פלוני נ. פלוני

13 1 בבית המשפט העליון בע"מ 1811/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבה: פלונית בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט - סג"נ, ע' רביד ו-נ' שילה) בעמ"ש 31306-01-19 מיום 5.2.2020 תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשפ"א (8.2.2021) בשם המבקשים: עו"ד יהודית מייזלס; עו"ד דוד שרם; עו"ד חופית בן עזרא כהן בשם המשיבה: עו"ד אברהם סטי; עו"ד עודד ונגלניק פסק-דין השופט מ' מזוז: בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט - סג"נ, ע' רביד ו- נ' שילה), מיום 5.2.2020, בתיקי עמ"ש 31306-01-19 ו- 37824-01-19, אשר ניתן בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט למשפחה בתל אביב-יפו (השופטת מ' דהן - סג"נ) מיום 29.11.2018. רקע והליכים המשיבה נישאה בשנת 1982 למנוח, אבי המבקשים (להלן: המנוח, וביחד: בני הזוג). לשניהם היו אלה נישואין שניים. המבקשים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים (להלן: המבקשים). עוד לפני נישואי בני הזוג, רכש המנוח בשנת 1980, עם שותפים נוספים, 33.3% מ-2/3 של מגרש בחולון. המנוח והשותפים בנו על המגרש בניין מסחרי (להלן: הבניין). בשנת 1983 רכשה האלמנה 2/18 חלקים של המגרש מאחד השותפים של המנוח ושילמה מס רכישה על החלק שרכשה. הבנין חולק בין השותפים לכמה אולמות אשר הושכרו על ידם. בחלק מהסכמי השכירות מצוינת המשיבה כאחד המשכירים. ביום 18.3.1998 חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט ביום 18.5.1998, בו נקבע שדירת האלמנה בתל אביב ותכולתה תיוותר בבעלותה בלבד. כמו כן נקבע בו ביחס לבניין כי "כל הפירות הנובעים משימוש או השכרה של זכויות הבעל... יהיו שייכים לאישה כל זמן שהצדדים נשואים ויהיו שלה גם לאחר פטירת הבעל במשך כל ימי חייה, בתנאי שהצדדים יהיו נשואים בעת פטירתו של הבעל". ביום 24.8.2011 חתמו הצדדים על תיקון להסכם הראשון (להלן: הסכם הממון), שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 11.12.2011. בהסכם זה נקבע כי במקום הסעיף האמור בהסכם הראשון, ייקבע כי "... כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף". עוד נקבע בהסכם הממון כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד, לרבות היתרה שתיוותר בחשבון המשותף האמור לעיל, אם תוותר. לאחר פטירת האישה... יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה". המנוח נפטר בשנת 2014. לאחר פטירתו הגישה האלמנה שלוש תביעות כנגד ילדיו, המבקשים. התביעה הרלבנטית לבקשה למתן רשות ערעור היא התביעה במסגרתה עתרה האלמנה לקבלת דמי השכירות המגיעים לה בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם הממון, לפיהן תקבל את מלוא דמי השכירות מזכויות המנוח בבניין לכל ימי חייה. ההליכים בין הצדדים עסקו כאמור גם בסוגיות נוספות, אך אלה אינן נוגעות למחלוקת מושא בקשה זו, ועל כן אין לנו צורך לעמוד כאן על מחלוקות אלה ועל ההכרעה בהן. בבית המשפט לענייני משפחה טענו המבקשים כי ההוראה בהסכם הממון לפיה האלמנה זכאית לקבל לאחר פטירת המנוח את מלוא דמי השכירות, מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". מנגד טענה המשיבה, כי לפי הפסיקה יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה בצמצום, וכי מאחר שהמנוח לא הדיר יורש מירושתו, לא חלה על הסכם הממון המגבלה של סעיף 8. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוצאת דמי השכירות מנכסי העיזבון אינה סותרת את הוראת סעיף 8, ולכן האלמנה זכאית לקבל את מלוא דמי השכירות כפי שנקבע בהסכם. בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים בשאלה הנדונה. דעת הרוב ניתנה על ידי השופט שילה, אליו הצטרפה השופטת רביד, בניגוד לדעתו החולקת של השופט שוחט. השופט נ' שילה סקר בין היתר את הפסיקה והספרות באשר לסעיף 8 לחוק הירושה וליחס שבין הוראות סעיף זה להוראות בהסכם ממון שאושר על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). צוין כי עמדת הפסיקה מימים ימימה היא כי יש לתת פרשנות מצמצמת לסעיף 8 לחוק הירושה, וכי גישה זו אומצה אף בהצעת חוק הממונות, התשס"ו-2006. כן הוזכר פסק הדין בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3), 776 (1985), (להלן: ענין שי), בו קבע בית משפט זה כי "לא מן הנמנע ש'הסכם ממון' שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג" (שם בעמ' 782). כן נזכר פסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"ז 289/97 (י-ם) עיזבון המנוח אחירם נ' לונה (11.1.1999), (להלן: ענין אחירם), שם נקבע בין היתר כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה, בהיותו חוק ספציפי ומאוחר יותר, וכי שיקולי מדיניות משפטית ועידוד עריכת הסכמי ממון, תומכים אף הם במסקנה שיש לאפשר לבני זוג לקבוע במסגרת הסכם ממון, אף הוראות ביחס למה שיעשה ברכושם לאחר אריכות ימים ושנים. עוד ציין השופט שילה את גישתו של פרופ' ש' ליפשיץ המבחין בין מצב של הענקת זכויות ליורש בהסכם ממון לבין מצב של הדרת יורש מירושתו. לגישתו, כשבן זוג מעניק רכוש שלו לאחר פטירתו לבת הזוג שנותרה בחיים, אזי מדובר בהוראה המגדירה את היקף העיזבון ולא הוראה הקובעת את זהות היורשים ולכן היא אינה סותרת את סעיף 8. מאידך צוין, כי גישה שונה לכאורה באה לידי ביטוי בהחלטה בדן יחיד של השופט הנדל בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.2012), (להלן: ענין פלוני). בסיכום עמדתו קובע השופט שילה כי "במקרה דנן, שעה שלא הודר יורש מירושתו ונקבע בהסכם הממון ששכר הדירה מהבניין יועבר לאלמנה אחרי מות המנוח, לא מדובר בהוראה הסותרת את סעיף 8, היות שמדובר בהענקה בלבד. סעיף זה לא עוסק בחלוקת העיזבון ואינו סעיף ירושתי. הוא עוסק בהיקף רכושו של המנוח ולכן מדובר בסעיף ממוני שיש לו תוקף" (פסקה 18 לפסק דינו). לפיכך הגיע למסקנה כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בקביעתו לפיה ההוראה בהסכם הממון, המקנה לאלמנה את דמי השכירות באולמות למשך חייה, אינה סותרת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה והיא תקפה, ועל כן יש לדחות את ערעור המבקשים לענין זה. השופט ש' שוחט הגיע למסקנה שונה. לדבריו, אכן בעוד דיני הרכוש הזוגי עוסקים בקביעת היקף העיזבון, דיני הירושה והצוואה עוסקים בחלוקת העיזבון, ואין מדובר בהתנגשות דינים אלא בהסדרים שיש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם, כפי שגם הובהר בענין פלוני. בהתאם לכך, מציין השופט שוחט כי מקובל עליו כי בהסכם ממון רשאים בני הזוג לקבוע איזון משאבים שונה מברירת המחדל שבחוק יחסי ממון, אשר יחול גם לעת פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג. כן מקובלת גם עליו האבחנה של פרופ' ליפשיץ, הנזכרת לעיל. ואולם, לדעתו ביישומם של עקרונות אלה במקרה הנדון יש כדי להוביל לתוצאה מעט שונה מזו שהגיע אליה השופט שילה. לגישתו, אין אמנם מניעה להענקה הדדית של נכסים בין בני זוג, גם לעת פטירה, במסגרת הסכם ממון, אך זאת רק בנוגע לנכסים בני האיזון של בני הזוג. לעומת זאת, "הוראה בהסכם ממון לפיה יעבור רכוש פרטי שאינו בר איזון, של מי מבני הזוג, לבן זוגו האחר, לעת פקיעת הנישואין עקב מוות של בן הזוג המעניק, תהא בטלה משום שהיא חורגת מעיקרון האיזון וכלליו ועניינה, בעליל, חלוקת עיזבון להבדיל מקביעת היקף העיזבון" (פסקה 8ג' לחוות דעתו). לדעת השופט שוחט ההענקה במקרה דנן היא מהסוג השני, ועל כן היא מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה ובטלה. השופטת ע' רביד הצטרפה כאמור לעמדתו של השופט שילה, תוך שציינה בין היתר כי לדעתה, בניגוד לדעתו של השופט שוחט, אין בהסכם הממון משום "הענקה של נכס שאינו בר איזון", אלא רק את פירותיו של הנכס, שכן הנכס במקרה זה הם האולמות עצמם, השייך ליורשים בלבד וממשיך להיות שייך להם. מכאן שמדובר אך בהוראה ספציפית לעניין פירות נכס. "הדבר דומה לזכות מגורים לכל החיים, שנתן בן זוג למשנהו בדירת המגורים הרשומה ושייכת לבן הזוג המעניק, וזאת בהסכם ממון בלבד ולא בצוואה. הוראה שלטעמי יש מקום לכבדה". הבקשה לרשות ערעור בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות שונות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעסק כאמור בשורה של סוגיות ומחלוקות נוספות בין הצדדים, אשר לגביהן נדחתה הבקשה לרשות ערעור עוד בהחלטתי מיום 18.6.2020, משנמצא כי אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. השאלה היחידה אשר לגביה הועברה הבקשה לרשות ערעור לדיון בפני הרכב הוגבלה ל"סיווג ההוראה שבהסכם הממון מושא הבקשה בנוגע להכנסות מדמי השכירות לאחר פטירת הבעל – לעניין סעיף 8 לחוק הירושה", שהיא גם הסוגיה היחידה בה נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. לענין זה נסמכים המבקשים על עמדתו של השופט שוחט, ועל טעמיו. כן נטען, כי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי מנוגדת להלכה שנפסקה, לגישתם, בבית המשפט העליון בענין פלוני הנזכר לעיל. בתגובה מטעם המשיבה לבקשה נטען כי שאלת היחס שבין חוק יחסי ממון לחוק הירושה אינה מתעוררת כלל במקרה הנדון, היות שהנסיבות במקרה דנן אינן נופלות בגדר הוראות סעיף 8(א) או 8(ב) לחוק הירושה. נטען כי הסכמי ממון מהסוג עליו חתמו המנוח והמשיבה הם הסכמים שגרתיים הנחתמים ומאושרים מדי יום, במיוחד לגבי זכות מגורים של בן הזוג בדירת המגורים לכל ימי חייו, לאחר פטירת בן הזוג השני, ואין מדובר כלל ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", כאמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה. ובאשר לסעיף 8(ב) לחוק הירושה, נטען כי התחייבות המנוח בהסכם הממון לענין דמי השכירות אינה בגדר התחייבות לתת מתנה לאחר מות הנותן, כאמור בסעיף 8(ב), שכן ההוראה לגבי דמי השכירות אינה בגדר "מתנה", אלא היא חלק ממכלול הוראות בהסכם הממון שבין הצדדים. ומכל מקום, נטען כי גם אם מדובר ב"מתנה", הרי שזו הושלמה במעמד החתימה על הסכם הממון, או למצער עם אישור ההסכם על ידי בית המשפט, ואין מדובר במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). לענין זה צוין גם סעיף 11 לחוק יחסי ממון הקובע כי זכות שנקבעה בהסכם הממון מהווה התחייבות תקפה כבר במהלך חיי בני הזוג, וניתן לנקוט אמצעים לשמירתה. משמעות הדבר היא שהזכות עוברת לבן הזוג במועד החתימה על הסכם הממון. בדיון לפנינו חזרה באת כוח המבקשים על עמדתה דלעיל, תוך שנטען כי ההצדקה למתן רשות ערעור היא שבית משפט זה "לא אמר את דברו לגבי מה מותר ומה אסור לכתוב בהסכמי ממון". נטען כי הוראת הסכם הממון לענין דמי השכירות נוגדת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה, שכן מדובר כאן למעשה במתנה "שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", כאמור בסעיף 8(ב). כן נטען כי ההכנסות מדמי שכירות של האולמות, מושא ההוראה שבמחלוקת, אינם פירות הנכס אלא נכס בפני עצמו, ועל כן הענקתו לעת פטירה סותרת את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה. מנגד, טען בא כוח המשיבה כי המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לקביעת הלכה בשאלות הכלליות הנוגעות לסעיף 8 לחוק הירושה. ולגופו של ענין חזר על טענותיו כי המקרה דנן אינו נופל כלל בגדרו של סעיף 8 לחוק הירושה, כמפורט לעיל. כן נטען כי יש חשיבות לשמר את הוודאות של הסדרים שעוגנו בהסכמי ממון שקיבלו את אישור בית המשפט, ועל כן יש למעט בהתערבות בהם דיון והכרעה לאחר עיון ובחינת טיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה הגעתי למסקנה כי אין מקום למתן רשות ערעור במקרה דנן. שאלת היחס בין הסכמי ממון (כמו גם הסכמים אחרים) לבין סע' 8 לחוק הירושה אכן עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, שחלקן הגיעו לדיון בערכאות, לרבות בפסיקתו של בית משפט זה. ואולם עיון בפסק הדין קמא מעלה בבירור, כמפורט לעיל, כי למעשה המחלוקת בין שופטי המותב אינה מחלוקת משפטית-עקרונית בשאלת היקף תחולתו של סעיף 8 לחוק הירושה, והיחס בינו לבין חוק יחסי ממון, אלא אך מחלוקת באשר ליישום הדין במקרה הקונקרטי הנדון – האם יש לראות בהוראה הנדונה שבהסכם הממון שבין הצדדים כהוראה הקובעת את היקף העיזבון (כהכרעת הרוב), שאז לדעת הכל היא כשרה, או שמא מדובר בהוראה הנוגעת לחלוקת העיזבון (כדעת שופט המיעוט), שאז הוא סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה. ממילא אין פסק הדין מעורר סוגיה עקרונית כללית המצדיקה רשות ערעור, ואין זה המקרה המתאים לבירור סוגיות אחרות, שאינן מתעוררות בענייננו, הנוגעות ליחס שבין הסכמי ממון לפי חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה. עם זאת, משהגענו הלום, אוסיף בקצרה הערות אחדות לסוגיה לגופה. סעיף 8 לחוק הירושה, שכותרתו היא עסקאות בירושה עתידה, קובע כדלקמן: "8. (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים. (ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה." הגישה העקבית לאורך השנים בפסיקתו של בית משפט זה, ובפסיקת הערכאות קמא, וכן בספרות המשפטית הינה כי יש לפרש את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה בצמצום, מתוך מגמה להימנע מתוצאה של פסילה של הסכמים, ובעיקר הסכמי ממון בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון. כבר לפני כמעט יובל שנים עסק בית משפט זה בסוגיה זו וקבע כי "סעיף 8 (א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה" (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975). וראו גם: ד"נ 39/80  ברדיגו נ' פדרליין, פ"ד לה(4) 197, 214 (1981), להלן: ענין ברדיגו; ענין שי, בעמ' 783-782; וכן ענין אחירם, בעמ' 7-4). הגישה המצמצמת קיבלה ביטוי ותמיכה גם בספרות המשפטית. ראו בין היתר: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 98-93 (1992), להלן: שילה-חוק הירושה; פנחס שיפמן "יחסי ממון בין בני זוג" קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה 126, 130-129 (שמעון שטרית עורך, תשל"ו); שחר ליפשיץ "הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות" הון משפחתי, א1' 33 (2014), להלן: ליפשיץ-הסדרה חוזית של יחסי ממון. ההסבר המקובל לתכלית של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה הוא כי "המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו" (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974)). לא מעטים חולקים על הצידוק של מגבלה זו וטעמיה, וכפי שציין השופט ברק (כתוארו אז) בענין ברדיגו, "הנמקה זו אינה נקייה מספקות". מכל מקום, הצורך בפרשנות "על דרך הצמצום המרבי" של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - נוכח תכלית ההוראה, ובהתחשב בפגיעתה בחופש ההתקשרות - מתחדד ומתחזק כאשר עסקינן בהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, אשר מסדיר בין היתר את יחסי הממון בין בני זוג לעת פקיעתם עקב מותו של בן הזוג, וקובע מסגרת חוקית להסדרת יחסי הממון בין בני זוג. החוק קובע כי הסכם כזה יהא בכתב (סעיף 1 לחוק), וכי הוא טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג, תוך שנקבע כי – "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו." אין ספק כי עריכת הסכמי ממון בין בני זוג הוא אמצעי חשוב להסדרת היחסים בין בני זוג, וקיים אינטרס ציבורי לעודד הסכמים כאלה לשם מניעת מחלוקות והתדיינויות. ומשהועלה הסכם כזה על הכתב, במצוות המחוקק, וניתן לו אישור בית המשפט או בית הדין, לאחר שנוכח "שבני הזוג עשו את ההסכם... בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו", קשה להלום כי הסכם כזה יוכרז בדיעבד כבטל נוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. בהתאם לכך גם נקבע במפורש בסעיף 148 לחוק הירושה כי "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו...". וכך מסביר זאת פרופ' שילה: "נדמה לי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שבעניין זה הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת מכמה סיבות: ראשית, מדובר בחוק מאוחר יותר, ואם אמנם ישנה סתירה בין החוקים, יש להעדיף את החוק המאוחר יותר. שנית, חוק יחסי ממון בין בני זוג דן בסוג מסוים ומוגדר מאוד מתוך כל סוגי הסכמי הירושה האפשריים, והסדר ספציפי עדיף על הוראה כללית בחוק אחר. שלישית, אין ספק שלכך התכוון המחוקק... סוג של הסכם כגון זה שבחוק יחסי ממון בין בני זוג נראה בעיניו כדבר טוב ומועיל. אולם המקום המתאים להסדיר בחוק הסכם כזה איננו בחוק הירושה, אלא בחוק ספציפי המיוחד לו, שנחקק שנים מספר לאחר מכן... זאת ועוד, הסכם ממון לפי החוק שונה מהסכמים אחרים מהם חשש מחוקק חוק הירושה, חששות שהביאוהו לקביעה שבסעיף 8 לחוק הירושה. הסכם ממון איננו הסכם פרטי בין צדדים... הסכם ממון הוא גם בעל תכונות מיוחדות הבאות למלא את אותם התפקידים שממלאות ההוראות הצורניות הטכניות של צוואות ולמסד את ההסכם... לכן, מבחינת הרציו העומד מאחורי הוראות סעיף 8, אין סיבה או טעם לצמצם את אפשרויות עריכת הסכמי ממון בין בני זוג במתכונתם על־פי קביעות חוק יחסי ממון בין בני זוג" (שילה-חוק הירושה 98-97). אציין עוד, כי בימים אלה ממש (30.3.2021) פורסם תזכיר חוק הירושה (תיקון מס' ...), התשפ"א-2021, הכולל שורה של תיקונים משמעותיים בחוק הירושה, "שנועדו להתאים את חוק הירושה למציאות החיים המשתנה ולהתפתחות המשפטית שחלה בארבעים השנים האחרונות מאז חקיקתו". כמצוין בדברי ההסבר, התזכיר מבוסס על המלצות ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל, שמונתה בשנת 1999 להכנת פרק הירושה בקוד האזרחי ("חוק הממונות"). תזכיר חוק זה כולל את עיקר ההמלצות ועדת טירקל, "תוך שינויים מסוימים המתחייבים משינויי העתים". בין השינויים לחוק הירושה הכלולים בתזכיר החוק נכללת גם ההצעה להחלפת נוסחו הנוכחי של סעיף 8 לחוק. הנוסח המוצע החדש קובע כדלקמן - "במקום סעיף 8 לחוק יבוא: איסור התחייבות לגבי ירושה בעתיד 8. (א) פעולה משפטית שבה מתחייב אדם להקנות נכס לאחר, ופטירתו של המתחייב מהווה תנאי או מועד להקניה, לרבות התחייבות לעשות צוואה או להימנע מלעשותה - בטלה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, על יצירת נאמנות ועל מסמך בכתב שנערך כאמור בסעיף 20 שהמתחייב ציין בו במפורש, כי הוא נערך לפי הוראות הדין הדתי הנוגע לעניין." הנוסח החדש המוצע של סעיף 8 מחריג אפוא במפורש הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. החרגה זו מוסברת בדברי ההסדר להוראה זו כך - "הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, המגבילה את הזכות לעשות עסקאות בירושה, נבחנה רבות בספרות ובפסיקה. בבסיסה של ההוראה קיימת העדפה ברורה של חופש הציווי של המוריש, במובן זכותו להורות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו וזכותו לשנות מהוראות אלה עד מותו, על פני חופש החוזים. מוצע לשמור על העדפה זו בכפוף לחריגים... בסעיף קטן (ב) מוצע להכליל שני חריגים לעקרון האוסר על הגבלת חופש הציווי. חריג אחד נוגע להסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון, אשר יכול להתייחס גם למצבם של נכסים בעת פטירת אחד מבני הזוג שעשו את ההסכם. בחתימת ההסכם נוצר אינטרס הסתמכות אצל הצדדים לו, אינטרס שעלול לכבול את המצווה להתחייבויותיו. ואולם, בניגוד להסכמים אחרים, הסכם ממון מכסה ביתרונותיו על הפגם שבכבילת שיקול הדעת ועל כן נמצא כי ראוי, בהקשר זה, לקדם את עיקרון חופש החוזים על פני איסור כבילת שיקול הדעת. כך, פעמים רבות, תוכל הוראה בהסכם ממון שתתייחס לעת הפטירה של מי מבני הזוג, לתמרץ את הצדדים להגיע להסכם ולפתור סכסוך ממושך. ועוד, הואיל והדרישות הצורניות לגבי כריתת הסכם ממון הן קשיחות למדי, החשש כי הפעולה המשפטית תיעשה בהיסח הדעת, מתמעטת..." (ההדגשה אינה במקור – מ.מ). אינה מקובלת עלי הערת השופט שילה בפסק הדין קמא, לפיה "המצב המשפטי בנושא זה השתנה" בהחלטת השופט הנדל בבע"מ 7468/11. ראשית, אין מדובר בהלכה אלא בהחלטה שניתנה בדן יחיד, אשר דחתה בקשה לרשות ערעור תוך הערות שהן בגדר אמרת אגב. ההחלטה גם התייחסה להסכם אשר כלל הדרה של יורשת ואשר לא אושר על ידי בית המשפט או בית הדין. ושנית – וזה עיקר – בהחלטתו של השופט הנדל אין משום הסתייגות מהפסיקה הקודמת והצגת גישה שונה בסוגיה זו, אלא אך הערות הבהרה בנוגע ליחס שבין הסכמי ממון לבין הוראות חוק הירושה, וכדבריו: "יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר – מהו תוכן העיזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העיזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם..." (פסקה 4 שם). אכן, נקודת המוצא בבחינת היחס שבין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה אינה של התנגשות דינים, אלא שיש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר "באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם", כלשון השופט הנדל. ואולם זאת מתוך מגמה של "צמצום מרבי" של המצבים בהם ייפסל הסכם ממון בעילה של סתירה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. האבחנה בין הסכם המשפיע על היקף העיזבון לבין הסכם הקובע את שייעשה בעיזבון, עשויה לעורר לא פעם קושי לא מבוטל בסיווג, ובצדק ציין פרופ' שילה כי "החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עיזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העיקרון המופשט על מסכת העובדות" (שילה-חוק הירושה 97-96). במקרים כאלה תבוא לידי ביטוי המגמה לפיה יש לנקוט בדרך של "פרשנות מקיימת" של הסכמי הממון שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, ולהימנע ככל הניתן מביטול הסכם ממון או הוראה בו בעילה של סתירה לחוק הירושה. ובחזרה לענייננו - כאמור לעיל, איני סבור כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן המחלוקת בין חברי המותב קמא אינה בפרשנות הדין ובעקרונות החלים - לגביהם קיימת תמימות דעים - אלא מתמקדת כאמור בשאלת יישום הדין בנסיבות המקרה הקונקרטי הנדון. המחלוקת בין שופטי המותב בבית המשפט קמא אינה אפוא מחלוקת משפטית-עקרונית כללית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". אוסיף עם זאת, להנחת דעת המבקשים, כי גם אילו דנו בבקשה לרשות ערעור כבערעור, מסקנתי הייתה שיש לדחות את הערעור. ענייננו בהסכם ממון בכתב שאושר פעמיים על ידי בית המשפט, בשנת 1998 ובשנת 2011. המדובר בהוראה בהסכם שעסקה בדמי השכירות המתקבלים מהשכרת האולמות שהיו בבעלות משותפת של המנוח והמשיבה, אשר קבעה, בנוסח ההסכם שאושר בשנת 2011, כי "כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף"; כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד"; וכי "לאחר פטירת האישה... יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה". אין מדובר אפוא ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", האסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר את הוראת סעיף 8. ההסכם דנן אינו מעביר את הזכות להימנות בין היורשים למי שאינו יורש על פי דין, וההסכם גם אינו מדיר יורש (ענין יקותיאל; שילה-חוק הירושה 93; ליפשיץ-הסדרה חוזית של יחסי ממון), כנזכר לעיל, בהליכים בבית המשפט למשפחה ובבית המשפט המחוזי, כמו גם לפנינו, לא טענו המבקשים כי מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", במובן סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא טענו לבטלות ההוראה הנדונה בהסכם הממון בהסתמך על סעיף 8(ב) לחוק הירושה, האוסר "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן". לטענתם, המשך קבלת דמי השכירות על ידי המשיבה לאחר מות המנוח מהווה מתנה אסורה לפי סעיף 8(ב). ואולם, טענה זו לוקה בשניים: ראשית, לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך כי מדובר במתנה, היינו "הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968). המדובר בהוראה במסגרת הסכם ממון בין בני זוג, הכולל הוראות שונות והתחייבויות הדדיות שונות של הצדדים. הסכם ממון הוא תולדה של מו"מ שמתנהל בין בני זוג, ושל שיקולים שונים של בני הזוג, אשר בסופם מגיעים הם להסכמות כיצד יאוזן רכושם, ואין מקום לבודד הוראה אחת מתוך ההסכם ולהצביע בה על מרכיב של "מתנה" כביכול. שנית, סעיף 8(ב) עניינו במתנה שתוקנה למקבל "רק לאחר מותו של הנותן", בעוד במקרה דנן מדובר בהסכם עם תחולה מיידית-אקטיבית, לפיו דמי שכירות הוקנו למשיבה עם חתימת ההסכם, שנים קודם לפטירתו של המנוח. מכל מקום, אציין כי בעקבות הערותינו בדיון חזרה בה באת כוח המבקשים מהטענה כי מדובר במתנה (עמ' 8 לפרוטוקול), וריכזה טענותיה בהסתמך על נימוקי השופט שוחט. סיכומם של דברים: ענייננו אפוא בהסכם ממון העוסק בהכנסות שכירות מנכס (האולמות בבעלות משותפת של בני הזוג) בעת חייהם המשותפים של בני הזוג, ואשר מסדיר גם את המשך ההנאה מפירות הנכס לאחר מותו של בן הזוג. בצדק ציינה השופטת רביד שהמקרה דנן אינו מחייב הכרעה בשאלות שונות שעוררו חבריה למותב, שכן במקרה הנדון מדובר אך בפירות הנכס, ואילו הנכס (האולמות עצמם) עברו ליורשים בלבד, וכי הדבר דומה להוראה רווחת בהסכמי ממון בדבר הענקת זכות מגורים לכל החיים לבן הזוג, או לקביעה בהסכם ממון של מזונות מן העיזבון לבן זוג, דבר שאליבא דכולי עלמא הוא אפשרי. מקרה זה אינו מצריך הכרעה בסוגיות עקרוניות כלליות. הסכם הממון הנדון, אשר אושר על ידי בית המשפט, אינו מעורר כאמור שאלה של התנגשות עם הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, ואף ככל שהיה ספק, מן הראוי היה, מהשיקולים שפורטו לעיל, ליתן לו תוקף. אשר על כן אציע לחבריי כי נדחה את הבקשה לרשות ערעור, ובנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏א' באייר התשפ"א (‏13.4.2021). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20018110_B04.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1