בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 1835/98
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י'
זמיר
כבוד
השופט ע' ר'
זועבי
המערער: אדוארד
בקליוקוב
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 11.3.98 בתפ"ח 118/96 שניתן על ידי כבוד השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש'
טימן
תאריך
הישיבה: ח' בתמוז תשנ"ט (22.6.99)
בשם
המערער: עו"ד יעקב שקלאר
בשם
המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופט י' זמיר:
1. המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (תפ"ח 118/96) באינוס, לפי סעיף 345 (א)(4) לחוק העונשין, והוטל
עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של שלוש וחצי שנים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנה
וחצי. הוא מערער הן על ההרשעה והן על העונש.
2. כפי שנקבע בפסק הדין, המערער (שהיה כבן 28
שנים) התגורר באחד החדרים בדירה שכורה, כשבחדר אחר באותה דירה התגוררה אשה (שהיתה
כבת 26 שנים) (להלן - המתלוננת). היחסים בין המערער לבין המתלוננת היו תקינים.
למערער היתה חברה ולמתלוננת היה חבר. יום אחד בחודש אוקטובר 1996, בערך בשעה שבע
בבוקר, נכנס המערער אל חדר המתלוננת כשהוא עירום. המתלוננת היתה שקועה בשינה.
המערער נשכב מעל המתלוננת והחל בועל אותה. המתלוננת התעוררה. כשהיא ראתה מעליה את
המערער, הדפה אותו מעליה. המערער קם וניסה לפייס את המתלוננת. המתלוננת סירבה
להתפייס, טלפנה אל החבר שלה, ביקשה שיבוא מיד, ואחר הצהרים, על פי דרישה תקיפה של
החבר, הגישה למשטרה תלונה על אינוס.
במשטרה הכחיש המערער את דבר התלונה. לטענתו לא
היו דברים מעולם: הוא לא נכנס לחדר המתלוננת ולא נגע בה. כל התלונה, לטענתו, אינה
אלא עלילה.
המשטרה ערכה עימות בין המערער לבין המתלוננת,
חלקו בנוכחות שוטר וחלקו בנוכחות שניהם בלבד, כשהעימות מוקלט ומצולם, ללא ידיעתם.
בעימות המערער לא הכחיש בפני המתלוננת את דבר התלונה, אך ביקש ממנה שתבטל את
התלונה.
3. בית המשפט שמע את עדות המתלוננת, עדות המערער
ועדויות נוספות. בפסק הדין הציג בית המשפט את העדויות, ניתח את נסיבות המקרה, וסיכם
לאמור (פיסקה 23):
"על פי האימון המלא שאני נותן בעדויותיהם של
המתלוננת ושל [החבר שלה]; על פי חוסר האימון בעדותו של הנאשם ועדיו; על פי הגיונם
של דברים ודבקותם של המתלוננת בתיאור האירוע; על פי התלונה המיידית - גם אם במרומז
- באזני [החבר שלה], דקות ספורות לאחר האירוע, ואחר כך כשהגיע אליה (לאחר ארבע
שעות שבהן היה נייד וללא טלפון סלולרי, לפי עדותו); על פי התלונה למשטרה אחר
הצהריים - וגם זו נחשבת בעיני (על פי נסיוני השיפוטי) תלונה מיידית - רק לאחר
שכנועים והשמעת אולטימטום מצידו של [החבר שלה] שיעזוב אותה, אם לא תתלונן; על פי
מצבה הנפשי הנסער, כפי שנשמע באזני [החבר שלה], כשאיימה להתאבד, אם לא יגיע מיד;
על פי נפיחות פניה מבכי, כשהגיע [החבר שלה] לביתה; על פי העובדה שחברתה קישרה אותה
עם המרכז לסיוע לנפגעות אונס, למרות שלא רצתה בכך; ועל פי התנהגותה של המתלוננת ודבריה
בעימות המצולם, בלא נוכחות השוטר, לעומת התנהגותו של הנאשם -
אוכל לקבוע כי התביעה עמדה בנטל להוכיח אשמתו של
הנאשם בעבירה המיוחסת לו".
לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער באינוס.
4. הערעור על ההרשעה התבסס בעיקר על הטענה שבית
המשפט היה צריך להאמין למערער ולא היה צריך להאמין למתלוננת. טענה זאת התבססה
בעיקר על סתירות מסויימות שבא-כוח המערער מצא בהודעות ובעדות של המתלוננת לגבי
פרטי המעשה המיוחס למערער. אולם בית המשפט המחוזי נתן דעתו לסתירות אלה. וכך אמר:
"ראיתי את המתלוננת שעמדה שעות על דוכן העדים
ונתתי דעתי לסתירות הקלות שבין דבריה במשטרה, בבית המשפט ולד"ר היס. השוני
בין הגירסאות הוא בפרטים הנוגעים לשאלה מה קדם למה, והאם התעוררה מ'משיכה ברגל' או
מתנועות משגל, ואם החדירה היתה רק לאחר שהתעוררה.
יש לזכור שהאירוע היה טראומטי, ותוך יקיצה משינה
קצרצרה בת כשעתיים, לאחר לילה של בילוי וקיום יחסי מין עם [החבר שלה], אל תוך מצב
מבהיל ובלתי שגרתי. בנסיבות כאלה קשה לדרוש ממתלוננת לתאר את האירוע במדויק, לפרטי
פרטים.
גם השוני בשאלות המופנות אליה, בעיתוי מסירת הסיפור
(בהתייחס לתהליכים הקשורים בזכירה) ואי-הבנות אפשריות, יכולים לשנות פרטים כאלה
ואחרים בגירסה".
אכן, השינויים בגירסת המתלוננת הינם כולם
שינויים של פרטים משניים, שאין בהם כדי לשנות את העיקר. שינויים כאלה בגירסאות של
עדים, ובמיוחד בגרסאות של קרבנות, הינם שכיחים בבתי המשפט, מובנים וטבעיים, ולא
פעם יש בהם אפילו כדי לחזק את ההתרשמות שמדובר בגירסת אמת. מכל מקום, לדעתי,
השינויים בגירסת המתלוננת אין בהם, בשום אופן, כדי לגרוע מן האמינות שבית המשפט
המחוזי ייחס לה.
5. כידוע, בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב
בשאלה של אמינות עדים שעמדו בחקירה וחקירה נגדית בפני הערכאה הדיונית. אין שום
סיבה לסטות במקרה זה מן הכלל. בית המשפט המחוזי אמר על המתלוננת בפסק הדין:
"אין לי ספק שהיא דוברת אמת והמעשה שהיא מייחסת לנאשם אכן בוצע בה". על
המערער אמר בית המשפט: "לא הצליח הנאשם לעורר בלבי אמון, הכחשותיו נראו
ונשמעו כאמרות מן הפה ולחוץ, של מי שמנסה להיחלץ מן הצרה שנפלה עליו". האמון
שבית המשפט רחש למתלוננת מצא חיזוק בעדויות נוספות. ראו לעיל פיסקה 3. הדברים
משכנעים ואין לבית משפט זה יסוד להתערב בהם.
6. בא-כוח המערער העלה עוד טענות, אך כולן כבר
הועלו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו אחת לאחת. אכן, אין בהן ממש. התשובות שניתנו על
ידי בית המשפט המחוזי מקובלות עלינו.
7. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה.
8. המערער טען, לחלופין, נגד חומרת העונש. לדעתו
עונש של שלוש וחצי שנות מאסר הינו עונש חמור בנסיבות המקרה, במיוחד משום שלא נמצא
כי המערער השתמש בכוח, ונקבע כי הוא הפסיק את מעשהו מיד לאחר שהמתלוננת הביעה
התנגדות למעשה.
אכן, אלה הם שיקולים לקולא, במובן זה שאילו
השתמש המערער בכוח כדי להמשיך באינוס, לאחר שהמתלוננת התעוררה והביעה התנגדות, היה
בכך כדי להחמיר את מעשה העבירה. אך בית המשפט המחוזי התחשב בכך כשגזר את העונש.
העונש הרגיל על אינוס הנעשה בכוח הינו כבד הרבה יותר. יש גם לזכור כי סעיף 345
לחוק העונשין, המגדיר אינוס, וקובע כי העונש המירבי על אינוס הוא שש עשרה שנות
מאסר, אינו מבחין בין אינוס אשה "שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח"
(פיסקה 1) לבין אינוס "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, מצב אחר
המונע ממנה התנגדות..." (פיסקה 4). אינוס אשה תוך כדי שנתה, גם אם אינו מחייב
שימוש בכוח עקב מצבה, הוא אינוס פוגע ומשפיל לא פחות מאינוס בכוח.
מכל מקום, עונש של שלוש וחצי שנות מאסר, שהוטל
על המערער, הוא עונש מתון. אין אנו רואים טעם להפחית אותו. לפיכך אנו דוחים גם את
הערעור על העונש.
9. סוף דבר, הערעור נדחה הן לעניין ההרשעה והן
לעניין העונש.
ש
ו פ ט
השופט י' קדמי:
גם אנוכי סבור שיש לדחות את הערעור הן כנגד
ההרשעה והן כנגד גזר הדין.
מבין הטענות שהעלה ב"כ המערער כנגד
ההרשעה הטרידה אותי אי ההתאמה שבין גרסת הבעילה שנמסרה על ידי המתלוננת במשטרה
לבין הגרסה שהשמיעה בפני פרופ' היס שבדק אותה במכון הפתולוגי. במשטרה טענה
המתלוננת כי תחילתה של הבעילה התרחשה כשהיא ישנה; בעוד שבפני פרופ' היס מסרה תיאור
שונה, לפיו, לכאורה לפחות, היתה ערה בשלב זה. ברם, במוקד המחלוקת עמדה טענת המערער
כי לא בעל כלל את המתלוננת בבוקר יום המקרה; והתנהגותו במהלך העימות, כאשר נשאר
לבדו עם המתלוננת, הניחה את דעתי שגרסת המתלוננת בדבר בעילתה על ידו היתה אמת.
המערער לא רק שלא הכחיש בפני המתלוננת את מעשה הבעילה, אלא שלא בא אליה בטרוניה על
שהיא משקרת ולא הטיח בפניה שהיא טופלת עליו עלילת כזב, אלא - הסתפק בבקשה לביטול
התלונה.
במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט להעדיף את
גרסת הבעילה על פני ההכחשה הגורפת של המערער, על אף אי ההתאמה האמורה בדבר נסיבות
הבעילה.
ש
ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר.
ניתן היום, כ"ד בתמוז תשנ"ט (8.7.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98018350.I08