יאיר חזה נ. בצלאל אלוני

פסק-דין בתיק רע"א 1813/12 בבית המשפט העליון רע"א 1813/12 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקש: יאיר חזה נ ג ד המשיבים: 1. בצלאל אלוני 2. דן אל הוצאה לאור 3. תיאטרון הצפון מרכז אומנויות הבמה (בית העם) בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק רע"א 17702-12-11, שניתנה ביום 31.1.2012 על ידי כב' השופטת ע' צ'רניאק תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"ב (16.04.12) בשם המבקש: עו"ד א' רוזנברג בשם המשיבים 2-1: עו"ד א' בן-דוד בשם המשיבה 3: עו"ד א' בן-ארי פסק-דין 1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.1.2012 ברע"א 17702-12-11 (השופטת ע' צ'רניאק) שדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 10.11.2012 בת"א 22018-04-10 (השופטת ר' ניב). 2. הבקשה דנן מתייחסת להחלטה של בית משפט השלום שעניינה שלבי הדיון בתובענה שביסודה עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). כפי שיפורט להלן, ההחלטה האמורה יצרה מצב חריג ובלתי שיגרתי ולפיכך ראיתי לנכון לדון בבקשה לגופה, אף כי מדובר ב"גלגול שלישי", הן מכיוון שהיא מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית והן, ובעיקר, כיוון שהותרת המצב על כנו יכולה לגרום לתקלה ולעיוות דין. כבר בפתח הדברים יצויין, כי אינני סבור (בניגוד לבית משפט קמא) כי אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה כיוון שמדובר בהחלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, במובן הוראת סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, או בהחלטה מהסוגים המפורטים בסעיפים 1(5) או 1(6) לצו. מדובר בהחלטה שעניינה זכותו של נתבע בתביעה לפי החוק להביא ראיות להוכחת הגנה הנטענת על ידו לאחר שקודם לכן בחר שלא להביא ראיות במסגרת הדיון בסוגיית האחריות. במילים אחרות – מדובר בשאלה, האם הוכחת הגנות לפי סעיפים 14 ו/או 15 לחוק היא חלק מהדיון בשאלת האחריות. ומכאן – לתיאור ההליכים עד כה. 3. המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצויים בגין לשון הרע שפורסם על-ידי הנתבעים. המבקש הוא אחיה של הזמרת עופרה חזה ז"ל. המשיב 1 כתב ספר בשם "מכתבים לעופרה" ומחזה בשם "עופרה – סיפור חייה". הספר פורסם על-ידי המשיבה 2 והמחזה הועלה על-ידי המשיבה 3. בספר ובמחזה כלולות התייחסויות למבקש שלטענתו הן בגדר "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. בית משפט השלום החליט ביום 11.10.2010 לפצל את הדיון, כשתחילה תתברר שאלת האחריות, והורה על הגשת תצהירים לעניין זה. המשיבים הגישו מטעמם את תצהירו של המשיב 1 שכלל התייחסות להגנות הנטענות על ידו – הגנת אמת דיברתי והגנת תום לב. לאחר הגשת התצהירים נקבע התיק להוכחות בשאלת האחריות. במועד ההוכחות בחר המבקש שלא להביא מטעמו כל עד והודיע "אלו עדי". בתגובה לכך הצהירו באי-כוח המשיבים כי אף הם בחרו שלא להביא עדים, ובכך, הלכה למעשה, "משכו" את תצהיר העדות הראשית מטעמם (לענין זה, ראו, למשל, רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639 (1994)). לאחר מכן הוגשו סיכומים, וביום 10.11.2011 ניתנה החלטת בית משפט השלום בשאלת האחריות, היא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לבית משפט זה. 4. בהחלטה האמורה קיבל בית משפט השלום את עמדת המבקש לפיה הוא עמד בנטל להוכיח את עצם הפרסום, שכן הקטעים מתוך הספר והמחזה שהביאם בכתב התביעה לא הוכחשו על-ידי המשיבים. עוד פסק בית משפט השלום, שיש באמור בקטעים הנ"ל משום "לשון הרע" כלפי המבקש. אלא שבשלב זה, וללא כל הנמקה, "עצר" בית המשפט את הילוכו והסתפק בקביעה כי "לכאורה חלה על הנתבעים אחריות בגין הוצאת לשון הרע ..." (סעיף 14 להחלטה), כשהוא מוסיף וקובע, כי על המשיבים, איפוא, "להוכיח את טענות ההגנה שלהם על מנת להיפטר ממנה" [מהאחריות]. 5. על ההחלטה האמורה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. תמצית טענתו היתה (ועודנה), שמשבחרו המשיבים (הנתבעים) שלא להעיד מטעמם עדים בשלב האחריות, אין הם זכאים לעשות כן בשלב אחר של המשפט ואז להוכיח קיומן של ההגנות להן הם טוענים, שכן כל שנותר הוא לדון בסוגית נזקו של המבקש. המבקש מדגיש, כי שלב האחריות אינו נחלק לשלבי משנה, מה גם שהמשיבים עצמם כללו בתצהיר מטעמם התייחסות ברורה ומפורטת לטענות ההגנה שלהם לפי סעיפים 14 ו- 15 לחוק. 6. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו, כי מדובר בהחלטה שאינה סופית, הנוגעת לדרך ניהול המשפט, והמצויה במתחם שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא הוסיף, כי ספק אם ניתן לתת רשות ערעור על ההחלטה נוכח הוראות הצו הנ"ל (עניין שכבר הוזכר לעיל), ואף ציין שלא תינתן רשות ערעור על החלטה הנוגעת לסוגיית האחריות. מכאן בקשת רשות ערעור שלפניי, שבגדרה התבקשה תשובת המשיבים. 7. המשיבים התייחסו בתשובותיהם לעובדה, כי מדובר ב"גלגול שלישי", ולהלכה הידועה, שלפיה רשות ערעור במקרה כזה תינתן רק כאשר מדובר בשאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך או כאשר עיוות הדין שנגרם לבעלי הדין הוא בלתי מתקבל על הדעת. כבר ציינתי לעיל, כי אני רואה בסוגיה שהבקשה מעוררת סוגיה כללית וכי הותרת החלטת בית משפט השלום על כנה תגרום עיוות דין למבקש ותיצור תקלה בבירור המשפט. עוד נטען בתשובות המשיבים, כי אין לחסום את דרכם של המשיבים להביא ראיותיהם לעניין ההגנות כדי שבית המשפט יוכל לפסוק במחלוקות לגופן. בא-כוח המשיבים 2-1 אף טוען, כי אי הבאת ראיות המשיבים להוכחת הגנתם נבעה מ"נסיבות מיוחדות" שעניינן "שינוי של הרגע האחרון מצד התובע". לשיטת המשיבים מדובר בעניין דיוני, שלגביו יש לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וכי יש מצבים בהם גם לאחר שהוכרז "אלו עדיי" יתיר בית המשפט הבאת ראיות. 8. בניסיון להביא את הצדדים להבנות קבעתי דיון מקדמי בבקשה, אך הניסיון לא צלח. בדיון זה הסכימו באי-כוח הצדדים כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכותו שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאחר קבלת תשובות המשיבים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל. 9. תחילה יש להבהיר, כי אין לפני מקרה בו המשיבים (הנתבעים) ביקשו להביא ראיות באיחור. מדובר בענייננו במצב בו השגגה אליה נקלע בית משפט השלום היא זו שיצרה למשיבים - יש מאין ומבלי שביקשו זאת - זכות להציג ראיות, לאחר שקודם לכן, במודע ובמתכוון, ויתרו על זכותם זו. לא למותר לציין, כי בישיבת ההוכחות ראה בא-כוח המבקש לנכון להעמיד את המשיבים על הסיכון שהם נוטלים (בפרוטוקול נרשם מפיו: "בא-כוח הנתבעים יקח על עצמו את כל האחריות"). 10. ככלל סבורני שפיצול דיון לשלב החבות ולשלב הנזק ראוי שייעשה רק במקרים חריגים כשיש טעם טוב לנהוג כך (כגון ששאלת הנזק מעוררת קשיים מיוחדים, מורכבת במיוחד או שהוכחתו כרוכה בעלויות גבוהות באורח יוצא דופן). פיצול כזה עלול לגרור אחריו סיבוכים דיוניים שונים (כולל סיבוך של הליכי הערעור, למשל כאשר החבות נקבעת רק כלפי נתבעים אחדים), והמקרה דנן יוכיח. אלא שדווקא במאטריה בה עסקינן, דיני לשון הרע, נהוג לפצל את המשפט לשלבים, שלב קביעת האחריות ושלב קביעת הנזק, והדבר נובע מהוראות סעיף 22 לחוק. עמד על כך בית משפט זה ברע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום פ"ד מח(4) 388, 392 (1994), כדלהלן: "על-פי האמור בסעיף 22(2), אין להביא במשפט אזרחי בשל לשון הרע ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודם שהנתבע חייב בפיצויים ובית המשפט התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדבר שיעורם. הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות, ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נדונה שאלת גובה הפיצויים ( ... ) ההיגיון והתכלית שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק נובעים מן הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע או של הקובל, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תידחה תובענת התובע בשל היעדר חבות מצד הנתבע או אם יזוכה הנאשם". כשמפוצל הדיון באופן שתחילה נדונה שאלת החבות, על התובע מוטל הנטל להוכיח את עצם הפרסום ואת העובדה שהנתבע הוא זה שפרסמו (ככל שאלה שנויים במחלוקת). ככלל, בשלב זה די לתובע להוכיח את הפרסום כדי שהנטל להוכיח קיומן של הגנות יעבור על שכם הנתבע. להשלמת התמונה אוסיף, מעבר לנדרש לענייננו, כי באשר לראיות שמטרתן לסתור את הראיות שנועדו להוכיח קיומה של הגנה, סעיף 18 לחוק מציין במפורש, כי ראיות אלה (ראיות "מפריכות" או "סותרות") תובאנה על-ידי התובע רק לאחר הצגת הראיות על-ידי הנתבע. המחוקק לא הסתפק בענין זה בהוראה הכללית שבתקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת שלבית משפט שיקול דעת האם להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות. בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי החוק, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בעניין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט, להביא ראיות מפריכות (בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי פ"ד ל(1) 470 (1976)). בכל מקרה, אין כל יסוד, מבחינת הדין או ההיגיון, לפיצול שלב החבות לשני שלבים נפרדים – שלב הצגת ראיות התובע ושלב הצגת הראיות האמורות לבסס את טענות ההגנה של הנתבע, כפי שנעשה כאן הלכה למעשה, ביוזמת בית המשפט וללא שהצדדים עתרו לכך או טענו בעניין. 11. כזכור, המשיבים הניחו, כדבר המובן מאליו, שבמסגרת שלב האחריות תיבחנה גם טענות ההגנה שלהם ועל כן כללו את העדות לעניין זה בתצהירו של המשיב 1. כאשר הודיעו בישיבת ההוכחות שלא יביאו עדים, פשיטא שהדבר התייחס גם לעדות שאמורה היתה לבסס את טענת ההגנה. לפיכך לא היה מקום לקבוע כי למשיבים פתוחה הדרך להוכחת הגנתם, לאחר שבית המשפט פסק כי בנסיבות המקרה דנן הוכח הפרסום ונקבע כי הוא בגדר לשון הרע. כאמור, המשיבים לא ביקשו זאת מבית משפט השלום. המבקש היה זכאי להניח כי וויתור המשיבים על הבאת עדים בשלב בירור האחריות משמעו שלא יוכלו להוכיח את ההגנות להן טענו. כמובן שאם המשיבים היו מביאים עדים להוכחת ההגנות, היה המבקש זכאי להביא מטעמו ראיות מפריכות (והוא גם ציין זאת בבית המשפט). 12. התוצאה היא שהחלטת בית משפט השלום סוטה מכללי היסוד של בירור תובענה לפי החוק. החלטה זו פוגעת בזכויות המבקש ובעקיפין מאפשרת למשיבים לחזור בהם מהצהרה מפורשת שמסרו לפרוטוקול, מבלי שביקשו זאת. בכך יש בהחלטה כדי לשבש בצורה ממשית את סדרי הדין ויכולת בעלי הדין לצפות את תוצאות מהלכיהם והצהרותיהם של יריביהם. בית משפט השלום אינו תומך החלטתו בכך שלטעמו נגרם עיוות דין למשיבים, או שאם לא יתאפשר להם להציג ראיות להוכיח את ההגנות להן טענו לא יוכל בית המשפט להכריע את הדין באופן צודק וראוי. נראה, כי בית משפט השלום נתפס לכלל טעות, ומן הראוי לתקנה כבר בשלב הנוכחי ולא להמתין עד לסיום ההליך, כשבפועל בינתיים יובאו ראיות המשיבים להוכחת הגנתם. בצדק חושש המבקש שאם כך יהיה, לא ניתן יהיה בקלות להתעלם מאותן ראיות. 13. מטיעוני המשיבים לפני עולה, אם כי לא במפורש, שהם חשים שנקטו במהלך שגוי כאשר וויתרו על עדיהם, אולי לאחר שהופתעו מהודעתו של המבקש בישיבת ההוכחות לפיה לא יעיד עדים מטעמו. ככל שהמשיבים מבקשים לתקן מהלך שגוי שבו נקטו, הם רשאים לפנות בבקשה מתאימה - ויתכן שהדרך לעשות כן עדיין פתוחה להם - ובית המשפט יצטרך לדון בה. בבקשה כזו יהיה צורך לנמק מדוע יתאפשר למשיבים לחזור בהם מהודעתם המפורשת לפרוטוקול. אלא שבמסגרת ההליך שלפניי כלל לא עומדת שאלה זו. ככל שנגרם אי צדק למשיבים (ואני רחוק מלומר זאת, שכן בעל-דין צריך ליטול אחריות על מהלכים דיוניים וראייתיים בהם הוא נוקט במודע, אחרת לא ניתן יהיה לנהל הליכים משפטיים מסודרים), אין לתקנו בהסתמך על "מתת שמיים" שנפלה לידיהם כתוצאה מהחלטת בית משפט השלום, שיש עימה שיבוש של כללי ניהול ההליך. 14. הערעור מתקבל. מבוטלת ההחלטה שאפשרה למשיבים להוכיח את ההגנות מפני החבות. לאחר שהמשיבים לא הוכיחו את ההגנות להן טענו ו"משכו" את תצהיריהם, היה על בית המשפט לקבוע כי הוכחה אחריותם לפרסומים שיש בהם משום לשון הרע כלפי המבקש. המשיבים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות המבקש בסך 12,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ד באייר התשע"ב (‏6.5.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12018130_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il