אברהם ספיר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עש"ם 1827/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין העורר: אברהם ספיר נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ח' בניסן תשס"ב (21.3.02) בשם העורר: עו"ד דניאל מרוז בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר ערעור על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים מיום 23.1.02 בתיק בד"מ 225/00 שניתן על-ידי כב' השופטים: עו"ד תלרז, מר קרנות ומר בן-מיור פסק-דין בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה החליט לפטר את המערער משירות המדינה; לשלול ממנו 10% מפיצויי הפיטורין המגיעים לו עקב פיטוריו; לנזוף בו נזיפה חמורה; ולפסול אותו לשירות המדינה לתקופת 3 שנים מן המועד שבו ייכנסו פיטוריו לתוקף. על גזר-דין זה הערעור שלפניי, כסמכותי בסעיף 40(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (חוק המשמעת). ואלה עיקרי הדברים בענייננו. המערער נתקבל לעבודה בשירות המדינה בשנת 1989, ובתקופה שלעניין שימש מנהל מדור תשלומים בשירות התעסוקה ברמת-גן. תוך כדי עבודתו זו עשה המערער מעשים מסויימים אשר בגינם הועמד לדין לפני בית-משפט השלום והורשע בעבירה של מירמה והפרת-אמונים ובעבירה של סיוע לקבלת דבר במירמה. בגין מעשיו אלה גזר בית-משפט השלום על המערער מאסר בפועל בן 4 חודשים לריצוי בעבודות-שירות ומאסר על-תנאי למשך 6 חודשים. המערער עירער על פסק-דינו של בית-משפט השלום אך בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור. אחר הדברים האלה הוגשה תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה ובה הואשם המערער בשתי עבירות כהגדרתן בסעיף 17(3) ו- 17(6) לחוק המשמעת, דהיינו: בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו של עובד מדינה או בהתנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה ובהרשעה על עבירה שיש עימה קלון. בית-הדין למשמעת הרשיע את המערער בעבירות אלו וגזר עליו את גזר-הדין שדיברנו בו בראשית דברינו. הערעור שלפנינו ערעור הוא על גזר-הדין בלבד ועתה ניפנה לבחינת העובדות שלעניין. עיקרי הדברים הם אלה, שבהיותו מנהל מדור תשלומים בסניף רמת-גן של שירות התעסוקה, סייע המערער לקבלן כוח-אדם שעסק בהשמת פועלים מן השטחים לעבודה בישראל. סיועו של המערער לאותו קבלן כוח-אדם היה בעזרה פעילה להגשת דיווחים שלא היו דיווחי אמת לשירות התעסוקה מתוך מטרה להפחית תשלומים שהיה על אותו קבלן לשלם לשירות התעסוקה. המדובר היה, כמסתבר, בסיוע לאותו קבלן כוח-אדם כמה-וכמה פעמים. כקביעתו של בית-משפט השלום, ידע המערער כי רשם בדו"חות של אותו קבלן פרטים שאינם נכונים, ומשנקבע כך אך בצדק הורשע המערער בעבירות שהורשע. השאלה הנשאלת אינה אלא אם גזר-הדין שנגזר על המערער, גזר-דין חמור הוא יתר-על-המידה כדי-כך שאתערב בהחלטתו של בית-הדין למשמעת. בית-הדין למשמעת נימק את גזר-הדין באורח מפורט ביותר, בעומדו על ההכרח המובנה של עובד בשירות המדינה לפעול בנאמנות וביושר. אכן, נאמנות ויושר הינם תנאי בלעדיו-אין לשירותו של עובד בשירות המדינה, שבאין נאמנות ויושר סופו של השירות אבדון וכיליון. העובד בשירות המדינה נאמן-הבית הוא ובמקום שבו מועל נאמן באמון הניתן בו, הבית מה יהא עליו. שירות המדינה אינו יכול להתיר לעצמו להעסיק אנשים שמעלו באמון הניתן בהם. יתר-על-כן: אדם במעמדו של המערער כי ימעל באמון שניתן בו ולא יְכַהוּ בו אלא מעט, עלול לעלות חשש כי מיקצת עובדים אחרים יאמרו אל ליבם הנה זה הגדר פרוצה ואולי גם אנו נעשה לביתנו בדרך-לא-דרך. היצר הרע חבוי בכל אחד מאיתנו, וחובה היא המוטלת עלינו לדכא אותו בכל הניתן לנו. המערער נתקבל לשירות המדינה, כפי שאמרנו, בשנת 1989, ולא עברו אלא כשנתיים ימים ובשנים 1991 ו- 1992 עשה את מעשיו הרעים עם אותו קבלן כוח-אדם. משנתגלו המעשים הושעה המערער מעבודתו וזה כתשע שנים אין הוא עובד בשירות המדינה. בתיתי דעתי לזמן הקצר שעבר מאז החל המערער עובד בשירות המדינה ועד שהחל מועל באמון שניתן בו, ומשידענו כי עברו כתשע שנים מאז אותם מעשים ועד עתה, אינני סבור שיהיה זה נכון כי אורה על החזרתו של העורר לשירות המדינה. לו היה המערער עובד בשירות המדינה שנים ארוכות ולאחר כל אותן שנים היה נתפס בכף כמי שעשה מעשה של מעילה באמון, אפשר אמרתי רוח-שטות נכנסה בו באדם ועשה מעשה שעשה. אדם שכך שירת את המדינה בנאמנות שנים רבות אפשר אין זה ראוי כי תקופח פרנסתו במחי-יד. לא כן הוא דין המערער, שלא יצאו אלא כשנתיים מאז החל עובד בשירות המדינה וכבר החל עושה מעשים רעים. המערער במעשיו לימד על עצמו כי אין הוא ראוי שינהגו בו אלא בחומרת הדין. אם נוסיף לכל אלה את ההלכה המקובלת ולפיה אין אנו מתערבים על דרך הכלל בגיזרי-דין שבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה גוזר על נאשמים עובדי המדינה (ראו, למשל, עש"מ 5282/98 תמר כתב, פ"ד נב(5) 87, 95 והאסמכתאות שם) וידענו כי אין הצדק להתערב בגזר-דין הפיטורין שנגזר על המערער. אכן, הלכה זו, כדרכן של הלכות, הלכה היא וחריגים בצידה, אך לא נמצא לנו כי עלה בידי המערער להכניס עצמו בגידרו של אחד מאותם החריגים. בפריט אחד של גזר-הדין ראוי לדעתי להתערב והוא בשלילת 10% מפיצויי הפיטורין שהמערער זכאי להם עקב פיטוריו. בשים-לב לעונש הכמעט-אולטימטיבי שהוטל על המערער - פיטורין משירות המדינה - סבורני שלא יהיה זה נכון לשלול ממנו ולו מיקצת מפיצויי הפיטורין שהוא זכאי להם. סוף דבר: בכפיפות לאמור לעיל בנושא פיצויי הפיטורין אני מחליט לדחות את הערעור. היום, ח' ניסן תשס"ב (21.3.2002) ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 02018270.G02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il