הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק חברת תעשיות אלקטרוכימיות נ. כרמל א

פסק-דין בתיק רע"א 1835/09 בבית המשפט העליון רע"א 9567/08 רע"א 1835/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת ברע"א 9567/08: כרמל אולפינים בע"מ המבקש ברע"א 1835/09: כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק חברת תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק) נ ג ד המשיבים ברע"א 9567/08: 1. תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק) 2. כונס הנכסים הרשמי בתוקף תפקידו כמפרק החברה 3. עו"ד צוריאל לביא ורו"ח גבי טרבלסי בתוקף תפקידם כמנהלים מיוחדים של החברה 4. מדינת ישראל המשיבים ברע"א 1835/09: 1. כרמל אולפינים בע"מ 2. Siemens AG 3. מדינת ישראל בקשות רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק ע"א 9284-02-08 שניתן ביום 28.9.08 על-ידי כב' השופט א' ש' שילה; ועל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 741/08 שניתן ביום מיום 21.1.09 על-ידי כב' סגן הנשיא ג' גינת תאריך הישיבה: ח' באב התש"ע (19.7.10) בשם המבקש ברע"א 9567/08: עו"ד אייל רוזובסקי; עו"ד אלי בורשטיין בשם המבקשת ברע"א 1835/09: עו"ד הילה קרליץ; עו"ד אופיר פורת בשם המשיבה 3 ברע"א 9567/08: עו"ד אורית הימל בשם המשיבה 2 ברע"א 1835/09: עו"ד דנה יגור; עו"ד מיכאל טסלר בשם המשיבה 3 ברע"א 1835/09 והמשיבה 4 ברע"א 9567/08: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו שתי בקשות רשות ערעור שתידונה במאוחד; האחת (רע"א 9567/08), נסבה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט (כתוארו אז) א' ש' שילה); והשנייה (רע"א 1835/09), מופנית לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). ביסודן של שתי בקשות אלו, ניצבת השאלה האם זכאי כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי) – שעה שהוא משמש כמפרק קבוע של חברה הנמצאת בהליכי פירוק – לפטור מאגרה בתביעה שאותה הוא מגיש בשם החברה, לפי תקנה 19(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות). המותבים השונים נחלקו בפרשנותם לתקנה האמורה. נוכח השלכות הרוחב של המחלוקת, ועל מנת להעמיד דברים על מכונם, החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 1. חברת "תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ" (להלן: החברה) הינה חברה בפירוק, אשר הפעילה בשעתו מפעל לייצור כימיקלים לתעשייה בעכו. המוצר העיקרי שיוצר על-ידה היה Polyvinyl Chloride, הידוע בעיקר בשמו המסחרי – P.V.C. חומר הגלם העיקרי המשמש לייצורו של מוצר זה הוא אתילן, שאותו סיפקה חברת כרמל אולפינים בע"מ – היא המבקשת ברע"א 9567/08 והמשיבה 1 ברע"א 1835/09 (להלן: כרמל). כרמל היא יצרנית ויבואנית האתילן היחידה בארץ. חברת Siemens AG – היא המשיבה 2 ברע"א 1835/09 (להלן: סימנס) – הינה יצרנית טורבינת מדחס הגז המותקנת במתקן האתילן של החברה. עוד קודם לתחילת הליכי הפירוק, בשנת 2001, הוגשה על-ידי החברה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד כרמל וסימנס, בגין שני אירועים שהתרחשו בשנים 1999 ו-2000, שבמהלכם הופסקה אספקת האתילן למפעל החברה, דבר שלטענת החברה, הסב לה נזקים כספיים כבדים. במסגרת הליך זה, תבעה החברה את כרמל גם בגין תשלום יתר שגבתה ממנה האחרונה עבור אספקת אתילן בשנים 1998 ו-1999. הסכום הכולל שבגינו נתבעו כרמל וסימנס על-ידי החברה עמד על למעלה מ-47 מיליון ש"ח. עם הגשת התביעה, שילמה החברה את מחצית סכום אגרת המשפט שבה חויבה. 2. לאחר מתן צו הפירוק בשנת 2004, מינה בית המשפט המחוזי בחיפה, ששימש כבית המשפט שלפירוק, את הכונס הרשמי – הוא המבקש ברע"א 1835/09 – כמפרק קבוע של החברה. בשנת 2007 אישר בית המשפט שלפירוק לכונס הרשמי להמשיך בניהול התובענה שהוגשה מטעם החברה נגד כרמל וסימנס. לקראת שמיעת הראיות בתובענה, בשנת 2008, נדרשה החברה לשלם את מחציתה השנייה של האגרה. משכך, הגיש הכונס הרשמי – בתפקידו כמפרק החברה – בקשה לרשם בית המשפט המחוזי בחיפה, למתן פטור מתשלום זה, לפי תקנה 19(1) לתקנות (להלן: תקנה 19(1); או: התקנה). זאת, בטענה כי בתפקידו כמפרק החברה, פועל הכונס הרשמי מטעם המדינה. 3. לצד תובענה זו, הוגשה בשנת 2001 על-ידי החברה תובענה נוספת נגד כרמל, העוסקת אף היא במחלוקת עסקית שנתגלעה בין הצדדים, בין היתר, על רקע גובה הסכומים שגבתה כרמל מהחברה בעד האתילן שסיפקה לה. בעקבות כניסת החברה להליכי פירוק, התעכב המשך בירור התובענה. בחודש נובמבר 2007, בהתאם להסכמת הצדדים, הוגשה על-ידי הכונס הרשמי – בתפקידו כמפרק הקבוע של החברה – תובענה חדשה נגד כרמל לבית המשפט המחוזי מרכז, שבמסגרתה נתבע ממנה סך של כ-49 מיליון ש"ח. בד בבד, הוגשה על-ידי הכונס הרשמי בקשה לרשם בית המשפט, לפטור מתשלום אגרה על יסוד תקנה 19(1). ההליכים בבית המשפט המחוזי מרכז 4. בהחלטתו מיום 10.2.2008, קבע רשם בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט מ' יפרח), כי איזון בין "האינטרסים והשיקולים" שיש ליתן עליהם את הדעת, מביא לכדי מסקנה כי יש לקבל את בקשתה של החברה לפטור מאגרה, וזאת נוכח עמדת המדינה, אשר ניאותה לוותר על תשלום זה. עוד נקבע, כי "משהכונס הרשמי ממונה על הליך הפירוק בהיותו מפרקה של התובעת [החברה], זכאי הוא לפטור מאגרה, ואין פסול בכך שהתובעת [החברה] נהנית מפטור זה עת מכהן הכונס הרשמי כמפרקה". על החלטת הרשם ערערה, כאמור, כרמל לבית המשפט המחוזי מרכז, אך הערעור נדחה. בפסק-דינו מיום 28.9.2008, קבע בית המשפט (כב' השופט (כתארו אז) א' ש' שילה) כי על יסוד ההלכה שנקבעה בע"א 37/66 "גלחא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ (בפירוק), פ''ד כ(3) 144 (1966) (להלן: עניין גלחא או הלכת גלחא), "כאשר כונס הנכסים הרשמי פועל, הוא פועל תמיד בתפקידו הסטטוטורי מטעם המדינה, בין אם פועל הוא בתפקיד של מפקח על פירוק ובין אם פועל הוא בתפקידו, על פי חוק, כמפרק של חברה". בית המשפט אף סמך ידיו על קביעת הרשם, שלפיה הסכמת המדינה לבקשה לפטור מאגרה – שהיא מסוג העניינים שבהם המדינה היא בעל הדין העיקרי – היא נתון שיש ליתן לו משקל מכריע. על יסוד זה, קבע בית המשפט כי משוויתרה המדינה על האגרה, אין מקום להיעתר לטענותיו של בעל הדין האחר נגד מתן פטור זה. ההליכים בבית המשפט המחוזי בחיפה 5. בהחלטתו מיום 19.6.2008, קבע רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל), כי "המפרק הוא הכונס הרשמי שהוא חלק מהמדינה ולכן פטור מאגרה, גם אם יש בידו כספים העשויים לשמש לתשלום האגרה". גם על החלטה זו של הרשם, ערערו – הן כרמל, הן סימנס – לבית המשפט המחוזי בחיפה, וערעורן התקבל. בפסק דינו מיום 21.1.2009, ראה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' גינת) לסטות מהלכת גלחא, בהסתמכו על האמור בהחלטתה של כב' נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, השופטת ח' אבנור, בת"א (מחוזי ת"א) 726/86 פ.י.ט חברה פיננסית לתעשיה ולמסחר בע"מ (בפירוק) נ' חכמי, פ''מ התשנ"ד(3) 485 (1987) (להלן: עניין חכמי), שבגדרה הועלו ספקות באשר לנכונותה של הלכה זו. בעניין חכמי צוין כי על בית משפט הדן בבקשה לפטור מתשלום אגרת משפט, לבחון בשם מי מוגשת התובענה על-ידי הכונס הרשמי. כלשונו של בית המשפט, "אם [התובענה] מוגשת בגדר תפקידי הפיקוח של [הכונס הרשמי] על הליכי הפירוק – הרי הוא פועל מסתמא מטעם המדינה שהסמיכה אותו לפנות לבית המשפט ולפקח על ניהול נאות של הליכי הפירוק. ואולם, כאשר פועל הכונס הרשמי כמפרק – הרי בשמה של החברה (בפירוק) הוא פועל .. " (שם, בעמוד 507). בענייננו, מצא, כאמור, בית המשפט המחוזי לאמץ את הפרשנות שהוצעה בעניין חכמי, וקבע כי הכונס הרשמי – בתפקידו כמפרק החברה – פועל בשמה, ומכאן ש"פסק-דין כספי העשוי להינתן בתביעתה של החברה משמעותו שייגבו כספים לטובת החברה שבפירוק, ולא לטובת המדינה" (סעיף 14 לפסק הדין). התביעה היא אפוא תביעת החברה, ולא תביעתו של הכונס הרשמי או של המדינה. עוד נקבע, כי לתפקידו של הכונס הרשמי כמפרק החברה, אין זיקה למעמדו כפקיד ציבור וכרשות של המדינה, ומשכך, אין המקרה דנן נכנס לגדרו של הפטור הקבוע בתקנה 19(1). על יסוד שיקולים אלה, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערעורים ולדחות את בקשת הכונס הרשמי לפטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט. עניינן של הבקשות שלפנינו, כאמור, בהכרעות מנוגדות אלה של בתי המשפט המחוזיים. עמדת הכונס הרשמי 6. לשיטת הכונס הרשמי, נוכח הפרשנות הראויה שיש ליתן לתקנה 19(1), שעולה בקנה אחד עם הלכת גלחא, זכאי הוא לפטור מאגרת משפט בהליכים הננקטים על-ידו בתפקידו כמפרק קבוע של חברה. להשקפתו, אין נפקות לכך שהעניין הישיר שעליו ממונה הכונס הרשמי אינו עניינה של המדינה, שכן קיים אינטרס מובהק כי הליכי פשיטת הרגל ופירוקי החברות יתנהלו כיאות. הלכת גלחא, לטענת הכונס הרשמי, לא סויגה רק למקרים שבהם הוא ממלא תפקיד "ציבורי" של פיקוח על מפרקים אחרים, אלא קבעה כי הפטור יחול גם במקרים שבהם הוא ממונה על עניין כספי שאינו עניין המדינה. בצד האמור, מפנה הכונס הרשמי למספר החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, שבהן נקבע כי הלכת גלחא עומדת בעינה, וכי די בכך שהמדינה מצאה לנכון להעמיד גורם שינהל את הליכי הפירוק, כדי להקים פטור מתשלום אגרה. עוד טוען הוא כי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי שהוזכרו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה וכן בכתבי טענותיה של כרמל – אף אם בחלקם העלו ספקות ביחס לנכונותה של הלכת גלחא – לא ראו, בסופו של יום, לסטות ממנה, וממילא הם עסקו בנסיבות שונות מאלה שלפנינו. 7. לדברי הכונס הרשמי, ההיבטים הציבוריים שמתעוררים במקרה שלפנינו, הצדיקו את מינויו כמפרק קבוע – דבר הנעשה במקרים חריגים בלבד – ומצדיקים גם מתן פטור סטטוטורי מאגרה. לטענתו, קבלת עמדתה של כרמל עלולה למנוע הגשת תביעות במקרים כגון זה שלפנינו, שבהם ניהול ההליך עשוי להועיל לחברה ולציבור בכללותו. הכונס הרשמי מוסיף כי חרף הגישה המרחיבה שבה נוקטים בשנים האחרונות בתי המשפט, שלפיה יש מקום לקבל את תגובתו של הנתבע לבקשה לפטור מתשלום אגרה, אבן הבוחן העיקרית בעניינים כגון דא טמונה בעמדת המדינה, שהיא – כידוע – הזכאית לקבל את האגרה. משהמדינה מצאה לנכון לוותר לחברה על תשלום האגרה במקרה שלפנינו, אין להישמע לטענות כרמל בעניין זה. עוד הוא טוען כי על בית המשפט המחוזי בחיפה היה ליתן משקל לטענה בדבר מעשה בית-דין, נוכח פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, אשר הכריע באותה סוגיה ממש. לשיטת הכונס הרשמי, קם במקרה דנן השתק פלוגתא, הואיל והתביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה היתה זהה בעיקרה לזו שנדונה והוכרעה עוד קודם לכן על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז. משכך, היתה כרמל מושתקת מהעלאת טענות לעניין הפטור מאגרה במסגרתו של הליך מקביל. באת-כוח "המנהלים המיוחדים" של החברה, הצטרפה לעמדת הכונס הרשמי. עמדת המדינה 8. בתגובתה, טוענת המדינה כי הסוגיה אשר עומדת לפתחו של בית משפט זה במסגרת בקשות רשות הערעור נידונה זה מכבר בעניין גלחא. באותו מקרה נקבע, כי כאשר הכונס הרשמי משמש מפרק קבוע של חברה שאינה בבעלות המדינה, הרי שהוא בא בגדרי תקנה 19(1), ומכאן שהוא פטור מתשלום אגרה. אמנם, הלכת גלחא נפסקה על יסוד נוסח תקנה השונה במעט מזה הנוכחי, אלא שלגישת המדינה, הלכה זו אושרה על-ידי בית משפט זה גם בהתייחס לנוסח התקנה הנוכחי. עוד מדגישה המדינה את הטעם העומד בבסיס הלכת גלחא, שלפיו "למדינה יש עניין בכך שהליכי פירוק ופשיטת-רגל יתנהלו כיאות", ומוסיפה כי כאשר מדובר בתביעה המוגשת בשם חברה בפירוק, הרי שלצורך מתן פטור מתשלום אגרה, "די בכך שהמדינה מצאה לנכון להעמיד גורם מטעמה שינהל עניינים אלו". בעניין זה, מפנה המדינה לטעמים שבעטיים מונה הכונס הרשמי למפרק החברה, המפורטים בכתבי הטענות שהוגשו מטעמו של האחרון. עמדת כרמל וסימנס 9. כרמל וסימנס סבורות כי אין לפטור את הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של חברה מתשלום אגרת בית משפט לפי תקנה 19(1). לשיטתן, יש להבחין בין שני מצבים שונים: האחד, מצב שבו מוגשת תביעה על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק חברה; והשני, מצב שבו מוגשת תביעה על-ידי הכונס הרשמי במסגרת תפקידי הפיקוח שלו על הליכי הפירוק. במצב הראשון פועל הכונס הרשמי בשמה של החברה בפירוק ועל-כן אין הוא זכאי לפטור מכוח התקנה האמורה; ואילו במצב השני, פועל הוא מטעם "המדינה", כפי שקובעת תקנת הפטור. הבחנה זו נלמדת, בין היתר, מהפרשנות שיש להעניק לתיבה "כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו", וכן היא עולה ממספר החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים לאורך השנים, ובכלל זה גם פסק הדין בעניין חכמי שהוזכר לעיל. 10. כרמל טוענת כי אין היגיון בפרשנות המוצעת על-ידי הכונס הרשמי, שלפיה מעמדו כמפרק החברה מזכה את החברה בפטור "אוטומטי", הואיל והיא אינה מתמקדת בזהותו של בעל הדין האמיתי בתביעה. לשיטתה, אין בעובדה שהכונס הרשמי מונה כמפרק קבוע של החברה כדי להצדיק הכרה במדינה כבעלת דין בתביעת החברה, היות שהליכי הפירוק מתנהלים בשם החברה ועבור נושיה, והם אשר צפויים ליהנות מפירות ההליך וכן לשאת בעלויותיו. המפרק, הגם שמדובר בכונס הרשמי, הינו חליפם של האורגנים המוסמכים בחברה ופועל במקומם בשם החברה. ככל שמוגשת תובענה, הרי שזו אינה תביעה מטעמו של הכונס הרשמי, אלא מטעם החברה שבפירוק, והוא עצמו אינו בעל דין בתביעה מעין זו. סימנס מוסיפה כי פרשנות זו מתחייבת גם משום שהרציונאל העומד מאחורי הפטור, קרי – הימנעות ממצב שבו המדינה, במסגרת תשלומי האגרה, מעבירה כספים מ"כיס אחד למשנהו", אינו חל במקרה דנן, שכן מי שתחסוך את תשלום האגרה היא קופת הפירוק של החברה ולא קופת המדינה. 11. כרמל טוענת כי בית המשפט המחוזי מרכז טעה כשסמך ידיו על הלכת גלחא. זאת, מאחר שעניין גלחא – בשונה מנסיבות המקרה שלפנינו – עסק במצב שבו הכונס הרשמי ביצע את אחד מתפקידי הפיקוח המוטלים עליו מכוח הדין, ועל-כן אין הוא רלוונטי לענייננו. כרמל מוסיפה כי מתן פטור לכונס הרשמי בתפקידו כמפרק חברה, מביא להבחנה בין תביעתה של חברה שהכונס הרשמי הוא מפרקה ובין תביעה של חברה שלה מפרק אחר. בכל פעם שהכונס הרשמי משמש כמפרקה של חברה ומוגשת בשמה תביעה כספית, תזכה האחרונה לפטור מתשלום אגרת משפט, בעוד שבמקרה אחר, תחויב היא בתשלום אגרה. לדידה, תוצאה שונה זו אינה מוצדקת, מאחר שמדובר בהליכים הדומים זה לזה במהותם. בעייתיות נוספת במתן פטור מאגרת משפט לכונס הרשמי בלא תלות באופי ההליך שמוגש על-ידו, טמונה – לשיטת כרמל – במצב שבו הכונס הרשמי הינו מפרק זמני של חברה (לאחר שניתן צו פירוק, ולפני שמונה לה מפרק קבוע). במצב דברים זה, אין כל הגיון ליתן פטור סטטוטורי מאגרה ביחס לתובענה שהוגשה מטעם החברה בפירוק, אך ורק משום שהכונס הרשמי הוא זה שהזדמן לו להגישהּ לבית המשפט. 12. כרמל גורסת כי אין לייחס משקל מיוחד לעמדת המדינה, התומכת בעמדת הכונס הרשמי, מכיוון שמיקודה של המחלוקת דנן הינה בשאלת פרשנותה הנכונה של תקנה 19(1). לדבריה, מלאכת פרשנותו של דבר חקיקה מסורה לבית המשפט ועמדת המדינה אין בה כדי לשנות מעקרון זה. דיון תקנה 19(1) ועניין גלחא 13. הצדדים חלוקים בעניין הפרשנות הראויה שיש ליתן לתקנה 19(1), במקרה בו מבוקש מתן פטור מתשלום אגרת משפט לכונס הרשמי בכובעו כמפרק קבוע של חברה. תקנה 19, שכותרתה "בעלי דין פטורים מאגרה", קובעת בסעיף קטן (1), כי בין אלה הפטורים מאגרה, תימצא גם "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו". לצד סעיף זה, מונה תקנה 19 רשימה של בעלי דין אשר יהיו זכאים לפטור מתשלום אגרה, ובכלל אלה המוסד לביטוח לאומי (תקנה 19(2)); האפוטרופוס הכללי (תקנה 19(3)); רשות מקומית או פקיד סעד של רשות מקומית (תקנה 19(4)); והאפוטרופוס לנכסי נפקדים (תקנה 19(5)). אין התייחסות נפרדת בתקנה למעמדו של הכונס הרשמי. בקשות הכונס הרשמי לפטור מאגרה, נסמכו, אפוא, על סעיף הפטור הכללי המופיע בתקנה 19(1). השאלה האם יש יסוד למתן פטור מתשלום אגרות משפט לכונס הרשמי על-בסיס תקנה זו נידונה כבר לפני למעלה מארבעה עשורים בפני בית משפט זה במסגרת עניין גלחא. 14. באותו עניין, הועלתה הטענה כי לא שולמה אגרה כדין על בקשתו של הכונס הרשמי למתן הוראות ולמתן צו לתפיסת נכס. בפסק-דינו, דן בית משפט זה, בין היתר, בפירושה של תקנה 22 לתקנות בית המשפט (אגרות), התשי"ז-1957, שהיו בתוקף באותה העת, אשר פטרה מתשלום אגרה את "הממשלה וכל שהוסמך לייצגה". השופט י' זוסמן קבע כי מכוח תקנה זו, זכאי גם הכונס הרשמי לפטור מאגרה. הוסף כי אין חשיבות לכך שהעניין הכספי שעליו ממונה הכונס הרשמי אינו "עניין המדינה", וזאת משום ש"למדינה יש עניין בכך שהליכי פירוק ופשיטת-רגל יתנהלו כיאות, ולפיכך העמידה אחד מעובדיה לקחת חלק בהם מטעם הרשות" (שם, בעמ' 152). לעמדה זו הצטרף השופט מ' לנדוי, וכך אכן הוכרע. לעומתם, סבר השופט ח' כהן, בדעת מיעוט, כי בנסיבות העניין, אין הכונס הרשמי נכלל בגדרי התקנה, ולכן היה חייב בתשלום אגרת משפט. לשיטתו, הממשלה פטורה מאגרה אך ורק כאשר העניין הנידון הוא בגדר "עניין הממשלה" ולא עניין אזרחי של גורם פרטי, אשר הממשלה היא זו שמטפלת בו מתוקף סמכות זו או אחרת. לתוצאה זו הגיע השופט ח' כהן, בין היתר, על דרך של היקש ממעמדו של האפוטרופוס הכללי. באותה עת, האפוטרופוס הכללי לא היה זכאי לפטור מאגרה כשפעל במישור הפרטי בעניין הנתון לאפוטרופסותו, להבדיל מפועלו ב"עניין הממשלה" (שם, בעמודים 147-146). לשון אחר, לדעת השופט ח' כהן, יש לפרש את התקנות כך שהכונס הרשמי יהיה פטור מאגרת בית המשפט רק במקרים שבהם העניין הנדון הוא עניין ממשלתי ולא עניין אזרחי של הפרט שבו הוא מטפל. דעה זו נותרה, כאמור, במיעוט. 15. נוסחה של תקנה זו תוקן מעת לעת. הנוסח הנוכחי בגדרן של תקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 זהה לזה שקדם לו – בתקנה 19(1) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. זה האחרון פורש בהתאם להלכת גלחא (ראו: רע"א 3359/90 זוסמן נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 16.10.1990); ע"א 3917/99 כוכב השומרון בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון סעיף 5 (לא פורסם, 10.10.1999) (להלן: עניין כוכב השומרון); כן ראו: שלמה לוין, פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 19 (בהערת שוליים 82) (2003) (להלן: פרוצדורה אזרחית)). 16. במרוצת השנים, נמתחה ביקורת על הלכת גלחא בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט הצביעו על הצורך להבחין בין שני מצבים שונים שבהם מבקש הפטור מתשלום אגרה הוא הכונס הרשמי. המצב האחד הוא זה שבו מוגשת תביעה על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק של חברה פלונית; והשני הינו מצב שבו מוגשת תביעה על-ידי הכונס הרשמי במסגרת תפקידי הפיקוח שלו על הליכי הפירוק. לגישת המבקרים, במצב הראשון פועל הכונס הרשמי בשמה של החברה ומכוחה, ולכן אין הצדקה להעניק לו פטור אוטומטי מתשלום האגרה. מנגד, במצב השני, פועל הכונס הרשמי מטעם המדינה, ועל-כן חלים הרציונאלים המצדיקים מתן פטור מאגרה. ביטוי בולט לעמדה זו ניתן למצוא בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין חכמי, שם הועלה החשש שהחלת הלכת גלחא גם בנוגע למצב הדברים השני, תביא להבחנה בלתי מוצדקת בין תביעות המוגשות על-ידי מפרק חברה שהוא הכונס הרשמי לעומת כאלה המוגשות על-ידי מפרק אחר. חרף האמור, לא ראה בית המשפט המחוזי בעניין חכמי לסטות מהלכת גלחא. החלטנו, כאמור, לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות ערעור על-מנת להעמיד לבחון מחדש את משמעותה והיקפה של ההלכה שנקבעה בעניין גלחא. נפנה עתה לדון בשאלה שהצבנו לגופה. פרשנות תכליתית לתקנה 19(1) 17. תקנה 19(1) היא נקודת המוצא לדיוננו. נפתח בבחינת המשמעויות הלשוניות שיכולה לשון התקנה לשאת. (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר (לא פורסם, 1.5.06)). מבין משמעויות אפשריות אלה, על בית המשפט לבחור את זו המגשימה את תכלית החקיקה ואת מטרותיה באופן מיטבי (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה 204-201 (כרך ב', 1993)); בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)). לשון התקנה 18. בלשון התקנה לא יימצא הפתרון לקושייה שלפנינו. בסעיפי התקנה אין – כאמור – התייחסות פרטנית לכונס הרשמי, ובכך שונה מצבו מזה של האפוטרופוס הכללי, למשל, הפטור מתשלום אגרת משפט מכוח תקנה 19(3) לתקנות. על רקע זה, עמדת הכונס הרשמי והמדינה נסמכת על סעיף הפטור הכללי הקבוע בתקנה 19(1), שעניינה "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו". מחד גיסא, אין חולק שהכונס הרשמי הינו רשות של המדינה. הכונס הרשמי ממלא תפקידים שהוטלו עליו בדין, והינו גורם מרכזי בהליכי פירוק חברות ופשיטות רגל. אופיו וסמכויותיו אינם מוסדרים בחוק ייעודי, אלא פזורים בהוראות חוק שונות. הכונס הרשמי ממונה על-ידי שר המשפטים (ראו: סעיף 1 לפקודת החברות), ופועל במסגרת משרד המשפטים. שר המשפטים מינה לתפקיד זה את האפוטרופוס הכללי, אך למרות שקיימת בין השניים זהות פרסונאלית, אין מדובר באישיות משפטית זהה. כך למשל, הכונס הרשמי – בניגוד לאפוטרופוס הכללי – אינו בגדר "תאגיד" (סעיף 3 לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978). לפי סעיף 11 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, "דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה". בהקשר הדברים בו עסקינן נפנה לסעיף 8 לחוק האמור, שבו נקבע כי ."..המדינה לא תהיה חייבת לשלם אגרה...". נראה, אפוא, כי הכונס הרשמי, ככלל, זכאי להיכלל בגדרי תקנה 19(1) ולזכות בפטור מאגרה. מאידך גיסא, יש יסוד מוצק לטענה כי מאפייניו המיוחדים של הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של חברה, מאפיינים שעליהם נעמוד ביתר פירוט בהמשך, ואופי ההליכים המוגשים על-ידו בתפקידו האמור, מצדיקים הבחנה בינו בתפקידו זה לבין תפקידיו הסטטוטוריים האחרים, בבחינת זכאותו לפטור מאגרת משפט. לטעמי, המלים שבהן עשה מחוקק המשנה שימוש, הנושאות אופי כללי, הינן רחבות דיין כדי לכלול בחובן את שתי הפרשנויות המוצעות. להשקפתי, אין לייחס משמעות יתרה לשינויים שנעשו במהלך השנים בלשון התקנה, ואין בהם כדי להכריע את הכף לכיוון זה או אחר מבחינת הפרשנות הראויה. נראה כי התיבה "וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו" שנוספה ללשון התקנה, הינה משום חלופה נוספת, שבמסגרתה יכול גורם, שאינו נמנה על רשויות המדינה אך קיבל הרשאה לייצג את המדינה בהליך משפטי, ליהנות אף הוא מהפטור מתשלום אגרה. אין לכך נפקות בענייננו, הואיל ועמדת הכונס הרשמי היא שהוא זכאי לפטור מכוח היותו רשות של המדינה, כאמור ברישא של התקנה. כדי להכריע בין שתי האפשרויות האמורות, עלינו להמשיך במסענו הפרשני, תוך בחינת התכליות הפרטניות העומדות בבסיס תקנה 19(1) וכן תכליות כלליות ושיקולים נוספים שיש בהם כדי להשפיע על בחירת הפרשנות הראויה. תכלית התקנה ושיקולים נוספים (א) חיוב באגרת משפט והפטור ניתן למדינה 19. נקודת המוצא לדיוננו היא כי כל הליך משפטי חייב באגרת משפט (ראו: תקנה 2 לתקנות). ניהול ההליך המשפטי כרוך בעלויות גם למערכת השיפוטית, ואגרות בתי-המשפט נועדו להטיל על ציבור המתדיינים חובת השתתפות בעלות ההליך. מדובר בתשלום המוטל על-ידי הרשות, אשר כנגדו מתקבלת תמורה המגולמת בהליך המשפטי, גם אם זו אינה בעלת מתאם ישיר לתשלום שניתן (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין האזרחי 869 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן))). כלשונו של השופט לנדוי, "אגרות בתי-משפט הן חלק מהכנסות המדינה, והן נגבות בקשר לשירות שהמדינה, על-ידי בתי-המשפט שלה, מספקת לבעל-הדין" (ראו: ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506 (1975) (להלן: עניין להד)). בצד זאת, קיימים טעמים נוספים לחיוב באגרה בגין פתיחה בהליך משפטי. כך, למשל, טעם נוסף הוא שבתשלום האגרה יש אינדיקציה לכאורית להיות ההליך המשפטי בר עילה, הואיל וההנחה היא שבעל דין לא יפתח בהליכי סרק שעה שהוא נדרש לשלם אגרה בגינם (ראו: בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית פ"ד נט(3) 742, 750 (2005) (להלן: עניין צביח)). בנוסף, החיוב בתשלום אגרת משפט – בשיעור יחסי לסכום הנתבע – יכול לשרת את הרצון למנוע הגשת תביעות בסכומים מופרזים, ולתמרץ את התובע להעמיד את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי. אלמלא כן, יוכל התובע לקבוע סכום תביעה שהינו חסר בסיס, שעלול להפעיל לחץ פסיכולוגי על הנתבע ולעודדו להתפשר רק בשל כך (ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בית המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642, 648 (2004) (להלן: עניין יש-גד)). מנגד, ניצבת זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד חוקתית ראשונה במעלה. שלטון החוק מחייב ששעריהם של בתי המשפט יהיו פתוחים ונגישים לכל (השוו: בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 2.10.2008); בג"ץ 1661/05 המועצה המקומית חוף עזה נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 612-611 (2005); ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית", המשפט ה 217 (2001)). הטלת אגרה בגין פתיחת הליך משפטי, עלולה להכביד על המבקש לפנות לערכאות ובנסיבות מסוימות, אף לחסום את דרכו מפנייה כאמור (גורן, בעמ' 871-870). במסגרת האיזון בין תכליות מנוגדות אלה נקבעה בתקנות חובה כללית לתשלום אגרה בגין פתיחת הליך משפטי, ובצידה מנגנונים שונים של פטור מאגרה או הפחתתה בנסיבות מתאימות. כך למשל, במצבים שידו של בעל דין אינה משגת, רשאי בית המשפט – על בסיס פרטני – לפטור אותו מתשלום האגרה או להפחית את שיעורה, תוך בחינת מצבו הכלכלי, ובכפוף לכך שבית המשפט מוצא כי ההליך מגלה עילה (תקנה 14 לתקנות). כמו-כן, נקבעו בתקנות מקרי פטור סטטוטורי מאגרה בנסיבות מסוימות הקשורות בזהותו של בעל-הדין (תקנה 19 לתקנות) או בנושא ההליך (תקנה 20 לתקנות) (ראו: עניין צביח, בעמ' 751; גורן, בעמ' 874-873). בהקשר זה נקבע לא פעם, כי רשימת הפטורים היא רשימה סגורה, ואין להרחיבה (ע"א 87743/04 בר-נר נ' רוט פ"ד נט(4) 104, 109 (2004); רע"א 1338/00 פאל נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 19.6.00); פרוצדורה אזרחית, בעמ' 18). במקביל, נוכח הרצון לשמור על זכות הגישה לערכאות, נפסק כי יש לפרש בצורה מרחיבה הוראות פטור מאגרה. כדברי המשנה לנשיא ש' לוין: "החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית המשפט ואני סבור כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין" (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית ב"ש, פ"ד נה(3), 869, 872 (2001)). 20. תקנה 19(1) לתקנות קובעת, כאמור, כי "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו" יהיו פטורים מחובת תשלום אגרה. אכן, כאשר המדינה פותחת בהליך משפטי כבעלת דין, נחלשים הטעמים העומדים ביסוד החיוב בתשלום אגרת משפט. ראשית, ספק אם קיימת תועלת של ממש בהעברת כספים מ"כיס אחד" של המדינה למשנהו, בדרך של תשלום אגרה על-ידי זרוע של המדינה. ודוק: האינטרס בהגדלת התקבולים לקופה הציבורית לשם מימון עבודת בתי המשפט אינו מתקיים כאשר מקור הכספים אינו אלא הקופה הציבורית עצמה. שנית, עוצמתו של החשש שמא בהיעדר החובה לשלם אגרה ייפתחו על-ידי בעלי דין הליכי סרק או הליכים בסכומים מופרזים, פוחתת, מקום שבו המדינה היא שנוקטת בהליך משפטי. ההנחה היא כי זרועות המדינה, הפועלות כנאמן הציבור, לא יפתחו בהליכים משפטיים נעדרי עילה שיוסיפו על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט שלא לצורך. 21. האם התכליות הפרטניות של הפטור הקבוע בתקנה 19(1), שעליהן עמדנו, מתקיימות בעניינו של הכונס הרשמי, שעה שהוא משמש מפרק קבוע של חברה בפירוק? כאשר הכונס הרשמי פועל כמפרק חברה ופותח בהליך בכובעו זה, המקור הכספי לתשלום האגרה, כמו גם הוצאות המשפט הנוספות, אינו הקופה הציבורית כי אם קופת הפירוק של החברה בפירוק. במצב זה, אין מדובר בכספים העוברים מ"כיס" אחד של המדינה למשנהו. האינטרס הכלכלי להגשת התובענה הינו של החברה בפירוק, ותשלום האגרה ייעשה לפיכך מקופת הפירוק. משכך, נשמטת, במידה רבה, ההצדקה העיקרית למתן הפטור לפי תקנה 19(1), שכן קיימת נפקות לתכלית המימונית העומדת ביסוד הטלת חובת תשלום אגרת משפט על בעל-דין. עם זאת, ניתן לומר שהתכלית הנוספת בהטלת אגרת משפט על בעל-דין – שעניינה מניעת הליכי סרק – אינה מתקיימת בעניינו של הכונס הרשמי, גם בתפקידו כמפרק קבוע של חברה. החשש שמא הכונס הרשמי – שהינו כאמור רשות של המדינה – יפתח בהליכים משפטיים טורדניים, מניפולטיביים או חסרי-סיכוי, הינו, ככלל, זניח ביחס לבעל דין "רגיל". (ב) תביעת המפרק היא תביעת החברה 22. סעיפי הפטור מתשלום אגרה הקבועים בתקנה 19 עוסקים בפטור על בסיס מוסדי-פרסונאלי, שניתן לבעל הדין ששמו נקוב בתקנה. יש ממש בטענה כי התביעה המוגשת על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של חברה בפירוק, אינה אלא תביעת החברה בפירוק. כידוע, מפרק של חברה מוסמך, באישור בית משפט שלפירוק, "לתבוע או להתגונן בכל תובענה והליך משפטי, בשם החברה" (סעיף 307 לפקודת החברות; הדגשה נוספה – ע' פ'). הלכה למעשה, הופך המפרק לאורגן המוסמך לפעול בשם החברה, וכנגזרת מכך "פעולותיו של המפרק מחייבות ומזכות את החברה ולא אותו אישית" (פירוק חברות, בעמ' 315). התביעה בענייננו, כך מוסכם, אינה אלא תביעת החברה בפירוק (ראו גם סעיף 67 לבקשת רשות הערעור של הכונס הרשמי). בהקשר זה, יש לציין כי חברה בפירוק מוסיפה להיות אישיות משפטית בת-קיימא שיכולה להמשיך ולפעול, וכפועל יוצא, יכולה היא, בין היתר, להיות צד להליכים משפטיים (רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א. מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5) 799, 807 (2003); פירוק חברות, בעמ' 353)). הדבר נושא עימו גם משמעויות מעשיות שונות. כך למשל, אם תתקבל התובענה לסעד כספי, ייגבו הכספים – כאמור – לטובת קופת הפירוק של החברה בפירוק, ולא לטובת כיסו של המפרק (ובענייננו, הקופה הציבורית). בהמשך, ככל שייפסקו הוצאות לחובת התובע בהליך, תחוב בהם קופת הפירוק, ולא הקופה הציבורית. בהקשר זה יוער, כי בענייננו, הסכימו נושי החברה לערוב להוצאות ההליך. (ג) הכונס הרשמי בהליכי פירוק חברה 23. הכונס הרשמי טוען כי אופי פעילותו במסגרת הליכי פירוק של חברה מצדיק כי גם ההליכים המשפטיים שבהם הוא נוקט בתפקידו כמפרק קבוע של חברה, ייכללו בגדרי תקנה 19(1) ויזכו בפטור מאגרת משפט. לשם בחינת טענה זו, עלינו לעמוד על אופי פעילותו של הכונס הרשמי בהליכי פירוק חברה, ובפרט – כאשר הוא משמש כמפרק קבוע של חברה. כידוע, הפירוק הוא הליך המביא – בסופו של יום – לידי חיסול האישיות המשפטית של תאגיד, ובמסגרתו קם הצורך "לדאוג לריקון התאגיד מכל תוכן כלכלי לפני חיסולו המשפטי" (ראו: דוד האן, דיני חדלות פירעון 140 (2009) (להלן: דיני חדלות פירעון)). מדובר בהליך שמביא "לסיום חייה של החברה ולפירוק הקשר החוזי בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם" (ראו: ציפורה כהן, פירוק חברות 8 (2000) (להלן: פירוק חברות)). לצד עילות נוספות, העילה המרכזית לפירוקן של חברות היא מצב של חדלות פירעון (ראו: שם, בעמוד 3). פירוק מעין זה מתבצע – על-פי רוב – בהוראת בית המשפט, מכוח הסמכות המוסדרת בסעיף 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), המונה את העילות שבהתקיימן רשאי בית המשפט לעשות כן. 24. הכונס הרשמי משמש גורם מרכזי בפירוק חברה. בתפקידו, פועל הכונס הרשמי "כמכשיר להגנה על בעלי האינטרס בפירוק וכזרוע ארוכה של בית המשפט בביצוע צודק ויעיל של הפירוק" (ראו: פירוק חברות, בעמוד 307). לעיתים תכופות, מוזמן הכונס הרשמי להופיע בהליכי פירוק המתקיימים בבתי המשפט המחוזיים, שבמסגרתם הוא מביע את עמדתו המקצועית ביחס לסוגיות הנדונות (ראו, למשל, לעניין זה: תקנה 59(א) לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות החברות (פירוק)); ורדה אלשיך וגדעון אורבך, הקפאת הליכים – הלכה למעשה 45-44 (2005); כן ראו: דיני חדלות פירעון, בעמוד 151; אליעזר וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות 147 (מהדורה שנייה, 2004) (להלן: וולובסקי)). חשוב לציין, כי הכונס הרשמי נושא בסמכות פיקוח מרכזית על מפרק החברה. כך, למשל, נדרש המפרק לספק לכונס הרשמי דין וחשבון על תקבוליו ותשלומיו במסגרת תפקידו זה (סעיף 313(א) לפקודת החברות); במסגרת סמכויותיו, רשאי הכונס הרשמי למנות רואה חשבון או מבקר חשבונות כדי לבקר את חשבונות המפרק (תקנה 43 לתקנות החברות (פירוק)); כן מוסמך הוא לחקור את התנהגותו של המפרק ולנקוט בכל פעולה כפי שיראה לו לנכון (סעיף 314(א) לפקודת החברות) (להרחבה ראו: פירוק חברות, בעמודים 309-307; כן ראו: וולובסקי, בעמ' 144). בצד תפקידים אלה, נהוג כי לאחר מתן צו הפירוק, מתמנה הכונס הרשמי כמפרק זמני של החברה עד למינויו של מפרק קבוע (סעיף 300(ד) לפקודת החברות). לאחר מינויו של מפרק קבוע, הופך הכונס הרשמי ממפרק, למפקח על הפירוק, מכוח הסמכויות המסורות לו על-פי דין, שעליהן עמדנו. 25. לפי סעיף 300(ד) לפקודת החברות, מינויו של הכונס הרשמי כמפרק זמני עשוי להפוך קבוע. בכתבי טענותיו, מונה הכונס הרשמי מספר מצומצם של מקרים שבהם הוא מונה בעבר כמפרק קבוע. בין היתר, מציין הכונס הרשמי את הליכי הפירוק שהתנהלו בעניינן של חברת "אל-על", "מספנות ישראל", בפרשת "חפציבה" וכן את מינויו כמפרקו של "הבנק למסחר". לדבריו, הכונס הרשמי ממונה כמפרק קבוע של חברה בנסיבות חריגות, כאשר מדובר בחברה ממשלתית או בחברה שקיים בה עניין ציבורי המצדיק צעד כאמור (ראו גם: פירוק חברות, בעמ' 242). בענייננו, הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה למנות את הכונס הרשמי כמפרק קבוע היו, בין היתר, מערך היחסים של החברה מול רשויות איכות הסביבה, הצורך בטיפול בחומרים מסוכנים על רקע היעדר מקורות כספיים זמינים, וההשלכות הבטיחותיות והציבוריות של סגירת המפעל שבבעלות החברה בעיר עכו. ניתן לטעון אפוא, שבמצב של מינוי הכונס הרשמי למפרק קבוע, מתקיים ביתר שאת הרציונאל העומד בבסיס ההלכה שנקבעה בעניין גלחא שלפיו "למדינה יש עניין בכך שהליכי פירוק ופשיטת-רגל יתנהלו כיאות, ולפיכך העמידה אחד מעובדיה לקחת חלק בהם מטעם הרשות" (שם, בעמ' 152). לשון אחר, האינטרסים הציבוריים שהביאו למינוי הכונס הרשמי כמפרק קבוע, תומכים בגישה שלפיה יש להעניק לו פטור סטטוטורי מאגרה גם בהליכים הננקטים מתוקף תפקידו זה. יוער כי בחיי המעשה, עשוי המינוי של הכונס הרשמי כמפרק זמני להפוך בפועל למינוי של קבע, בלא כל נגיעה לקיומו של אינטרס ציבורי (כך למשל, כאשר הנושים אינם מסכימים על זהות גורם פרטי שימלא את התפקיד). ברי כי במקרים כאלה, לא מתקיים הרציונל האמור למתן פטור מאגרה, להליכים המוגשים על-ידי הכונס הרשמי בשם החברה. 26. בנוסף, לא ניתן לומר כי קיימת זהות אינטרסים בין פעולתו של הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע ובין האינטרסים של המדינה. כאמור, הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק פועל לטובת האינטרס של החברה בפירוק. אמנם, האינטרסים של חברה בפירוק אינם זהים לאינטרסים של חברה במצב "רגיל", וההתמקדות הינה בחיסול יעיל של החברה ונכסיה לטובת נושי החברה. עם זאת, אלה יכולים להתנגש באופן חזיתי עם אינטרסים של המדינה. כך למשל, בפרשת כוכב השומרון, שם המדינה הייתה הנתבעת בהליך שננקט על-ידי הכונס הרשמי בכובעו כמפרק חברה. (ד) עמדת המדינה ונפקותה 27. המדינה תומכת בעמדת הכונס הרשמי וסבורה כי יש ליתן לו פטור מכוח תקנה 19(1) לתקנות גם בתפקידו כמפרק קבוע של חברה. בית המשפט המחוזי מרכז, שקיבל את עמדת הכונס הרשמי, קבע ש"הסכמת המדינה לבקשה מפטור מאגרה היא המכרעת בענייננו". אכן, מקום שבו בית המשפט נדרש להפעיל שיקול דעתו בבקשה לפטור מאגרה לפי תקנה 14 לתקנות האגרות, עמדת המדינה בשאלה זו הינה בעלת משקל נכבד: "מקובל לומר, כי ככל שקיימת מחלוקת בעניין עצם החיוב באגרה או בעניין גובהה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה – שהינו, דרך כלל, התובע – לבין המדינה. אכן, אגרת בית המשפט נגבית בגין שירות המסופק על ידי המדינה באמצעות מערכת בתי המשפט, וכספי האגרה נכנסים לקופתה. ממילא היא היא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה מאי תשלום האגרה הקבועה על פי דין" (רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.06)). כפי שמציין המלומד א' גורן, ככלל, "משבאה המדינה ומוותרת על האגרה, אין בית המשפט צריך לכאורה לבוא במקומה ולשים עצמו בנעליה, אלא לכבד את החלטתה..." (גורן, בעמ' 875-874). דא עקא, שלא זו השאלה העומדת לבחינתנו. לפנינו שאלה של פרשנות חקיקה – הוראת תקנה 19 (1) לתקנות וזו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הנוהגים. כדברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141 (1985): "במשטר דמוקרטי, המבוסס על הפרדת רשויות, הסמכות לפרש את כל דברי החקיקה – החל בחוקי-יסוד וכלה בתקנות ובצווים – היא סמכותו של בית המשפט [...] כל הוראה חקוקה כוללת בחובה, כדבר טבעי ומובן מאליו, האצלה של סמכות הפירוש לבית המשפט. אכן, כל אורגן ממלכתי – ולעניין זה גם כל פרט ופרט – עוסק בפירוש החוק כדי לכוון את מהלכיו. [...] אך במקום ששאלת הפירוש מתעוררת בבית המשפט, כוח הפירוש נתון בידיו, ופירושו שלו הוא המחייב את הצדדים [...] כל גישה אחרת תפגע בעצם מהותה של השפיטה ותשבש לחלוטין את עקרון הפרדת הרשויות ואת האיזון והבקרה ביניהן. על-כן, הן ביחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת והן ביחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת, עומד העיקרון, כי יהא פירושן של הרשויות האחרות אשר יהא, הפירוש המחייב הוא זה של בית המשפט." (שם, בעמ' 152) שומה עלינו לפרש את תקנה 19(1) בהתאם לתכליתה, ובגדר כך יינתן ביטוי גם לעמדת המדינה, שהינה הגורם שזכאי לקבלת כספי האגרה ולעמדתה במצבים דומים (ראו גם: בג"צ 547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ(1) 113, 146-145 (1986)). אולם בצד עמדה זו יישקלו גם שיקולים רלבנטיים נוספים שאליהם אנו נזקקים בדיוננו. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי בעניין כוכב השומרון, ביקשה המדינה (אשר הייתה הנתבעת בהליך העיקרי בפרשה האמורה) כי בית המשפט יאמץ את הדעה ההפוכה ממש מזו שבה היא מצדדת בענייננו. (ה) יציבות ההלכה 28. בהלכת גלחא נקבע, כאמור, כי הכונס הרשמי, כמי שמשמש "חלק ממנגנון הממשלה", זכאי לפטור מאגרת משפט הגם שהוא אינו מנוי במפורש באף אחד מסעיפי הפטור הפרטניים. דא עקא, שההליך שהתנהל בעניין גלחא – צו למתן הוראות בנוגע לתפיסת רכב – ננקט על-ידי הכונס הרשמי במסגרת הליך הפירוק ובפני בית המשפט שלפירוק, ולא במסגרת תובענה עצמאית כנגד צד שלישי שהוגשה על-ידי הכונס הרשמי בכובעו כמפרק קבוע של החברה. בצד האמור, אין להתעלם מכך שבפועל, פורשה הלכה זו על-ידי בתי המשפט השונים כיסוד למתן פטור גורף מאגרה לכונס הרשמי בהליכים הננקטים על-ידו בלא תלות באופי ההליך, או בתפקיד שהוא נושא. שינוי הלכה זו, או צמצומה, מצריך לקיחה בחשבון של שיקול נוסף, הוא השיקול בדבר יציבות ההלכה. כידוע, "כנגד הרצון להעמיד את ההלכה על מכונה, עומדים שיקולים של יציבות, ודאות, עקביות המשכיות והסתמכות. על השופט להשתכנע, בטרם יסטה מתקדים קודם, כי השיקולים התומכים בדין החדש משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן והנזק שנגרם בשל עצם השינוי" (ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 384 (1991);ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199, 226 (1999); אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 398 (1987)). גם לשיקול זה יינתן אפוא משקל מתאים באיזון שאנו עורכים בין השיקולים הפרשניים השונים אשר ישימים בענייננו. (ו) בשולי הדברים – הכונס הרשמי כמפרק זמני 29. ההכרעה בשאלת פטור מאגרה לתביעה שמגיש הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק זמני של חברה לא עלתה בענייננו ואיננו נדרשים להכריע בה, אך לשיטתי טמונה במצב דברים זה בעייתיות נוספת שיש להזכירה גם בגדרי ההכרעה הנוכחית. כאמור, כאשר ניתן בעניינה של חברה צו פירוק וטרם מונה לה מפרק קבוע, או כאשר המפרק הקבוע של חברה פלונית סיים את תפקידו מבלי שמונה לו מחליף, משמש הכונס הרשמי מפרק זמני של החברה. ככל שתאומץ הפרשנות אותה מציעים הכונס והמדינה לפיה יינתן פטור גורף מאגרה ביחס לכלל ההליכים הננקטים על-ידי הכונס הרשמי בתפקידיו השונים – לרבות בתפקידו כמפרק זמני, עלולה להיווצר התפלגות שאינה סבירה בחובת תשלום האגרה, כלהלן: תביעה שתוגש לאחר מתן צו פירוק אך לפני שמונה מפרק קבוע, תזכה בפטור סטטוטורי מאגרת משפט, רק משום שהכונס הרשמי – כמפרק זמני – הוא זה שהגיש אותה לבית המשפט. תביעה שתוגש אך למחרת, לאחר שמונה מפרק קבוע אחר, לא תזכה לחסות בגדריו של הפטור הסטטוטורי. כאמור, ההכרעה בעניין זה אינה נדרשת לצרכינו, אך תוצאה מעין זו מלמדת על כך שתפיסה פרשנית זו היא אכן מוקשית. גיבוש התכלית הסופית – פרשנותה של תקנה 19(1) 30. לאחר בחינה ואיזון בין השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי כי תקנה 19(1) לתקנות אינה יכולה לכלול בגדרה הליכים המוגשים על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של חברה. נוכחנו, כי בעניינו של הליך המוגש על-ידי הכונס הרשמי כמפרק קבוע של חברה, תשלום אגרה מקיים את התכלית העיקרית העומדת בבסיס החיוב באגרת משפט – היא תכלית מימון פעילות מערכת בתי המשפט. מנגד, לא מתקיימת תכליתו המרכזית של הפטור הסטטוטורי מתשלום זה המוענק למדינה. זאת, משום שקופת הפירוק – להבדיל מהקופה הציבורית – תהיה זו שתחוב בתשלום אגרת המשפט, ככל שתוטל. משכך, הרציונאל העומד ביסוד הימנעות מהעברת כסף מ"כיס אחד של המדינה למשנהו", אינו רלוונטי בענייננו. כמו-כן, אין חולק שבעל הדין המהותי בהליך העיקרי הינו החברה בפירוק, שכן היא האישיות המשפטית הרלוונטית לכל דבר ועניין. האינטרס הכלכלי בהגשת התביעה הוא של החברה בפירוק, והיא – ובעקיפין, נושיה – תישא בעלויותיה ותיהנה מתוצאותיה. מאפייני תפקידו של הכונס הרשמי במסגרת הליכי פירוקהּ של חברה, כמו גם הנסיבות החריגות לכאורה שהביאו למינויו של הכונס הרשמי כמפרק קבוע במקרה דנן, אין בהם כדי לשנות מתוצאה זו. אמנם, למדינה יש אינטרס שהליכי פירוק חברות יתנהלו כדבעי, אך בכך אין די, להשקפתי, כדי להכליל את המצב האמור במסגרת הפטור הסטטוטורי הקבוע בתקנה 19(1). לשון אחר, אפילו מקום שבו קיימים היבטים ציבוריים בהליך, אין פירושו של דבר ש"המדינה" היא בעל הדין במסגרתו. עמדת המדינה התומכת במתן פטור סטטוטורי מאגרה בנסיבות האמורות, נשקלה לגופה. אולם כפי שכבר הובהר, בשאלה של פרשנות דבר חקיקה העוסק באגרה, עמדתה היא אך אחד מהשיקולים שביניהם יש לאזן; להבדיל מן הבחינה הפרטנית בהליך של בקשה לפטור בהליך לפי תקנה 14 לתקנות האגרות, שבגדרו יש לבחון להשקפתי את בקשת הפטור במסגרת שלפנינו (כפי שיפורט להלן). 31. לא מצאתי כי שיקולים של יציבות ההלכה מצדיקים הימנעות מהתוצאה הפרשנית אותה אני מציע. הגם שמדובר בשינוי ביחס להכרעה בעניין גלחא – שניתנה לפני למעלה מארבעים שנה – הקטגוריה שלפנינו לא נבחנה, כאמור, באותו מקרה. איני סבור כי בקביעה זו יש משום פגיעה בהסתמכות או שתהיה לה השלכה רחבה על אוכלוסיית המתדיינים. מה גם, שאין בכך כדי לסגור את הדלת בפני הכונס הרשמי בכובעו כמפרק קבוע של חברה לפנות בבקשה פרטנית לפטור מאגרה. כאמור, ההכרעה בהליך שלפנינו מוגבלת לגדרי פרשנותה של תקנה 19(1) לתקנות בלבושה הנוכחי. הגם שהכונס הרשמי כמפרק קבוע של חברה אינו יכול – להשקפתי – להיכלל בגדרי תקנה זו, ניתן יהיה לבחון בקשה לפטור מאגרה שתוגש על-ידיו בכובעו האמור על בסיס פרטני. אכסניה אפשרית, לשיטתי, לשקילת השיקולים השונים שמעלה הכונס הרשמי בכתבי טענותיו מצויה במסגרת בקשה לפטור מאגרה, שתוכל להיבחן לפי הוראות תקנה 14 לתקנות, ככל שהכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק קבוע של החברה, ימצא לנכון להגישהּ. בהקשר זה יוער, כי תקנה 14, בגלגוליה הקודמים, פורשה כמתייחסת לכל בעל דין, לרבות תאגיד, ועל-כן אין מניעה כי חברה – ובכלל זה, חברה בפירוק, או מפרק הפועל בשמה – תפנה בבקשה לפטור מאגרה שתיבחן על בסיס תקנה זו (ראו למשל: רע"א 6360/99 מדינת ישראל נ' גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ, פ"ד נד(4) 554 (2000)). בבקשה מעין זו, נדרשת הצגת תשתית עובדתית מספקת בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת, וכן כי מדובר בהליך המגלה עילה. כפי שכבר הוזכר, בדיון במסגרת האמורה, נתונה לעמדת המדינה בשאלת הפטור מאגרה חשיבות ניכרת. למותר לציין בצד האמור כי שאלת זכאות החברה לפטור מאגרה מכוח סעיף 14 אינה עומדת לבחינתנו ועל-כן אין אנו מכריעים בה בהליך זה. 32. נוכח מסקנתי זו, לא מצאתי להידרש לטענת כרמל וסימנס בדבר ההפליה בין חברה בפירוק שהכונס הרשמי הוא מפרקה הקבוע, לבין חברה אחרת שמפרקה הוא גורם פרטי. כמו-כן, נוכח התוצאה שאליה הגעתי, איני רואה להידרש גם לטענת הכונס הרשמי לקיומו של "השתק פלוגתא" לטובתו, שהפכה לתיאורטית. סיכומם של דברים: אם תישמע דעתי, יתקבל ערעורה של כרמל ברע"א 9567/08, ויידחה ערעור הכונס הרשמי ברע"א 1835/09, כך שהליכים הננקטים על-ידי הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של החברה, המוגשים בשם החברה, לא יוכלו ליהנות מהפטור הסטטוטורי מתשלום אגרת משפט הקבוע בתקנה 19(1) לתקנות. כאמור, אין בהכרעה זו כדי למנוע מהגשת בקשה פרטנית לפטור מאגרה בגין הליכים אלה לפי תקנה 14 לתקנות. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מצטרף למסקנתו של חברי השופט פוגלמן, על נימוקיה. אף אני בדעה כי כונס הנכסים הרשמי, כאשר הוא מגיש תביעה בכובעו כמפרק קבוע של חברה בפירוק, אינו זכאי לפטור גורף מתשלום אגרה. כפי שכתב חברי, במצב זה כספי האגרה לא עוברים מרשות אחת של המדינה אל רשות אחרת אלא מועברים מקופת הפירוק אל קופת המדינה. לכן, לא מתקיימת במקרה זה התכלית העיקרית למתן הפטור הקבוע בתקנה 19(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנה), שהיא מניעת מצב של העברת כספים "מכיס לכיס". לשיטתי יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי חברי אף מטעם נוסף. כאמור, התקנה לא מתייחסת באופן פרטני אל כונס הנכסים הרשמי אלא קובעת הוראה כללית לפיה "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו" יהיה פטור באופן גורף מתשלום האגרה. לשונה של הוראה כללית זו מתיישבת עם שתי האפשרויות הפרשניות שהוצעו על ידי הצדדים. מחד, ניתן לפרש את התקנה בהתאם לעמדת כונס הנכסים הרשמי והמדינה לפיה די בכך שכונס הנכסים הרשמי מונה על ידי המדינה לנהל את הליך הפירוק בכדי להכניסו לגדריה של התקנה. מאידך, ניתן לקבל את העמדה לפיה במקרה שלפנינו כונס הנכסים הרשמי לא הגיש את התביעה במסגרת תפקידי הפיקוח שלו על הליך הפירוק ולכן אין הוא פועל בשמה של המדינה אלא בשמה של חברה הפרטית ולכן אין הוא זכאי לפטור בהתאם לתקנה. כאשר לדבר חקיקה ישנו יותר מפירוש אחד אשר מתיישב עם לשונו, יש, ככלל, להעדיף את הפירוש אשר יעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המדינה ויקיים את זכויות האדם והאזרח (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה 553 (1993)). בענייננו, יש להעדיף את הפרשנות השוויונית יותר. עקרון השוויון הוא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698 (1969)) והוכר בפסיקה כעקרון יסוד (ראו למשל: בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 330 (1988); וראו גם את פסק דיני בבג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 27.2.2006)). לכן, מבין שני הפירושים שהוצגו לעיל, יש לבחור את הפירוש אשר מקיים את הזכות לשוויון ולא את הפירוש אשר פוגע בה: "עקרון היסוד, המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שוויון הכל בפני החוק ... על כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור אותה" (בג"צ 507/81 אבו-חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 561, 585 (1981)). הפירוש המוצע על ידי כונס הנכסים הרשמי, לפיו חברה בפירוק שמפרקה הוא עורך-דין פרטי לא תזכה לקבל פטור גורף מאגרה בהליכים משפטיים, בעוד שחברה בפירוק שהמפרק הקבוע שלה הוא מפרק הנכסים הרשמי כן תזכה לקבל פטור גורף, הוא פירוש אשר פוגע בעקרון השוויון. בשני המקרים בעל הדין אשר מגיש את התביעה הוא החברה בפירוק, בשני המקרים האינטרס הכלכלי הוא האינטרס של החברה ולא של המדינה ובשני המקרים החברה היא זו שתיהנה מכספי הזכייה. לכן, נראה כי אין כל הבדל רלבנטי בין שתי החברות לעניין קבלת פטור גורף מאגרה בהתאם להוראה הכללית הקבועה בתקנה. לפיכך, הפרשנות שאימץ חברי, לפיה הליכים הננקטים על ידי כונס הנכסים הרשמי בשמה של חברה בפירוק לא יזכו לפטור אוטומטי מאגרה, מקובלת עלי לא רק מטעמים של פרשנות תכליתית אלא גם מהטעם שהיא הפרשנות אשר מקיימת את עקרון השוויון. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. אפתח בשורה התחתונה: החלטתי, לאחר התלבטות, להצטרף לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן. אכן, אודה כי במבט ראשון, ואולי אף במבט שני, סברתי כי יש לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי והמדינה בעקבות הלכת גלחא משכבר (ע"א 37/66 גלחא נ' מתכות, פ"ד כ(3) 144), ומתוך הראיה הלכאורית העולה גם מדברים שהביא חברי בפסקה 27, קרי, אם המדינה מפרשת "נגדה" – כביכול – את הוראת תקנה 19(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), הפוטרת מאגרה את "המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו", ונכונה היא לוותר על הכנסה לקופתה, מה לנו לחלוק על כך. ואכן המדובר בסוגיה שאינה פשוטה, ויוכיחו שני פסקי הדין הסותרים של בתי המשפט המחוזיים, וכמובן ההיסטוריה הפסיקתית מפרשת גלחא ואילך. כאמור, מתחילה היתה לנגד עיני עמדת המדינה, שאוצרה הוא "בעל הדבר", וכבר נזדמן לי לא אחת להידרש למעמדה המיוחד בכל הנוגע לפטור מאגרה (למשל רע"א 1550/05 בונה הצפון נ' א.ב.ג.ל (לא פורסם); רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (לא פורסם); רע"א 9075/05 עזבון לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה (לא פורסם). בפרשת לוין ציינתי (פסקה ח(1)) כי ברבים מ"קרבות האגרה הניטשים בבית המשפט", מטרת הנתבע היא "להקשות ככל האפשר על המבקש את בירור התיק לגופו", דבר שלגביו נאמר אמנם גם (פרשת בונה הצפון, פסקה ה(2)(ד)), כי "אין פסול במאבקים פרוצדורליים הוגנים". נוכח זאת, הנטיה היא אפוא לראות במדינה את הסמן העיקרי, "בעלת הדין המהותית בנושא האגרה", וככל שהיא תומכת בפטור, "חזקה כי אין העיריה (בענין לוין, שם - א"ר) דואגת לקופת המדינה יותר ממנה עצמה" (וראו גם פסקה ח(2)). השופט גרוניס הוסיף באותו ענין: "משהביעה המדינה עמדתה, כי המבקש פטור מאגרה, מטה דעתה את הכף לכיוונו של מתן פטור, שהרי המדינה היא זו שלקופתה נגבית האגרה. ממילא יש ליתן משקל נכבד, אף שלא משקל מכריע לעמדתה, שעה שמדובר בפטור מאגרה". ב. יחד עם זאת, נתתי אל לבי כי בנידון דידן עסקינן במקרה שבו אין ענייננו, כפי שהראה חברי (פסקה 21 לחוות דעתו), בהעברה מ"כיס לכיס" בבגד המדינתי, אלא באגרה מקופת הפירוק, וכמובן יש משמעות רבה לכך, ואומר בפה מלא, כי אילולא כן, הייתי תומך בעמדת המדינה והכונס הרשמי. ודוק, וחשוב להטעים זאת, עסקינן בתפקידו של הכונס כמפרק קבוע של חברה, להבדיל מתפקידיו הסטטוטוריים השונים כגורם מפקח, שמנה חברי (פסקה 24), ובהם יינתן הפטור. לעניין הערת חברי השופט ג'ובראן, שלשיטתו הפירוש שבאגרה מקופת הפירוק ענייננו, מקיים גם את עקרון השויון, אציין כי איני רואה מקום לפסול את נימוקיו של כונס הנכסים הרשמי, כי המדובר בנידון דידן במקרה ספציפי ה"מחייב התיחסות ברמת הראיה הממלכתית הכוללת" ועל כן מונה הוא כמפרק קבוע (ראו פסקה 40 לבקשת רשות הערעור ברע"א 1835/09). על כן איני סבור, כי אין לראות את כונס הנכסים הרשמי מכל וכל כפועל כאן גם בשמה של המדינה. ואולם, בסופו של יום המדובר בנסיבות "מעורבות", ובתור שכאלה ראוי להציב את השאלה מנין באה האגרה כאמור, ומשבאה מקופת הפירוק – מטה הדבר את הכף לעמדת חברי. ג. יש לומר עוד, כי עמדת חברי השופט פוגלמן מיוסדת על ניתוח תכליתי של פסקת הפטור, תוך שהציג גם את השיקולים שכנגד. ברי כי אין פירוש עמדה זו – וזאת יש להטעים – התחברות דווקא לעמדת הנתבעים בתביעת החברה בפירוק. בפרשת בונה הצפון הנזכרת, נזדמן לי לומר: "אציע בהקשר זה להיזהר ביותר בייחוס התכונות הנאצלות של 'שומר קופת הציבור' לנתבע, כפי שניסו המבקשים בענייננו. ייתכנו אמנם, אולי בעולם אידיאלי, מקרים שבהם מגלה נתבע אינטרס 'ציבורי' אלטרואיסטי, אך סבורני כי נסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי אינטרס הנתבע ככלל בהתדיינות אזרחית הוא האינטרס הפרטי שלו, ואין הוא עוטה אדרת 'ציבורית' של ממש, ולפיכך על פי רוב אין לקבל טיעון מעין זה, וגם לא בנידון דידן". ד. לא אכחד גם כי נתתי דעתי לכך, שבפרשת כוכב השומרון (ע"א 3917/99 כוכב השומרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) ביקשה המדינה עצמה, כנתבעת באותו ענין, לאמץ את דעת המיעוט של השופט (כתארו אז) ח' כהן בפרשת גלחא (ראו החלטת הרשמת כתארה אז מאק-קלמנוביץ מיום 10.10.99), ויש בכך מעין "השתק שיפוטי" (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625). ה. ועוד, הקביעה כי תביעה המוגשת על ידי כונס הנכסים הרשמי בכובעו כמפרק קבוע של חברה, שלא באה בגדרי הפטור הסטטוטורי לפי תקנה 19(1) אינה מחייבת, וכך ציין חברי גם השופט פוגלמן, שחברה קונקרטית בהליך קונקרטי לא תיהנה מפטור נקודתי לפי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות) (לתחולתה על חברות בפירוק ראו, בין היתר, רע"א 8970/07 הגות הספר היהודי 1995 בע"מ (בפירוק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); רע"א 59/10 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (2791) בע"מ (לא פורסם)). האינטרס של המדינה "שהליכי פירוק ופשיטת-רגל יתנהלו כיאות" (כלשון השופט, כתארו אז, זוסמן בעניין גלחא) יבוא איפוא לידי ביטוי במסגרת העמדה שהיא תתבקש להציג בבקשות קונקרטיות לפי תקנה 14. חזקה על המדינה, שאם תסבור כי מדובר בהליך פירוק אשר ראוי כי תשמור את מוסרות הנהגתו בידיה, ואם נסיבות החברה שבפירוק יצדיקו זאת, תתמוך בבקשה מתאימה לפטור קונקרטי מאגרה. ו. ולבסוף, הלכת גלחא גילמה בדעת הרוב גישה היסטורית שובת לב, קרי, המדינה שומרת על האינטרסים שלה ואין בית המשפט צריך להיות "קתולי יותר מן האפיפיור"; אך כפי שהראה חברי, בסופו של דבר האינטרס הציבורי דידן יכול לקבל ביטויו בפטור לפי תקנה 14, ועל כן הדלת אינה נעולה, במקרה זה או באחרים, לקבלת הפטור, ובכך לאיזון אינטרסים הוגן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ט בטבת התשע"א (5.1.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09018350_M14.doc של מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il