ויקטור בוחניק נ. שר האוצר

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1857/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: ויקטור בוחניק נ ג ד המשיבים: 1. משרד האוצר 2. כנסת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מתן לקר בשם המשיב 1: עו"ד אבי טוויג בשם המשיבה 2: עו"ד פנחס גורט פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: בעתירה שלפנינו מבקש העותר להורות למשיבים, משרד האוצר וכנסת ישראל (המשיב 1 והמשיבה 2, בהתאמה, ויחד: המשיבים) לנמק מדוע לא יבוטל או ישונה סעיף 22(ה) לחוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016 (להלן: החוק). על מנת לתת הקשר לדברים, נבהיר בקצרה את הרקע הנורמטיבי לעתירה: סעיף 22(א) לחוק קובע כי לקוח רשאי לבקש מבנק ישראל כי נתוני האשראי הקיימים לגביו לא ייכללו במאגר נתוני האשראי (להלן: המאגר ו-בקשה לאי-הכללת נתונים). ברם, סעיף 22(ה)(1) מסייג הוראה זו, וקובע כי אם הועברו למאגר נתוני אשראי המעידים "באופן מובהק" על כך שהלקוח אינו עומד בתשלומים במועד, לא תעמוד לו אפשרות להגיש בקשה לאי-הכללת נתונים – וזאת למשך שלוש שנים (להלן: תקופת ההגבלה). סעיף 22(ה)(2) מוסיף על כך, ומורה כי במקרה שבו לקוח הגיש בקשה לאי-הכללת נתונים, ולאחר מכן הועברו בעניינו נתונים המעידים על אי-פירעון של תשלומים, אזי נתוני האשראי של אותו הלקוח יישמרו במאגר, ובאפשרותו להגיש בקשה נוספת לאי-הכללת נתונים רק בתום תקופת ההגבלה. וזהו, בתמצית, עניינה של העתירה: העותר, מר ויקטור בוחניק (להלן: העותר), נטל בעבר הלוואות מסוימות, ובעקבות אי-עמידה במועדים שנקבעו לפירעונן, נפתחו נגדו הליכים משפטיים אשר פגעו בדירוג האשראי שלו. עם זאת, לטענתו, בהמשך הוא פרע את חובותיו. יודגש כבר בשלב זה, כי כלל הטענות העובדתיות המועלות בעתירה – לרבות אלו הנוגעות לחובות הכלכליים של העותר (להלן: החובות) – חסרות ובלתי נהירות. בתוך כך, גם טענתו בדבר פירעון חובותיו לא גובתה באף מסמך, אם כי נדמה כי אף לשיטת העותר חובותיו לא נפרעו במלואם (ראו פסקה 27 לעתירה). לשיטתו, העברת נתוני האשראי בעניינו (להלן: נתוני האשראי), הן למאגר (בהתאם לסעיפים 2 ו-16 לחוק) הן לבקשת גורם בעל הרשאה מתאימה (בהתאם להוראות הקבועות בפרק ז' לחוק), מביאה לפגיעה ביכולת ההשתכרות שלו, שכן גופים בנקאיים אינם מעוניינים להעמיד לו הלוואות נוספות. העותר מפנה את חיציו כלפי סעיף 22(ה) לחוק וטוען כי ראוי לשנותו, כך שייקבע כי אם יועברו נתונים בדבר אי-פירעון חיובים של לקוח מסוים, אשר פרע לאחר מכן את חובותיו, אזי יש לאפשר לאותו אדם להגיש בקשה לאי-הכללת נתוני האשראי במאגר, וזאת גם בתוך תקופת ההגבלה (קרי, בתוך תקופת שלוש השנים ומיד בתום פירעון החובות), ולא רק לאחריה. לעמדתו, הגבלת האפשרות של חייב שפרע את חובותיו לבקש להסיר את הנתונים בעניינו מהמאגר לתקופה של שלוש שנים פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויותיו החוקתיות לקניין, לפרטיות, לחופש העיסוק, לשמו הטוב, לכבוד ולשוויון. עוד סבור העותר כי נפלה טעות בנתוני האשראי שלו כפי שהם מופיעים במאגר (פסקאות 28-27 לעתירה). התשתית העובדתית שצורפה לעתירה מתמצית במכתב ששלח העותר ביום 13.10.2022 למפקחת על הבנקים – נתוני אשראי מטעם בנק ישראל בו הלה ביקש כי דירוג האשראי שלו ישופר, ובתשובת בנק ישראל מיום 13.11.2022 (להלן: התשובה). במסגרת התשובה צוין כי נתוני האשראי בעניינו של העותר נגבו, נאספו והועברו לפי דין, וכי במקרה שנפלה שגגה בנתונים האמורים, על העותר לפעול במסלולים המתאימים על מנת לתקנה. ברם, לצד זאת הובהר כי לאחר בדיקת העניין, לא אותרה שגגה כזו. בתגובתה המקדמית לעתירה מיום 15.6.2023 טענה הכנסת כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת ליקויים וחוסרים הן בתשתית העובדתית הן ברובד המשפטי. בתוך כך הודגש, כי התשתית העובדתית שהציג העותר אינה קוהרנטית, ומרבית העובדות הרלוונטיות להבנת השתלשלות האירועים בעניינו ולפגיעה הנטענת שנגרמה לו נפקדות ממנה. כך למשל, אין זה ברור מתי החלה תקופת ההגבלה בעניינו של העותר; איזו פגיעה כלכלית נגרמה לו ובאיזה אופן; מתי נוצרו חובותיו ומתי הם נפרעו (אם בכלל); איזו טעות חישוב נפלה לשיטתו בנתוני האשראי; ועוד. בנוסף, ולגופם של דברים, פירטה הכנסת את תכליות החוק והרקע החקיקתי הרלוונטי – בראשן התכליות של מניעת תופעת תמחור האשראי על בסיס ממוצע האוכלוסייה, הקטנת פערי מידע בין השחקנים בשוק האשראי ועידוד התחרות בו – וציינה כי העותר לא הציג כל טענה משפטית שיש בה כדי לסתור את התכליות האמורות. ביום 17.7.2023 השיב משרד האוצר אף הוא לעתירה והצטרף לעמדת הכנסת. נטען, כי עיון במאגר מעלה כי נפתחו נגד העותר שלושה תיקי הוצאה לפועל (שנסגרו בתאריכים 3.5.2020, 14.6.2022 ו-11.7.2022), וזאת לצד חוב קיים לבנק דיסקונט בסכום העולה על 10,000 ש"ח, ושבגינו נפתח הליך משפטי נוסף. משכך, צוין כי בהתאם לתקנה 3 לתקנות נתוני אשראי, התשע"ח-2017, מדובר ב"נתונים מובהקים" לאי-עמידה בפירעון חובות ועל כן סעיף 22(ה)(1) לחוק חל על העותר. היוצא מכך הוא שתקופת ההגבלה בעניינו תימשך עד לחודש יולי 2025, לכל הפחות (משהחוב האחרון נפרע על ידו בחודש יולי 2022), והעותר אינו רשאי להגיש בקשה לאי-הכללת נתונים. עוד הודגש כי על אף שהעותר פנה למשרד האוצר בכ-20 בקשות שונות בין השנים 2020 ל-2023 בעניינים שונים החופפים לטענותיו בעתירה דנן, הוא לא ציין עובדה משמעותית זו בעתירה, ויש בכך משום פגם. זאת, במיוחד לאור העובדה שלעותר נמסר מענה מפורט מטעם משרד האוצר ביחס לטענותיו בעתירה, עוד ביום 1.3.2023 (קרי, חמישה ימים עובר להגשת העתירה). לאור כל האמור, ובדגש על התשתית העובדתית החסרה שהציג העותר, התבקשה דחייתה של העתירה על הסף. משרד האוצר הוסיף כי החוק עומד בהוראות פיסקת ההגבלה, וזאת משלא הוכחה פגיעה בזכויות יסוד באופן שאינו מידתי. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המקדמיות לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. מדובר בעתירה חלקית ובלתי נהירה, בלשון המעטה, הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית. ראשית, העותר מסר תשתית עובדתית דלה ביותר, ולא סיפק כל הסבר להיעדרם הבולט של סימוכין לטענותיו, וזאת הגם שחלק ניכר מהן נטוע עמוק במישור העובדתי. כך, למשל, העותר לא פרס לפנינו תשתית עובדתית רלוונטית הנוגעת לשיעור חובותיו; למועדי פירעונם (אם אכן נפרעו); לנזקים הכלכליים שנגרמו לו לכאורה; וכיוצ"ב. למעשה, תגובתו המקדמית של משרד האוצר היא ששפכה אור (ואף הוא חלקי בלבד) על התמונה העובדתית בענייננו (ראו פסקה 5 לעיל). שנית, אף מבחינה משפטית לא עלה בידי העותר להצביע ולוּ על ראשיתה של עילה המצדיקה התערבות בדבר חקיקה ראשי של הכנסת: בעתירה שזורות עילות מן המשפט המנהלי ועילות מן המשפט החוקתי בערבוביה (כך למשל, העותר מציין כי המדובר בחקיקה "בלתי סבירה בעליל". פסקה 73 לעתירה). קשה להעלות ממנה התמודדות של ממש עם התפיסה שהנחתה את המחוקק, לפיה הסדרי חוק נתוני אשראי נגדם משיג העותר עומדים במבחנים החוקתיים, שכן הם משרתים בצורה מידתית את התכליות הצרכניות הראויות העומדות ביסוד החוק: הגברת התחרות בשוק האשראי הקמעונאי באמצעות מתן אפשרות לבעלי היסטוריית אשראי חיובית לבדל עצמם בנקל מבעלי היסטוריית אשראי שלילית. אכן, כלל ידוע הוא כי עתירה אשר אינה פורשת את התשתית העובדתית והמשפטית המינימלית לביטול או לשינוי של דבר חקיקה, היא עתירה אשר אינה מגלה עילה, ודינה להידחות על הסף (ראו מני רבים: בג"ץ 5304/18 הכרמלי נ' רשם האגודות השיתופיות, פסקה 4 (13.8.2018); בג"ץ 1144/21 טורנר נ' כנסת ישראל, פסקה 4 (7.4.2021))). אם לא די בכך, הרי שהעותר הציג באופן חלקי וחסר את ההתכתבות שניהל קודם להגשת העתירה מול המשיבה 1. כמצוין לעיל, בתשובת המשיבה 1 הודגש כי העותר הגיש בעבר מעל ל-20 פניות למשרד האוצר בנושאי העתירה, ואף קיבל מענה עליהן. לעתירה, לעומת זאת, צורפה רק פניה אחת, ושני המענים לה (אחד המהווה אישור קבלה, והשני, מיום 13.11.2022, לגופם של דברים). הימנעות מפירוט הרקע האמור בכללותו מהווה התנהלות בלתי ראויה, העלולה לעלות לכדי חוסר תום לב, ואשר עשויה לשמש טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף (בג"ץ 3827/18 חסין נ' משרד האוצר, פסקה 19 (10.6.2018); בג"ץ 8646/17 דוינה נ' משרד הפנים, פסקה 7 (26.2.2019). סוף דבר: העתירה נדחית. נוכח נסיבות המקרה, יחויב העותר בהוצאות המשיבות על הצד הנמוך בסכום של 1,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות (סה"כ 2,000 ש"ח). ניתן היום, ‏ד' באלול התשפ"ג (‏21.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23018570_Y06.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1