מדינת ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1859/24 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותר: אלכסיי ישראל פרוטסוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלכס וייג פסק-דין השופטת ר' רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה למשיבה לשנות את עילת סגירת תיק חקירת המשטרה בענייננו (תיק פל"א 431956/22) מעילה של "חוסר ראיות" לעילה של "חוסר אשמה". על פי האמור בעתירה, העותר נחקר על-ידי המשיבה בעקבות תלונה שהגישה נגדו בת זוגו לשעבר (להלן: המתלוננת) ביום 3.10.2022 בגין עבירת התקיפה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 17.1.2023 הודיעה המשיבה לעותר על החלטתה שלא להעמידו לדין ולהורות על סגירת התיק כנגדו מחוסר ראיות. ביום 30.4.2023 פנה העותר למשיבה בבקשה לשינוי עילת סגירת התיק נגדו לעילה של חוסר אשמה. באותה בקשה הוא טען כי המתלוננת הודתה שהתייעצה עם עורך דין עובר לחקירה, ונראה כי דבריה אינם משקפים את מצב הדברים כהווייתם; כי המתלוננת העלתה טענות סרק על מקרי אלימות בעבר מצד העותר - אולם מעולם לא פנתה למשיבה או לכל גורם אחר; וכי המתלוננת הודתה שאין עדים לאותם אירועים נטענים. מנגד, לטענתו, הוא מסר בחקירתו גרסה סדורה, מלאה וקוהרנטית, המכחישה את התלונה נגדו, תוך שטען אודות מקרי אלימות של המתלוננת כלפיו. כמו כן, למרות שהעותר הסכים שייערך בינו לבין המתלוננת עימות – עימות כאמור לא התקיים. בנוסף, השוטר שהגיע לדירתם של העותר והמתלוננת טען שלא היו כל סימני אלימות על המתלוננת ושאין ממצאים חריגים בדירה. ביום 28.8.2023 דחתה המשיבה את בקשת העותר. נמסר כי לאחר שהתיק והטענות שהעלה העותר נבחנו לגופו של עניין, הוחלט להותיר את עילת הסגירה על כנה. הטעם שניתן לכך בהחלטה הוא כי העותר אישר שתפס את המתלוננת בידה על מנת שלא תלך, וכי דברים אלה מתיישבים עם גרסת המתלוננת ועם פנייתה בזמן אמת למוקד 100 ותיאור האירוע. על החלטה זו הגיש העותר ערר שנדחה בהחלטה מיום 6.11.2023. כעולה מההחלטה בערר, לאחר בחינת טענות העורר ובהתבסס על חומר הראיות בתיק, הוחלט להותיר את עילת הסגירה כנגד העותר על כנה. מכאן העתירה שלפנינו. בגדרה טוען העותר כי ההחלטה להותיר את עילת הסגירה על כנה אינה מבוססת או מנומקת. לטענתו, ההחלטה בערר ניתנה בהתעלם מהמסכת העובדתית, מבלי שנדונו טענותיו לגופן ומבלי להפעיל שיקול דעת כראוי. מעבר לכך, ההחלטה לוקה לשיטתו בטעות בשיקול הדעת. לטענתו, העובדה שנחקר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום, מבלי שנעצר, מבלי שנמצאה – כך לשיטתו – כל ראיה הקושרת אותו לעבירה, וכאשר השוטר שהגיע לדירת הצדדים לא מצא סימני אלימות על המתלוננת או ממצאים חריגים בדירה – מעלים ספק סביר בדבר אשמתו. לטענתו, מכלול הראיות בתיק מצביע באופן חד משמעי על חפותו ולמצער על כך שהסבירות שביצע את העבירה הנטענת היא נמוכה עד אפסית. בשל הספק האמור, ובהיעדר מסכת ראייתית נדרשת להוכיח את אשמתו בוודאות – היה מקום לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. הוא הוסיף כי משלא הוכחה אשמתו ביחס לאירועים הנטענים, סגירת התיק נגדו בעילה של חוסר ראיות מהווה עיוות דין, פוגעת בשמו הטוב ובמשלח ידו כמאבטח. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבותנו, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. החלטת רשויות האכיפה ביחס לעילה מכוחה ייסגר תיק החקירה מצויה בגרעין הסמכות המקצועית שהמחוקק נתן בידיהן. משכך, החלטות מסוג זה הן בליבת שיקול דעתן של רשויות האכיפה (בג"ץ 400/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (22.1.2024)). בהתאם לכך נקבע לא אחת בפסיקה כי שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה והחקירה ביחס לעילה מכוחה ייסגר תיק חקירה הוא רחב, ולא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטה על סגירת תיק בעילה מסוימת. התערבות בית המשפט בהחלטות מסוג זה היא מצומצמת, והיא תחומה למקרים חריגים בהם ההחלטה לוקה בשרירות, בשיקולים זרים, בהפליה או בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין (ראו מיני רבים: בג"ץ 6165/22 גנדוס נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (18.9.2022); בג"ץ 4127/22 חמודה נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (21.6.2022)). לטעמנו, המקרה שבנדון אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעת המשיבה בהחלטות כגון דא. כידוע, תנאי סף להעמדתו לדין פלילי של חשוד הוא הערכה מסתברת של התובע על בסיס חומר הראיות שנאסף בחקירה כי קיים "סיכוי סביר" להרשעה. העדר תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין מותירה בידי התובע שיקול דעת באשר לעילת הסגירה. בהנחיית פרקליט המדינה 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'חוסר אשמה'" (12.5.2019) הותוו אמות המידה לצורך החלטת התביעה אודות עילת הסגירה, בהתאם לפסיקת בית המשפט לאורך השנים. ההנחיה מתייחסת לעוצמת הראיות שבידי המאשימה, כאשר ככל שמהראיות שנאספו בתיק עולה שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הוא נמוך – עילת הסגירה הראויה היא "העדר אשמה"; וככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הוא גבוה יותר – יש לסגור את התיק בעילה של "חוסר ראיות". כאמור בהנחיה ניתן לבחון אם ישנן בתיק ראיות שאדם סביר היה סומך עליהן כדי לקבוע שקיים "סיכוי שאינו נמוך" שהחשוד ביצע את העבירה במכלול הנסיבות. אם אין בתיק ראיות מסוג זה – תהיה עילת הסגירה "העדר אשמה". עוד הובהר כי עילת הסגירה של העדר אשמה נועדה לתיקים בהם התשתית הראייתית חסרה מאוד עד שאינה מבססת "חשד סביר" נגד החשוד. כן היא נוגעת לתיקים שאין בהם ראיות פרט לתלונתו של המתלונן; כשהנילון מכחיש אותה; וכשיש ספק ממשי לגבי מהימנות גרסת המתלונן עקב אינדיקציה אובייקטיבית אחרת. במקרה דנן, העותר לא הוכיח כי נפל פגם בהחלטות המשיבה המצדיק התערבות. מהחלטת המשיבה מיום 28.8.2023 עולה כי ההחלטה לסגור את התיק מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות תואמת על פני הדברים לאמות המידה שנקבעו בפסיקה ונקבעו גם בהנחיית פרקליט המדינה. כך, הראיות בתיק מתבססות על תלונתה של המתלוננת. אין מדובר במקרה בו ישנו ספק ממשי לגבי מהימנות הגרסה עקב אינדיקציה אובייקטיבית אחרת. נהפוך הוא: התלונה גובתה בראייה אובייקטיבית – פנייתה של המתלוננת בזמן אמת למוקד 100. גרסת המתלוננת אף מתחזקת נוכח העובדה שהעותר אישר שתפס אותה בידה על מנת שלא תלך, באופן המתיישב עם גרסתה (וודאי אינו עומד בסתירה לגרסה זו). העובדה שלא נמצאו סימנים על גופה של המתלוננת או סימנים מחשידים בדירת העותר והמתלוננת, אין די בהם כדי להעלות ספק ממשי לגבי מהימנות גרסתה של המתלוננת שכן לא כל תקיפה מותירה בהכרח סימנים על גופו של המותקף. לאור כל אלה, לא ניתן לומר שמדובר במקרה שבו התשתית הראייתית חסרה עד מאד עד שאיננה מבססת "חשד סביר" נגד העותר. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז באדר א התשפ"ד (‏7.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24018590_P02.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1