בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1853/96
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
המערערת: דשנים אורגניים חברה בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
איגוד ערים אזור דן (תברואה וסילוק אשפה)
2.
עיריית תל-אביב-יפו
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 29.1.96
בתיק ה.פ. 794/94 שניתן על ידי
כבוד
סגן הנשיא א' גורן
תאריך
הישיבה: כ"א באייר
התשנ"ז (28.05.97)
בשם
המערערת: עו"ד זאב שרף
בשם
המשיבים 2-1: עו"ד דן כהן; עו"ד מיכל
קיש-יהודה;
עו"ד אסף הדסי
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערערת הגישה תובענה על דרך המרצת-פתיחה, בה
עתרה למתן פסק-דין המכריז על בטלותו, ולחלופין על נפסדותו, של הסכם פשרה שנכרת
בינה לבין המשיבים, במסגרת הליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, ושלבקשתם המשותפת
של הצדדים ניתן לו על-ידי בית המשפט (ביום 1.2.88) תוקף של פסק-דין. בית המשפט
המחוזי דחה את התובענה, ומכאן הערעור שלפנינו.
רקע עובדתי
2. המערערת עוסקת, מזה שנים רבות, בניצול ובקבורת
אשפה באתר האשפה של אזור גוש דן ("אתר חיריה"). המשיב 1 (להלן: המשיב)
הוא איגוד ערים, שהוקם בהתאם לחוק איגודי ערים, תשט"ו1955-, והופקד על הטיפול
בענייני תברואה וסילוק אשפה באזור גוש דן. המשיבה 2 (עיריית תל-אביב-יפו) היתה צד
להסכם הפשרה, שנכרת בהליך הקודם, וממילא אף צד להליך הנוכחי.
3. ביום 18.11.86 פירסם המשיב מודעה לציבור, בה
נתבקשו הצעות להקמת והפעלת מיתקן להפרדת אשפה לסוגיה, לצורך שימוש חוזר או מיחזור,
באתר חיריה. בתגובה טענה המערערת, כי היא בעלת זיכיון המפקיד בידיה (בין היתר) את
הטיפול באשפה באתר חיריה, וכי בפרסמו את המודעה פגע המשיב (או עומד הוא לפגוע)
בזיכיונה. בהסתמכה על הסכמים, שלטענתה היקנו לה את הזיכיון הנטען, תבעה המערערת
משני המשיבים להתדיין עמה בבוררות בגין תביעתה להכיר בזכויותיה. משלא נענתה
דרישתה, עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בורר ובבקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה
למשיב לחדול מהליכי ה"מכרז" ולא להמשיכם, עד לסיום הליכי הבוררות.
בעקבות משא-ומתן, שניהלו ביניהם, הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה. ביום 1.2.88 הגישו
את ההסכם לבית המשפט המחוזי, ולבקשתם המשותפת נתן בית המשפט להסכם תוקף של
פסק-דין.
בהסכם נקבע, כי הצדדים יתדיינו בבוררות,
שמטרתה תהא לקבוע את גובה התמורה הכספית שתשולם למערערת, על-ידי המשיבים או מי
מהם, בגין ויתורה על כל זכויותיה הנטענות, סיום עיסוקה בקבורת אשפה באזור גוש דן
ופינויה מאתר חיריה. המערערת הצהירה, כי היא מוותרת על כל זכויותיה הנטענות. כן
התחייבה להפסיק את עיסוקה באתר חיריה ולפנותו. ואילו המשיבים התחייבו לשלם לה,
תמורת כל אלה, את הסכום אותו יקבע הבורר. ואולם באשר למועד קיום התחייבויותיה של
המערערת, הותנה בין הצדדים, כי המערערת תוותר על זכויותיה הנטענות ותפנה את השטח
המוחזק על-ידה, "מהיום בו יבוצע במלואו פסק הבורר". כבורר מוסכם מונה
עורך הדין המנוח יהושע רוטנשטרייך. אלא שבטרם נפתח הליך הבוררות נפטר הבורר,
ובהסכמת הצדדים מונה עורך הדין דן אחיעזר כבורר במקומו.
4. ביום 29.10.91, בעקבות התדיינות שארכה שנים
אחדות, נתן הבורר מר אחיעזר פסק-בוררות. המערערת, שפסק הבוררות לא הניח את דעתה,
ביקשה לבטלו בטענה, כי בדקה ומצאה כי הבורר משמש כיועץ משפטי של החברה לפיתוח יפו
העתיקה, שבהנהלתה מכהנים נציגים של המשיבה 2. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה
וביטל את פסק הבוררות. משבוטל פסק הבוררות ביקשו המשיבים לקיים הליך בוררות חדש
בפני בורר אחר. המערערת התנגדה לבקשה זו, בנימוק שהבוררות מיצתה את עצמה. בית
המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והמערערת ביקשה רשות לערער על ההחלטה לפני
בית-משפט זה. בהחלטתו לדחות את בקשתה לרשות-ערעור, סמך בית-משפט זה את ידיו על
טעמם של המשיבים, "שיש לראות את הסכם הבוררות כשלוב בשאר הוראות ההסכם (קרי:
הסכם הפשרה - א' מ') באופן שהיה ברור לכול שהסכסוך ביניהם יוכרע בכל מקרה אך ורק
על-ידי בורר" (רע"א 3862/93 חברת דשנים אורגניים בע"מ נ'
איגוד ערים אזור דן, תברואה וסילוק אשפה, תקדין-עליון
94(1) 266). בעקבות החלטה זו מונה בורר שלישי, שהבוררות לפניו לא צלחה והסתיימה
בהתפטרותו של הבורר. אלא שעוד קודם לכן, ולאחר שנדחה ניסיונה להתנער מחובת
ההתדיינות בבוררות, כיוונה המערערת את מאמציה לביטולו של הסכם הפשרה. ואכן, בעוד
הבוררות, לפני הבורר השלישי, מתנהלת והולכת, הגישה המערערת את התובענה בה ניתן פסק
הדין שעליו סב הערעור.
התובענה ופסק הדין קמא
5. מטרת התובענה שהגישה המערערת היתה להביא
לביטולו של הסכם הפשרה, שביום 1.2.88 ניתן לו על-ידי בית המשפט תוקף של פסק-דין.
בתובענה טענה המערערת, כי דינו של הסכם זה להתבטל, מחמת הטעייתה להתקשר בו עקב
מצגי-שווא, שהמשיבים הציגו בפניה בדבר עתידו המתוכנן של אתר חיריה, או מחמת טעות
משותפת שטעו הצדדים בנושא זה, ואשר בעטיה התקשרה היא בהסכם. לחלופין טענה המערערת,
כי היא זכאית לביטול ההסכם עקב הפרתו היסודית על-ידי המשיבים, שהתבטאה באי-גילוי
קשריה של המשיבה 2 עם הבורר מר אחיעזר, ולחלופי-חלופין, כי מן הדין להורות על
ביטול ההסכם בשל שינוי יסודי בנסיבות ששררו בעת כריתתו.
6. בית המשפט קמא קבע, כי בשלב המשא ומתן אכן
הציגו המשיבים, בפני המערערת, שלושה מצגים שבעובדה, שלימים התבררו כלא-נכונים.
מצגם הראשון היה, כי אתר חיריה עומד להתמלא ולהיסתם עד (לכל המאוחר) שנת 1994, וכי
מעבר למועד זה לא יוכל עוד אתר זה לשמש לקבורת אשפה. המצג השני היה, כי לא ייעשה
עוד שימוש בתהליך המקובל של קבורת אשפה, שבו התמחתה המערערת, והטיפול באשפה יוסב
לשיטות אחרות. והמצג השלישי, כי באתר חיריה יוקם מפעל למיחזור אשפה וכי האתר לא
ישמש עוד כתחנת מעבר לשינוע אשפה למטרות קבורה באתרים אחרים. בית המשפט המחוזי
קיבל את טענת המערערת, כי מצגים אלה גרמו לה להאמין, כי לא רחוק היום שזכויותיה
באתר חיריה תהפוכנה לחסרות ערך, ובכך הביאוה להחלטה להסכים להסדר פשרה, בהיותו
עדיף על פני עמידה על זכויות שתוך שנים ספורות תהיינה חסרות כל נפקות כלכלית. עם
זאת, ולאחר בדיקה מדוקדקת של הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה, כי מצגי המשיבים בפני
המערערת התבססו על ההערכות העובדתיות שהיו בידיעתם בעת מעשה. הם עצמם האמינו
בהערכות, שבחלקן באו מפי מומחים חיצוניים. על יסוד הערכות אלו פירסמו, בשעתו, את
המודעה לציבור; ואותן הערכות הציגו גם בפני המשיבים במסגרת המשא-ומתן בין הצדדים.
בכך, נקבע בפסק הדין, נשמט יסודה של טענת ההטעיה; שכן (כלשון פסק הדין), "אחד
התנאים להטעיה הוא אי אמירת אמת או אי גילויה, ואילו כאן, הדברים שנאמרו היו,
באותו מעמד, דברי אמת".
בהתייחסו לטענתה הבאה של המערערת, בדבר
"טעות משותפת", העלה בית המשפט את השאלה, אם אימרתם הכנה של המשיבים,
שהתייחסה למצב דברים שיתקיים בעתיד, יכלה להקים בסיס לבקשת המערערת לשחררה מחיוביה
לפי ההסכם מחמת טעות. בשאלה זו, בית המשפט לא ראה צורך להכריע, שכן, לדעתו, גם
בהנחה שהתשובה עליה היא בחיוב, הרי שבמקרה הנדון אין מתקיימות נסיבות שיצדיקו
להורות (במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק
כללי), תשל"ג1973-) על ביטולו של ההסכם. טעמו המרכזי למסקנה זו היה, כי
המערערת לא נפגעה מהטעות במידה המצדיקה לשחררה מחיוביה החוזיים. בהליך הבוררות,
שעליו הסכימו הצדדים במסגרת הסכם הפשרה, עתיד הבורר לקבוע את גובה התמורה המגיעה
למערערת בגין הוויתור על זכויותיה הנטענות. ובבואו להעריך את שווי הזכויות יוכל
הבורר להביא בחשבון גם את הנסיבות החדשות; היינו, שקביעת גובה התמורה, אשר תשולם
למערערת, לא תתבסס על הנחותיהם המוטעות של הצדדים במועד בו התקשרו בהסכם הפשרה,
אלא על העובדות הידועות להם כיום.
להלן דן בית המשפט בעילות החלופיות, עליהן
סמכה התובענה, וקבע, כי אף הן אינן עומדות למערערת. בפסק הדין נקבע, כי שינוי
מהותי בנסיבות אמנם עשוי להקים אפשרות דחוקה לביטולו של הסכם. אלא שבענייננו,
ומאותו הטעם שלא נמצא בסיס מוצדק לביטול ההסכם מחמת טעות, לא קמו נסיבות המצדיקות
את הביטול גם על-פי עילה זו. כן דחה בית המשפט את טענת המערערת, כי הסתרת קשרי
המשיבה 2 עם הבורר מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה על-ידי המשיבים. לטרוניה זו,
נקבע, יש למצוא מזור במסגרת הליכי הבוררות, שהלוא פסקו של הבורר הראשון בוטל ומונה
בורר חדש.
הערעור
7. בא-כוח המערערת חזר בפנינו על טענותיו
הדחויות. מנגד טען בא-כוח המשיבים, כי בית המשפט קמא ייחס משקל מופרז להשפעת
המצגים העובדתיים, שהציגו המשיבים בפני המערערת אודות ההתפתחויות הצפויות, על
שיקוליה של המערערת להתקשר עמם בהסכם הפשרה. דומני כי בהשגות אלו של בא-כוח
המשיבים יש מידה של טעם. אך בכך אינני רואה צורך להרחיב, שכן די בהכרעותיו
המשפטיות של בית המשפט קמא - אף בהיותן מבוססות על הנחות המקבלות את עמדת המערערת
ביחס לחלק מן העובדות - כדי להוביל לדחיית הערעור.
טעות והטעיה
8. טענת טעות, מעצם טבעה, אמורה להתייחס למצב
דברים בהווה או בעבר (ראו: ג' טדסקי, "טעות בכדאיות העסקה", משפטים
יב, 329, 332; וכן: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (ירושלים,
תשנ"ג, כרך ב') 730-727). מצג לגבי העתיד יכול להוות מושא לטעות עקב הטעיה אם
למצג המטעה מתלווה מצג מטעה גם לגבי מצב דעתו של המציג (ראו: פרידמן-כהן, שם, בע' 796;
והשוו: ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי,
פ"ד לג(3) 567, 574-572). בית המשפט המחוזי קבע, כי מצגם של המשיבים בפני
המערערת התבסס על המידע וההערכות שהיו בידם, לרבות מפי מומחים לדבר, וכי במסרם את
הדברים, האמינו בעצמם בנכונות ההערכה. בנסיבות אלו, ומשלא נמצא כל פער בין תוכן
המידע שהיה מצוי בידי המשיבים לבין החזות שהציגו בפני המערערת, צדק בית המשפט קמא
בדחותו את טענת ההטעיה. אחד התנאים להטעיה הוא אמירה מודעת של דבר שאינו אמת, או
הסתרה מודעת של דבר שהוא אמת. ואילו בענייננו, תוכן המצגים חפף
במלואו את תוכן ידיעתם של המשיבים, במועד מסירת הדברים. בא-כוח המערערת טען, כי
בית המשפט קמא בחן את כנות המצגים, בשל סברה מוטעית כי חוסר תום-לב הוא מיסודות
ההטעיה; ואולם, לאמיתו של דבר, כנות המצגים נבחנה רק לביסוס המסקנה, כי למצג
העובדתי המטעה לא נתלווה מצג מטעה ביחס למצב דעתם של המשיבים במועד מסירתו של
המצג.
9. משקבע בית המשפט המחוזי, כי המצגים האמורים
התייחסו לאירועים שיתרחשו לאחר כריתת החוזה, נסתם הגולל על עילת הטעות לגווניה. משמעותם
של מצגים המתייחסים לעתיד מתעצבת על פי הקשר הדברים. יש
שלמצגים כאלה נודעת משמעות של תניות בחוזה, אף אם ההתרחשות בעתיד אינה תלויה כלל
במעשיו של המתחייב, ויש שאינם אלא בגדר חוות-דעת המבטאת אמונה לגבי התפתחות בעתיד.
אכן, אף מצג שהוא בגדר חיזוי גרידא עשוי להקים ציפיות בלב המתקשר הנגדי, אך בכפוף
לחריגים (כחוות-דעת הניתנת על-ידי מומחה ללקוחו), ובהעדר ראיה מפורשת לסתור, מצג
מסוג זה אינו מטיל אחריות למימוש הציפיה הכרוכה בתוצאות ההתרחשות העתידית. וכשם
שהמתקשר הנגדי אינו יכול להישמע בטענת הטעיה, כך אף אינו יכול להישמע בטענת טעות;
שכן, ככל שטעה בהסתמכותו על המצג, הרי שאין זו אלא טעות בכדאיות העיסקה (פרידמן-כהן,
שם, בעמ' 796).
10. הסכם הפשרה, שכרתו הצדדים בענייננו, לא התבסס
על מצב-דברים שכל פרטיו ידועים, בדוקים וגלויים, כי אם על הערכת ההתפתחות העתידה
בנושא שיטות הטיפול באשפה. עיקרו היה בהסכמה לקיום בוררות, בגדרה ייקבע גובה
התמורה שישלמו המשיבים למערערת כנגד ויתורה על זכויותיה הנטענות והסכמתה לפנות את
אתר חיריה ולהחזירו למשיבים. מטבעו היה זה הסכם גמיש, שהותיר לבורר כר נרחב לבחינת
כל הנתונים הדרושים לקביעת הסכום, לרבות נתונים עובדתיים שלא נמצאו בידי הצדדים
בעת כריתת ההסכם. נמצא שבהסדר, אותו קבעו הצדדים, נכלל המנגנון הדרוש לתיקון אי
הוודאות הגלומה בהערכה אשר ניצבה בבסיס כריתתו של ההסכם. בצדק, איפוא, קבע בית
המשפט קמא, כי ביכולתו האמורה של הבורר, להביא בחשבון במסגרת שיקוליו גם נתונים
הנובעים מהתבדות הציפיות שיצרו המצגים, יש כדי להשמיט את בסיס טענותיה של המערערת
ביחס לנפקות טעותה.
שינוי נסיבות והפרת הסכם
11. פרשנות זו של תוכן ההסכם, שלדידי משקפת את
פרשנותו הנכונה והראויה, משמיטה את בסיס טענתה הנוספת של המערערת, כי בנסיבות
העניין רשאית היתה להתייחס למצגי המשיבים כאל הבטחה חוזית מחייבת. בכך, כפי שקבע
בית המשפט קמא, יש תשובה גם לטענת המערערת, כי משלא התממשו ההערכות עליהן התבססה
בהסתמכה על המצגים, חל שינוי קיצוני בנסיבות, המקים לה עילה מוצדקת לביטול ההסכם.
שינוי הנסיבות, עליו סמכה המערערת, לא חרג מגדר אי הוודאות שהיוותה חלק מבסיס
ההתקשרות. והמנגנון המוסכם שיצרו הצדדים, המתיר התחשבות גם בגילויים חדשים, עשוי
לתקן בתשלום ממון גם פגיעה הנובעת משינוי הנסיבות האמור.
12. טענתה האחרונה של המערערת, כזכור, היתה, כי
באי-גילוי קשריה של המשיבה 2 עם הבורר יש משום הפרת ההסכם, בנושא ההתחייבות למסור
את ההכרעה לבוררות. בית המשפט קמא נימק, לגופו של עניין, על שום מה אף דינה של
טענה זו להידחות. מבלי לגרוע מנימוקיו, המקובלים אף עליי, הייתי מוסיף, כי טענה זו
ניתן היה לדחות אף על הסף; שכן, עילת-ביטול זו של הסכם הבוררות כבר עמדה לדיון,
ובכך מוצתה, ברע"א 3862/93 הנ"ל, בו אושרה החלטת בית המשפט המחוזי, כי
אף שהבורר הקודם הוחלף ופסקו בוטל, מוסיף הסכם הבוררות לחייב את הצדדים.
13. לפני סיום איני יכול להימנע מלהוסיף הערה זו:
בהסכם הפשרה, כזכור, הותנה, כי על המערערת לקיים את ההתחייבויות שנטלה על עצמה -
לחדול מעיסוקה בקבורת אשפה ולפנות את אתר חיריה - "מהיום בו יבוצע במלואו פסק
הבורר". תנאי זה איפשר למערערת להמשיך בעיסוקה באתר האשפה בתקופת הביניים.
והנה, מאז שנכרת הסכם הפשרה חלף כמעט עשור שנים, וסופו של הסכסוך אינו נראה
באופק. מקורות ההתדיינות בין הצדדים עולה, כי לפחות מאז מינויו של הבורר השלישי,
בעקבות פסק-דינו של בית-משפט זה ברע"א 3862/93, לא נמנעה המערערת מהערמת
מכשולים על דרך סיומה של פרשת הסכסוך. כפי שכבר הוזכר, הבוררות לפני הבורר השלישי
הסתיימה בהתפטרות הבורר. ויצוין כי בהחלטתו, בה הודיע לצדדים כי אין ביכולתו
להמשיך עוד בתפקידו, מתח הבורר ביקורת חריפה על ניסיונותיה החוזרים ונשנים של
המערערת להכשיל את ההליך שלפניו. ההתרשמות העולה היא, כי המערערת עשתה כל שלאל ידה
לדחיית הקץ, במטרה להוסיף ולהיבנות, עוד ועוד, מן התנאי בהסכם המאפשר לה להחזיק
בשטחו של האתר ולהמשיך בעיסוקה כמימים ימימה. וכשלעצמי התקשיתי להשתחרר מן הרושם,
כי גם תובענתה לביטול הסכם הפשרה, וכן הערעור שלפנינו, לא הוגשו אלא לצורכי הסחבת
שהמערערת הוסיפה ומוסיפה להיבנות ממנה עד עצם היום הזה.
14. סיכומו של דבר הוא שיש לדחות את הערעור.
המערערת תשלם לשני המשיבים (ביחד) שכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, ז' באלול תשנ"ז (9.9.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96018530.F02