איה מישר נ. דן ארצי

החלטה בתיק ע"א 1837/02 בבית המשפט העליון ע"א 1837/02 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת בע"א 1837/02 והמשיבה בערעור שכנגד: איה מישר נ ג ד המשיבים בע"א 1837/02 והמערערים בערעור שכנגד: 1. דן ארצי 2. הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.1.02 בת.א. 250/89 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' וסרקרוג בשם המערערת: עו"ד י' מלמן בשם המשיבים: עו"ד א' שור פסק-דין 1. המערערת, ילידת 18.12.1959, נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.6.1986. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, שמינה בית-המשפט המחוזי, קבע למערערת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה של התנועה בעמוד השדרה הצווארי. בית-המשפט קבע כי אין התאמה בין תלונותיה של המערערת לבין הנכות הרפואית שנקבעה לה, ועל כן סבר כי אין מקום לחישוב אריתמטי של הפיצוי לו היא זכאית לפי שעור הנכות. בגין הוצאותיה הרפואיות בעבר, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי בסך 50,000 ש"ח. במסגרת זו, התחשב בית-המשפט בכך שחוות הדעת הרפואית שהוגשה לו לא התייחסה לפגיעה התפקודית במערערת בתקופה שקדמה למועד עריכתה. בית המשפט ציין כי השתכנע, שלפחות חלקם של הטיפולים הרפואיים שעברה המערערת נדרשו לה עקב התאונה, והוסיף כי לא הוכח בפניו כי ניתן היה לקבל טיפולים אלה במסגרת קופת החולים בה חברה המערערת. כמו כן, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי בסך 15,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות מוגברות בעבר ובעתיד. בית-המשפט קבע גם כי נכותה של המערערת הביאה לכך שלא הייתה מסוגלת לעבוד בהיקף מלא ועל-כן פסק לה, בגין הפסדי השתכרות בעבר, פיצוי גלובלי בסך 300,000 ש"ח. בגין הפסדי השתכרות בעתיד, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי כולל בסך 150,000 ש"ח. בגין עזרת הזולת בעבר, עד לשנת 1990, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי בסכום כולל של 45,000 ש"ח. בית-המשפט קבע כי שיעור הנכות הצמיתה והמגבלה הקיימת, הנובעים מהתאונה, אינם מצדיקים מתן פיצוי למערערת בגין עזרת הזולת בעתיד. 2. המערערת מלינה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה בבית-המשפט המחוזי. לטענתה, טעה בית-המשפט משקבע כי אין התאמה בין תלונותיה לבין הנכות הרפואית שנקבעה לה. המערערת סבורה כי בית-המשפט התעלם מראיות שהוגשו לו לגבי ממצאים רפואיים המאוששים את תלונותיה. היא סבורה גם כי טעה בית-המשפט משפסק לה פיצוי על דרך של אומדן גלובלי, במיוחד לאור העובדה, שמרבית הפיצויים שנפסקו לה נפסקו בגין נזקים בעבר. המשיבה מצידה מלינה, בערעור שכנגד שהגישה, על הפיצויים המופרזים, לטעמה, שנפסקו למערערת. 3. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. ערעורה של המערערת מופנה, רובו ככולו, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, בהן אין ערכאת הערעור מתערבת, אלא במקרים נדירים. נסיבות המקרה הזה אינן מצדיקות התערבות שכזו. בית-המשפט בחר במקרה זה להעניק את הפיצוי באומדן כולל ובנסיבות העניין אין פגם בבחירה זו. מכל מקום, הסכום שנפסק מסתבר במקרה זה, ולא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממנו. אשר לערעור שכנגד, גם אותו ראוי לדחות. כאמור, בית-המשפט המחוזי איזן כנדרש בין השיקולים המתחרים לצורך הערכת הנזק. הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, י"א באב תשס"ד (29.7.04). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02018370_P05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il