דורון קדם נ. טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ

38 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 184/20 וערעור שכנגד לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים והמשיבים שכנגד: 1. דורון קדם 2. אבי הרטמן 3. STARCOM S.A. נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: 1. טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ המשיבות הפורמליות: 2. סטארקום ג'י.פי.אס. סיסטמס בע"מ 3. STARCOM SYSTEM LTD 4. STARCOM PLC ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מהימים 29.6.2016 ו-19.9.2019 בת"א 31479-02-14 שניתן על ידי כב' השופטת רות רונן תאריך הישיבה: כ"ג באב התשפ"א (1.8.2021) בשם המערערים והמשיבים שכנגד ובשם המשיבות הפורמליות: עו"ד גבריאל דנון בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד רונן ציטבר; עו"ד זוהר הדר פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) בת"א 31479-02-14 מהימים 29.6.2016 ו-19.9.2019. ברקע פסק הדין, עומד מערך של הסכמים הקושרים בין המערערים לבין המשיבה, ואשר בעיקרם נועדו להסדיר הענקת שירותי גיוס הון על ידי האחרונה לחברות פרטיות שהיו בשליטת המערערים 1 ו-2. מוקד המחלוקת בין הצדדים עניינו באופציות רכישה שונות שניתנו למשיבה במסגרת ההסכמים הללו ביחס למניותיהן של החברות האמורות. פסק הדין, אשר ניתן בשני חלקים, קבע כי המערערים הפרו את התחייבויותיהם החוזיות כלפי המשיבה בעצם ריקון מתוכן של אופציות הרכישה שהוענקו לה; ובהתאם חייב אותם בתשלום פיצויים למשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה. רקע והשתלשלות העניינים טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ (המשיבה והמערערת שכנגד. להלן: טופ אלפא) היא חברה פרטית המאוגדת בישראל ועוסקת בתחום ההשקעות הפיננסיות, לרבות הענקת שירותי גיוס הון עבור חברות. מר דורון קדם ומר אבי הרטמן (המערערים 1 ו-2 והמשיבים 1 ו-2 בערעור שכנגד. להלן: בעלי השליטה) היו בעת הרלוונטית בעלי השליטה (במישרין או בעקיפין) והדירקטורים בקבוצת חברות פרטיות העוסקות בתחום פתרונות מעקב ובקרה מונחי טכנולוגית GPS: האחת – חברת סטארקום ג'י.פי.אס. סיסטמס בע"מ המאוגדת בישראל (להלן: סטארקום ישראל); השנייה – חברת Starcom SA המאוגדת בפנמה (להלן: סטארקום פנמה); והשלישית – חברת Starcom Systems Ltd. המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים (להלן: סטארקום איי הבתולה. ויחד יכונו שלוש החברות: החברות הפרטיות). במהלך שנת 2011 החלו הצדדים לנהל מגעים לצורך התקשרות למתן שירותי גיוס הון על ידי טופ אלפא לחברות הפרטיות. בסופו של דבר, הבשילו מגעים אלו לכדי חתימה על הסכם הלוואה בין טופ אלפא לבין החברות הפרטיות (באמצעות בעלי השליטה), אשר הובילה בתורה לחתימה על מספר הסכמים נוספים להסדרת מערך היחסים בין הצדדים. להלן יתואר בקצרה מערך ההסכמים האמור והשתלשלות האירועים שהובילה לחתימתם: (א) ההסכם הראשון, אשר החל את מערכת היחסים העסקית בין הצדדים, היה כאמור הסכם הלוואה שנחתם ביום 3.8.2011 בין טופ אלפא מצד אחד לבין החברות הפרטיות מצד שני (להלן: הסכם ההלוואה או ההסכם הראשון). במסגרת הסכם זה, שנחתם כשלב לקראת גיוס הון, נקבע, בין היתר, כי טופ אלפא תעמיד לטובת החברות הפרטיות הלוואה בסך של 200,000 דולר לתקופה של 10 חודשים. עוד הוסכם כי במקרה שיוחלט להנפיק את החברות הפרטיות בבורסה כלשהי במהלך תקופת ההלוואה, תשמש טופ אלפא כיועצת הנפקה או כמפיצה של ניירות הערך, ותהיה זכאית לתשלום עמלה מוסכמת בגין שירותיה, אשר לא תפחת מ-9% מתמורת ההנפקה. (ב) ההסכם השני נחתם כ-4 חודשים לאחר מכן, ביום 8.12.2011, בין טופ אלפא לבין סטארקום פנמה וסטארקום ישראל (שהוצגו כחברת אם וחברת בת, בהתאמה). הסכם זה עסק באפשרות של גיוס הון בדרך של מיזוג סטארקום פנמה עם שלד בורסאי של חברה הנסחרת בבורסת הנאסד"ק (NASDAQ) בניו-יורק, אותו תרכוש טופ אלפא (להלן: הסכם המיזוג או ההסכם השני). כן נקבע בהסכם כי לאחר המיזוג תפעל טופ אלפא לגיוס השקעה עבור החברה החדשה שתיווצר בעקבותיו, וזאת בתמורה להקצאת מניות בחברה החדשה ולתשלום עמלה. בנוסף, נקבע בהסכם המיזוג כי במקרה בו סטארקום פנמה לא תשלים את המיזוג, היא תשלם לטופ אלפא פיצוי מוסכם בסך של 200,000 דולר (להלן: הפיצוי המוסכם) ותקצה לה 3.1% מהון המניות המונפק שלה בדילול מלא. חרף ההתקשרות בהסכם השני, המיזוג בין סטארקום פנמה לבין השלד הבורסאי לא יצא לפועל, ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת בדבר הנסיבות שהובילו לכך. טופ אלפא מצדה טענה כי בהסתמך על הסכם המיזוג היא רכשה את השלד הבורסאי של חברה בשם Acro Inc. הרשומה במדינת נוואדה שבארצות הברית (להלן: אקרו), בתמורה ל-180,000 דולר; וכי סטארקום פנמה הפרה את התחייבותה להשלים את המיזוג באופן שמזכה את טופ אלפא בפיצוי המוסכם. מנגד, העלו בעלי השליטה והחברות הפרטיות טענות שונות ביחס לפעולות הגיוס שביצעה טופ אלפא, וטענו כי היא למעשה זו שהפרה את התחייבותה כלפיהם. על רקע מחלוקת זו, ביום 28.6.2012 התקשרו הצדדים בשני הסכמים נוספים, אשר נועדו ליישב את טענותיהם ההדדיות ולהסדיר את תנאי ההתקשרות העתידיים ביניהם. (ג) ההסכם השלישי – העומד במוקד ההתדיינות הנוכחית – נחתם בין החברות הפרטיות מצד אחד לבין טופ אלפא ואקרו מצד שני, ונועד להביא "לסילוק סופי ומוחלט של כל טענה ו/או תביעה של מי מהצדדים כלפי רעהו" (להלן: הסכם הסילוק או ההסכם השלישי). במסגרת הסכם זה, נכללו הוראות הנוגעות לתשלום יתרת ההלוואה שהעניקה טופ אלפא לחברות הפרטיות מכוח ההסכם הראשון (סעיף 1 להסכם הסילוק), וכן הוראות המזכות את טופ אלפא בתשלום עבור שירותי ייעוץ בסך של 80,000 דולר (סעיף 3 להסכם הסילוק). חשובה לענייננו הוראת סעיף 2 להסכם הסילוק, בגדרה התחייבה סטארקום פנמה להקצות לטופ אלפא אופציה לרכישת מניות בשיעור של 1% ממניותיה של הראשונה בדילול מלא, במחיר של 0.001 ש"ח למניה ובסכום כולל שלא יעלה על 100 ש"ח (להלן: האופציה הראשונה). מימוש האופציה הראשונה תוחם לתקופה של 5 שנים ממועד החתימה על הסכם הסילוק – קרי, עד ליום 28.7.2017. בנוסף, הובהר כי האופציה הראשונה לא תהיה ניתנת לדילול, אלא אם מדובר בדילול הנובע מהשקעות עתידיות שתבוצענה לפי שווי חברה העולה על 10 מיליון דולר (לפני ההשקעה). (ד) ההסכם הרביעי נחתם בין החברות הפרטיות לבין טופ אלפא, וכלל הוראות לעניין גובה העמלות להן תהיה טופ אלפא זכאית בעבור גיוס הון לחברות הפרטיות (להלן: הסכם העמלות המקורי או ההסכם הרביעי). בנוסף, במסגרת ההסכם הרביעי הוקצתה לטופ אלפא אופציה נוספת לרכישת מניותיה של סטארקום פנמה, וזאת עד לסכום השקעה כולל של 230,000 דולר, לפי שווי חברה (לאחר ההשקעה) של 7 מיליון דולר (להלן: האופציה השנייה). מימושה של אופציה זו הוגבל עד ליום 30.6.2013, תוך שנקבע כי במקרה שבמהלך תקופה זו אחת מן החברות האחרות – סטארקום ישראל או סטארקום איי הבתולה – תימכר או תונפק, טופ אלפא תוכל לבקש לממש את האופציה ביחס למניותיהן. בהמשך התקשרו הצדדים ביום 19.11.2012 בשני הסכמים נוספים להסדרת היחסים ביניהם. הנסיבות שהביאו לכריתת ההסכמים הללו לא הובררו עד תום, ואולם במסגרת הסיכומים שהוגשו בהליך קמא, הודו בעלי השליטה והחברות הפרטיות כי ההסכמים הבאים נחתמו על רקע כוונתם להנפיק את החברות הפרטיות בבורסה בלונדון באמצעות חברה אחרת אליה תועבר פעילותן (שלא בעזרת טופ אלפא); עוד ציינו כי הצורך בהסכמים אלו נולד עקב חששם כי האופציה הראשונה שהוענקה לטופ אלפא בהסכם הסילוק תרתיע משקיעים פוטנציאליים ותסכל את ההנפקה. להלן עיקרי ההסכמים בהם מדובר: (ה) ההסכם החמישי נחתם בין החברות הפרטיות לבין טופ אלפא, ונקבע כי הוא יחול באופן רטרואקטיבי החל ממועד כריתתו של ההסכם הרביעי – היינו, מיום 28.6.2012 (להלן: הסכם העמלות החדש או ההסכם החמישי). הסכם זה כלל הוראות לעניין העמלות להן תהיה זכאית טופ אלפא בעבור גיוס הון לחברות הפרטיות, הדומות בעיקרן לאלו שנקבעו בהסכם הרביעי. עם זאת, במסגרת ההסכם החמישי לא נכללה אופציה דומה לזו שניתנה לטופ אלפא בהסכם הרביעי (קרי, האופציה השנייה). בנוסף, נקבע בהסכם החמישי כי "הסכם זה מבטל כל הסכמה מוקדמת שהושגה בין הצדדים בקשר עם הנושאים והעניינים הנדונים בו והוא ממצה בתוכו את כל הזכויות והחובות של הצדדים לגבי הנושאים והעניינים הנדונים בו, והוא מחליף ומבטל כל חוזה, מצג, משא ומתן, נוהג, זיכרון דברים, הצעות, סיכומי דיון, מכתבי כוונה ו/או התחייבות וכל מסמך אחר, ששררו או הוחלפו... בנושאים ובעניינים האמורים בין הצדדים, קודם חתימתו של הסכם זה" (סעיף 3.3. להסכם החמישי). (ו) ההסכם השישי והאחרון – אשר ניצב אף הוא, יחד עם הסכם הסילוק, במוקד הערעורים שלפנינו – נחתם בין בעלי השליטה לבין טופ אלפא (להלן: ההסכם עם בעלי השליטה או ההסכם השישי), ובמסגרתו התחייבו הראשונים (באופן אישי) להקצות לאחרונה שתי אופציות: (1) האחת – אופציה הדומה במהותה לאופציה השנייה, ולפיה טופ אלפא תהיה זכאית לרכוש מבעלי השליטה מניות של מי מהחברות הפרטיות, לפי בחירתה, בסכום השקעה כולל של עד 230,000 דולר, לפי שווי חברה של 7 מיליון דולר (סעיף 2.2-2.1 להסכם השישי. להלן: האופציה השלישית). כן נקבע כי האופציה השלישית ניתנת למימוש באמצעות משלוח הודעה לבעלי השליטה או למי מהם, בה תפורטנה כמות המניות אותן מבקשת טופ אלפא לרכוש ושם החברה ממנה יירכשו המניות, וזאת עד ליום 30.6.2021 (סעיף 2.3 להסכם השישי). לבסוף, נקבע כי בתוך 21 יום ממועד שליחת הודעת מימוש כאמור, יעבירו בעלי השליטה את המניות הנרכשות לטופ אלפא כנגד תשלום התמורה על ידה. (2) השנייה – אופציית מכירה (Put) לפיה טופ אלפא תהיה רשאית לחייב את בעלי השליטה לרכוש ממנה את האופציה הראשונה (אשר ניתנה לה כזכור בהסכם הסילוק) בתמורה ל-70,000 דולר (סעיף 3.1 להסכם השישי. להלן: האופציה הרביעית). ביחס לאופציה זו, נקבע כי מימושה ייעשה באמצעות הודעה בכתב לבעלי השליטה או למי מהם, וזאת עד ליום 28.6.2017 (סעיף 3.2 להסכם השישי). לצד הקצאת האופציות האמורות לטופ אלפא, ובדומה להסכם החמישי, כלל ההסכם השישי הוראה לפיה "הסכם זה מבטל כל הסכמה מוקדמת שהושגה בין הצדדים בקשר עם העניינים הנדונים בו והוא ממצה בתוכו את כל הזכויות והחובות של הצדדים לגבי הנושאים והעניינים הנדונים בו...". עם זאת, הובהר כי "למען הסר כל ספק, אין בהוראות הסכם זה בכדי לגרוע במי מהוראות הסכם הסילוק על כל סעיפיו (לרבות הוראת סעיף 2 להסכם הסילוק)" (סעיף 4.3 להסכם השישי). הנה כי כן, במסגרת ההסכמות בין הצדדים, הוענקו לטופ אלפא 4 אופציות ביחס למניותיהן של החברות הפרטיות (להלן: האופציות) – אופציות אלו מהוות את לב המחלוקת בין הצדדים. משכך, ולמען הנוחות, תפורטנה האופציות האמורות בטבלה: האופציה טיב האופציה הנושא בהתחייבות להקנותה מועד אחרון למימושה ההסכם בו ניתנה הראשונה רכישת 1% ממניות סטארקום פנמה בדילול מלא, במחיר של 0.001 ש"ח למניה ועד לסכום כולל של 100 ₪ סטארקום פנמה 28.6.2017 הסכם הסילוק השנייה רכישת מניות סטארקום פנמה, או סטארקום ישראל או סטארקום איי הבתולה (אם יימכרו או יונפקו), בסכום כולל של עד 230,000 דולר לפי שווי של 7 מיליון דולר החברות הפרטיות 30.6.2013 הסכם העמלות המקורי השלישית רכישת מניות סטארקום ישראל או סטארקום פנמה או סטארקום איי הבתולה מבעלי השליטה בסכום כולל של עד 230,000 דולר לפי שווי של 7 מיליון דולר בעלי השליטה 30.6.2013 ההסכם עם בעלי השליטה הרביעית מכירת האופציה הראשונה לבעלי השליטה בתמורה ל-70,000 דולר בעלי השליטה 28.6.2017 ההסכם עם בעלי השליטה משעמדנו על מערך ההסכמים בין הצדדים, ועל האופציות שהוקנו במסגרתן לטופ אלפא, נעבור לתיאור האירועים שהובילו להגשת הערעורים שלפנינו. בחלוף כ-3 חודשים ממועד כריתת ההסכמים החמישי והשישי, ביום 27.2.2013, הנפיקו בעלי השליטה חברה זרה בשם Starcom PLC בבורסת AIM שבלונדון (להלן: החברה הציבורית ו-ההנפקה בלונדון, בהתאמה). בתשקיף ההנפקה של החברה הציבורית (להלן: התשקיף), הובהר כי זו נוסדה בשנת 2012 על מנת לרכוש את העסקים, הנכסים וההתחייבויות של סטארקום פנמה ואת המניות של סטארקום ישראל, המהווים יחד את הפעילות העסקית של קבוצת החברות (סעיף 4 לתשקיף). כן צוין בתשקיף כי פעילותה של החברה הציבורית מהווה המשך לפעילותה של סטארקום פנמה, וכי ביום 19.2.2013 הסכימה סארקום ישראל להעביר את כל הפעילות, הנכסים וההתחייבויות שלה לחברה הציבורית עבור תמורה סמלית ("nominal consideration") (הערה 2A לתשקיף). בעקבות זאת, ביום 18.3.2013 פנתה טופ אלפא בהודעת דוא"ל לבעלי השליטה בבקשה לממש את האופציה הראשונה. בהמשך, ביום 23.6.2013 פנתה טופ אלפא פעם נוספת לבעלי השליטה, הפעם באמצעות מכתב מבא-כוחה, בדרישה לממש את האופציות שהוקנו לה ביחס למניותיה של החברה הציבורית, ובאופן ספציפי את האופציות הראשונה והשלישית (להלן: דרישת המימוש). בתוך כך, צוין כי בעלי השליטה מתכחשים למצגים ולהתחייבויות אשר ניתנו על ידם, ו"מבקשים להתחכם עם [טופ אלפא] ולהציע לה כי תקבל את המניות שהיא זכאית להן דווקא ב[סטארקום פנמה], שהינה כיום חברת בת פרטית של [החברה הציבורית]" (סעיף 8 לדרישת המימוש). כן צוין כי הצעה זו מהווה "הפרה יסודית של ההסכמים שנחתמו בין טופ אלפא לקבוצת סטארקום", וכי יש בה משום "חוסר תום לב משווע וזועק לשמיים" (סעיף 9 לדרישת המימוש). משלא נענתה דרישתה, ביום 9.7.2013 שבה טופ אלפא ופנתה לבעלי השליטה, באמצעות בא-כוחה, בדרישה לממש את האופציות שהוקנו לה. ביום 29.7.2013 השיבו בעלי השליטה באמצעות בא-כוחם כי הם דוחים את דרישת המימוש על הטענות שהועלו במסגרתה, ושבים על הצעתם למימוש האופציה הראשונה ביחס למניות סטארקום פנמה (להלן: הודעת הסירוב). על רקע האמור, ביום 16.2.2014 הגישה טופ אלפא תביעה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד בעלי השליטה, החברות הפרטיות והחברה הציבורית (להלן, יכונו יחד: הנתבעים). במסגרת תביעתה, טענה טופ אלפא כי בעלי השליטה והחברות הפרטיות הפרו את המצגים וההתחייבויות שנתנו לה. זאת, בכך שבחרו להנפיק את מניותיה של החברה הציבורית בבורסה בלונדון, שלא באמצעות טופ אלפא, תוך העברת כל פעילותן ונכסיהן של החברות הפרטיות לחברה הציבורית. בכך, לטענת טופ אלפא, הביאו הנתבעים לריקונן של החברות הפרטיות מכל תוכן כלכלי, וכפועל יוצא הפכו את האופציות שהוקנו לה ביחס למניותיהן לכלי ריק וחסר כל ערך. אשר על כן, עתרה טופ אלפא לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל היעדר אפשרות אמיתית לממש את האופציות בסך של כ-4.4 מיליון ש"ח – סכום המהווה לשיטתה את התמורה המשוערת אשר לה הייתה זוכה בגין מימוש האופציות שהוקנו לה (הראשונה, השנייה והשלישית) ביחס למניות החברה הציבורית. בתוך כך, הוערכה האופציה הראשונה בכ-650,000 ש"ח, והאופציות השנייה והשלישית הוערכו בכ-1.88 מיליון ש"ח כל אחת – זאת, בהתאם לשווי מניותיה של החברה הציבורית. לחלופין, ביקשה טופ אלפא כי חלף פיצוי בגין האופציה הראשונה, יינתן לה פיצוי בגין האופציה הרביעית בסך של 70,000 דולר (הוא הסכום בו התחייבו בעלי השליטה לרכוש את האופציה הראשונה), השווה לכ-240,000 ש"ח (לפי השער היציג ביום הגשת התביעה). זאת, לצד פיצוי בסך של כ-3.76 מיליון ש"ח בעבור האופציות השנייה והשלישית. ביום 11.3.2015, לאחר שהוגשו כתב הגנה מטעם הנתבעים ותצהיר עדות ראשית מטעם טופ אלפא, ביקשו הנתבעים לפצל את הדיון, כך שבשלב הראשון יישמעו ויידונו טענות וראיות הצדדים לגבי משמעותו והשלכותיו של ההסכם עם בעלי השליטה. זאת, משלטענתם מדובר בהסכם פשרה סופי המסיים את כל הטענות והתביעות בין הצדדים, ואשר הכרעה לגביו עשויה לייתר את הצורך לדון בטענות הנוגעות ליתר ההסכמים. ביום 16.4.2015 התקיים דיון לפני בית משפט קמא במסגרתו נידונה הבקשה, והוחלט כי "מן הראוי להורות לנתבעים להגיש תצהיר עדות ראשית בשלב הראשון של הדיון שיתייחס רק להסכם שהם מכנים הסכם הפשרה הסופי (ההסכם עם בעלי השליטה – ע.ג.) ולתוקפו של הסכם זה" (להלן: ההחלטה מיום 16.4.2015). בהתאם, התמקדו הצדדים בשלב הראשון בסוגיות אלו. פסק הדין החלקי של בית משפט קמא ביום 29.6.2016 נתן בית משפט קמא פסק דין חלקי (להלן: פסק הדין החלקי), במסגרתו דן במספר שאלות עיקריות: תחילה, בחן בית המשפט האם ההסכם עם בעלי השליטה ביטל את האופציות שניתנו לטופ אלפא בהסכמים המוקדמים (קרי, האופציות הראשונה והשנייה). בתוך כך, ציין בית המשפט כי המחלוקת הקיימת בין הצדדים לעניין זה היא מחלוקת פרשנית, אשר כדי להשיב עליה יש לבחון הן את לשון ההסכמים והן את נסיבות ההתקשרות בהם. אשר לאופציה הראשונה, מצא בית המשפט כי ההסכם עם בעלי השליטה לא הביא לביטולה, והיא עומדת בתוקפה. זאת, משני טעמים עיקריים: ראשית, עמד בית המשפט על כך שבמסגרת ההסכם עם בעלי השליטה הוענקה לטופ אלפא האופציה הרביעית, לפיה היא רשאית לחייב את בעלי השליטה לרכוש ממנה את האופציה הראשונה. על כן, ברי כי אין כל היגיון בפרשנות לפיה הסכם זה ביטל את האופציה הראשונה, ובד בבד העניק לטופ אלפא אפשרות למכור אותה לבעלי השליטה. שנית, נפסק כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה, הקובעת כי "למען הסר ספק, אין בהוראות הסכם זה בכדי לגרוע במי מהוראות הסכם הסילוק על כל סעיפיו (לרבות הוראות סעיף 2 להסכם הסילוק)" (במסגרתו הוקצתה כזכור האופציה הראשונה. ההדגשה הוספה – ע.ג.). לעומת זאת, ביחס לאופציה השנייה מצא בית משפט קמא כי ההסכם עם בעלי השליטה אכן הביא לביטולה, כאשר במקומה הוקצתה לטופ אלפא האופציה השלישית, הזהה לה במהותה (למעט העובדה שניתנה על ידי בעלי השליטה). בית המשפט נימק קביעה זו, בין היתר, בכך שהרקע לחתימה על ההסכם עם בעלי השליטה היה להסב את ההתחייבויות של החברות הפרטיות כך שיחולו על בעלי השליטה באופן אישי (באופן שלא יחייב אותם, לשיטתם, בגילוי האופציות שניתנו לטופ אלפא למשקיעים עתידיים). בנוסף, בית המשפט סבר כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה, אשר ביטל את ההסכמות הקודמות בין הצדדים בקשר עם העניינים הנדונים בו, ולא החריג את הסכם העמלות המקורי (שבמסגרתו ניתנה האופציה השנייה), כפי שהחריג את הסכם הסילוק. לצד דברים אלו, דן בית משפט קמא בשלוש טענות עיקריות שהעלתה טופ אלפא, והגיע למסקנה כי יש לדחותן. ראשית, נידונה הטענה כי מאחר שהחברות הפרטיות לא היו צד להסכם עם בעלי השליטה, לא ניתן לראותו ככזה שמשנה או מבטל את ההסכמים שנחתמו מול החברות הפרטיות. ביחס לטענה זו, בית המשפט חזר וציין כי בהתאם לראיות שהוצגו בפניו, הסיבה לכך שההסכם השישי נחתם מול בעלי השליטה היא חששם של האחרונים כי אם מתן האופציות לטופ אלפא ייוודע למשקיעים פוטנציאליים, הדבר עלול להרתיעם מלהשקיע. משכך, סבר בית המשפט כי אין בעובדה זו כדי ללמד שכוונת הצדדים הייתה שלא לשנות את החובות והזכויות של החברות הפרטיות. ממילא, הוסיף בית המשפט, אין משקל רב לשאלה מיהו הצד הפורמלי שחתם על ההסכם, שכן בעלי השליטה שולטים בחברות הפרטיות. שנית, דן בית המשפט בטענת טופ אלפא לפיה נוסחו של סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה, ובפרט השימוש במילים "למען הסר כל ספק" בסיפא, מלמד כי הסכם זה לא נועד לבטל את ההסכמים הקודמים שנחתמו בין טופ אלפא לחברות הפרטיות. לשיטתה, אם זה היה המצב, הסיפא לסעיף הייתה נפתחת במילים "על אף האמור לעיל". בית המשפט דחה טענה זו בקבעו כי אין לייחס משמעות רבה לדקויות נוסח מעין אלו, וזאת בפרט על רקע לשון ההסכמים ונסיבות כריתתם. שלישית, נידונה טענת טופ אלפא לפיה פרשנות הקובעת כי סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה חל גם ביחס להסכמים שנחתמו בין טופ אלפא לבין החברות הפרטיות איננה הגיונית, שכן משמעה כי ההסכם עם בעלי השליטה ביטל גם את הסכם העמלות החדש, שנחתם באותו יום. בית משפט קמא לא מצא ממש גם בטענה זו. זאת, הואיל וסעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה, על פי לשונו, מבטל "כל הסכמה מוקדמת" בין הצדדים, ואילו הסכם העמלות החדש נחתם במקביל להסכם עם בעלי השליטה ולכן אינו יכול להיחשב ל"הסכמה מוקדמת". לכך הוסיף בית המשפט כי סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה מבטל הסכמות קודמות רק ביחס לעניינים שנדונו בו, ואילו הסכם העמלות החדש עוסק בעניינים אחרים. משם, עבר בית משפט קמא לדון בשאלה האם התקיימו התנאים למימוש האופציות שנותרו בתוקפן (קרי, הראשונה, השלישית והרביעית). ביחס לאופציות הראשונה והרביעית, קבע בית המשפט כי התנאים למימושן התקיימו. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים כי אופציות אלו היו ניתנות למימוש רק בתנאי שההנפקה בלונדון לא תצא לפועל, ושטופ אלפא תגייס משקיע פרטי לחברות הפרטיות. זאת, בקובעו כי לשון ההסכמים אינה מתנה את מימוש האופציות בכישלון ההנפקה בלונדון או בגיוס הון לחברות הפרטיות. כך גם, בית המשפט לא מצא ממש בטענת הנתבעים כי האפשרות למימוש האופציה הרביעית הותנתה במימוש האופציה הראשונה, שכן לשון ההסכם עם בעלי השליטה אינה קובעת כל התניה כאמור. מכל מקום, בית המשפט ציין כי ההכרעה בטענה זו מתייתרת, וזאת בהתחשב בכך שמימוש האופציה הרביעית נתבקש על ידי טופ אלפא כסעד חלופי בלבד למימוש האופציה הראשונה, ובשים לב לקביעה כי התנאים למימוש האופציה הראשונה התקיימו. בדומה, מצא בית משפט קמא כי התקיימו התנאים למימוש האופציה השלישית, וזאת מששלחה טופ אלפא לבעלי השליטה את דרישת המימוש ביום 23.6.2013. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים לפיה לא ניתן לראות בדרישת המימוש שנשלחה כהודעת מימוש כדין, משלא הועברה תמורה בגין המניות. זאת, בציינו כי משעה שהנתבעים התכחשו לזכותה של טופ אלפא לממש את האופציה השלישית, וכל עוד סוגיה זו נותרה שנויה במחלוקת, לא היה על טופ אלפא חובה להעביר את התמורה בגין המניות. לבסוף – משהגיע בית משפט קמא למסקנה כי האופציות הראשונה, השלישית והרביעית עומדות בתוקפן, וכי התקיימו התנאים למימוש האופציות הראשונה והשלישית – הוא דן בשאלה האם טופ אלפא זכאית לפיצוי בגין האופציות הללו כשהן מחושבות בהתאם לשווי מניותיה של החברה הציבורית. בהקשר זה, מצא בית המשפט ראשית כי טופ אלפא הוכיחה כי פעילותן ונכסיהן של החברות הפרטיות הועברו לחברה הציבורית ללא תמורה של ממש, וכי העברה זו הביאה לריקונן מתוכן של האופציות שניתנו לטופ אלפא ביחס למניות החברות הפרטיות. בית המשפט סבר כי עצם ריקונן של האופציות שהוענקו לטופ אלפא מכל תוכן כלכלי עולה לכדי הפרה של ההסכמים אשר מכוחם הוענקו האופציות. בית המשפט הוסיף וקבע כי אומנם לטופ אלפא לא הוענקה בלעדיות בגיוס ההון לחברות הפרטיות, כך שאלו היו רשאיות לגייס הון גם שלא באמצעותה, לרבות באמצעות הנפקה; ואולם בכך אין כדי לומר כי משלא לקחה חלק בגיוס ההון, אין טופ אלפא זכאית לממש את האופציות שהוקנו לה. בית המשפט תמך מסקנתו זו בכך שהוראות ההסכמים בין הצדדים לא התנו את זכותה של טופ אלפא למימוש האופציות בכך שתגייס הון לחברות הפרטיות. זאת, בשונה מזכותה לתשלום עמלות למשל, אשר הותנתה בפירוש בגיוס השקעה בפועל (סעיף 2.1 להסכם העמלות החדש). זאת ועוד, נקבע כי הנתבעים לא הוכיחו שטופ אלפא ידעה שבכוונתם להעביר את כל נכסיהן ופעילותן של החברות הפרטיות לחברה חדשה שתונפק בלונדון, שלא באמצעותה; וכי אף אם הייתה יודעת על כך, הרי שלא היה די בכך כדי לבסס את הטענה כי היא ויתרה על האופציות שהוקצו לה בחברות הפרטיות. נוכח האמור, משמצא כי בעלי השליטה והחברות הפרטיות הפרו את התחייבויותיהם להעניק לטופ אלפא את האופציות שהוקנו לה בעצם ריקונן של החברות הפרטיות מתוכן, קבע בית משפט קמא כי טופ אלפא זכאית לפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם לה בשל הפרה זו (כאשר מלאכת קביעת שיעורו של נזק זה נשמרה לשלב הבא של הדיון). בשלהי החלטתו, ציין בית משפט קמא כי מאחר שהחברה הציבורית לא הייתה צד להסכמים בין הצדדים, הרי שלא נוצרה יריבות חוזית ישירה בינה לבין טופ אלפא; ובהתאם לא ניתן לחייבה בנזקים שנגרמו לטופ אלפא בשל הפרת ההסכמים. כן צוין כי טופ אלפא לא ביססה קיומה של עילת אחרת אשר בכוחה להצדיק את חיובה של החברה הציבורית בנזקים האמורים, כדוגמת הרמת מסך באשכול החברות. על כן, קבע בית המשפט כי יש לדחות את התביעה נגד החברה הציבורית. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 22.9.2016 הגישו בעלי השליטה והחברות הפרטיות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק הדין החלקי. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של השופט (כתוארו אז) ניל הנדל, תוך שנקבע כי יש להמתין לקבלת פסק דין סופי (רע"א 7389/16). פסק הדין המשלים של בית משפט קמא בשלב השני של ההליך בבית משפט קמא, נשמעו ונידונו טענות וראיות הצדדים לעניין שיעור הנזק וגובה הפיצוי לו זכאית טופ אלפא. בכלל זה, הגישו הצדדים חוות דעת מומחה המעריכות את שוויין של האופציות: מטעם טופ אלפא הוגשו שתי חוות דעת של רו"ח כפיר קלדרון (להלן: חוו"ד קלדרון) ומטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של רו"ח ירון הר-צבי (להלן: חוו"ד הר-צבי). כן הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת מומחה לעניין הדין האנגלי, של עו"ד דיוויד כהן (להלן: חוו"ד הדין האנגלי). ביום 19.9.2019 נתן בית משפט קמא את פסק דינו המשלים, שהתמקד כאמור בשאלת הנזק שנגרם לטופ אלפא בשל הפרת ההתחייבויות כלפיה, ובפרט בשל שלילת אפשרותה לממש את האופציות הראשונה והשלישית. ראשית, בחן בית משפט קמא מהו המועד הקובע לצורך חישוב שוויין של האופציות. לעניין זה, ציין בית המשפט כי אין הכרח שתהיה חפיפה בין מועד הפרת ההתחייבות (הוא מועד ההנפקה בלונדון ביום 27.2.2013) לבין מועד התגבשות הנזק – אשר הוא המועד הרלוונטי לצורך חישוב הנזק. בהקשר הנוכחי, הואיל והרווח אותו יכלה טופ אלפא להפיק מן האופציות תלוי בבחירתה מתי לממשן, סבר בית המשפט כי המועד הרלוונטי לחישוב הנזק הוא מועד המימוש המשוער של האופציות. באשר לאופציה הראשונה, ציין בית המשפט כי ביום 18.3.2013 דרשה טופ אלפא לראשונה את מימושה, וכי ביום 29.7.2013 דרישתה סורבה על ידי בעלי השליטה. משכך, קבע בית המשפט כי המועד הרלוונטי לחישוב שווי האופציה הראשונה הוא מועד משלוח הודעת הסירוב – קרי, ביום 29.7.2013. בשונה, ביחס לאופציה השלישית נקבע כי המועד הרלוונטי לחישוב שוויה הוא לכאורה ביום 12.7.2013 (שהוא יום המסחר האחרון בתקופה של 21 יום משליחת הודעת המימוש, כפי שקובע סעיף 2.5 להסכם עם בעלי השליטה). עם זאת, מאחר שעל האופציה השלישית חל מנגנון חסימה המחייב הפחתה בערכו (כפי שיבואר להלן), נקבע כי המועד הקובע לחישוב שוויה של אופציה זו הוא מועד ההנפקה בלונדון (היינו, 27.2.2013). שנית, דן בית משפט קמא בשאלה כיצד יש להעריך את שוויין של האופציות האמורות, והגיע למסקנה כי יש לעשות כן בהתבסס על מניותיה של החברה הציבורית. הטעם העיקרי לכך הוא ששווי מניותיה של החברה הציבורית – אשר מבחינה מהותית מורכבת מנכסיהן ופעילותן של החברות הפרטיות – הוא האינדיקציה הטובה ביותר לשווי המניות שנשללו מטופ אלפא, ועל כן גם לנזק שנגרם לה עקב ההפרה. בית המשפט הדגיש לעניין זה כי ההתבססות על שוויין של מניות החברה הציבורית לצורך חישוב הנזק, אין פירושה שלטופ אלפא הייתה זכות להמיר את האופציות שניתנו לה כך שיחולו על מניות החברה הציבורית; אלא היא נובעת מכך שבנסיבות שנוצרו, יכולות מניות אלו לשמש כאינדיקציה הקרובה ביותר לפיצוי המגיע לטופ אלפא בגין הפרת ההתחייבויות כלפיה. עוד הוסיף בית המשפט בהקשר זה, כי מאחר שהתנהלות הנתבעים הביאה לכך שלא ניתן עוד לקיים את החיוב החוזי ביחס לחברות הפרטיות, יש להחיל את הוראת סעיף 52 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שעניינה בתחליף קיום. בהתאם, וכדי להעמיד את טופ אלפא בקירוב במצב בו הייתה אילו ההתחייבויות החוזיות כלפיה היו מקוימות, יש להעריך את גובה הנזק שנגרם לה לפי שווי מניות החברה הציבורית. לאחר דברים אלו, בחן בית המשפט האם יש מקום להפחית משווי מניותיה של החברה הציבורית סכום המשקף את הסחירות הנמוכה אשר מאפיינת את בורסת AIM שבה הונפקו. בית המשפט השיב על שאלה זו בשלילה, בציינו כי מחיר מניה בשוק יעיל אמור להביא בחשבון גם את מידת הסחירות הקיימת בבורסה. זאת ועוד, בית משפט קמא נתן דעתו למנגנון החסימה שהוחל על בעלי השליטה במסגרת ההנפקה בלונדון, המחייב אותם שלא להעביר את מניותיהם בחברה הציבורית לתקופה בת 12 חודשים ממועד ההנפקה, ולא למכור אותן שלא בהסכמת החברה הציבורית והרגולטור הרלוונטי לתקופה נוספת של 12 חודשים (להלן: מנגנון החסימה). בית המשפט בחן האם יש במנגנון החסימה כדי להצדיק הפחתה בשווי של מניות החברה הציבורית אשר על פיו יחושב הפיצוי לטופ אלפא, וזאת בעיקר על רקע העובדה שבתום התקופה שנקבעה במנגנון החסימה, ירד שווי המניות. בתוך כך, נקבע כי ביחס לאופציה הראשונה, שכזכור הוקנתה לטופ אלפא על ידי החברות הפרטיות ולא על ידי בעלי השליטה, אין לערוך הפחתת שווי בהתבסס על קיומו של מנגנון החסימה. זאת, משנמצא כי מנגנון החסימה חל רק ביחס למניותיהם של הדירקטורים והמייסדים (ובתוכם בעלי השליטה) של החברה הציבורית; ומשהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי מנגנון זה היה חל ביחס למניות שטופ אלפא הייתה זכאית לקבל או היה מונע ממנה למכור את המניות שהוקצו לה באופן מיידי. לעומת זאת, ביחס לאופציה השלישית, אשר כזכור ניתנה על ידי בעלי השליטה עצמם, מצא בית המשפט כי יש מקום לבצע הפחתה כאמור. זאת, שכן מנגנון החסימה החל כאמור ביחס למניותיהם יוצר מגבלת אי-סחירות למשך תקופה של שנתיים, שיש בה כדי להשפיע על שווי המניות. בית המשפט הבהיר בהקשר זה כי בנסיבות העניין, אין רלוונטיות לשאלה האם בפועל ניתן היה להעביר לטופ אלפא את מניות בעלי השליטה בחברה הציבורית, שכן ההתייחסות למניות החברה הציבורית נעשית אך לצורך קבלת אינדיקציה לגובה הנזק שנגרם לטופ אלפא. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי לצורך הערכת שווי המניות לאחר הפחתה כאמור יש להסתמך על שיטות חישוב מקובלות של חסימות, כפי שהוצגו בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים. בהתאם, הואיל ובחוו"ד הר-צבי הועמדה ההפחתה על 45-40% ממחיר המניה ביום ההנפקה, ובחוו"ד קלדרון – על 42.9% ממחיר המניה ביום ההנפקה, קבע בית המשפט כי ניתן לאמץ את ההערכה שניתנה בחוו"ד קלדרון, המתיישבת עם הטווח שנקבע בחוו"ד הר-צבי. בתוך כך, דחה בית המשפט את הצעת הנתבעים לפיה יש להעריך את שווי המניות לאחר ההפחתה בהתבסס על מחיר המניה בשוק ביום פקיעתו של מנגנון החסימה, בציינו כי טופ אלפא הייתה זכאית לקבל את שווי האופציות שניתנו לה כבר ביום בו דרשה לממשן וסורבה, מבלי שתצטרך להמתין לסיום התקופה שנקבעה במנגנון החסימה. על סמך קביעות אלו, פנה בית המשפט לאמוד את שווי הנזק שנגרם לטופ אלפא – לאמור, את שווי האופציות הראשונה והשלישית. לצורך כך, בחן בית המשפט את חוות הדעת שהגישו הצדדים, והגיע למסקנה כי יש לחשב את שווי האופציות לפי ההפרש בין שווי המניה של החברה הציבורית ביום המימוש לבין מחיר המימוש שהיה על טופ אלפא לשלם בהתאם להסכמים בין הצדדים (שיטה לה הסכימו המומחים מטעם שני הצדדים): (א) ביחס לאופציה הראשונה, צוין כי בהתאם לחוות דעת המומחים משני הצדדים, מספר המניות לו הייתה זכאית טופ אלפא עומד על 563,500 מניות; וכי מחיר נעילת המניה של החברה הציבורית ביום 29.7.2013 (הוא מועד שליחת הודעת הסירוב) עמד על 1.38 ש"ח. בהתאם, נמצא כי שווי המניות באופציה הראשונה עומד על 777,630 ש"ח (1.38*563,500). כן צוין כי בהתאם להוראת סעיף 2 להסכם הסילוק, מחיר המימוש המרבי אותו היה על טופ אלפא לשלם בגין האופציה הראשונה הוא 100 ש"ח. אשר על כן, הוערך הפיצוי בגין האופציה הראשונה בסך של 777,530 ש"ח (777,630-100). (ב) ביחס לאופציה השלישית, צוין כי בהתאם לחוות דעת המומחים משני הצדדים, מספר המניות לו הייתה זכאית טופ אלפא עומד על 2,336,143 מניות. במאמר מוסגר, יוער כי מספר זה חושב בהתאם לחלק היחסי מהון המניות שהוקצה לטופ אלפא במסגרת האופציה השלישית, השווה ליחס בין מחיר המימוש לבין שווי החברה שנקבעו במסגרתה – קרי, מחיר מימוש בסך של 230,000 דולר לחלק לשווי חברה של 7,000,000 דולר, ובסך הכול כ-3.28% מהון המניות. גזירת אחוז זה מסך המניות של החברה הציבורית לאחר ההנפקה בלונדון (השווה ל-71,100,000) מביא לתוצאה של 2,336,143 מניות. כן צוין כי המחיר לפיו הונפקו מניות החברה הציבורית עמד על 1.13 ש"ח. ממחיר זה יש לבצע הפחתה של 42.9% בשל מגבלת אי-הסחירות, כך שלאחר ההפחתה עומד מחיר המניה על 0.64523 ש"ח. בהתאם, נמצא כי שווי המניות באופציה השלישית עומד על 1,507,349.54 ש"ח (0.64523*2,336,143). לצד זאת, צוין כי בהתאם להוראת סעיף 2 להסכם עם בעלי השליטה, מחיר מימוש האופציה השלישית הוא 230,000 דולר, שהם 829,610 ש"ח (לפי שער החליפין ביום המימוש). אשר על כן, הוערך הפיצוי בגין האופציה השלישית בסך של 677,739.54 ש"ח (1,507,349.54-829,610). לאורם של דברים אלו, חייב בית המשפט את סטארקום פנמה בתשלום של 777,530 ש"ח לטופ אלפא בגין האופציה הראשונה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 29.7.2013; וכן חייב את בעלי השליטה בתשלום של 675,800.54 ש"ח (סיבת הפער הקטן מהסכום שצוין בפסקה 16 לעיל איננה ברורה. השוו בין פסקאות 57 ו-60 בפסק הדין המשלים) לטופ אלפא בגין האופציה השלישית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27.2.2013. מכאן הערעורים שלפנינו. להשלמת התמונה, יוער כי ביום 24.10.2019, בטרם הגשת הערעורים, הגישה טופ אלפא לבית משפט קמא בקשה להבהרת פסק הדין המשלים. במסגרת הבקשה, נטען כי לנוכח קביעת בית המשפט כי סטארקום פנמה רוּקְּנָה מנכסיה, הרי שהיה מקום לקבוע כי כלל הנתבעים יחויבו, ביחד ולחוד, בפיצוי שנפסק בגין האופציה הראשונה (סך של 777,530 ש"ח). עוד באותו יום דחה בית משפט קמא את הבקשה, בנמקו כי מעת שניתן פסק דין סופי, ובהתבסס על עיקרון "גמר מלאכה" – אין הוא מוסמך להוסיף או לשנות את מה שנקבע על ידו. הערעור הערעור שלפנינו הוגש מטעם בעלי השליטה וסטארקום פנמה (להלן יכונו יחד: המערערים), הן ביחס לפסק הדין החלקי הן ביחס לפסק הדין המשלים. לעניין פסק הדין החלקי, מעלים המערערים מספר טענות עיקריות: ראשית, נטען כי בית משפט קמא התעלם מכך שטופ אלפא תבעה במפורש לקבל את מניות החברה הציבורית. בהתחשב בכך, ולנוכח קביעת בית משפט קמא כי לא הייתה לטופ אלפא זכות להמיר את האופציות למניות החברה הציבורית, והחלטתו לדחות את התביעה נגד החברה הציבורית – סבורים המערערים כי היה מקום לדחות את תביעת טופ אלפא. שנית, המערערים מלינים על קביעת בית המשפט כי התקיימו התנאים למימושן של האופציות הראשונה והשלישית. כך, נטען כי במסגרת ההסכם עם בעלי השליטה הותנה מימוש האופציה השלישית, בין היתר, בציון כמות המניות שברצון טופ אלפא לרכוש בהודעת המימוש, ובהעברת התמורה בגין המניות תוך 21 יום מהודעת המימוש (סעיפים 2.3 ו-2.5 להסכם עם בעלי השליטה). לטענת המערערים, אין חולק כי תנאים אלו לא התקיימו בענייננו. כן נטען כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי משהנתבעים התכחשו לזכותה של טופ אלפא, לא היה עליה להעביר את התמורה. זאת, שכן הודעת הסירוב מטעם הנתבעים נשלחה לטופ אלפא רק לאחר חלוף המועד האחרון להעברת התמורה בגין האופציה השלישית (14.7.2013) – קרי, לאחר שהאופציה השלישית כבר פקעה בשל אי-השלמת התנאים למימושה על ידי טופ אלפא. משכך, גורסים המערערים כי לא ניתן לייחס להודעת הסירוב כל נפקות. כמו כן, נטען כי קביעתו זו של בית משפט קמא משמעה כי היה על המערערים להעביר לידי טופ אלפא מניות בשווי מיליוני ש"ח מבלי לקבל כל תמורה עבורן – לשיטת המערערים, המדובר בציפייה בלתי סבירה ובלתי הגיונית, המעמידה אותם בפני סיכון כספי עצום. באופן דומה, טוענים המערערים כי גם מימוש האופציה הראשונה הותנה בתשלום התמורה בגינה, וכי תנאי זה לא הושלם עד למועד פקיעתה של האופציה (ביום 28.6.2017). שלישית, נטען כי בית משפט קמא חרג בפסק הדין החלקי מהמתווה הדיוני שנקבע על ידו בהחלטה מיום 16.4.2015 – לפיו השלב הראשון של הדיון יתמקד אך ורק בהסכם עם בעלי השליטה, ובכך גרם למערערים עיוות דין חמור. כך, טוענים המערערים כי פסק הדין החלקי כלל קביעות עובדתיות רבות ביחס להסכמים המוקדמים שנחתמו בין הצדדים (להלן: ההסכמים המוקדמים), לרבות לעניין הפרתם על ידי הנתבעים, וזאת מבלי שניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון ולהציג ראיות ביחס אליהם. רביעית, לגישת המערערים בית המשפט שגה בקובעו כי בעצם העברת הפעילות והנכסים של החברות הפרטיות לחברה הציבורית, הם הפרו את התחייבויותיהם כלפי טופ אלפא. לדבריהם, המדובר במהלך עסקי סביר ואף מתבקש בנסיבות העניין, והיה על טופ אלפא לצפות אותו. זאת בפרט בשים לב לכך שלא ניתנה לטופ אלפא בלעדיות בגיוס הון לחברות הפרטיות, כך שהן היו רשאיות לפעול לגיוס הון שלא באמצעותה, לרבות בדרך של העברת נכסיהן ופעילותן לחברה אחרת לצורך הנפקתה. מכל מקום, טוענים המערערים כי ההסכמים שנכרתו בין הצדדים לא כללו כל איסור על העברת הנכסים של החברות הפרטיות לחברה אחרת. לבסוף, נטען כי בית המשפט שגה בכך שייחס לבעלי השליטה אחריות אישית בגין הפרות שביצעו החברות הפרטיות ביחס להסכמים אשר בעלי השליטה כלל אינם צד להם. בהקשר זה, נטען כי בעשותו כן, בית המשפט התייחס אל בעלי השליטה כאילו הורם מסך ההתאגדות נגדם, וזאת על אף שלא קבע כל קביעה פוזיטיבית מעין זו, ולמעשה טענה כאמור כלל לא הועלתה. אשר לפסק הדין המשלים, טוענים המערערים כי בחישוב שערך בית משפט קמא ביחס לנזק שנגרם לטופ אלפא נפלו מספר טעויות. בראש ובראשונה, נטען כי בית המשפט שגה בקובעו כי יש להעריך את הנזק שנגרם לטופ אלפא בהתבסס על שווי מניות החברה הציבורית, וזאת על אף שדחה את התביעה נגדה. חלף זאת, סבורים המערערים כי היה מקום לאמוד את הנזק בהתאם לשווי מניותיה האמיתי של סטארקום פנמה במועד ההפרה (קרי ביום 19.2.2013, עם העברת נכסיה ופעילותה לחברה הציבורית). המערערים מדגישים בהקשר זה כי מטבע הדברים, ערכה של חברה ציבורית בהכרח יהיה גבוה יותר מערכה של חברה פרטית, כך שאין מניות החברה הציבורית יכולות להוות אינדיקציה לשווי מניותיה של סטארקום פנמה. זאת, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שהחברה הציבורית כללה בתוכה גם את פעילותה של סטארקום ישראל. עוד מוסיפים המערערים כי טופ אלפא כלל לא הרימה את הנטל להוכיח את ערכן של האופציות לפי שווי מניותיה של סטארקום פנמה כחברה פרטית (אשר האופציות ניתנו ביחס אליה), ומשכך למעשה לא היה כל בסיס לחיוב הנתבעים בנזק כלשהו. כן נטען כי סעיף 52 לחוק החוזים, עליו הסתמך בית משפט קמא באמידת הנזק, כלל איננו רלוונטי במקרה דנן, שכן הוא עוסק במצבים בהם קמה "לחייב זכות לפיצוי או לשיפוי כלפי אדם שלישי", מה שאינו מתקיים בענייננו. זאת ועוד, לטענת המערערים אף אם נניח כי היה מקום להעריך את שווי האופציות בהתבסס על שווי מניות החברה הציבורית, הרי שעדיין החישוב שביצע בית משפט קמא לוקה במספר פגמים. בתוך כך, נטען ביחס לאופציה השלישית, כי לנוכח מנגנון החסימה שחל על מניות בעלי השליטה, האחרונים לא היו יכולים להעביר לטופ אלפא את מניותיהם אלא בחלוף 24 חודשים ממועד ההנפקה – קרי, ביום 27.2.2015. בהתאם, הרי שגם אלמלא ההפרה, הייתה טופ אלפא מקבלת את מניות האופציה השלישית רק במועד זה, ורק אז יכולה הייתה למוכרן הלאה. משכך, סבורים המערערים כי כדי להעמיד את טופ אלפא במקום בו הייתה אילולא ההפרה, היה מקום לחשב את ערכה של האופציה השלישית בהתאם לערך מניות החברה הציבורית ביום 27.2.2015 (עם פקיעתו של מנגנון החסימה). משכך, הואיל ובמועד זה עמד שווי המניה על 0.55 ש"ח, ומחיר המימוש של האופציה השלישית עמד על 912,180 ש"ח (שהם 230,000 דולר לפי שער החליפין נכון לאותו מועד), גורסים המערערים כי הנזק בגין האופציה השלישית עומד על סך של 372,698.65 ש"ח בלבד. המערערים מוסיפים וטוענים כי במסגרת האופציה השלישית הוקנתה לטופ אלפא הזכות לרכוש מניות בסטארקום פנמה במחיר כולל של 230,000 דולר, לפי שווי חברה של 7 מיליון דולר – דהיינו, כ-3.28% מהון המניות של החברה. על כן, לצורך חישוב מספר המניות להן טופ אלפא זכאית לפי אופציה זו, היה על בית משפט קמא לגזור אחוז זה מתוך מספר המניות האמיתי של החברה הציבורית ערב ההנפקה (שעמד על 56,350,000 מניות), ולא מתוך מספר המניות שהיו לה לאחר ההנפקה (71,100,000 מניות). אם לא כן, מבהירים המערערים, משמעות הדבר היא כי האופציה השלישית מוגנת מדילול, על אף שלא נקבע כך בהסכם עם בעלי השליטה. בהתאם לכך, טוענים המערערים כי לפי האופציה השלישית, זכאית טופ אלפא ל-1,848,280 מניות בלבד (ולא 2,336,143 מניות כפי שקבע בית משפט קמא). כפועל יוצא, ובהתבסס על שווי מניה של 0.55 ש"ח ועל מחיר מימוש בסך של 912,180 ש"ח (כאמור לעיל), נטען כי שוויה של האופציה השלישית (בניכוי מחיר המימוש) עומד על 104,374 ש"ח. אם בכך לא די, המערערים טוענים כי במסגרת כתב התביעה טענה טופ אלפא כי יש לחשב את שווי המניות בסמוך לפני הגשת התביעה (16.2.2014), אשר עמד על 1.02 ש"ח, וזאת הן ביחס לאופציה הראשונה והן ביחס לאופציה השלישית. לעמדתם, החלטת בית המשפט לסטות מכך ולאמוד את הנזק בהתאם לשווי המניה במועדים אחרים, למעשה אפשרה הרחבת חזית אסורה ועמדה בניגוד להחלטתו מיום 14.9.2017, במסגרתה נקבע כי חישוב נזקי טופ אלפא ייעשה בהתאם לנטען בכתב התביעה. לפי חישוב זה, עומד שווי האופציה השלישית (בניכוי מחיר מימוש של 806,380 ש"ח, בהתאם לשער החליפין באותו יום) על סך של 560,730.88 ש"ח לפי מספר המניות שקבע בית המשפט; או לחלופין על סך של 275,233.45 ש"ח לפי מספר המניות לו טוענים המערערים. כמו כן, לפי חישוב זה, עומד שווי האופציה הראשונה (בניכוי מחיר מימוש בסך של 100 ש"ח) על 574,670 ש"ח בלבד (לעומת 777,530 ש"ח שקבע בית משפט קמא). לבסוף, גורסים המערערים כי ביחס לאופציה השלישית היה מקום לקחת בחשבון הפחתת שווי נוספת בשיעור של 13% מערך המניה (מלבד ההפחתה של 42.9% שביצע בית המשפט בפסק דינו) הנובעת מנזילות וסחירות מוגבלת של מניות החברה הציבורית. המערערים מציינים כי הפחתה זו נתמכת בנתונים ובמסקנות שהוצגו בחוו"ד הר-צבי, אשר לא נסתרו על ידי המומחה מטעם טופ אלפא (ואף אומצו על ידו). כן נטען כי הנחתו של בית משפט קמא לפיה הסחירות המוגבלת כבר מגולמת במחיר המניה אומנם עשויה להיות נכונה בעת מסחר רגיל, ואולם לא כך הוא במקרה בו השוק מוצף לפתע ובבת אחת בכמות גדולה מאוד של מניות – או אז נוצרת הפחתת מחיר בשל הקושי למכור את המספר הרב של המניות. בענייננו, מימוש האופציות על ידי טופ אלפא ביחס למניות החברה הציבורית היה גורר עמו הצפה כאמור עת מניות אלו היו מוצעות על ידה למכירה, ועל כן היה מקום לבצע הפחתה נוספת במחיר המניה שנלקח בחשבון. בהתחשב בכל האמור, טוענים המערערים כי נזקה הלכאורי של טופ אלפא בגין האופציה הראשונה עומד על 574,670 ש"ח, ובגין האופציה השלישית – על 90,805.38 ש"ח. בתשובתה לערעור, דוחה טופ אלפא את טענות המערערים מכל וכל, וסומכת ידה על נימוקיו של בית משפט קמא. בין היתר, נטען כי אין ממש בטענת המערערים לפיה לא התקיימו תנאי המימוש של האופציות, וכי קביעתו של בית משפט קמא לעניין זה הייתה נכונה ומבוססת, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. לעניין זה, מדגישה טופ אלפא כי היא מעולם לא ביקשה לחמוק מתשלום התמורה עבור האופציות, אלא שמאחר שהאופציות הוקנו לה לפני שמבנה ההון של החברה הציבורית היה ידוע, הרי שהן לא כללו בתוכן מספר מדויק של מניות ומחיר מימוש פר מניה. לטענתה, מידע זה היה מצוי באופן בלעדי בידי המערערים, ואולם אלו נמנעו מלמסור לה אותו, ובכך למעשה סיכלו את יכולתה לממש את האופציות. זאת ועוד, נטען כי המערערים שבים ומנסים להטעות את בית המשפט לחשוב כי תביעתה של טופ אלפא בבית משפט קמא הייתה לקבלת מניותיה של החברה הציבורית, בעוד שלמעשה התביעה הוגשה מלכתחילה כתביעה כספית לקבלת שווי המניות שהגיעו לטופ אלפא בהתאם לאופציות. טופ אלפא מוסיפה בהקשר זה כי גם בית משפט קמא היה ער לניסיונות אלו של המערערים ומצא לדחותם. כך גם, טוענת טופ אלפא כי יש לדחות את טענות המערערים לעניין סטייתו של בית המשפט מן המתווה הדיוני שנקבע על ידו. לשיטתה, ברור הוא כי כדי לדון בתוקפו ובהשלכותיו של ההסכם עם בעלי השליטה היה צורך לדון בכל אותם הסכמים שקדמו להסכם זה, והצדדים ידעו זאת וניהלו את שלבי ההוכחות והסיכומים בהתאם. כך, נטען כי הן במסגרת תצהיר העדות הראשית והן בסיכומים שהוגש מטעם המערערים, נכללו טענות ביחס לכל ההסכמים (ולא רק לעניין ההסכם עם בעלי השליטה). מכל מקום, טוענת טופ אלפא, המדובר בהחלטה דיונית אשר אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בה. עוד טוענת טופ אלפא כי על פי קביעת בית משפט קמא, ובשונה מטענת המערערים, הפרת ההתחייבויות כלפיה לא התבטאה בעצם העברת פעילותן ונכסיהן של החברות הפרטיות לחברה הציבורית, כי אם בריקון האופציות שהוקנו לה מתוכן בצירוף סירוב המערערים לאפשר לה לממשן ביחס לחברה הציבורית. הפרה זו היא שמקנה לטופ אלפא את הזכות לפיצוי מהמערערים. לבסוף, בכל הנוגע לטענות המערערים ביחס להערכת הנזק שנגרם לטופ אלפא בגין ההפרה, נטען כי קביעות בית משפט קמא לעניין זה ניתנו לאחר קיום הליך הוכחות מעמיק ביחס לכל הסוגיות הרלוונטיות (לרבות המועד הנכון לחישוב הנזק, מחיר המניה הרלוונטי, ההפחתות שיש לבצע בגין מנגנון החסימה והסחירות המוגבלת, וכיוצא בזאת), ומבוססות על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט על יסוד התרשמותו הישירה מחומר הראיות ומהעדים, ובפרט מעדות המומחים מטעם הצדדים. משכך, סבורה טופ אלפא כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו. באשר לטענת המערערים להרחבת חזית, טוענת טופ אלפא כי כתב התביעה אינו צריך לכלול את כל העובדות הרלוונטיות, כי אם רק את העובדות המהותיות, וכך על אחת כמה וכמה כשמדובר באופן חישוב הנזק. ממילא, כך לטענת טופ אלפא, אין מדובר בטיעון מפתיע אשר למערערים לא הייתה אפשרות להתייחס אליו, ולמעשה במסגרת חוו"ד הר-צבי נכללה התייחסות לכלל טענותיה של טופ אלפא בעניין הנזק. אשר על כן, גורסת טופ אלפא כי יש לדחות את הערעור. הערעור שכנגד בסמוך לאחר הגשת הערעור, הגישה טופ אלפא ערעור שכנגד. יוער כי במסגרת הערעור שכנגד, כללה טופ אלפא כמשיבים את כלל הנתבעים בהליך קמא – דהיינו, לא רק את המערערים (בעלי השליטה וסטארקום פנמה), אלא גם את סטארקום ישראל וסטארקום איי הבתולה, וכן את החברה הציבורית (להלן יכונו יחד: המשיבות הנוספות). הערעור שכנגד מתמקד בשתי טענות עיקריות: ראשית, טוענת טופ אלפא כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי ההסכם עם בעלי השליטה ביטל את האופציה השנייה. לשיטתה, לשונם של הסכם העמלות החדש וההסכם עם בעלי השליטה מחייבת דווקא את המסקנה ההפוכה. בתוך כך, מציינת טופ אלפא כי סעיף 3.3 להסכם העמלות החדש, שעניינו סילוק ומיצוי זכויות, קובע כי תבוטל כל הסכמה מוקדמת בין הצדדים "בקשר עם הנושאים והעניינים הנדונים בו". לטענתה, הואיל ובמסגרת הסכם העמלות החדש לא נכלל מרכיב של הקצאת אופציות, הרי שאין בכוחו לבטל את האופציה השנייה שהוקצתה במסגרת הסכם העמלות המקורי, משאין מדובר בהסכמה הנוגעת לנושאים ועניינים הנדונים בו. כך גם, נטען כי סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה, העוסק אף הוא בסילוק ומיצוי זכויות, מבטל כל הסכמה מוקדמת שהושגה "בין הצדדים". מכך מסיקה טופ אלפא כי סעיף זה חל רק ביחס להסכמות קודמות בינה לבין בעלי השליטה, ואינו יכול לבטל את ההסכמים שנחתמו בין המשיבה לבין החברות הפרטיות, אשר בעלי השליטה כלל לא היו צד להם. בנוסף, טופ אלפא שבה וטוענת כי מסקנה זו נלמדת גם מהסיפא של סעיף 4.3, ובפרט מהבחירה לעשות שימוש במילים "למען הסר כל ספק" חלף "על אף האמור לעיל"; וכן מהעובדה שפרשנות אחרת תביא לתוצאה אבסורדית לפיה גם הסכם העמלות החדש, אשר נחתם באותו יום בו נחתם ההסכם עם בעלי השליטה, בוטל על ידו. על רקע זה, גורסת טופ אלפא כי היה מקום לפסוק לה פיצוי גם בגין האופציה השנייה, וזאת בסך של 675,800.54 ש"ח (כפי שקבע בית המשפט ביחס לאופציה השלישית, הזהה לה בתנאיה). שנית, נטען כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו להטיל את האחריות לפיצוי בגין האופציה הראשונה רק על סטארקום פנמה, ולא על כלל הנתבעים. לגישת טופ אלפא, משמעות קביעה זו היא הנצחת העוול שנגרם לה על ידי הנתבעים, שכן לא יעלה על הדעת שדווקא אותה חברה אשר לגביה נקבע כי היא רוקנה מנכסיה ואשר מטבע הדברים אינה יכולה לשלם דבר, תחוב באופן בלעדי בתשלום הפיצוי בגין האופציה הראשונה. כן נטען כי קביעה זו סותרת את קביעת בית המשפט בפסק הדין החלקי לפיה כל הנתבעים, ובפרט בעלי השליטה, רוקנו את סטארקום פנמה מנכסיה והפרו את התחייבויותיהם כלפי טופ אלפא. לאורם של דברים אלו, ולמען "לא ייצא חוטא שכר", מבקשת טופ אלפא כי נשית על כל הנתבעים, ולמצער על בעלי השליטה, את החובה לפצותה בגין האופציה הראשון. בשולי דברים אלו, מוסיפה טופ אלפא כי שגה בית משפט קמא גם בהחלטתו לדחות את התביעה נגד החברה הציבורית. לדידה, נוכח ריקונן של החברות הפרטיות מנכסיהן והעברתן לחברה הציבורית, מן הראוי היה לקבוע כי גם התחייבויותיהן של החברות הפרטיות תועברנה לחברה הציבורית, ובכלל זאת ההתחייבויות כלפי טופ אלפא. כן מדגישה טופ אלפא כי האמור עולה בקנה אחד עם קביעת בית משפט קמא לפיה אין לייחס משקל רב לזהות הצד הפורמלי החתום על ההסכמים, שכן מבחינה מהותית, החברה הציבורית קיבלה על עצמה את התחייבויות החברות הפרטיות. בהינתן האמור, מבקשת טופ אלפא כי נחייב את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, ולמצער את בעלי השליטה, לשלם לה סך של כ-2.1 מיליון ש"ח בתוספת ריבית והצמדה (סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט קמא ביחס לאופציה הראשונה והשלישית, בתוספת הפיצוי בגין האופציה השנייה). בתגובתם לערעור שכנגד, טוענים המערערים כי טענותיה של טופ אלפא נעדרות בסיס ויש לדחותן. אשר לטענה כי האופציה השנייה לא בוטלה בהסכם עם בעלי השליטה ועודנה עומדת בתוקפה, מצטרפים המערערים לטענותיהן של המשיבות הנוספות בערעור שכנגד (אשר תוצגנה להלן). אשר לטענתה השנייה של טופ אלפא, גורסים המערערים כי אין מקום להטיל על בעלי השליטה אחריות בגין הפיצויים שנפסקו מכוח האופציה הראשונה. לעניין זה, טוענים המערערים כי בשום שלב לא נטען, וממילא לא הוכח, על ידי טופ אלפא כי יש להרים את מסך ההתאגדות של סטארקום פנמה כנגד בעלי השליטה, או לחלופין להטיל עליהם אחריות אישית בגין מעשיהם כנושאי משרה בסטארקום פנמה. לגופם של דברים, נטען כי אין מחלוקת שבהתאם להסכם הסילוק, החיוב בגין האופציה הראשונה הוטל על סטארקום פנמה ועליה בלבד, ומעולם לא הומחה לבעלי השליטה. כן נטען כי אף לא קמה הצדקה מהותית להטלת אחריות אישית על בעלי השליטה – זאת, שכן העברת הפעילות והנכסים של החברות הפרטיות לחברה הציבורית היא בבחינת "דרך המלך" להנפקת חברות מסוג זה בבורסת AIM שבלונדון (כפי שגם נזכר בחוו"ד הדין האנגלי), ובעשותם כן לא חרגו בעלי השליטה מתפקידם ומההתנהגות המצופה מהם בנסיבות העניין. בשולי הדברים, הוסיפו המערערים כי במועדים הרלוונטיים, בעלי השליטה לא היו בעלי המניות היחידים בחברות הפרטיות. המשיבות הנוספות מצדן טוענות כי יש לדחות את הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע אליהן, כבר על הסף. זאת, שכן המשיבות הנוספות לא הצטרפו למערערים בהגשת הערעור, ובהתאם לפסיקתו של בית משפט זה – ערעור שכנגד יכול שיוגש רק נגד אותו בעל דין שהגיש את הערעור העיקרי, ולא נגד בעל דין אחר שאינו המערער. לגופן של הטענות, מדגישות המשיבות הנוספות כי לא קיימת כל עילה לחיובן בנזקיה של טופ אלפא. אשר לחברה הציבורית, נטען כי משזו כלל לא הייתה צד להסכמים בהם הוענקו לטופ אלפא האופציות (ולמעשה כלל לא הייתה קיימת בעת כריתתם), ברי כי לא נוצרה כל יריבות חוזית ישירה בין טופ אלפא לבין החברה הציבורית. כן נטען כי טופ אלפא לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי התקיימו התנאים להרמת מסך בין החברה הציבורית לבין החברות הפרטיות. זאת ועוד, לטענת המשיבות הנוספות אף אין כל הצדקה לחיוב סטארקום ישראל וסטארקום איי הבתולה בפיצוי טופ אלפא, שכן אלו מעולם לא התחייבו כלפיה בהענקת האופציות – כך, כפי שקבע בית משפט קמא, החיוב למתן האופציה הראשונה במסגרת הסכם הסילוק ניתן על ידי סטארקום פנמה; ואילו החיוב למתן האופציה השלישית במסגרת ההסכם עם בעלי השליטה ניתן על ידי בעלי השליטה. אשר על כן, סבורות המשיבות הנוספות כי אין ממש בטענותיה של טופ אלפא לעניין חיובן בנזקיה, ולא בכדי טענות אלו לא נתמכו בבסיס משפטי כלשהו. אשר לטענות טופ אלפא לעניין תוקפה של האופציה השנייה, שבות המשיבות הנוספות על נימוקיו של בית משפט קמא. בתוך כך, הן מדגישות כי יש לפרש את ההסכם עם בעלי השליטה על רקע הנסיבות בהן הוא נחתם – קרי, החשש כי אם ייוודע דבר קיומן של האופציות לטופ אלפא, זה עשוי להרתיע משקיעים פוטנציאליים – וכי בכך יש כדי ללמד כי כוונתו של ההסכם עם בעלי השליטה הייתה לבטל את האופציה השנייה. מסקנה זו נתמכת, לשיטת המשיבות הנוספות, גם בעובדה שבד בבד עם החתימה על ההסכם עם בעלי השליטה נחתם הסכם העמלות החדש, במסגרתו נשמטה האופציה השנייה שהוענקה לטופ אלפא במסגרת הסכם העמלות המקורי. משאלו הם פני הדברים, סבורות המשיבות הנוספות כי לא יכול להיות ספק כי כוונת ההסכם עם בעלי השליטה הייתה להביא לביטולה של האופציה השנייה ולהחלפתה באופציה השלישית. לבסוף, מבהירות המשיבות הנוספות כי הסכם העמלות החדש וההסכם עם בעלי השליטה נוסחו על ידי טופ אלפא, ועל כן יש לפרש כל ספק פרשני העלול להתעורר ביחס אליהם לרעתה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסק הדין החלקי ובפסק הדין המשלים, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולדחות את הערעור שכנגד, וכך אציע לחבריי לעשות. משהארכתי בסקירת הרקע העובדתי, הכרעת בית משפט קמא וטיעוני הצדדים, ומשרואה אני עין בעין עם בית משפט קמא במרבית הסוגיות המועלות במסגרת הערעורים שלפנינו, אסתפק בהתייחסות תמציתית ביחס לסוגיות אלו. אשר לסוגיות המעטות בהן סברתי כי יש הצדקה להתערב בקביעות בית משפט קמא, שעיקרן בהערכת שוויין של האופציות שהוענקו לטופ אלפא, ארחיב קמעה. למען הנוחות, אחלק את הדיון לשניים: החלק הראשון יתמקד בטענות הצדדים לעניין פסק הדין החלקי, והחלק השני – בטענות הצדדים ביחס לפסק הדין המשלים. הטענות לעניין פסק הדין החלקי במסגרת הערעור והערעור שכנגד מעלים הצדדים שלל טענות הנוגעות לקביעותיו של בית משפט קמא במסגרת פסק הדין החלקי, בו נפסק כזכור כי בעלי השליטה והחברות הפרטיות הפרו את התחייבויותיהם כלפי טופ אלפא בכך שמנעו ממנה את האפשרות לממש את האופציות הראשונה והשלישית. בתוך כך, טוענים המערערים כי בית משפט קמא התעלם מכך שטופ אלפא עתרה לקבלת מניות בחברה הציבורית ולא לקבלת שוויין הכספי; כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, לא התקיימו התנאים למימוש האופציות האמורות; כי בנסיבות העניין, העברת הפעילות והנכסים של החברות הפרטיות לחברה הציבורית לא יכולה להיחשב כהפרה של ההתחייבויות שניתנו לטופ אלפא; וכי ממילא לא היה מקום לייחס לבעלי השליטה אחריות להפרות שביצעו החברות הפרטיות ביחס להסכמים שבעלי השליטה כלל אינם צד להם. מלבד טענות אלו, מעלים המערערים גם טענה דיונית, לפיה בית משפט קמא סטה בפסק הדין החלקי מן המסגרת הדיונית שנקבעה על ידו בהחלטה מיום 16.4.2015. מן העבר השני, מעלה טופ אלפא שתי טענות עיקריות: האחת – כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, האופציה השנייה לא בוטלה בהסכם עם בעלי השליטה, והיא עומדת בתוקפה; והשנייה – כי שגה בית המשפט בדחותו את התביעה נגד החברה הציבורית. כפי שעולה מן הרקע שתואר לעיל, המדובר בסוגיות אשר רובן ככולן נידונו על ידי בית משפט קמא, והכרעתו בהן נומקה ובוססה כדבעי, בהסתמך על מכלול החומר הראייתי והעדויות שהובאו בפניו. משקביעותיו של בית משפט קמא בעניינים אלו, כמו גם הנימוקים שהובילו אותו לקביעות אלו, מקובלים עליי, לא ראיתי מקום להתערב בהם. משכך, דינן של מכלול הטענות הללו להידחות, מטעמיו של בית משפט קמא. למעלה מהדרוש לצורך ההכרעה, אבקש להוסיף התייחסות קצרה ביחס לחלק מן הטענות הנזכרות: (א) בכל הנוגע לטענת המערערים לעניין אי-התקיימותם של התנאים למימוש האופציות, נראה שדינה של טענה זו להידחות גם מטעם נוסף. כזכור, טענה זו מתמקדת בעובדה שטופ אלפא לא העבירה את התמורה בגין האופציות במועד, ובכך כשלה מלעמוד בתנאי המימוש שנקבעו בהסכם עם בעלי השליטה ובהסכם הסילוק. עיון בהסכמים אלו מלמד כי עניין לנו בחיובים שלובים – קרי, חיובה של טופ אלפא להעברת התמורה בגין האופציות שלוב בחיוב להעברת המניות המובטחות באופציות לבעלותה. כך, בסעיף 2.5 להסכם עם בעלי השליטה נכתב כדלקמן: "נשלחה על ידי [טופ אלפא] הודעת/עות המימוש... יעבירו בעלי המניות ל[טופ אלפא] את המניות הנרכשות, כנגד תשלום התמורה על ידי [טופ אלפא]"; ובסעיף 2 להסכם הסילוק נכתב כי "האופציות תהיינה ניתנות למימוש למניות... וזאת תמורת מחיר מימוש של 0.001 ש"ח עבור כל אופציה" (ראו והשוו: ע"א 11386/05 שרבט מלכיאל ובניו בנין לעם בע"מ נ' אלמוג, פסקה 9 (24.7.2007); ע"א 623/10 כהן נ' אטיה, פסקה 15 (21.3.2012) (להלן: עניין כהן)). כידוע, כאשר עסקינן בחיובים שלובים, נדרשים הצדדים לקיימם בו בזמן, כאשר צד לחוזה רשאי לעכב את קיום חיובו עד שהצד השני יהיה מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו, או למצער יראה נכונות לעשות כן (וראו הוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים, הקובעת כי המועד לקיומו של חיוב נדחה "אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו". כן ראו: ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2) 673, 680 (1976); ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 568 (1996); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 46 (2003); עניין כהן, בפסקה 15). בענייננו, לאחר שטופ אלפא שלחה את דרישת המימוש ביחס לאופציות הראשונה והשלישית, המערערים מצדם לא הראו כל נכונות לקיים את חיובם להעביר לה את המניות, וביום 29.7.2013 אף סירבו מפורשות לדרישתה. בנסיבות אלו, לא ניתן לזקוף לחובתה של טופ אלפא את היעדר תשלום התמורה בגין האופציות (והשוו: ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402, 418-417 (1999); עניין כהן, בפסקה 15; ע"א 440/14 וילאר נכסים 1985 בע"מ נ' קליין, פסקה 108 (1.11.2018)). ויודגש – אין מחלוקת כי המערערים אומנם הציעו להעביר לטופ אלפא מניות בסטארקום פנמה. ואולם, משחברה זו רוקנה כליל מנכסיה, לא ניתן לראות בהצעה זו משום הבעת נכונות אמיתית לקיים את החיוב כלפי טופ אלפא. כך גם לא ניתן לצפות כי טופ אלפא תיאות להעביר תמורה בגין מניות אלו, הנעדרות כל שווי כלכלי. (ב) בכל הנוגע לטענת המערערים כי העברת נכסיהן ופעילותן של החברות הפרטיות לחברה הציבורית אינה יכולה להיחשב כהפרת ההתחייבויות כלפי טופ אלפא – יובהר כי בניגוד למצג אותו מנסים המערערים להציג, מפסק הדין החלקי עולה כי גם בית משפט קמא לא ראה בהעברה האמורה, כשלעצמה, משום הפרה כאמור. אלא, בית משפט קמא מצא כי העובדה שהעברת הנכסים והפעילות הביאה, הלכה למעשה, לריקונן מתוכן של האופציות שהוענקו לטופ אלפא בהסכמים; בצירוף העובדה שבעלי השליטה והחברות הפרטיות לא יידעו את טופ אלפא על כך, ונמנעו מלפעול להסדרת זכויותיה למימוש האופציות – הן שמגבשות את הפרת התחייבויותיהם כלפי טופ אלפא (וראו פסקאות 71-54 לפסק הדין החלקי). מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה, התנהלות זו עולה כדי הפרה של ההסכמים אשר מכוחם הוענקו לטופ אלפא האופציות. ואולם, אף אם נניח כי אין ההתנהגות עולה לכדי הפרת חוזה, הרי שהיא עשויה להגיע לכדי הפרת החובה לנהוג בתום לב בקיום חוזה, המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, למצער מצד הגורם שהיה מחויב בהענקת האופציה (ראו והשוו: ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פסקאות 36-35 (9.8.2010); ע"א 8427/12 יעקבסון נ' ויגדור, פסקה 23 (22.12.2014); ע"א 8389/17 דניאל אלכס א.ש. חזקות בע"מ נ' אסטבלישמנט, פסקה 29 (6.5.2019); ע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, פסקה 58 (11.10.2020)). הפרת חובת תום הלב מזכה אף היא את טופ אלפא בפיצוי עבור נזקיה (להרחבה על אודות הסעדים בגין הפרת חובת תום הלב, ראו את פסק דיני ברע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ, פסקה 31 והאסמכתאות שם (17.11.2021)). (ג) ביחס לטענה הדיונית המצויה בפי המערערים, אוסיף כי אינני מוצא שנפל פגם דיוני בבחירתו של בית משפט קמא לדון במסגרת פסק הדין החלקי גם בהסכמים המוקדמים שנכרתו בין הצדדים, לא כל שכן פגם דיוני המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשלב זה. כפי שתואר לעיל, ההסכם עם בעלי השליטה הוא ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים, כאשר על פי שיטת המערערים עצמם, נועד הסכם זה להסדיר באופן סופי את מכלול הזכויות והחובות של הצדדים זה כלפי זה. ודוק, אין חולק כי הצורך בהסכם עם בעלי השליטה נולד על רקע ההסכמים המוקדמים בהם התקשרו הצדדים. לראיה, הסכם זה כולל בתוכו התייחסות להסכמות המוקדמות שהושגו בין הצדדים; ואף מבהיר באופן ספציפי כי אין בו כדי לגרוע מהוראות הסכם הסילוק, לרבות אלו הנוגעות לאופציה הראשונה (סעיף 4.3 להסכם עם בעלי השליטה). אי לכך, משהסכם זה קשור קשר הדוק להסכמים המוקדמים בין הצדדים, הרי שלצורך דיון בתוקפו ובנפקות שיש לו, ובירור זכויות וחובות הצדדים על פיו, אין מנוס מלדון גם בהסכמים המוקדמים בין הצדדים. הסכמים אלו מהווים את הבסיס להסכם עם בעלי השליטה, ולא ניתן להבינו ולפרשו אלא בהתחשב בהוראותיהם. והנה, עיון בכתבי הטענות ובתצהירים שהגישו הנתבעים (ובתוכם המערערים) בהליך קמא, מלמד כי גם הם סברו שלא ניתן לדון בהסכם עם בעלי השליטה מבלי לבחון קודם כל את ההסכמים שקדמו לו, ואת מערך הזכויות והחובות שחל על הצדדים על פיהם. כך, בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם הנתבעים ביום 21.5.2015, כמו גם בסיכומים שהוגשו מטעמם ביום 15.6.2016, נידונו בהרחבה ההסכמים המוקדמים בין הצדדים, תוך שהועלו טענות בדבר תוקפם של הסכמים אלו והיחס בינם לבין ההסכם עם בעלי השליטה, וכן טענות בדבר הפרתם של הסכמים אלו על ידי טופ אלפא. כך גם, במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפני מתן פסק הדין החלקי, בא-כוח הנתבעים חקר את העד מטעמה של טופ אלפא גם ביחס להסכמים המוקדמים ולהוראותיהם. למותר לציין כי כל ההסכמים המוקדמים הוגשו כראיות לבית משפט קמא. משכך, הואיל ולצורך דיון בהסכם עם בעלי השליטה מוצדק היה לדון גם בהסכמים המוקדמים; ובהתחשב בכך שגם המערערים בעצמם דנו בהסכמים אלו והעלו טענות לגביהם במסגרת ההליך קמא – לא מצאתי כי נפל פגם בדיונו של בית משפט קמא בהסכמים המוקדמים במסגרת פסק הדין החלקי, ולבטח לא כזה שגרם למערערים עיוות דין או מנע מהם את יומם בבית המשפט. לכך יש להוסיף כי ממילא כל קביעותיו של בית משפט קמא ביחס להפרת ההסכמים המוקדמים מתמצות בקביעה בדבר הפרת ההתחייבות למתן האופציה הראשונה. התחייבות זו נזכרה במפורש במסגרת ההסכם עם בעלי השליטה, תוך שהובהר כי אין בהסכם זה כדי לבטלה, וניתנה לטופ אלפא הזכות לחייב את בעלי השליטה לרכושה (סעיפים 4.3 ו-3.1 להסכם עם בעלי השליטה, בהתאמה). מכך עולה כי למעשה כל קביעותיו של בית משפט קמא לעניין הפרות ההסכמים נעוצות בהוראותיו של ההסכם עם בעלי השליטה. גם מטעם זה, אינני סבור כי נגרם למערערים נזק כלשהו בשל החלטתו (המובנת) של בית משפט קמא לדון בפסק הדין החלקי גם בהסכמים המוקדמים (והשוו: רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו(4) 61, 65 (2002); ע"א 3632/01 חדיג'יה נ' מנהל מיסוי מקרקעין מחוז חיפה, פ"ד נז(2) 806, 814 (2003); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 27-26 (2003)). לאור דברים אלו, לא מצאתי כי יש בטענות הצדדים לעניין פסק הדין החלקי כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו. הטענות לעניין פסק הדין המשלים במסגרת הערעור והערעור שכנגד מלינים הצדדים גם על קביעות בית משפט קמא בפסק הדין המשלים, כאשר עיקר טענות המערערים מתמקד בהערכת שיעור הנזקים שנגרמו לטופ אלפא; ואילו עיקר טענתה של טופ אלפא נוגע לזהות הגורם שחויב לפצותה בגין נזקים אלו. אדון בכל אחד מעניינים אלו בנפרד. א. הערכת הנזק בפסק הדין המשלים העריך בית משפט קמא את גובה הנזקים שנגרמו לטופ אלפא בגין שלילת האפשרות לממש את האופציות הראשונה והשלישית שהוענקו לה (מאחר שמעתה ואילך יעסוק הדיון בעיקר באופציות אלו, בכל מקום בו אשתמש להלן בכינוי "אופציות", כוונתי לאופציות הראשונה והשלישית). מטבע הדברים, הערכתם של נזקים אלו מצריכה את בחינת שוויין הכלכלי של האופציות במועדים הרלוונטיים. לשם כך, התבסס בית משפט קמא על שווי מניותיה של החברה הציבורית במועדים שונים לאחר ההנפקה, בהיותו "האינדיקציה הקרובה ביותר לשווי המניות שהיו בידי [טופ אלפא] אלמלא ההפרה" (פסקה 31 לפסק הדין המשלים). בערעורם, מעלים המערערים שורה של טענות בדבר דרך חישוב זו. בראש ובראשונה נטען כי מלכתחילה לא היה מקום להעריך את הנזק שנגרם לטופ אלפא על בסיס שווי מניות החברה הציבורית, כי אם על בסיס שווי מניותיה של סטארקום פנמה – אשר לגביה ניתנו האופציות. לא ראיתי לקבל טענה זו. אכן, האופציות שהוענקו לטופ אלפא היו לרכישת מניותיה של סטארקום פנמה, ולא לרכישת מניותיה של החברה הציבורית (וליתר דיוק, האופציה הראשונה הייתה לרכישת מניות סטארקום פנמה, והאופציה השלישית – לרכישת מניותיהן של מי מהחברות הפרטיות). ואולם, משנמצא כי סטארקום פנמה רוּקְּנה כליל מנכסיה ומפעילותה באופן שהביא להפיכת מניותיה לחסרות כל ערך כלכלי, פשיטא כי לא ניתן עוד להתבסס על שווי מניותיה כדי להעריך מה היה שוויין של האופציות במועד מימושן העתידי על ידי טופ אלפא, אילולא בוצעה ההפרה האמורה. בהקשר זה, יודגש כי אין ממש בטענת המערערים לפיה היה מקום לחשב את שווי האופציות לפי שווי מניות סטארקום פנמה ערב העברת נכסיה לחברה הציבורית (קרי, ביום 19.2.2013). זאת שכן, כפי שציין בית משפט קמא, לצורך העמדתה של טופ אלפא במקום בו הייתה אילולא הופרו ההתחייבויות כלפיה, יש לאמוד את שווי האופציות במועד המימוש שלהן, אשר היה מאוחר למועד זה (על התכלית המרכזית של העמדת הנפגע מהפרת חוזה במקום בו היה אילולא ההפרה, ראו: סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ע"א 7302/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד לילוף, פ"ד נה(3) 200, 207-206 (2001) (להלן: עניין בנק המזרחי); ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, פסקה 7 (3.4.2006); ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן, פסקה 15 (5.7.2007). כן ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 283-282, 398-396 (2009) (להלן: שלו ואדר)). הנה כי כן, בהיעדר אפשרות להתבסס על שווי מניותיה של סטארקום פנמה לצורך הערכת שוויין המשוער של האופציות במועד המימוש, התעורר הצורך במציאה של נקודת ייחוס אחרת לאמידת נזקיה של טופ אלפא. ודוק, בהינתן שנכסיה ופעילותה של סטארקום פנמה הועברו לחברה הציבורית, ומשהובהר בתשקיף כי החברה הציבורית היא בגדר המשך של פעילותה העסקית של סטארקום פנמה, הרי שכפי שמצא בית משפט קמא, מבחינה מהותית יכול שווי המניות בחברה הציבורית שהתקבלו כנגד העברת הפעילות העסקית לשמש כאינדיקציה הקרובה ביותר להערכת שוויה של סטארקום פנמה במועד מימוש האופציות אלמלא רוקנה מנכסיה – דהיינו, הערכת שוויה של סטארקום פנמה אילו הפעילות העסקית הייתה נותרת בבעלותה. לצידה של טענה זו, מעלים המערערים טענות בדבר פגמים שונים שנפלו באופן בו אמד בית משפט קמא את שווי האופציות בהתבסס על שווי מניות החברה הציבורית שהתקבלו כנגד פעילותה העסקית של סטארקום פנמה. כפי שאבהיר להלן, מצאתי כי דינן של טענות אלו להידחות ברובן, וזאת למעט טענה אחת אליה אדרש אחרונה. כך, לא מצאתי ממש בטענת המערערים לפיה לנוכח קיומו של מנגנון החסימה, בחישוב שוויה של האופציה השלישית היה מקום להתבסס על ערך מניות החברה הציבורית במועד פקיעת החסימה – היינו, ביום 27.2.2015. המערערים מבקשים לבסס טענתם זו על כך שגם אלמלא היו מפרים את התחייבויותיהם כלפי טופ אלפא, זו הייתה יכולה לממש את האופציה השלישית ביחס למניות החברה הציבורית רק לאחר פקיעתו של מנגנון החסימה. דא עקא, כפי שהבהיר בית משפט קמא חזור והבהר, הרלוונטיות של מניות החברה הציבורית מוגבלת אך להיות שוויין אינדיקציה לשווי המניות שהיו בידי טופ אלפא אילו לא נשללה ממנה האפשרות לממש את האופציות. במילים אחרות, אין ענייננו בבחינת מצב הדברים אילו היה מתאפשר לטופ אלפא (כפי שדרשה בתחילה) לממש את האופציות שהוענקו לה ביחס למניות החברה הציבורית – אז עשויה הייתה להיות חשיבות למועד בו פקעו ההגבלות על מכירתן; אלא כל שברצוננו לגלות הוא מה היה שוויין המשוער של מניות החברות הפרטיות בעת שביקשה טופ אלפא לממש את האופציות – לצורך זה בלבד דן בית משפט קמא בערך מניות החברה הציבורית שהתקבלו כנגד פעילותה העסקית של סטארקום פנמה. ויובהר, בכך אין כדי לומר כי מנגנון החסימה נעדר כל חשיבות לענייננו. נהפוך הוא – קיומו של מנגנון זה עשוי בהחלט להיות רלוונטי לצורך אמידת שווי מניות החברה הציבורית במועד הקובע. כך גם עולה מקביעותיו של בית משפט קמא בפסק הדין המשלים, לפיהן בשל קיומו של מנגנון החסימה, יש לבצע הפחתה של 42.9% ממחיר מניות החברה הציבורית במועד ההנפקה. ואולם, כאמור, הרלוונטיות של מנגנון זה נעוצה אך ורק בהיותו אחד מן הגורמים שבכוחם להשפיע על שווי מניות החברה הציבורית, ואין בכוחו כדי להשליך על היבטים אחרים של חישוב הנזק, ובכללם המועד הקובע לחישוב שווי המניות. הערה: בית משפט קמא מצא כי יש לבצע את ההפחתה האמורה ממחיר המניות בשל קיומו של מנגנון החסימה רק ביחס לאופציה השלישית. דומה כי הטעם העיקרי שהנחה אותו בקביעה זו הוא כי מנגנון החסימה חל רק ביחס למניות הדירקטורים והמייסדים של החברה הציבורית, ובהם בעלי השליטה. על כן, לגישת בית משפט קמא, מאחר שהאופציה השלישית הייתה לרכישת מניותיהם של בעלי השליטה, הרי שמנגנון החסימה היה חל עליהן באופן שמצדיק את ביצוע ההפחתה. לעומת זאת, הואיל ועל פי האופציה הראשונה מי שהתחייבה להקצות את המניות לטופ אלפא היא סטארקום פנמה עצמה (ולא בעלי השליטה), הרי שביחס למניות אלו לא היה חל מנגנון החסימה, ובהתאם אין מקום לבצע את ההפחתה ביחס אליהן. כשלעצמי, סבורני כי נכון היה לבצע את ההפחתה בשל מנגנון החסימה הן ביחס לאופציה הראשונה הן ביחס לאופציה השלישית. זאת, מטעם זהה לזה שעליו עמדתי לעיל. ודוק – מאחר שמניות החברה הציבורית נועדו לשמש אך כאינדיקציה לנזק שנגרם לטופ אלפא בשל שלילת אפשרותה לממש את האופציות שניתנו לה ביחס לחברות הפרטיות, כל שנדרש הוא לאמוד במועד הקובע את שוויין של מניות החברה הציבורית שהתקבלו כנגד פעילות החברות הפרטיות, בהתחשב במכלול הגורמים הרלוונטיים (לרבות קיומן של הגבלות כאלה ואחרות החלות על העברת מניות החברה, כולן או חלקן). שווי זה – אחד הוא; וממנו יש לגזור את שוויין של האופציות שהוענקו לטופ אלפא, ללא תלות בגורם שהתחייב לתתן. ויודגש, לא מן הנמנע כי בחישוב השפעתו של מנגנון החסימה על שווי החברה הציבורית, היה מקום להתחשב בכך שמנגנון זה חל רק ביחס לחלק ממניותיה (אלו המוחזקות על ידי הדירקטורים והמייסדים), ולחשב את ההפחתה משווי החברה באופן יחסי, בהתאם לאחוז המניות החסומות מסך מניות החברה הציבורית שהתקבלו. ועדיין, בסופו של דבר היה מקום להגיע למספר אחד ויחיד המייצג את שווי החברה הציבורית במועד הרלוונטי, ולפיו להעריך את שווי האופציות. מכל מקום, משהצדדים לא העלו טענות לעניין זה, נאמרים דברים אלו בבחינת למעלה מן הצורך. זאת ועוד. לא מצאתי לקבל גם את טענת המערערים לפיה היה מקום להתבסס על שווי מניות החברה הציבורית ערב הגשת התביעה על ידי טופ אלפא (קרי, ביום 16.2.2014), אשר עמד לטענתם על 1.02 ש"ח בלבד. כפי שציין בית משפט קמא בפסק הדין המשלים, העיקרון המנחה בקביעת פיצויים בגין הפרת חוזה הוא העמדת הנפגע במקום בו היה אילו קוים החוזה (וראו אסמכתאות בפסקה 32 לעיל). עקרון זה הוא שצריך להנחות את בית המשפט גם בקביעת המועד הקובע להערכת הנזק שנגרם לנפגע (וראו: ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, נו(5) 289, 301 (1998); עניין בנק המזרחי, בעמ' 207; שלו ואדר, בעמ' 456). בהתאם, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה המועד הקובע בענייננו הוא מועד מימושן של האופציות – זאת, שכן אילו קוימו ההתחייבויות כלפי טופ אלפא, הרי שבמועד זה היא הייתה מקבלת לידיה את המניות שהובטחו לה, וזוכה לשוויין הכספי באותו מועד. ודוק, המערערים סומכים טענתם על כך שבמסגרת כתב התביעה שהגישה טופ אלפא, היא עתרה לקבלת פיצוי בהתאם לשווי מניות החברה הציבורית ערב הגשת התביעה; ועל כן החלטת בית משפט קמא להעריך את שווי המניות במועד אחר אִפשרה לה הרחבת חזית אסור. לא ראיתי לקבל טענה זה. אכן, ככלל, לא יפסוק בית המשפט סעד העולה על זה שנתבקש במסגרת כתב התביעה. עם זאת, בפסיקה נקבעו שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם רשאי בית המשפט לחרוג מכלל זה: האחד – כי הצדק או הצורך ללבן שאלות מהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד; השני – כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש; והשלישי – כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון (ראו לעניין זה: ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 21 והאסמכתאות שם (15.3.2011) (להלן: עניין חגולי)). דומה כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו: כך, סוגיית המועד בו יש להעריך את הנזק היוותה חלק מגדר המחלוקת בין הצדדים והצריכה ליבון, ולראיה הצדדים העלו שלל טענות לעניין זה, הן במסגרת ההליך קמא והן במסגרת הערעור; הסעד שנפסק על ידי בית משפט קמא זהה במהותו לסעד שנתבקש בכתב התביעה – קרי, פיצוי כספי בגין אובדן האופציות; והראיות הדרושות להכרעה, ובכלל זאת חוות דעת המומחים לעניין שיעור הנזק, נידונו והתבררו על ידי בית משפט קמא. בנוסף, לא למותר לציין כי סכום הפיצוי הכולל שנפסק על ידי בית משפט קמא נופל בהרבה מסכום הפיצוי הכולל שנתבקש במסגרת כתב התביעה (והשוו: עניין חגולי, בפס' 21). על כן, כאמור, מצאתי כי דינה של טענה זו להידחות. בדומה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה היה מקום לחשב את שווי האופציה השלישית בהתאם למספר מניות החברה הציבורית ערב ההנפקה (שעמד על 56,350,000 מניות), ולא לפי מספר המניות לאחר ההנפקה (שעמד על 71,100,000 מניות). על פניו, נראה כי יש ממש בטענה זו. כזכור, בעוד שביחס לאופציה הראשונה נקבעה בהסכם הסילוק הוראה המגינה על טופ אלפא (באופן חלקי) מפני דילול זכויותיה (סעיף 2 להסכם הסילוק); ביחס לאופציה השלישית לא קיימת כל הוראה דומה המעניקה לטופ אלפא הגנה כלשהי מפני דילול זכויותיה. מכך עולה כי ככל הנראה כוונת הצדדים הייתה כי זכויותיה של טופ אלפא בהתאם לאופציה השלישית לא תהיינה מוגנות מפני אפשרות של דילול. חרף זאת, התבסס בית משפט קמא בהערכת הנזק שנגרם לטופ אלפא בגין אובדן האופציה השלישית על מספר המניות שהיו בחברה הציבורית לאחר ההנפקה (71,100,000), באופן שמעניק לטופ אלפא, הלכה למעשה, הגנה מפני דילול זכויותיה בעקבות ההנפקה (להרחבה בעניין דילול שיעור האחזקות בחברה, ראו: ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 14 (25.9.2016)). ואולם, עיון במסמכים שהוגשו במסגרת ההליך קמא מלמד כי לא רק שהמערערים לא העלו כל טענה לעניין זה לפני בית משפט קמא, אלא שהם אף לא הביעו כל הסתייגות מהסתמכותה של טופ אלפא על מספר המניות לאחר ההנפקה בחישוב שווי האופציה השלישית. כך, במסגרת חוו"ד הר-צבי, התבסס המומחה מטעם הנתבעים בחישוב שוויה של האופציה השלישית על מספר מניות זהה לזה שהוצג בחוו"ד קלדרון – 2,336,143 מניות. כפי שצוין מפורשות בחוו"ד קלדרון, מספר זה נגזר ממספר המניות לאחר ההנפקה – קרי, 3.28% מתוך 71,100,000 מניות. על כן, לו סבר המומחה כי יש מקום להתבסס על מספר מניות שונה, הרי שהיה עליו לציין זאת בחוות דעתו. כך גם, במסגרת הסיכומים שהגישו הנתבעים לעניין הנזק לא הועלתה כל טענה לעניין מספר המניות הקובע לחישוב שווי האופציה השלישית. למעשה, קביעתו של בית משפט קמא לעניין זה נסמכה על הזהות בין חוות דעת הצדדים לעניין זה, בציינו כי "המומחים משני הצדדים ערכו חישוב לפיו כמות האופציות שלהן הייתה זכאית התובעת הוא – 2,336,143" (פסקה 57 לפסק הדין המשלים). אשר על כן, משהמערערים לא השיגו על עניין זה בזמן אמת, אין לאפשר להם לערוך מקצה שיפורים במסגרת הליך הערעור. לבסוף, הטענה היחידה שהעלו המערערים אשר סברתי שיש לקבלה היא זו שגורסת כי יש לבצע הפחתת שווי נוספת ממחיר המניה הקובע בשל הסחירות והנזילות המוגבלות של מניות החברה הציבורית. כזכור, במסגרת פסק הדין המשלים דן בית משפט קמא בטענה זו, והגיע למסקנה כי יש לדחותה. זאת, מהטעם ש"מחיר המניה בשוק יעיל אמור להביא בחשבון בין היתר גם את מידת הסחירות הקיימת בבורסה ועד כמה ציבור המשקיעים סבור שהוא יכול למכור אותן בבורסה. לכן, אף אם כטענת הנתבעים, בורסת ה-AIM מאופיינת במסחר דל ביחס לבורסות אחרות בעולם, זו הבורסה שבה הונפקה [החברה הציבורית] ושווי המניות בבורסה אמור לשקף עובדה זו" (פסקה 36 לפסק הדין המשלים). הגם שמקובל עלי כי במקרה הרגיל מחיר נייר ערך בשוק יעיל משקף את שווי נייר הערך, ומשקלל גם את מאפיינים שונים של הבורסה בה הוא נסחר, הרי שבמקרה דנן קיימים מאפיינים ייחודיים המצדיקים ביצוע הפחתת הסחירות בהתאם לחוות דעת המומחים. אבהיר. המחיר שנקבע לנייר ערך בבורסה משקף את התשלום שנקבע במסגרת המסחר השוטף בעבור אותו נייר ערך במועד הרלוונטי. כאשר מדובר בהערכת שווי של חבילה קטנה יחסית של ניירות ערך, אשר בהינתן מאפייני הבורסה, אין מכירתם צפויה להשפיע באופן משמעותי על המסחר השוטף, הרי שניתן וראוי להשתמש במחיר הבורסאי הנתון במועד הקובע כאומדן לשווי של חבילת ניירות הערך. לעומת זאת, מכירה של קבוצה גדולה יחסית של ניירות ערך מסוג מסוים, בשוק בו היקפי המסחר נמוכים, צפויה להשפיע באופן מהותי על המסחר השוטף (הצפת השוק), ולהביא לירידה משמעותית במחיר נייר הערך. על מנת התמודד עם קושי זה צפוי המחזיק בחבילת ניירות ערך גדולה שכזו, אשר רמת הסחירות שלהן נמוכה, להידרש לעשות אחד משני אלה בבואו לממשה: לפרוס את הליך המכירה על פני תקופת זמן ארוכה יחסית (ולספוג פגיעה בנזילות) או להסכים להפחתה של ממש במחיר קודם שימצאו די קונים שיהיו מוכנים לרכוש את כלל ניירות הערך המוצעות למכירה (ולספוג פגיעה במחיר). בין כך ובין כך, מבחינתו של גורם המחזיק בכמות משמעותית של ניירות ערך של החברה הנסחרת, סחירות נמוכה משמעה פגיעה בשווי הנכס שבבעלותו, וזאת מעבר למשתקף במחיר השוק של המניה במסחר השוטף. ודוק, ההצדקה לביצוע הפחתה מסוג זה, ושיעורה, הם עניינים כלכליים, התלויים במאפייני הבורסה, בהיקפי המסחר בנייר הערך, ובגודל חבילת ניירות הערך בה מדובר. בעניינו, טענו המערערים, בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעמם, כי גודל קבוצת המניות בה מדובר (3.28% ממניות החברה הציבורית), מחד גיסא, ורמת הסחירות הנמוכה המאפיינת את המסחר במניות החברה הציבורית בבורסת ה- AIM, מאידך גיסא, חייבו ביצוע הפחתה של 13% מהמחיר בו נמכרו המניות בבורסה, וזאת על מנת להעריך בצורה כלכלית נכונה את שוויה של קבוצת מניות זו. זאת ועוד, עיון בחוו"ד קלדרון מלמד כי גם המומחה מטעם טופ אלפא סבר כי יש לבצע הפחתה כאמור. כך, במסגרת חוות דעתו המשלימה, ציין המומחה מטעם טופ אלפא כי "האומדן הטוב ביותר לשווי המניות שהיו אמורות להיות מוקצות ל[טופ אלפא] הינו עפ"י ההקצאות (הפרטיות – ע.ג.) אשר בוצעו ב[חברה הציבורית]" וכי "השוואה זו, מעידה בצורה הטובה ביותר...על שיעור הניכיון האמיתי המתייחס לחברה עצמה" (סעיף 3 לחוות הדעת המשלימה). בהתאם, לאחר שערך השוואה בין המחיר ששולם במסגרת הקצאות פרטיות לבין מחיר המניה ביום ההקצאה, הגיע המומחה מטעם טופ אלפא למסקנה כי "שיעור ההנחה הנכון ביותר יהיה כ-13% פחות ממחיר המניה ב[חברה הציבורית]" (שם). הווה אומר, טופ אלפא לא רק שלא סתרה את טענת הנתבעים לעניין ההפחתה הדרושה ממחיר המניה בגין הסחירות והנזילות המוגבלת, אלא אף אימצה אותה במסגרת חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה. במצב דברים זה, בו קיימת הסכמה בין מומחי הצדדים בשאלה שבמומחיות, אשר לבית המשפט אין יכולת עצמאית להעריכה, סבורני כי היה מקום לאשר את ביצוע ההפחתה האמורה במקרה דנן. הנה כי כן, מצאתי כי יש לדחות ברובו את הערעור שהגישו המערערים, וזאת למעט הטענה בדבר הצורך לבצע הפחתה נוספת בשיעור של 13% ממחיר מניית החברה הציבורית. להשלכותיה האופרטיביות של קביעה זו על סכום הפיצוי אותו יש לפסוק לטופ אלפא אדרש בחלקו האחרון של פסק הדין. ב. זהות הגורם החב בפיצוי טענתה העיקרית של טופ אלפא לעניין פסק הדין המשלים עניינה כאמור בזהות הגורם המחויב לפצותה בגין נזקיה – לשיטתה, היה מקום להטיל את החבות לפיצויה בגין האופציה הראשונה לא רק על סטארקום פנמה, אלא גם על יתר הנתבעים, ולמצער על בעלי השליטה. דין טענה זו להידחות, ולו מהטעם הפשוט שטופ אלפא לא הציגה במסגרת הערעור שכנגד כל בסיס משפטי המצדיק לעשות כן. דומה כי ההנמקה היחידה שמציעה טופ אלפא לתמיכה בטענתה הן אמירות מן הסוג של "לא יעלה על הדעת" ו-"הנצחת העוול", והעיקרון הכללי בדבר "אין חוטא יוצא נשכר". ואולם, אלו אינן הנמקות משפטיות אשר בכוחן להצדיק הטלת אחריות על אדם בגין נזק של אחר. ודוק, קביעות בית משפט קמא לעניין זהותו של הגורם המחויב לפצות את טופ אלפא בגין האופציה הראשונה והאופציה השלישית נגזרות באופן ישיר מזהות הגורם שהתחייב כלפי טופ אלפא בהענקת האופציות (ומאוחר יותר הפר את התחייבותו). בהתאם, הואיל וההתחייבות להענקת האופציה הראשונה במסגרת הסכם הסילוק ניתנה על ידי סטארקום פנמה, קבע בית משפט קמא כי היא זו שחבה בנזקיה של טופ אלפא הנובעים מהפרת התחייבות זו (ואילו ביחס לאופציה השלישית, אשר ההתחייבות לתתה ניתנה על ידי בעלי השליטה, הוטלה האחריות לנזקים על בעלי השליטה). קביעה זו בדין יסודה, וטופ אלפא לא העמידה כל תשתית משפטית המצדיקה סטייה ממנה. לא אכחד – קביעה זו אכן מעוררת אי-נוחות מסוימת בהתחשב בכך שלפי קביעת בית משפט קמא, סטארקום פנמה רוקנה מנכסיה, כך שככל הנראה אין לה יכולת של ממש לשלם לטופ אלפא את הפיצויים שנפסקו לה. אי-הנוחות מתגברת לנוכח העובדה שסטארקום פנמה רוקנה מנכסיה תחת הנהגתם של בעלי השליטה, וככל הנראה ביוזמתם. ואכן, ניתן לחשוב על מספר מנגנונים משפטיים אשר היו עשויים לאפשר הטלת אחריות על בעלי השליטה בגין הנזקים שגרמה סטארקום פנמה בהפרת התחייבותה למתן האופציה הראשונה. כך למשל, ניתן היה לטעון כי קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין סטארקום פנמה לבעלי השליטה. על מהותו של מנגנון הרמת המסך עמדתי לאחרונה במסגרת חוות דעתי בע"א 8416/19 עו"ד נס ורו"ח שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל (22.12.2021): מנגנון זה, המאפשר לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שיוצר "מסך ההתאגדות" בין אישיותם המשפטית של בעלי המניות לבין אישיותה של החברה, נולד בעיקר כדי לתת מענה למצבים בהם "נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, היינו הסתתרות מבעד מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מאחריות". תוצאתה של "הרמת המסך" היא הרחבה בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות – כך, כל עוד נותר "מסך ההתאגדות" בעינו, "יריבותם של נושי החברה מצטמצמת ליריבות עם החברה עצמה בלבד"; ואילו עם הרמתו של "מסך ההתאגדות", נוצרת יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות של החברה, המאפשרת לראשונים לתבוע מן האחרונים את חובותיהם כלפי החברה (שם, בפסקה 3 לחוות דעתי. ההפניות הושמטו – ע.ג.). ודוק, הסמכות לבצע הרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה קבועה בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), ושמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נמצא כי בעל מניות בחברה עשה שימוש לרעה באישיותה הנפרדת, "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה"; או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (להרחבה, ראו: ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, פסקאות 90-89 (4.9.2015); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פסקאות 56-55 (22.1.2015) (להלן: עניין אשדוד); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, 440-437 (2010); אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א 295-291 (2007); עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב 65 (2005)). אומנם, מאחר שסטארקום פנמה היא חברה זרה, אשר אין חוק החברות חל עליה (וראו הגדרתה של "חברה" בסעיף 1 לחוק החברות), הרי שלצורך הרמת מסך יש להראות כי הדבר אפשרי על פי דיני המקום בו היא התאגדה (וראו: ע"א 3773/16 עו"ד ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת נ' סופר, פסקה 61 (3.10.2018)). עם זאת, ככל שנניח עניין זה בצד, לכאורה ניתן היה להעלות את הטענה כי עצם ריקונה של סטארקום פנמה מנכסיה על ידי בעלי השליטה, כשהם מודעים לכך שהדבר יביא לפגיעה בזכויותיה של טופ אלפא, מקים עילה להרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות (וראו: בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב, פסקה 9 וההפניות שם (5.4.2017). כן השוו: ע"א 9586/09 יורשי המנוח לייזר ז"ל נ' איזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ, פסקה 7 (17.1.2012)). על כל פנים, משטופ אלפא כלל לא העלתה בפנינו טענה להרמת מסך, וממילא לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת המצדיקה שימוש בסעד קיצוני זה, ברי כי אין מקום לנקוט בו במקרה דנן. לחלופין, יכלה טופ אלפא לטעון לקיומה של אחריות אישית של בעלי השליטה לנזקיה (על ההבחנה בין קיומה של חבות אישית לבין הטלת אחריות מכוח דוקטרינת הרמת המסך, ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994); ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין, פסקה 22 (12.4.2011); עניין אשדוד, בפסקה 60). כך, למשל, ניתן לטעון כי משהביאו בעלי השליטה לריקון נכסיה של סטארקום פנמה באופן שהוביל לשלילת אפשרותה של טופ אלפא לממש את האופציה הראשונה שהובטחה לה, הם נהגו בחוסר תום לב גם בהקשר זה (ולא רק בקשר לאופציה השלישית לגביה התחייבו באופן אישי. ראו פסקה 28(ב) לעיל), במידה המצדיקה חיובם באופן אישי בנזקים שנגרמו לטופ אלפא בשל כך (על האפשרות להטיל אחריות אישית על אורגן של חברה בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב, ראו: ע"א 2792/03 יצהרי נ' אימפורט, פסקאות 3-2 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ') אהרן ברק (14.12.2006); ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט, פסקה 32 (20.9.2007); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פסקאות 17-16 (20.10.2009); עניין אשדוד, בפסקאות 65-62 לפסק דינו של השופט יורם דנציגר, וכן ראו פסקאות 6-2 לדעת המיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז; כן השוו: ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פסקאות 30 – 35 לפסק דינו של חברי, השופט אלכס שטיין (17.11.2020)). עוד יתכן כי ניתן היה לטעון כי בהתנהלותם זו גרמו בעלי השליטה לסטארקום פנמה להפר את הסכם הסילוק שנחתם עם טופ אלפא, ועל כן הם חבים בנזקיה מכוח העוולה הנזיקית של גרם הפרת חוזה (ראו: סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; אך השוו ע"א 4612/95 מתתיהו נ' יהודית, פ"ד נא(4) 769, 793 (1997)). אפשרות אחרת היא לנסות להטיל על בעלי השליטה אחריות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת ככל שהפיקו טובת הנאה מהפעולה (השוו ת"א (מרכז) 7707-07-10 חד מולכי תבל בע"מ נ' הארגז תעשיות בע"מ (17.6.2013)). הנה כי כן, ניתן היה להעלות על הדעת מנגנונים משפטיים שונים אשר עשויים היו להצדיק הטלת אחריות אישית על בעלי השליטה במקרה דנן (ואיני נוקט עמדה לעניין זה). אפס, טופ אלפא לא הציגה בערעור שכנגד שהוגש על ידה כל טיעון משפטי המבסס את טענתה שיש להטיל אחריות אישית על בעלי השליטה וממילא לא הניחו תשתית עובדתית מספקת להעלאת טיעון כאמור, אלא הסתפקה בטענה כללית לפיה "לא יעלה על הדעת שדווקא אותו תאגיד מרוקן מכל תוכן ונכסים יהיה זה שיחוייב לשלם למערערת את הפיצוי" (פסקה 30 להודעת הערעור שכנגד). גם במסגרת ההתדיינות בפני בית המשפט המחוזי לא הבהירה טופ אלפא מהו הבסיס העובדתי ומהו הבסיס המשפטי עליו היא מבססת את דרישתה להפעיל במקרה דנן את החריג, ולהטיל אחריות אישית על בעלי שליטה להפרת חובה חוזית המוטלת על סטארקום פנמה לבדה. במצב דברים זה, אין מנוס מלדחות את טענתה, מאחר שזו לא נטענה ולא הוכחה כראוי; ולפיכך יש להותיר את החבות לפיצויה בגין הפרת האופציה הראשונה על סטארקום פנמה בלבד. לפני סיום חלק זה, לא למותר להזכיר כי במסגרת ההסכם עם בעלי השליטה, הוקנתה לטופ אלפא האופציה הרביעית, אשר העניקה לה את האפשרות לחייב את בעלי השליטה לרכוש ממנה את האופציה הראשונה בסכום של 70,000 דולר. ללמדנו, כי הצדדים למעשה יצרו מנגנון מוסכם אשר איפשר לטופ אלפא להעביר את החבות בגין האופציה הראשונה לכתפיהם של בעלי השליטה, תוך הגבלת חבות זו לסכום של 70,000 דולר. חרף זאת, טופ אלפא לא פעלה למימוש האופציה הרביעית, וזאת גם בעת שכבר ידעה כי סטארקום פנמה רוקנה מנכסיה, וכי אין לה יכולת לעמוד בהתחייבותה להענקת האופציה הראשונה. ויובהר, במסגרת תביעתה אומנם עתרה טופ אלפא לפיצוי בגין האופציה הרביעית, אך זאת כסעד חלופי בלבד. זאת ועוד, במסגרת הערעור שכנגד נמנעה טופ אלפא מלטעון לזכאותה לפיצוי בגין אופציה זו, אף לא כסעד חלופי. ודוק – משקבעו הצדדים מנגנון מוסכם להעברת החבות בגין האופציה הראשונה אל בעלי השליטה, ומשטופ אלפא זנחה את זכותה לממש מנגנון זה או לקבל פיצוי בגינו, יתכן שיש בכך כדי להשליך על זכותה להעלות טענות לעניין הטלת החבות רחבה יותר על בעלי השליטה מכוח עילות אחרות שבדין. מכל מקום, הואיל וממילא טופ אלפא לא ביססה כל טענה כאמור, מתייתר הצורך להכריע בכך. סוף דבר לאור האמור לעיל, אם תישמע דעתי נורה על קבלת הערעור באופן חלקי, במובן זה שתבוצע הפחתה נוספת של 13% במחיר המניות עליו הסתמך בית משפט קמא לצורך פסיקת הפיצוי לטופ אלפא, הן ביחס לאופציה הראשונה הן ביחס לאופציה השלישית. כן נורה על דחיית הערעור שכנגד. בהתאם לאמור, אציע כי נפחית את סכומי הפיצוי לטופ אלפא אשר נקבעו בפסק הדין המשלים כדלקמן: (א) ביחס לאופציה הראשונה – מחיר המניה לפי קביעת בית משפט קמא עמד על 1.38 ש"ח. ממחיר זה יש להפחית 13% בשל הסחירות המוגבלת, כך שמחיר המניה לאחר ההפחתה עומד על 1.2006 ש"ח. הכפלת מחיר זה במספר המניות שקבע בית משפט קמא (563,500) מביא לסך כולל של 676,538 ש"ח; ובהפחתת מחיר המימוש (100 ש"ח) נגיע לפיצוי בסך של 676,438 ש"ח (חלף 777,530 ש"ח, שקבע בית משפט קמא). כאמור החייבת בתשלום פיצוי זה היא סטארקום פנמה, והיא בלבד. (ב) ביחס לאופציה השלישית – מחיר המניה לפי קביעת בית משפט קמא עמד על 1.13 ש"ח, ולאחר הפחתת 42.9% בשל מנגנון החסימה – על 0.6452 ש"ח. ממחיר זה יש להפחית 13% נוספים בשל הסחירות המוגבלת, כך שמחיר המניה לאחר ההפחתה הנוספת עומד על 0.5614 ש"ח. הכפלת מחיר זה במספר המניות שקבע בית משפט קמא (2,336,143) מביא לסך כולל של 1,311,394 ש"ח; ובהפחתת מחיר המימוש (829,610 ש"ח) נגיע לפיצוי בסך של 481,784 ש"ח (חלף 677,739.54 ש"ח, שקבע בית משפט קמא). כאמור בפיצוי זה חייבים בעלי השליטה. כפי שקבע בית משפט קמא, לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההנפקה (27.2.2013) ועד למועד התשלום בפועל. יתר קביעותיו של בית משפט קמא בפסק הדין החלקי ובפסק הדין המשלים יוותרו על כנן. לבסוף, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהינתן האמור בפסקה 40 לעיל, אציע כי נמנע מלהטיל הוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מסכים. המשנה לנשיאה (בדימ') השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ב בתמוז התשפ"ב (‏11.7.2022). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20001840_Y25.docx יב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1