בועז סולמי נ. עיריית ת"א-יפו, המחלקה המשפטית

בבית המשפט העליון בירושלים עש"ם 1826/02 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערער: בועז סולמי נגד המשיבה: עיריית ת"א-יפו, המחלקה המשפטית ערעור על גזר הדין של בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל-אביב-יפו מיום 28.1.02 בתיק ת.ב 17/2001 תאריך הישיבה: ג' בסיון התשס"ב (14.5.2002) בשם המערער: עו"ד א' דוידוב בשם המשיבה: עו"ד ב' סמו פסק-דין 1. מר בועז סולמי (להלן: המערער) עובד בעיריית תל-אביב-יפו בתפקידים שונים כ-30 שנה. בתפקידו האחרון כיהן כסגן מנהל אגף התברואה בעיריה. בכתב התובענה המתוקן הואשם המערער בתשעה אישומים, שעניינם רישום ודיווח כוזב בכרטיס הנוכחות שלו. על-פי עובדות כתב התובענה המתוקן קיבל המערער שכר שלא כדין עבור שעות עבודה, עת שבפועל עסק בעניינים שאינם קשורים בעבודתו. סך השעות שדווחו באופן כוזב עמד על 35.5 שעות. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין התובע מטעם העיריה לבין המערער, תוקן כתב התובענה והמערער הודה בעובדות כתב התובענה המתוקן. בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל-אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), 9(2), 9(3) ו-9(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) התשל"ח-1978. הצדדים הודיעו לבית הדין למשמעת כי הסדר הטיעון שנערך בין המערער לבין התובע מטעם העיריה כולל מספר מרכיבים. כתב התובענה המקורי תוקן באופן שנמחקו ממנו פירוט מעשי המערער בשעות המופיעות כשעות עבודה, וכן פרטי עבודה נוספת של המערער. בנוסף, הוצעו לבית הדין אמצעי המשמעת המוסכמים על הצדדים על פי הסדר הטיעון ואלו הם: פיטורין על-תנאי לשנתיים, והתנאי שלא יעבור במשך שנתיים עבירות שעניינן דיווחים כוזבים על שעות עבודה; הקפאת דרגה למשך שנתיים מהיום שיהיה זכאי לכך בפועל; קנס כספי של מחצית משכורת קובעת כ-6,000 ש"ח והחזר כספי של 35.5 שעות נוספות. יודגש כי העובדה שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר אמצעי המשמעת במסגרת הסדר הטיעון לא הוצגה בפני בית הדין בשלב תיקון כתב התובענה ובשלב ההודיה, והצדדים בחרו לגלות את אוזנו של בית הדין כי קיים הסדר בענין אמצעי המשמעת רק לאחר שנשמעו העדים לגזר הדין ולאחר שבית הדין ביקש לקבל ראיות נוספות על מנת שיוכל לגבש את דעתו בדבר אמצעי המשמעת הראויים. בדיון בפניי הובהר על-ידי בא-כוח המערער, כי רכיב אמצעי המשמעת היה חלק מהסדר הטיעון עוד מראשיתו, אך עד שיובאו הראיות לעונש העדיפו באי-כוח הצדדים שלא להודיע על כך לבית הדין. על כך ייאמר כי השיטה בה נקטו הצדדים, שלא לחשוף את ההסדר במלואו בשלב ההודיה, הינה פסולה על פניה ואינה ראויה. שיטה זו נוגדת את חובת הגילוי המלא אשר נקבעה בבית משפט זה משכבר הימים. בגזר דינו החליט בית הדין לסטות מאמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר הטיעון. בנמקו את גזר הדין ציין בית הדין כי מחד גיסא, שקל את תרומתו הרבה של המערער למערכת העירונית ואת מסירותו לעבודה, ואף נתן משקל בהחלטתו לצורכי העיריה בתקופה של חילופי גברי בהנהלת אגף התברואה. בנוסף, נתן משקל להסדר הטיעון שנערך בין הצדדים. מאידך גיסא, הוא שקל את חומרת העבירה ומעמדו של המערער בעיריה. לענין חומרת העבירה ציין בית הדין כי אין מדובר במעידה חד-פעמית, וכן ציין כי הדיווח הכוזב נעשה הן בהחתמה מגנטית והן בדיווח ידני בדיעבד. עוד הדגיש בית הדין את העובדה שמתוך 14 ימי מעקבים שבוצעו, נתברר כי המערער דיווח באופן כוזב ב-9 ימים. לענין מעמד המערער קבע בית הדין כי מדובר באחת המשרות הבכירות ביותר בעיריית תל-אביב, שכן המערער היה ממונה על 1,400 עובדים עת ביצע את עבירות המשמעת. כן הדגיש כי על אדם במעמדו של המערער לשמש דוגמא ולהכתיב נורמות התנהגות נאותות. לפיכך גזר בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: א. העברת המערער מתפקידו כסגן מנהל אגף לתקופה של לפחות 24 חודשים מיום גזר הדין. ב. פסילת המערער מלמלא תפקיד של מ"מ מנהל או מנהל אגף תברואה למשך 5 שנים מיום גזר הדין. ג. פיטורים על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי שלא יעבור המערער במשך 3 שנים עבירות שעניינן דיווחים כוזבים לגבי שעות העבודה. ד. הפקעת עד מחצית משכורת קובעת. ה. השבת הסכומים שנתקבלו על ידי המערער כתוצאה מהרישום הכוזב לגבי 35.5 שעות עבודה נוספות. על גזר דינו של בית המשפט הוגש הערעור המונח בפניי. בא-כוח המערער טען כנגד אמצעי המשמעת שהוטלו על מרשו וכנגד סטייתו של בית הדין מהסדר הטיעון. לטענתו, היתה הודיית המערער מבוססת על ההסכמה בינו לבין התביעה, והסטייה מן ההסדר לא היתה מוצדקת כיוון שאין פער משמעותי בין אמצעי המשמעת שנגזר לבין האמצעי המוסכם. בנוסף לכך, הביע בא-כוח המערער תרעומת על עמדת התביעה בערעור לפניי, שכן בשלב הערעור לא תמכה באת-כוח העיריה בהסדר הטיעון. מטעם זה טען בא-כוח המערער כי מוכן הוא שהתיק יחזור לבית הדין לשמיעת ראיות. לגוף הענין טען עוד בא-כוח המערער כי הדיווח בדבר השעות הנוספות לא נעשה בכוונת מרמה ולמטרות רווח כספי וניסה לשכנעני כי שיטת הדיווח היתה מקובלת בתחום מכסת השעות שהוקצתה למרשו, באשר נועדה לתגמל אותו בגין מספרן הרב של השעות שעבד במסגרת מילוי תפקידו הקשה. בהודעה שנמסרה לאחר הדיון, הוסיף בא-כוח המערער טיעון נוסף ברוח הטענות שהוצגו לעיל, ולפיו המערער טוען כי הסכמת העיריה שלא להעבירו מתפקידו היוותה את הבסיס והיסוד להסכמתו לעיסקת הטיעון. באת-כוח המשיבה בטיעוניה לפניי תמכה בגזר הדין של בית הדין למשמעת ומטעמיו. מדבריה בפניי עלה כי הסדר הטיעון לא היה מקובל על היועץ המשפטי של העיריה, ומכל מקום גם אם נעשה על דעתו הרי נימוקי פסק הדין שכנעו את מחלקת הייעוץ המשפטי במשיבה כי אמצעי המשמעת שנקבעו בהסדר המוסכם לא היו מוצדקים. שקלתי את טענות הצדדים ובחנתי אותן הן בהיבט העקרוני והן בהיבט הפרטני, ובאתי לכלל מסקנה כי אין בסיס להתערב בפסק דינו של בית הדין למשמעת. 2. כאמור, טענתו העיקרית של המערער היא כי לא היה יסוד לסטייתו של בית הדין מהסדר הטיעון. לשיטתו פגעה סטייה זו באינטרס ההסתמכות של מרשו, ובכך רואה הוא טעם להתערבות באמצעי המשמעת שהשית עליו בית הדין. טיעון זה מחייב התייחסות הן לאופיו של הסדר טיעון ככלל והן להסדר המיוחד שנערך בעניינו של המערער. אין חולק כי הכלל הרחב הוא שבית המשפט, ולצורך ענייננו בית הדין, אינו קשור בהסדר טיעון שנערך בין הצדדים והוא אינו מחייב אותו בבואו לגזור את העונש. בכל הנוגע לכיבוד הסדרי טיעון על ידי בית המשפט נסתמנו בבית משפט זה גישות שונות. עם זאת, יש בסוגיה הנדונה עקרונות המקובלים לכל הדעות. נקודת המוצא היא שמלאכת גזירת הדין מסורה לבית המשפט. הכל מסכימים כי על בית המשפט ליתן משקל רב להסדר טיעון שנערך בין הצדדים והוא לא יטה לסטות ממנו, אלא בנסיבות המצדיקות זאת. משך שנים היתה הגישה המרכזית השלטת בפסיקה, הגישה הגורסת שכיוון שהעונש מסור לעולם בידי הערכאה השיפוטית, הסדר הטיעון הוא בגדר נסיבה רבת משקל שעליה להביא בחשבון, אך זו אינה הנסיבה המכרעת. במשך השנים הסתמנו בפסיקתו של בית משפט זה שתי גישות עיקריות לענין הנסיבות המצדיקות התערבות בעונש המוסכם על הצדדים. הגישה האחת מיוצגת בפסיקתו של השופט גולדברג (ע"פ 4722/92 מרדכי מרקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, עמ' 59). גישה זו מצדדת בהיקף רחב של התערבות בית המשפט על פי סבירותו של העונש המוצע בהסדר, ומידת הפער שבינו לבין העונש הראוי. השיקול המכריע על פי גישה זו הוא גזירת עונש ראוי על הנאשם בגין העבירות שהורשע בהן. הגישה האחרת שמייצגה הוא השופט מצא (ראו: מרקוביץ, שם בעמ' 56), תומכת בצמצום ההתערבות בהסדרי הטיעון. לפיה בית המשפט יכבד הסדר טיעון אם לא נפל פסול בשיקולי התביעה המופקדת על האינטרס הציבורי, בקביעת העונש המוסכם. בנוסף לאלה יש ביטוי בפסיקתנו לגישת ביניים מאזנת הקרובה לגישתו של השופט מצא, אף כי אינה זהה לה. גישה זו נוסחה בדברי השופטת נתניהו בפסק דין מרקוביץ הנ"ל בזו הלשון: "ההיבטים הראויים השונים צריכים לבוא לידי איזון. על בית המשפט לבחון, אם נעשה בעיסקה איזון הולם בין טובת ההנאה שהיא מעניקה לנאשם – בין העונש המוצע בה, בהשוואה לנורמת הענישה המקובלת בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה ובנסיבותיו של הנאשם - לבין התועלת שיש בה לאינטרס הציבורי, בהתחשב במטרה שלשמה נעשתה העיסקה" (ראו: מרקוביץ, עמ' 51). לגישה זו נמצאה תמיכה בדברי השופטת דורנר בע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 397 בעמ' 417. וכך אמרה: "לא ניתן לקבוע אם הפער בין העונש הראוי לבין העונש המוסכם הוא משמעותי, כגישת השופט גולדברג, או אם ההקלה מנוגדת לענין הציבורי, כעמדת השופט מצא, ללא בחינת היחס בין הרווח שצמח לאינטרס הציבורי לבין מידת ההקלה בעונש שהתביעה הסכימה לה". ובהמשך: "בית המשפט אינו שואל את עצמו אם הוא היה מגיע לאותו הסדר, אלא אם התביעה הגיעה להסדר על סמך שיקולים פסולים או נתנה משקל בלתי סביר לשיקולים השונים" (שם, בעמ' 417). ניתן לסכם ולומר שלפי כל אחת מהגישות שהובאו כאן מקובל שבית המשפט, בבואו לאשר הסדר טיעון לענין העונש שהובא לפניו, יבחן אם היו לתביעה שיקולים פסולים בהסדר שאליו הגיעה. עוד נוסיף כי על בית המשפט לבחון אם ניתן בהסדר הטיעון משקל סביר לשיקולים השונים, שהם רלוונטיים לעונש, כך שהעונש המוסכם יהיה הולם וראוי בנסיבות. גישה זו נכונה וראויה היא, שכן בצד המגמה לתת תוקף להסכמים שערכה התביעה בגדר סמכותה, יקפיד בית המשפט עמה כדי שלא ליתן תוקף להסדר שנעשה על ידי התביעה מתוך שיקולים פסולים, זרים או בלתי רלוונטיים שאינם עולים בקנה אחד עם אינטרס הציבור. העמדה המקובלת ביחס להסדרי טיעון בהליך פלילי מקובלת על בית משפט זה גם בכל הנוגע להליכים המשמעתיים. בדונו בשאלת ההתערבות בהסדרי טיעון בהליכי משמעת ראה השופט זמיר להחיל את העקרונות השאובים מן ההליך הפלילי על הליכי המשמעת, וככלל הביע דעתו כי אין זה ראוי שבית הדין יסטה מהסדר טיעון, אלא אם יש לכך טעם טוב בנסיבות המקרה. אשר לשאלה מהו טעם טוב לענין זה אמר כך: "לדעתי, יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון אם מתברר כי ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון משוא פנים. כך גם יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון כאשר בית הדין סבור שאמצעי המשמעת שעליהם הוסכם בהסדר הטיעון סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או כי הם בלתי סבירים באופן בולט עד שהעניין הציבורי, הדורש לסטות מן ההסדר, גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי טיעון" (עש"מ 4542/97 סבג נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נא(5) 593, 596). משפרשנו את המבחנים שהציבה הפסיקה כמצדיקים סטיה מהסדר טיעון לענין העונש בהליכים פליליים או משמעתיים, ניתן לקבוע כי בעניינו של המערער הינחה עצמו בית הדין כראוי על פי הפסיקה של בית משפט זה, ואף הביא בחשבון את המגמה הבולטת כיום בפסיקתנו, לפיה יש ענין ציבורי לקיים הסדרי טיעון. עם זאת, כאמור, על פי כל אחת מהגישות עליהן עמדנו, מקובל שכאשר שיקולי התביעה בהסדר הטיעון אינם נראים ראויים על פניהם, ואינם משקפים את האיזון הדרוש בין השיקולים הרלוונטיים לעונש, ניתן לסטות מהסדר הטיעון. כך הדבר במיוחד כאשר טעמיה של התביעה לעריכת הסדר הטיעון אינם משכנעים ומעוררים חשש כי נפל בהם פסול. נראה כי בחינת שיקולי התביעה בעריכת הסדר הטיעון בעניינו של המערער והפער בין העונש הראוי לעונש המוצע הכריעו את הכף כאשר החליט בית הדין לסטות מן ההסדר. כפי שיפורט להלן, בנסיבות הענין אף היה יסוד למסקנה זו. 3. כאמור, הסדר הטיעון כלל שני חלקים. תחילה תוקן כתב התובענה המקורי באופן שנמחקו ממנו "פרטים מחמירים", וכן פירוט העבודה הנוספת שביצע הנאשם במהלך השעות הנוספות המדווחות. כידוע בכל הנוגע לתיאור העובדות שבאישום, שיקול הדעת של התביעה הוא רחב, אף כי מוגבל הוא לשיקולים ענייניים וראויים בתחום סמכותה של התביעה. אשר לכתב התובענה המתוקן שהוגש נגד המערער, מתח בית הדין ביקורת על ההקלה שהכניסה התביעה בנוסחו. בית הדין ציין כי מובן ומקובל מה היה אינטרס המערער בתיקון התובענה בטרם הספיק להודות בה, אך הוסיף כי מאידך: "לחלוטין לא ברור לבית הדין מה היה האינטרס הציבורי אשר הוביל את התביעה להסכים לתיקון התובענה" (עמ' 1 לגזר הדין). בטרם גזירת הדין הופיעו כעדים מטעם המערער, בכירים בעיריית תל-אביב, אשר ביקשו להמעיט מחומרת מעשיו. בית הדין לא קיבל את עדותם ואת עדות המערער, אשר הציגו את החתמת הכרטיס על ידו בדיעבד כטיפשות או כמעשה שנעשה שלא בכוונה לרמות ולקבל כספי ציבור. וכך קבע בית הדין: "אופן ביצוע המעשים מספרם והקף השעות במקרים לגביהם הועמד הנאשם לדין ובמיוחד כאשר באותם חודשים לא הגיע הנאשם, למרות הרישום הכוזב, למכסה המאושרת לו ע"י העיריה מצביע על כך שמדובר במעשה מרמה לשם קבלת כספי ציבור שאינם מגיעים לנאשם" (עמ' 5 לגזר הדין). ניכר מגזר הדין המפורט כי בית הדין אף סבר שהשיקולים לרכיב הענישה בהסדר הטיעון לא היו ראויים, והושפעו משיקולים זרים. בענין זה ציין בית הדין: "כי אמצעי המשמעת המומלץ בעיסקת הטעון חורג באופן בולט ומשמעותי מאמצעי המשמעת הראויים והסבירים ואין בהם כדי לתת ביטוי מספק לחומרת העבירות, במיוחד כשהיא נעשית ע"י עובד כה בכיר, האמור לשמש מודל חיקוי לאלפי עובדים" (עמ' 10 לגזר הדין). עוד ציין בית הדין במפורש כי סבור הוא שהעדים, אשר העידו כי ניתן להשאיר את העובד בתפקידו עשו זאת: "בגלל אלוצים שונים ומשיקולים צרים ומיידים שנגרמו בין השאר מעיתוי חשיפת המעשים בסמוך למועד סיום עבודתו של מנהל האגף" (עמ' 10 לגזר הדין). עוד הוסיף בית הדין: "התרשמנו כי האמור לעיל הביא אף את התובע, להסכים לעיסקה הנ"ל תוך חריגה בולטת מעמדתו המקובלת במקרים אחרים, ולטעמנו ללא הצדקה" (עמ' 11 לגזר הדין). הנה כי כן, שוכנע בית הדין כי שיקולי התביעה הושפעו משיקולים זרים, וסטו מהעמדה המקובלת בדרך כלל על ידה. ניתן גם למצוא רמז בדברי בית הדין לכך שלדעתו הופעלו שיקולים פסולים, כאשר ציין בגזר דינו במפורש שבית הדין שוקל את אמצעי המשמעת הראויים: "בראייה כוללת ומאוזנת יותר ללא מורא השפעה או לחצים" (עמ' 11 לגזר הדין). נוכח התרשמותו זו של בית הדין משיקולי התביעה, ומחומרת המעשים ובשים לב להשקפתו ביחס לעונש הראוי, רשאי היה בית הדין לסטות מהסדר הטיעון. 4. אוסיף עוד כי אין ממש בטענת המערער שיש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו בשל הסתמכותו על ההסדר בעת ההודיה. ראשית, כפי שציין בית הדין, המערער הביא את הסדר הטיעון בפניו מלכתחילה ללא הצגת ההסדר לעונש. שיקולי עריכת ההסדר לא נפרשו במלואם לפני בית הדין כנדרש. המערער קיבל תמורה להודאתו בתיקון כתב התובענה וצמצום העובדות החמורות. מכל מקום הודע לו בפתח הדיון, שבית הדין אינו רואה עצמו קשור בהסדר הטיעון. הנחת היסוד הינה כי הודיית הנאשם היא הודיית אמת ואינה תלויה בהחלטת בית הדין לגבי אמצעי המשמעת. נוכח האזהרה הניתנת לנאשם, אל לו לבית המשפט או לבית הדין לקבל הודיה ולהרשיע ללא ודאות ביחס לאמיתות ההודאה וחופשיותה. אין לקבל את ההנחה בדבר הודיה מותנית, לפיה הנאשם מודה בעובדות המקרה רק בכפוף לכך שבית הדין יקבל את המוצע בהסדר הטיעון. העובדה, שבית הדין מחליט להחמיר בענישה ביחס לעונש המוצע בהסדר הטיעון, אינה מעלה או מורידה לענין מהימנות הודאת המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום או בכתב התובענה המתוקן. בדרך כלל אי כיבוד הסדר טיעון אינו מקנה לנאשם עילה לביטול ההודיה, אם הוזהר לפני כן על ידי בית הדין, כפי שהיה כאן, ואם אין ספק כי ההודאה ניתנה מרצונו החופשי ובהבנת התוצאות הכרוכות בה. גם אם יתכנו מקרים בהם יימצא פגם בהודיה שניתנה על יסוד הסדר טיעון והפגם מאפשר חזרה מההודיה, עניינו של המערער אינו נכלל בגדר חריג מהסוג האמור. המערער היה מיוצג, התביעה מילאה את חלקה בהסדר והוא נהנה מתיקון כתב התובענה, המערער ידע כי בידי התביעה ראיות מוצקות, הוא הבין את תוצאות הודייתו ואי שביעות רצונו מאמצעי המשמעת שנגזרו עליו אינה מצדיקה מתן אפשרות לחזרה מהודייתו. 5. בשולי הדברים, אין לסיים את הדיון בערעור זה מבלי להעיר על התמונה העגומה שנתגלתה בפרשה זו באשר לאופן רישום השעות הנוספות בעיריית תל-אביב, ומבלי להביע תמיהה על העמדה שגילו בכירים בעיריה בנושא זה, בעדותם בפני בית הדין. למערער אושרה מכסה של 100 שעות נוספות בחודש, שעל ביצוען הוא היה חייב בדיווח. מתברר כי שיטת העבודה שהונהגה אפשרה למערער לרשום את שעות העבודה שהיה חייב בדיווח עליהן בדיעבד בסוף כל חודש, מבלי שהוא עצמו יכול היה לדעת באילו שעות עבד; אין זה מתקבל על הדעת כי אכן התירו בעיריה שיטת דיווח כזו. כאשר נדרש דיווח על שעות נוספות, אין זאת אלא שמדובר באישור של מכסת שעות נוספות עד לתקרה מסויימת להבדיל מתשלום גלובלי של תוספת שכר בגין מספר קבוע ומאושר של שעות נוספות. בנסיבות כאלה, אין לעובד היתר לקבל תמורה בגין שעות נוספות ללא דיווח פרטני. אין גם להתייחס לשעות הנוספות שהוא מבצע כתוספת קבועה גלובלית המנותקת משעות העבודה הקונקרטיות. זאת ועוד, המערער הודה, בין היתר, גם בדיווח כוזב באמצעות כרטיס מגנטי. בית הדין המחיש זאת באמצעות דוגמא מהרישום ביום 22.4.01, עת החתים המערער את כרטיסו המגנטי בשעות תחילת העבודה ב- 7:02 בבוקר, והכרטיס הוחתם בסיום היום בשעה 23:00. המערער הודה כי בפועל עסק במשך 8 שעות באותו יום בעניינים פרטיים שאינם קשורים כלל לעבודתו. להשלמת התמונה העגומה העולה מגזר הדין, תודגש עדותו בבית הדין של מנהל אגף התברואה מר עמית יפת אשר אישר בחתימתו את כרטיסי העבודה של המערער על אף שלדעת בית הדין ידע או היה עליו לדעת שהרישומים אינם משקפים את האמת. בעדותו זו מציין מר יפת את תפיסת עולמו בנוגע לדרך ניהול האגף בעיריה וביחס לנורמות הראויות באגף והדברים מדברים בעצמם: "אני אנטי נורמטיבי. מי אמר שבנורמות הקיימות כיום במגזר הציבורי או לצורך העניין, בעירית תל-אביב, עובדתית נורמות משתנות, כלומר אני כמנהל עבודה אומר שאם הנורמה הקיימת לא מאפשרת לנקות את העיר, האם תפקידי לשמור על הנורמה או תפקידי לנקות את העיר. שני מנהלים לפני שמרו על הנורמה וכל אחד החזיק מעמד שנתיים והעיר נותרה מלוכלכת. בבחירה בין נורמה וביצוע תפקיד אבחר בביצוע תפקיד" (עמ' 27 לפרוטוקול). וכן העיד: "איני מתישר עם הנורמות ואיני הולך עם העדר יש לי את תפיסות העולם שלי. אני לא נורמטיבי איני מסכים להיות מקובע עם מסגרות" (עמ' 27א לפרוטוקול). אין להשלים עם שיטות דיווח ופיקוח כפי שנחשפו בפרשה זו, ועל קברניטי העיריה לתת את דעתם לנוהל פסול זה. לגופו של אמצעי המשמעת שהוטל, נטען על ידי בא-כוח המערער כי מדובר במספר לא גדול של שעות אשר בגינן קיבל המערער תמורה, ולטענתו ראוי היה להתחשב בכך ואף בעובדה שתפקידו של המערער לא היה כרוך בעבודה משרדית אלא כלל עבודת שטח רבה. תיאור זה של כמות השעות אינו משקף את חומרת מעשיו של המערער, במיוחד בהתחשב במעמדו. החקירה שנעשתה בעניינו התבססה על מעקב שנערך במשך 14 ימים, ובהתחשב בתקופת הזמן הקצרה מדובר על רישומים כוזבים שבוצעו באינטנסיביות ובשיטתיות. בצדק ציין בית הדין כי מעמדו הבכיר של המערער כסגן ראש אגף, והיותו עומד בראש הפירמידה של 1,400 עובדים הינו נסיבה מחמירה לענין אמצעי המשמעת. אף שסטה מהסדר הטיעון העיד על עצמו בית הדין כי לא מיצה את העונש שנראה לו ראוי, והתחשב בהסדר הטיעון כאשר קבע את אמצעי המשמעת הראויים לעבירות האמורות. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ב בסיון התשס"ב (23.5.2002). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 02018260.N04 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il