קריסנה נריינה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1836/12 בבית המשפט העליון ע"פ 1836/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: קריסנה נריינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 57707-09-11 שניתן ביום 17.1.2012 על-ידי כבוד סגן הנשיא א' שיף תאריך הישיבה: ט' בסיוון תשע"ב (30.5.2012) בשם המערער: עו"ד תמר בוקשפן בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש פסק-דין השופט נעם סולברג: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא אילן שיף) בת"פ 57707-09-11 מיום 17.1.2012, לפיו נדון המערער ל-14 חודשי מאסר לריצוי בפועל ול-16 חודשי מאסר על-תנאי, בעקבות הרשעתו (על-פי הודאתו, בהסדר טיעון) בתקיפה בנסיבות מחמירות. 2. המערער בן 38, עובד זר מהודו, שימש כמטפל סיעודי של נ"ד, יליד שנת 1930, אדם חסר ישע שמחמת גילו, מחלתו ומצבו הגופני והנפשי לא היה מסוגל לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו ולשלומו (לאחרונה נפטר נ"ד לבית עולמו). מחמת חשד שהתעורר אצלו, הציב בנו של נ"ד בבית אביו מצלמת אבטחה מוסווית, ובדיעבד התברר כי לא לחינם חשד במערער. במהלך כשבועיים תועדה התנהגות תוקפנית וכוחנית של המערער כלפי נ"ד, כשללא כל הצדקה ותוך ניצול מרותו הטיל עליו אימה, גרם לו כאב, סבל והשפלה. פעם אחת זרק המערער את נ"ד על הספה, דחף אותו מספר פעמים, תפס אותו בידו השמאלית ועיקם אותה, תוך כדי גרימת כאב וסבל. בפעם אחרת, בשעה שנ"ד ישב על כיסא גלגלים, תפס המערער את ידו בחוזקה, בעט בו מספר פעמים ברגליו, וגרם לו לכאב ולסבל. בפעם אחרת איים המערער על נ"ד בתנועת אגרוף על מנת להטיל עליו אימה. במועד אחר, בשעה שנ"ד ישב על הספה, תפס אותו המערער בשתי ידיו, והיכה אותו בפניו באמצעות ידיו וכן גם באמצעות ידיו של נ"ד עצמו, כשהמערער אוחז בהן בחוזקה, הכל תוך כדי גרימת כאב וסבל. 3. בגזר הדין ציין בית משפט קמא בשיקוליו לחומרה, כי תקיפה שכזו היא חמורה ובזויה. לא מעטים הם ארועי תקיפה והתעללות בנסיבות דומות, ומכיוון שהמטפל והמטופל נמצאים לבדם, קשה לגלות את ביצוען של העבירות. הכיעור ושיקולי הגמול מחייבים ענישה מחמירה, במיוחד כשאין מדובר בכשלון רגעי חד-פעמי. בשיקוליו לקולא ציין בית משפט קמא את נסיבותיו האישיות של המערער. אשתו וילדו בן ה-9 נמצאים בהודו, במצוקה כלכלית, הוריו חולים, ופרנסתם עליו. גם את הודאתו של המערער הביא בית משפט קמא במניין שיקוליו, גם את תנאי הלחץ בעבודתו, את העובדה שהוענקו לו רק 6 שעות חופשה מדי יום ראשון, ואת העדר ההכשרה המקצועית. 4. בערעור טוענת באת כוח המערער כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, להודאתו, לתיקון שנעשה בכתב האישום, וכי בכך פעל בניגוד לעקרון הענישה האינדיבידואלית. המערער לא גרם לנ"ד לחבלות חמורות. במיוחד טוענת באת כוח המערער כי המערער לא הוכשר לטיפול בקשישים בכלל ובחולי אלצהיימר בפרט, וכי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במצבים דומים. 5. מנגד ציינה באת כוח המדינה את האינטרס הציבורי שבענישה הולמת ומרתיעה. צריך שבקרב קהילת העובדים הזרים יעבור המסר הענישתי מפה לאוזן. אין מקום להשליך את האחריות למעשי-העבירה על חוסר ההכשרה המקצועית. מדובר ברצף של כמה מעשי אלימות. נדרשת אמירה נורמטיבית באשר לתופעה של הכאה או התעללות בקשישים על-ידי מטפלים סיעודיים. 6. דין הערעור להידחות. עונש של 14 חודשי מאסר בעבירות שכאלה, כלל איננו חמור. אכן, למערער בעיות וקשיים מבית, בהודו; ואם אכן לא עבר הכשרה כנדרש אצל התאגיד שהעסיקוֹ, הדבר הוא חמור ומחייב את הגורמים הרלבנטיים במשרד הפנים לחקור ולדרוש בדבר הזה. ברם, אין בכל אלה כדי להצדיק תקיפה שכזו, חוזרת ונשנית, בנסיבות מחמירות, כלפי נ"ד, זקן חסר ישע; או להפחית מן האחריות. כל בן אנוש מטבע ברייתו מוּדע לפְּסוּל שבמעשה, גם מבלעדי הכשרה מקצועית. הכיעור וההשפלה, הפגיעה והכאב, מחייבים גמול עונשי הולם. 7. הציווי "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), איננו "רק" מצווה דתית; זהו חוק טבע. אריכות-ימים היא ברכה: "עטרת תפארת שיבה" (משלי טז, לא); לא בכדי נאמר ש"כל מי שהוא מקביל פני זקן - כמקביל פני שכינה" (בראשית רבה ג, ו). אך לדאבון הלב ישנם ימי זקנה של צער, מכאובים ותלאות, ימים שנועדה להם תפילתו של דוד המלך: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" (תהילים עא, ט). בימי זקנה אלה, מצוּוים אנו ביתר שאת "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא), לתמוך בהורים המבוגרים ולדאוג לכל צרכיהם: "מאכיל, משקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (בבלי, קידושין לא, ב). 8. לעומת כל זאת, עינינו הרואות כיצד נהג המערער - המטפל הסיעודי, בנ"ד - אדם חסר ישע, חולה במחלת האלצהיימר, בן למעלה משמונים שנה: במקום כבוד, ביזוי; תחת דאגה, בְּעָתָה. 9. העונש שנגזר על המערער איננו חמור יתר על המידה, יש בו משום גמול הולם על מה שעשה המערער לנ"ד; העונש הוא מחוייב המציאות על מנת להגן על זקנים חסרי ישע שכאלה. לפיכך דינו של הערעור להידחות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, ומבקשת להוסיף כי חברה נבחנת בדרך שהיא מטפלת בחסרי הישע שבקרבה, זקנים וילדים בפרט. במדינת ישראל קיימת תופעה נרחבת של קשישים, הן במוסדות והן בביתם, אשר נעזרים במטפלים. מעשי תקיפה ואלימות של מטפלים כלפי מטופלים ככלל קשים לגילוי, בשל העדר יכולת פיזית או נפשית של קורבנות העבירה להתלונן על הנעשה בהם בחדרי חדרים. כאשר מגיעים מקרים שכאלה ראוי שיזכו, אם כן, למענה שיפוטי הולם לפיו לא ניתן להשלים עם מעשי אלימות, השפלה וניצול של קשישים אלו בידי מטפליהם. חשוב שבתי המשפט יעבירו מסר ברור, נחרץ וחד משמעי שיש בו התוויה של נורמות התנהגות ראויות והצבת הגדר שמעבר לה אותן התנהגויות הן פסולות ואסורות. כפי שפירט חברי, במקרה שבפנינו מדובר במספר מקרים קשים של הכאת אדם זקן וחולה הנמצא בחוסר אונים מוחלט מול מטפל חסון וחזק המבצע בו מעשי אלימות והתעללות וממילא גם השפלה. התמונה המצטיירת קשה. אני מסכימה שהעונש שהושת על המערער אינו חמור, ולטעמי אף מקל, בנסיבות, ומשכך אין מקום להתערבותנו. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, י"א בסיוון תשע"ב (1.6.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12018360_O01.doc עב+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il