בצלאל עופר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1859/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1859/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: בצלאל עופר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.2.2013 בת"פ 37265-06-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשע"ג (24.6.2013) בשם המערער: עו"ד יהודה פריד; עו"ד טל גבאי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד תמר פרוש גב' ברכה וייס פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם) ב-ת"פ 37265-06-11 מיום 3.2.2013. המערער הורשע על פי הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). בית המשפט המחוזי גזר על המערער שנה וחצי מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 40,000 ₪. הערעור מופנה כנגד המאסר בפועל. כתב האישום המתוקן 2. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 25.5.2011 פגש המערער במתלוננת, קטינה ילידת 1999 השוהה במוסד לבנות בירושלים, בחנות צעצועים (להלן: החנות). המערער ביקר בחנות על מנת לרכוש פריטים לבני משפחתו. המתלוננת עברה בסמוך למערער, ומבלי משים התחככה במכנסיו. המערער פנה אל המתלוננת ושאל אותה מה ברצונה לרכוש בחנות. המתלוננת ענתה לו כי היא רוצה לקנות עגיל, אולם אין לה די כסף. המערער הציע לרכוש עבורה את העגיל, אולם ביקש "לבדוק" אותה לפני כן. המתלוננת נענתה בחיוב להצעת המערער, ונכנסה עמו לסניף קופת חולים שהיה בסמוך. המערער והמתלוננת נכנסו יחד לתא השירותים בסניף, שם הורה המערער למתלוננת להסיר את חולצתה, את חצאיתה ואת בגדיה התחתונים. המתלוננת עשתה כדבריו. המערער ליטף את חזה של המתלוננת מעל גופיה שלבשה, את ישבנה, והתבונן מקרוב באיבר מינהּ. לאחר מכן נישק המערער את המתלוננת על לחיה. המערער הורה למתלוננת להתלבש, המתין לה מחוץ לשירותים, ונתן לה שקל אחד לרכישת העגיל בחנות. ההליכים בבית המשפט המחוזי 3. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. במסגרת כתב האישום הומרה העבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק בעבירה לפי סעיף 348(א) לחוק. בגזר דינו, עמד בית המשפט על כך שלחובת המערער לא עומד עבר פלילי, אולם הוא עצמו דיווח כי לפני כעשר שנים ביצע מעשה מגונה בקטינה, וכי תיק החקירה שנפתח נגדו בענין זה נסגר. בית המשפט התייחס לשתי חוות דעת שהוגשו לגבי המערער מטעם המרכז להערכת מסוכנות. בחוות הדעת הראשונה צוין כי אף שהמערער נטל אחריות על מעשיו, הביע חרטה לגביהם ושיתף פעולה בטיפול הייעודי לעברייני מין, הוא הותיר רושם כי הוא מנסה באופן מניפולטיבי ליצור חזות של מי שעבר שינוי משמעותי. בחוות הדעת הוערך כי המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער היא בדרגה בינונית. בהערכת המסוכנות המשלימה צוין, באופן דומה, כי לא ניכר חיבור רגשי של המערער לדבריו והם נשמעו מדוקלמים. עוד צוין, כי הטיפול הקבוצתי בו משתתף המערער משמעותי עבורו, מאחר ותובנתו לגורמי הסיכון נמוכה, וכי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער פחתה, והיא בינונית עד נמוכה. בית המשפט המחוזי התייחס גם לשני תסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן. בתסקיר הראשון ציינה קצינת המבחן כי התרשמה שהמערער הנו אדם מניפולטיבי, המאופיין ברמת דחפים מיניים מוגברים ובעיסוק יתר במין, ושרוי בלחצים כלכליים ובקשיים משפחתיים. עם זאת, קצינת המבחן התרשמה משיתוף הפעולה של המערער בהליך הטיפולי שעבר. בתסקיר המשלים צוין כי המערער שיפר את מודעותו למניעים ברקע עבירת המין שביצע, וכי יש מקום שימשיך בתהליך הטיפולי. לאור ההתקדמות שהפגין המערער המליץ שירות המבחן להטיל עליו עונש של מאסר בעבודות שירות, בצד צו מבחן ופיצוי למתלוננת. בית המשפט התייחס גם לתסקיר נפגעת עבירה אודות המתלוננת, אשר היתה כבת 12 בעת האירוע, ופירט את ההשלכות הקשות של האירוע עליה ועל משפחתה. בתסקיר צוין כי המתלוננת לוקה בקשיים ובמגבלות, וסובלת מטראומה כתוצאה מהמעשה המגונה. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המערער, אשר נעשו תוך פיתוי וניצול תמימותה של ילדה בת 12. בית המשפט ציין כי על פי הוראת סעיף 355 לחוק העונשין עונש המאסר המזערי שיש להשית על המערער הנו רבע מהעונש המרבי, קרי שנה ותשעה חודשים, אלא אם הוחלט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו. כמו כן, לנסיבה המחמירה הכלולה ביסודות העבירה – ביצועו של המעשה המגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 – מתלוות נסיבות מחמירות נוספות, ובהן הפרש הגילאים המשמעותי בין המערער למתלוננת; העובדה כי העבירה בוצעה בקטינה הזרה למערער; ברשות הרבים; באמצעות פיתוי בהצעה לרכוש לה מתנה; אופי המעשה עצמו, שכלל הפשטת המתלוננת מבגדים ומגע באיבריה האינטימיים; העובדה כי דובר באירוע מתמשך, אשר כלל מספר מעשים מגונים; וכן הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת ולמשפחתה כתוצאה מהאירוע. בית המשפט עמד על שיקולי גמול, הרתעה, הגנת הציבור והצורך בהוקעת מעשים כגון אלו שביצע המערער, אשר מוליכים לתוצאה של הטלת מאסר בפועל. עם זאת, ציין בית המשפט כי יש מקום להתחשב לקולא בהודאת המערער, בחרטה שהביע, בהליך השיקומי בו השתלב, בנסיבותיו האישיות, בקשיים הכלכליים אליהם נקלע, וכן בעדים שהעידו מטעמו, ובהם בני משפחתו ומכריו. נוכח כל זאת, גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל לתקופה של שנה וחצי; שנת מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים משחרורו עבירת מין מסוג פשע; ופיצוי למתלוננת בסכום של 40,000 ₪. הערעור 4. כאמור, הערעור נסב על גזר הדין. לטענת המערער, היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולגזור על המערער עונש של עבודות שירות. נטען, כי היה על בית המשפט לתת משקל מתאים לסיכויי שיקומו של המערער, ולא לראות בחומרת העבירה שיקול עיקרי בגזירת העונש. לטענת המערער, העונש שנגזר עליו עומד בניגוד לאינטרס השיקומי, באשר הוא גודע את פירותיו של ההליך הטיפולי בו לקח המערער חלק. כמו כן, היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בחרטה שהביע המערער, בכך שאין לו עבר פלילי ובכך שהודה בראשית ההליך ומנע את העדת המתלוננת. עוד נטען, כי הפיצוי חורג לחומרה ממתחם הענישה המקובל, ולכן איננו עולה בקנה אחד עם רכיב מאסר משמעותי, וכי היה מקום להתחשב בעובדה שהמערער שהה במעצר במשך 30 ימים, ובתנאי מעצר בית במשך שנה ו-8 חודשים. נוכח האמור, ביקש המערער מבית משפט זה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 5. ביום 15.6.2013 הוגשה חוות דעת עדכנית לגבי המערער מטעם המרכז להערכת מסוכנות. בחוות הדעת צוין כי בלט רצונו של המערער להרשים את הבודקת, כי הוא הביע חרטה ורצון להמשיך בטיפול אולם דבריו נשמעו מדוקלמים וללא חיבור רגשי, ולדעת הבודקת התמקדות המערער בריצוי סביבתו באה על חשבון עבודה פנימית מעמיקה. צוין כי המערער זקוק להמשך טיפול, וכי רמת המסוכנות המינית שלו נותרה בעינה – בינונית עד נמוכה. 6. ביום 20.6.2013 הוגש תסקיר קצין מבחן בענין המערער, בו צוין כי המערער מתפקד בבית הכלא באופן תקין, וכי המרכז לבריאות הנפש המליץ על שילובו בטיפול לעברייני מין. כאשר הוצע למערער להשתלב בטיפול – הוא ביקש להמתין עד לאחר שמיעת ערעורו. קצינת המבחן ציינה כי התרשמה שהמערער לוקח אחריות על ביצוע העבירה, ורואה חשיבות בהמשך שילובו בטיפול לצורך הפחתת סיכון לביצוע עבירות מין נוספות. 7. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 24.6.2013 טען בא כוח המערער כי שחרורו של המערער למאסר בדרך של עבודות שירות יהיה בו כדי לשפר את סיכויי השיקום של המערער, שלטענתו נקטעו. המדינה הדגישה, מצידה, את המסוכנות המינית שעדיין קיימת מן המערער ואת העובדה שעל אף שהוצע לו להשתלב בטיפול במסגרת המעצר הוא סירב לכך. דיון והכרעה לא ראינו מקום להיעתר לערעור. כאמור, ב"כ המערער שם מצידו את הדגש בטיעונו על סיכויי השיקום הטובים יותר שיש, לדעתו, למערער מחוץ לכתלי בית הסוהר. המערער יכול לקבל טיפול גם במסגרות שונות בבתי הסוהר. מכל מקום, השיקום הא רק פן אחד, חשוב אמנם, של התמונה. לדעתי, לא ניתן להתעלם מהשפעת האירוע על הילדה המתלוננת ועל משפחתה, הכל כמפורט בתסקיר מיום 28.6.2012. מטעמי צנעת הפרט של המתלוננת ומשפחתה לא אפרט מעבר לכך. לא ניתן להתעלם גם מפער הגילאים המשמעותי בין השניים ומהפיתוי שעשה המערער כלפי קטינה פגיעה. עוד יש לתת את הדעת, כי אף שדרגת המסוכנות של המערער קטנה, המסוכנות עדיין קיימת, גם לפי הערכת המסוכנות האחרונה שהוגשה לנו. נראה לנו כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין כל השיקולים ואין להתערב במסקנותיו לענין המאסר בפועל. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב בתמוז התשע"ג (30.6.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13018590_C03.doc הג + עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il