ג'ריס סלים אעמיה נ. שר הביטחון

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 1841/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא המערערים: 1. ג'ריס סלים אעמיה 2. רמזי ג'ריס אעמיה 3. ראמי ג'ריס אעמיה 4. ראאד ג'ריס אעמיה 5. ג'קלין נצרי חנא אעמיה 6. סנאא עיסא חנ אעמיה 7. רנדה ראני צאלח אעמיה 8. נטאלי ראמי אעאמיה 9. דארין ראמי אעמיה 10. מרים רמזי אעמיה 11. סלינה רמזי אעמיה נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עת"מ 28368-06-19 שניתן ביום 11.2.2020 על ידי כב' השופט מרדכי כדורי תאריך הישיבה: י"ד בכסלו התשפ"א (30.11.20) בשם המערערים: עו"ד רפאל לנקרי בשם המשיבים: עו"ד אילנית ביטאו פסק-דין השופט ג' קרא: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט מ' כדורי) מיום 11.2.2020 בעת"מ 2836-06-19 (להלן: פסק הדין), בגדרו נדחתה עתירתם של המערערים להורות למשיבים לחדש וליתן להם היתרי כניסה לישראל. רקע והליכים קודמים 1. המערערים, כולם בני משפחה אחת, הרשומים כתושבי הרשות הפלסטינית (להלן: תושבי האזור), מתגוררים כולם, על פי הנטען, בבית שבבעלות המערער 1 (להלן: הבית), בשכונת טנטור סלאייב אל עדקה שבשטח מדינת ישראל (להלן: שכונת טנטור). המערער 1 הוא אבי המשפחה, המערערים 4-2 הם בניו, המערערות 7-5 הן כלותיו הנשואות לבניו והמערערות 11-8 הן נכדותיו שמלאו להן 14 שנה. למען הדיוק יוער, כי למעשה פסק דינו של בית המשפט קמא לא התייחס לעניינה של המערערת 9, שכן אף שהעתירה שהתבררה לפניו הוגשה בשם כל 11 המערערים כאן, הרי ששמה של המערערת נמחק ממנה, וגם המשיבים בסיכומיהם התייחסו למערערים 8-1 ו- 10-9 בלבד, לפיכך גם פסק הדין כאן לא יתייחס לעניינה. 2. מאז שנת 2003 פעלו המערערים 4-1 להסדרת מעמדם בישראל, בהתאם להסדרים הקיימים, תוך נקיטת הליכים משפטיים, אולם ללא הצלחה. תחילה נדחתה על ידי שר הפנים בקשתם לרישיון ישיבת קבע, שהתבססה על הטענה כי מקום מגוריו של המערער 1 בעת מפקד האוכלוסין בשנת 1967 היה בירושלים. בהמשך נדחתה העתירה המנהלית שהגישו נגד ההחלטה (עת"מ 492/05 מיום 20.7.2006). בערעור שהוגש עליה לבית משפט זה, הוחזר העניין – לאחר שהתקבלה בהסכמה ראיה חדשה ושר הפנים דחה שוב את הבקשה לאחר שקיים שימוע נוסף – לבית המשפט המחוזי (עע"מ 6909/06, מיום 6.4.2009). בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה, לאחר שהמדינה לא הגישה תגובתה (עת"מ 492/05 מיום 25.10.2009), אולם ערעור שהגישה המדינה על פסק הדין, כמו גם בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הדין השני, התקבלו תוך שנקבע כי המערערים יגישו בקשה חדשה למשרד הפנים (עע"מ 10171/09 מיום 17.11.2010). בהמשך נדחתה על ידי שר הפנים בקשת המערערים להיתרי שהייה מכוח "הסדר 72", המאפשר מתן היתר שהייה לתושב האזור המתגורר שלא כדין במזרח ירושלים, ואשר הוכיח כי הוא מתגורר בירושלים ברציפות מאז שלהי שנת 1972, לכל המאוחר, ונדחו גם העתירה המנהלית שהגישו על ההחלטה (עת"מ (י-ם) 14016-02-11 (20.7.2015)) והערעור על העתירה (עע"מ 6097/15 (20.12.2015)). לאחר מכן נדחתה גם בקשת המערערים לקבלת היתרי שהייה זמניים מכוח החלטת ממשלה מס' 2492 מיום 28.10.2007 (להלן: הסדר 87'), שאפשרה מתן היתרים כאמור לתושב אזור יהודה ושומרון המתגורר שלא כדין במזרח ירושלים, אם הוכיח כי הוא מתגורר בירושלים ברציפות מאז שנת 1987 ועד מועד הגשת הבקשה "ואשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש". העתירה המנהלית שהגישו המערערים 4-1 על החלטה זו, נדחתה (עת"מ (י-ם) 27123-09-16 מיום 5.5.2017) וגם הערעור עליה נדחה (עע"מ 4490/17 מיום 29.10.2018). לבסוף, ולאחר שבקשות המערערים 4-1 לחידוש היתרי הכניסה שבידיהם נענו כך שההיתרים חודשו לארבעה חודשים, ולא לשנה כפי שהיה עד אז, ובקשות המערערות 7-5 לקבלת היתרים נדחו, כשעוד קודם לכן נדחו בקשות המערערות 11-8 לקבלת היתרים, הגישו המערערים עתירה לבית משפט זה. העתירה נמחקה בשל קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים (בג"ץ 4663/18, מיום 23.5.2019), והמערערים הגישו עתירה מנהלית, שעל דחייתה הוגש הערעור המונח כעת לפנינו. פסק דינו של בית המשפט קמא 3. בפסק דינו התייחס בית המשפט לשלוש טענות של המערערים, הראשונה כי המערערים כולם מתגוררים בבית שבירושלים, השנייה כי קיים נוהל מכוחו ניתנים אישורי שהייה לתושבי האזור המתגוררים בירושלים והשלישית כי מכוחו של נוהל זה, או בטעות, הוענקו למערערים אישורי שהייה בישראל. 4. באשר לטענת המגורים בבית, נקבע כי לא הוכח שהמערערים 8-2 ו- 11-10 (שיכונו להלן, למען הנוחות: המערערים) מתגוררים בבית וכי די בכך כדי להביא לדחיית העתירה בעניינם. בקביעתו זו עמד בית המשפט על כך שהראיה היחידה מטעם המערערים למגוריהם בבית היתה תצהירו של המערער 2 וכי היא אינה מתיישבת עם ממצאי הביקור במקום שנערך מטעם המשיבים באשר לגודל הבית שאינו מאפשר מגורי כל בני המשפחה, לתכולתו שאינה תואמת מגורי משפחות עם ילדים ולהימצאותו של המערער 1 בלבד בבית. עוד נקבע, כי יש לייחס משקל רב להימנעות המערערים מתמיכת טענתם בראיות מתאימות לאור קביעות מפורטות שנקבעו בפסק דין שניתן בעתירה קודמת שהגישו (עת"מ (י-ם) 27123-09-16 מיום 5.5.2017 (להלן: העתירה הקודמת)), לפיהן מדובר בבית בן 4 חדרים וכי ממצאי הביקור בבית העלו כי אין בו ספרי לימוד או ציוד לימוד של ילדים, כי נמצאו בו רק בגדי חורף אף כי הביקור התרחש בעיצומו של הקיץ וכי לא ניתן היה להתרשם שמתגוררות בבית 16 נפשות אף כי הביקור נערך בשעת בוקר מוקדמת. כמו כן התייחס בית המשפט קמא לטענת המערערים 4-2 כי הם עובדים בתחומי ישראל (בניגוד להיתר שניתן להם), בציינו כי ככל שהם מתגוררים בבית, לא היו נדרשים לעבור במחסום והעובדה כי המערערים 2 ו-3 נכנסים לישראל מהאזור בשעת בוקר מוקדמת כמעט מדי יום אינה מתיישבת עם טענתם למגורים בבית. בית המשפט עמד על כך כי בפסק הדין בעתירה הקודמת נדחתה גרסתם כי הם שבים לישראל מדי בוקר מעבודתם תוך שנקבע כי מדובר בניסיון להציג כניסה לישראל בשעות הבוקר כחזרה לבית לאחר ליל עבודה במאפיה. עוד נקבע כי ככל שהמערערות 8, 10 ו-11, גרות בבית ולומדות בבית לחם, כפי שנטען, היה עליהן לעבור במחסום כמעט מדי יום ולמרות זאת נרשמו כניסות ספורות ביחס אליהן, באופן שסותר את הטענה. בית המשפט גם דחה את טענת המערערים כי בפסק הדין בעתירה הקודמת נקבע שהם גרים בבית מאז שנת 2000 וקבע כי באותה עתירה נמנע בית המשפט מלקבוע מסמרות בעניין, אולם אימץ דו"ח סיור של משרד הפנים משנת 2011 ממנו עלה כי לא כל בני המשפחה מתגוררים בבית ודחה את טענת המערערים כי הם יוצאים לעבודה בלילה לאזור. 5. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים כולם בדבר קיומו של נוהל מכוחו ניתנים אישורי שהייה לתושבי האזור המתגוררים בבתים שבבעלותם בירושלים, בסמוך לגדר הביטחון. נקבע, כי הטענה נטענה ללא כל ביסוס, מבלי שהוצג הנוהל ואף לא מקרה אחד שבו ניתן היתר כניסה בהתאם לו למרות שנטען כי מאות משפחות קיבלו היתרי כניסה מכוחו. עוד נקבע כי הסכמות שנתנה המדינה בעתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, שאליהן הפנו המערערים (הכוונה לבג"ץ 1285/06 ובג"ץ 1695/06 ג'אדו נ' ראש הממשלה (8.9.2015); להלן: עתירות השכנים), נוגעות לשתי משפחות בעלות מאפיינים יחודיים ואין בהן כדי ללמד על קיומו של נוהל כאמור. לאחר שנסקרו כלל ההליכים שננקטו מאז שנת 2003 וצווי הביניים שהוצאו בגדרם, נקבע כי "מזה כ-14 שנה שוהים המערערים בישראל מכוח צווים שיפוטיים, שחזרו וניתנו במסגרת ההליכים הרבים שננקטו" וכי טענתם כי היתרי השהייה ניתנו להם כבר בשנת 2002 לא נתמכה "באסמכתא של ממש" ואינה מתיישבת עם הצורך שמצאו לבקש מבתי המשפט למנוע את הרחקתם מישראל. בנוסף דחה בית המשפט את טענתם החלופית של כלל המערערים כי גם אם ההיתרים שניתנו להם עד כה, ניתנו בטעות – מנועים המשיבים מלבטלם, בקבעו כי המערערים לא הניחו תשתית עובדתית שיש בה לבסס את טענתם כי ההיתרים ניתנו להם בטעות. פסק הדין נחתם בקביעה לפיה משלא התקבלו טענות המערערים בדבר מגוריהם בישראל במועדים המזכים מתן מעמד, במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלו, ונקבע כי הם אינם זכאים למעמד, אין בהליך הנוכחי כדי להצמיח להם מעמד כזה יש מאין ואין בו כדי להעניק להם היתרי כניסה לישראל. נימוקי הערעור 6. המערערים משיגים על מכלול קביעותיו של בית המשפט קמא. לטענתם, בית המשפט קמא שגה בקבעו כי לא הוכח שהמערערים 10-2 גרים בבית שבישראל בהתבסס על הקביעות שבעתירה הקודמת (27123-09-16), שאינן רלוונטיות למקום מגוריהם "העכשווי" אלא לתקופה שעד שנת 2000, ושאינן כוללות כל קביעה פוזיטיבית השוללת את גרסתם ביחס לתקופה שלאחר מכן. עוד נטען כי הקביעה מבוססת גם על דו"ח ביקור שלא הוצג למערערים או לבית המשפט ואשר עומד בסתירה לגרסתם שאומתה בתצהיר המערער, והיא אינה מתיישבת עם מתן היתרים למערערים עד שנת 2018, שכן אלו לא היו ניתנים אלמלא היו מוכיחים כי הם גרים בבית. בנוסף נטען כי קביעת בית המשפט קמא כי הבית צר מלהכיל את כלל המערערים, נסמכת על בחינת תנאי מגורים לפי אמות מידה המקובלות בקרב האוכלוסייה היהודית. כן נטען כי בעקבות דחיית עתירתם הקודמת נמנע מהמערערים 2 ו-3 להמשיך ולעבוד בישראל והם עברו לעבוד באופן בלעדי בעבודת לילה במאפיה בבית לחם, דבר שמסביר את מעברם במחסום מדי בוקר בדרכם לביתם בישראל, וכן כי קביעות בית המשפט קמא אינן מתייחסות למערערים 1 ו-4 שלא תועדו עוברים במחסום מדי יום. 7. עוד לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא קיים נוהל למתן היתרי כניסה לתושבי אזור יהודה ושומרון המתגוררים בקו התפר ואשר גדר הביטחון מונעת מהם קשר לשטחי האזור וכן שגה בכך שלא נתן משקל להסדרי הפשרה שקיבלו תוקף של פסק דין בעתירות השכנים, שאליהן הפנו המערערים, הנוגעות למשפחות המתגוררות בשכנות להם. שכן, לשיטת המערערים, הסכמות המשיבים באותן עתירות סותרות את טענותיהם כי נוהל קו התפר חל רק על פלסטינים שביתם מצוי באזור יהודה ושומרון. 8. בנוסף טענו המערערים כי אין כל בסיס לקביעה כי הם מחזיקים בהיתרים מכוח צווים שיפוטיים על רקע ההליכים שניהלו. שכן, ההיתרים ניתנו להם למטרת הסדר הומניטרי, כולל לינה בישראל והוגבלו לשטח שכונת טנטור, בעוד שצווי בית המשפט מנעו את גירוש המערערים, ואף אין בהם כל אזכור לצווי בית המשפט. עוד נטען, כי ההיתרים הוענקו למערערים 4-1 החל משנת 2002 עוד לפני שפנו לערכאות, בתחילה "לצרכים אישיים" ולאחרונה במסגרת "ההסדר ההומניטרי בירושלים", ולאחר שהמשיבים וידאו "בבדיקה בשטח" את זהות התושבים הזכאים להם מכוח מגוריהם בתחום מדינת ישראל ואלו ניתנו הן למערערים 4-1, שניהלו הליכים משפטיים והן למערערות 7-5 שלא היו צד להליכים אלו, וכי ההיתרים ניתנו באופן רצוף עד לשנת 2018 מכוחו של הנוהל, ללא קשר לצווים השיפוטיים שניתנו להם ביחס לחלק מהתקופה. לבסוף, נטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שדחה את טענתם החלופית לפיה גם אם ניתנו ההיתרים בטעות, מנועים המשיבים מלסרב לחדשם, בנמקו זאת בכך שהמערערים לא הוכיחו את קבלת ההיתרים. לשיטת המערערים, עצם מתן ההיתרים מאז שנת 2002 כלל אינו שנוי במחלוקת ואף בית המשפט קמא אימץ קביעה הזו, בסעיף 19 לפסק הדין, אם כי קבע – בטעות ובאופן בלתי מבוסס, לשיטתם – כי אותם היתרים ניתנו מכוח צווים שיפוטיים. לפיכך, טענו המערערים כי משהוכח כי ההיתרים ניתנו במשך 16 שנה בלי קשר להליכים המשפטיים, יש להחזיר את העניין לבית המשפט קמא שיכריע בטענה כי המשיבים אינם יכולים לחזור בהם ממתן ההיתרים בטענה כי אלו ניתנו בטעות. ככל שאכן מדובר בטעות, הרי זו טעות בשיקול דעת המשיבים ביישום נהלים פנימיים ואינטרס הציבור מחייב שלא לפגוע במי ששינה את מצבו בשל הטעות. על המשיבים הנטל להוכיח האם קיים צידוק לביטול המעשה המוטעה במשך למעלה מ-16 שנים כאשר ההיתרים מתחדשים לפי החלטת המשיבים אחת לשנה. 9. ביום 13.5.2020 הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות בגדרה ביקשו לצרף חשבונות מים, חשמל וטלפון ואישורי ארנונה מעירית ירושלים, אישור מבית ספרן של המערערות 11-8 כי הן גרות מעבר למחסום והיתרי כניסה לישראל של המערערים 7-1 לתקופה שבין חודש אוקטובר 2002 ועד לשנת 2005. לטענתם, מדובר במסמכים אובייקטיביים המעידים על מגורי המערערים בבית בעשר השנים האחרונות לפחות. מסמכים אלו, כך נטען, לא הוגשו לבית המשפט קמא משהמערערים סברו בתום לב כי אין מחלוקת באשר למגוריהם בבית והם אף הומצאו לבתי המשפט בהליכים הקודמים, בעוד שהטענה כי המערערים אינם מתגוררים בבית עלתה לראשונה בתשובת המשיבים לעתירה, כשבוע שלפני הדיון בבית המשפט קמא. עוד טענו המערערים כי ההיתרים שברצונם לצרף מפריכים את הטענה כי ההיתרים ניתנו להם בשל ההליכים המשפטיים שנקטו. בקשתם להגיש את ההיתרים במהלך הדיון בבית המשפט קמא נדחתה. לשיטתם, בכוחם של המסמכים לחרוץ את דינם ואין למנוע הגשתם רק מן הטעם שלא הוגשו קודם לכן ובכך לחרוץ את ערעורם לשבט. יצוין כי בסיכומיהם טענו המערערים כי בהיעדר מחלוקת על עצם מתן ההיתרים לאורך השנים, לא צורפו ההיתרים לעתירה אולם לאור עמדת המשיבים "גם בהליך זה" הגישו המערערים את בקשתם לצירוף ראיות, שבה נכללו היתרים אלו. תגובת המשיבים 10. המשיבים טענו כי יש לדחות את הערעור בהעדר עילה להתערבות ומשלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטת המשיבים העובדה כי בעבר הונפקו למערערים היתרי שהייה זמניים ומוגבלים במסגרת הליכים משפטיים אינה מבססת המשך הענקתם או עילה למעמד קבע. עוד טענו המשיבים כי אין בהצגת ראיות למגורים בבית לתקופה מאוחרת מזו הקבועה בהסדר 87' כדי להקנות למערערים היתרי שהייה לפי ההסדרים הקיימים. מה גם שבעתירתם הקודמת דחה בית המשפט את הטענה למגורי המערערים 10-2 בבית. נטען, כי פסיקת בית המשפט קמא מבוססת בעיקרה על קביעות עובדתיות לאחר בחינת הראיות שהוצגו וכי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. עוד טענו המשיבים כי הטענות ביחס לעתירות השכנים אליהן הפנו המערערים נטענו בעלמא וללא כל פירוט. ולמעלה מן הצורך, לשיטת המשיבים, בעניינם של העותרים בעתירות השכנים לא היתה קיימת קביעה ביחס להסדר 87', בעוד שבעניינם של המערערים קיים מעשה עשוי בנוגע להסדר 87'. בנוסף בעניינה של אחת המשפחות קיימת בעיה רפואית של אחת מבנות המשפחה ומכל מקום, גרסו המשיבים, מדובר בהסכמה נקודתית לפנים משורת הדין שאינה מלמדת על קיומו של נוהל. 11. המשיבים עמדו על כך כי בית המשפחה מצוי בשטח מדינת ישראל ולא בקו התפר ולכן נהלי קו התפר אינם רלוונטיים. לבסוף, ציינו המשיבים כי המערערים יכולים לפנות בבקשות להיתרי כניסה זמניים לישראל, כאשר בדיון שהתקיים לפנינו הובהר כי היתרים אלו אינם מאפשרים לינה בישראל. 12. המשיבים התנגדו לבקשה לצירוף ראיות בנימוק שהמסמכים היו בידי המערערים עוד לפני ההליך הנוכחי ולפני מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. עוד נטען כי שאלת מגוריהם של המערערים הוכרעה בהליכים הקודמים שניהלו. לשיטת המשיבים אין מקום לאפשר הגשת המסמכים לראשונה בערכאת הערעור, משזו אפשרית במקרים חריגים בלבד כאשר יש לראיות חשיבות ניכרת להכרעה ולא לשם מקצה שיפורים. המשיבים גם טענו כי על פניהן מתייחסות הראיות לתקופה שלאחר שנת 1987, ומשכך אין בהן כדי להקים עילה לקבלת היתר כניסה לישראל בעת הזו. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בטענות הצדדים, בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 14. עתירת המערערים לקבלת/חידוש היתרי הכניסה לישראל התבססה על טענתם בדבר קיומו של נוהל המאפשר מתן היתרי כניסה לישראל, המתחדשים מדי שנה, לתושבי האזור המתגוררים באזור קו התפר, בבתים בבעלותם. לטענתם הם עצמם מתגוררים בבית שבשטח מדינת ישראל כאשר גדר הביטחון חוצצת בינו לבין יהודה ושומרון, ובשל כך קיבלו היתרי כניסה מאז 2002, עת הוקמה גדר הביטחון, ועד שנת 2018, וללא כל קשר להליכים המשפטיים שניהלו לשם הסדרת מעמדם. 15. המשיבים, כאמור, דחו טענה זו תוך שהצהירו כי אין בנמצא נוהל כאמור וכי הסדר קו התפר מתייחס לתושבי האזור שגדר הביטחון חוצצת בין בתיהם, שבשטחי האזור, לבין האזור, בעוד שביתם של המערערים מצוי בשטח מדינת ישראל. 16. לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעתו של בית המשפט קמא כי לא קיים נוהל כזה וכי פסקי הדין בעתירות השכנים שהוגשו לבית משפט זה שנתנו תוקף להסכמי פשרה בין הצדדים, אינם מלמדים על קיומו של נוהל כזה. כפי שציינו המשיבים נוהל קו התפר עניינו בתושבי האזור, אשר גדר הביטחון חוצצת בין ביתם לבין שטח האזור, אף שביתם מצוי בשטח האזור. לא כך הדבר בעניינם של המערערים, באשר אין כל מחלוקת כי ביתם מצוי בשטח ישראל ולא בשטח האזור. הטענה כי המשיבים נותנים היתרים לתושבי האזור, שבתיהם בשטח ישראל, בסמיכות לאזור, לא עוגנה בראיה כלשהי וכפי שקבע בית המשפט קמא בפסק דינו, אין בעתירות השכנים שאליהן הפנו המערערים שנדונו בבג"ץ 1285/06 ג'אדו נ' ראש הממשלה (8.5.2006), כדי להוות ראיה לכך, בהיותן הסכמות המדינה שניתנו לפנים משורת הדין, על רקע נסיבות פרטניות, וקיומן למעשה מצביע כי אין זו המדיניות הנקוטה בידי המשיבים. 17. כך גם יש לדחות את טענת המערערים כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי ההיתרים שניתנו להם לאורך השנים, ניתנו מכוחם של ההליכים המשפטיים שנקטו. העיון בבקשות המערערים 4-1 לצווי ביניים ובהחלטות שניתנו, מעלה כי הטענה אינה מתיישבת עם בקשות קודמות שהגישו המערערים. בעתירה הראשונה, שהוגשה על ידי המערערים 4-1 ביום 25.3.2004 (עת"מ (י-ם) 572/04), ניתן, ביום 29.7.2004, צו ביניים בגדרו הורה בית המשפט כי המערערים לא יגורשו מהארץ עד למתן החלטה בעתירה או עד למתן החלטה אחרת. צו דומה ניתן בהחלטה מיום 6.6.2005 גם בעתירה שהגישו לאחר מכן ביום 1.6.2005 (עת"מ (י-ם) 492/05). ובהמשך, בהסכמת המדינה, ניתן צו דומה גם בערעור על פסק הדין בעתירה (עע"מ 6909/06, החלטה מיום 26.9.2006). ביום 25.2.2010 (בבר"מ 10133/09, עע"מ 10171/09) הורה בית משפט זה להנפיק למערערים אשרה מסוג א/5. אשרות מסוג זה נותרו, מכוח החלטות של בתי המשפט, בידי המערערים 4-1 עד שביום 25.9.2016, במסגרת עתירה נוספת שהגישו (עת"מ (י-ם) 27123-09-16), נדחתה בקשתם למתן צו ביניים להותרת אשרות א/5 בידם ונקבע כי הם יוכלו לשהות בישראל מכוח היתר שהייה זמני על ידי מפקד האזור. בהמשך, בהחלטה מיום 27.9.2016 הורה בית המשפט כי המערערים יוכלו לשהות בתחומי ירושלים ולנהוג ברכבם עד להכרעה בעתירה. זאת, לבקשת המערערים, שטענו כי "עם דחיית הבקשה לצו ביניים ובהעדר צו נוסף", אין הם זכאים להיכנס לתחומי ישראל כפי שעשו עד כה, וביקשו להעניק להם את אישור השהייה הזמני לו יהיו זכאים אם תתקבל העתירה, כדי שיוכלו לגור בביתם ולהתפרנס כפי שעשו בתשע השנים האחרונות. בקשה זו ונימוקיה סותרים את טענת המערערים ביחס להיתרי השהייה, שהרי אם אכן היו בידי המערערים היתרי שהייה שניתנו ללא כל קשר להליכים המשפטיים, מכוחם הותר להם להיכנס לישראל ולגור בביתם, לא היה כל צורך בבקשה זו, או בבקשה לצו ביניים שהגישו בהמשך במסגרת הערעור על פסק הדין (עע"מ 4490/17). שכן הבקשה כוונה לא רק לקבלת היתר כניסה לישראל אלא גם להיתר לגור בביתם. בית המשפט קמא התייחס לקושי זה כבר בהחלטתו מיום 4.9.2019 בבקשתם למתן צו הביניים, ובצדק קבע בהמשך בפסק דינו כי טענת המערערים לקבלת היתרים ללא קשר להליכים המשפטיים שנוהלו, אינה מתיישבת עם הצורך שראו להגיש בקשות למניעת הרחקתם מישראל. על כך יש להוסיף כי הדברים אף עומדים בסתירה לטענת ההסתמכות, שעליה מבוססת טענתם החלופית של המערערים, לפיה גם אם ניתנו להם ההיתרים בטעות, על המשיבים להמשיך במתן ההיתרים. שהרי מובן כי המערערים 4-1 הבינו כי עם ביטול צו הביניים מכוחו ניתנו להם אשרות מסוג א/5, עליהם לפנות לבית המשפט להסדרת היתרי כניסה, שאם לא כן לא יוכלו, בין היתר, לגור בביתם. זאת ועוד, עיון בעתירה שבתיק עת"מ (י-ם) 27123-09-16, מעלה כי בניגוד לטענתם עתה, טענו המערערים כי היתרי כניסה מהאזור לישראל מכוח מגוריהם על קו התפר בתחום ישראל הונפקו להם על ידי המנהל האזרחי החל משנת 2005, מועד שהינו מאוחר לתחילת ההליכים המשפטיים שנקטו (סעיף 66 והיתרים שצורפו כנספח עת/55 לעתירה). על רקע זה, הטענה כי העובדה שהמערערות 7-5 קיבלו היתרי שהייה, אף שלא היו צד להליכים מוכיחה את טענתם כי היתרים אלו ניתנו ללא קשר להליכים המשפטיים, אינה מכריעה. שכן, ובנוסף לאמור לעיל ביחס להיתרי השהייה בעניינם של המערערים 4-1, עובדה היא כי היתרי השהייה עבור בנותיהם התקבלו במסגרת הרחבת צו ביניים שניתן במסגרת עע"מ 4490/17 הנ"ל והתיר למערערים 4-1 לשהות בתחומי ירושלים – בקשה שהוגשה בהסכמה והתקבלה בהחלטתי מיום 15.4.2018), דבר המעיד על הקשר בין היתרי השהייה שניתנו לבין ההליכים המשפטיים. 18. כאמור, במסגרת בקשתם לצירוף ראיות, ביקשו המערערים להגיש היתרי כניסה שניתנו להם החל מחודש אוקטובר 2002 ועד שנת 2005, בטענה כי ההליך המשפטי הראשון בו נקטו היה בשנת 2005 (סעיף 11 לבקשה). לשיטתם היתרים אלו מבססים את טענתם כי במשך כל השנים ניתנו להם היתרים ללא כל קשר להליכים המשפטיים שניהלו. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי לאחר שנדחתה בקשת המערערים 4-1 בעת"מ (י-ם) 27123-09-16 לקבלת צו ביניים שיותיר בידיהם את אשרות השהייה מסוג א/5, פנו שוב לבית המשפט וביקשו שיוענק להם היתר שהייה זמני בנמקם זאת בכך כי "עם דחיית הבקשה לצו ביניים ובהעדר צו נוסף", אין הם זכאים להיכנס לתחומי ישראל כפי שעשו עד כה (החלטה מיום 27.9.2016). על פניו, לו אכן היו בידיהם היתרים שלא התבססו על צווי הביניים בהליכים המשפטיים שנקטו, לא היה צורך לפנות בבקשה מסוג זה, כפי שנעשה. על כן, אין בהיתרים שהגשתם התבקשה כדי לבסס מסקנה לפיה במשך כל השנים ניתנו להם היתרים ללא כל קשר להליכים המשפטיים. משכך, ובהינתן כי היתרים אלו היו מצויים ברשות המערערים לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (עמוד 2 שורה 21 ואילך לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, מיום 4.2.2020), אין מקום לקבל את הבקשה להוספתם בערעור. וזאת, באשר על פי ההלכה ראיות חדשות יתקבלו במסגרת ערעור אזרחי רק אם "יוכיח המבקש, באותות ובמופתים, כי אל ראיה זו לא היה ביכולתו להגיע למרות שפעל בשקידה ראויה בכל הקשור למציאת מסמכים וראיות במסגרת ההליך קמא, וכי הראיה יכולה להפוך את הקערה על פיה", דרישות המצטברות זו לזו (עע"מ 5213/17 יזרעאלי נ' מועצה מקומית קרית טבעון, פסקה 4 (7.8.2019)). 19. כפי שצוין לעיל, בית המשפט קמא נדרש גם לטענת המערערים כי התגוררו בבית המשפחה מאז שנת 2000, ודחה אותה ביחס למערערים 8-2 והמערערות 11-10. גם בקביעה זו לא מצאתי כי יש עילה המצדיקה התערבותנו. המדובר בקביעה עובדתית, המתיישבת עם קביעות עובדתיות קודמות שנקבעו בעת"מ (י-ם) 27123-09-16 מיום 5.5.2017), ואשר הפכו לחלוטות עם דחיית הערעור (עע"מ 4460/17, מיום 29.10.2018). כך ביחס לגודל הבית, והאפשרות לשכן בו את כל בני המשפחה ותכולת הציוד שבו וכך גם ביחס לתיעוד מעברם של המערערים 2 ו-3 במחסומים בכניסה לישראל בבקרים וניסיונם, שלא צלח, להציג תמונה הפוכה. אמנם, נכון הדבר כי עניינה של העתירה הקודמת היה בשאלה האם הוכיחו המערערים 4-1 רצף מגורים בבית ברצף מאז שנת 1987, אולם הקביעות שנקבעו בגדר פסק הדין בעתירה הקודמת משליכות גם על טענותיהם העובדתיות של המערערים בערעור כאן, משהן מתייחסות לראיות ולטענות גם בנוגע לשנים 2011 ו-2012, כמו גם על מידת האמון שיש ליתן בטענות עובדתיות דומות ביחס לתקופה מאוחרת יותר. בהקשר זה נטען גם כי יש להבחין בין המערער 1 והמערער 4 לבין יתר המערערים. שכן, הקביעות שבפסק הדין לא נקבעו ביחס למערער 1 ולפי תוכנן אין הן מתייחסות למערער 4, שלא תועד עובר במחסומים מדי יום. על פניו יש ממש בטענה זו, בייחוד ככל שהיא מתייחסת למערער 1, שקביעותיו של פסק הדין לא התייחסו אליו. יחד עם זאת, בשים לב לכך שבקשותיהם של המערערים להסדרת מעמדם מכוח הסדרים שנקבעו ביחס לתושבי האזור המתגוררים בירושלים (לסקירת המסגרת הנורמטיבית ביחס להסדרים אלו ראו: עע"מ 4119/15 אלקנבר נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקאות 3-1 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (9.12.2018))- בתחילה לקבלת רישיון לישיבת קבע (הסדר 72') ובהמשך לקבלת היתרי שהייה זמניים (הסדר 87') נדחו ופסקי הדין בעניין זה הפכו חלוטים, אין בידם להצביע על עילה מכוחה ניתן לחייב את המשיבים ליתן להם היתרי כניסה לישראל ואין בעצם המגורים בבית מכוח היתרים שניתנו להם בהסתמך על הליכים משפטיים שניהלו כדי להקים עילה כזו. לפיכך, גם אם יש לקבל את הטענה כי הקביעות העובדתיות לגבי המגורים בבית אינן חלות על המערער 1 ואולי אף על המערער 4, אין בדבר כדי לסייע למערערים אלו. מטעם זה גם אין מקום לקבל את הבקשה לצירוף ראיות, ככל שהיא מתייחסת למסמכים שיש בהם להעיד, לטענתם, על מגורי המערערים בבית. כפי שצוין בתגובת המשיבים, מסמכים אלו היו בידי המערערים לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. גם אם סברו בטעות ובתום לב כי שאלת מגוריהם בבית מאז שנת 2000 אינה שנויה במחלוקת – דבר שלא נקבע בעתירות הקודמות ואינו מתיישב עם הקביעות שנקבעו בהן – הרי שאין מדובר בראיות שיכולות לשנות את תוצאת פסק הדין. 20. לאור האמור לעיל, ומשלא עלה בידי המערערים לבסס מקור לחיוב המשיבים במתן היתרי שהייה בישראל בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל את הערעור. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ובנסיבות העניין לא לחייב את המערערים בהוצאות. 21. יחד עם זאת, התמונה העולה מן הערעור ומכלל ההליכים הקודמים מעלה קושי של ממש. שכן, אין כל מחלוקת כי הבית שבו מדובר הוא בית משפחת המערער 1 מזה שנים, ולא בבית שהחזקה בו נרכשה מתוך מטרה להשיג מעמד בישראל. לכך מצטרפת העובדה כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בשאלת המגורים בבית כלל לא התייחסו למערער 1. בנסיבות ייחודיות אלה, ולנוכח גילו של המערער 1, בן 74, הזמן הרב שחלף מאז ננקטו ההליכים המשפטיים כאשר על פי האמור בעתירות הקודמות, בביקורת בשטח שנערכו במהלך השנים נמצא המערער 1 על פי רוב בבית, טוב יעשו המשיבים אם יפעלו לפנים משורת הדין ויבחנו אפשרות למתן מענה הומניטרי בעניינו של מערער זה. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשפ"א (‏24.2.2021). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20018410_Q18.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1