אריה (לואי) גארב נ. מדינת ישראל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 181/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אריה (לואי) גארב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד תהילה רוט; עו"ד יעל קולודני פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותר מבקש להורות למשיבה, מדינת ישראל, להנגיש את "כלל השירותים הציבוריים" כדי שאזרחים בני למעלה מ-70 יוכלו להשתמש בהם; ולהתחיל בתהליך שבו תאפיין את השירותים הציבוריים שאינם מונגשים לאזרחים אלה, תבחן פתרונות אפשריים ותיישמם בפרק זמן שייקצב לכך. לטענת העותר, רוב האזרחים בני למעלה מ-70 אינם משתמשים במרשתת ובמערכות טכנולוגיות כדי לקבל שירותים, ואילו המשיבה מעבירה שירותים רבים לאמצעים מקוונים בלבד. העותר מונה גופים שונים שאינם מנגישים, לדבריו, את שירותיהם: משרד המשפטים (רשם הירושות), משרד החוץ, רשות המיסים, עיריית ירושלים, שירותי חנייה עירונית בתל אביב ובירושלים ודואר ישראל. לטענתו, בכך נפגעים כבוד האדם של אותם אזרחים, גם בהיבט של חובת המדינה להבטיח את כבוד אזרחיה; השוויון; וחופש העיסוק. העותר סבור שהמשיבה מסוגלת לנקוט "מספר רב של פתרונות אפשריים" לסוגיה נושא העתירה; בהקשר זה הוא מציין הפעלת מוקד טלפוני ייעודי שינגיש את כל השירותים הציבוריים לגילאי 70 ומעלה, אולם הוא מבקש פתרון לבעיה בכל דרך אפשרית ויעילה. בתגובתה המקדמית טוענת המשיבה שיש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. על הסף – בהיותה כוללנית ובהתייחסה לאלפי שירותים בלי להבחין ביניהם לפי ייעודם, אוכלוסיית היעד שלהם ואופן אספקתם; בהעדר תשתית עובדתית מספקת, משום שהעותר לא ביסס את טענותיו העובדתיות הכלליות; ומחמת אי צירוף משיבים שצריכים לעניין, כמו הגופים השונים שהעותר ציין. לגופה – מפני שגופי המשיבה משקיעים משאבים רבים כדי לתת מענה לאוכלוסיות שנעדרות אוריינות דיגיטלית, בהן האזרחים הוותיקים. המשיבה פירטה גופים שונים שעוסקים בכך, צעדים שונים לקידום הנושא, ואת העובדה שבמרבית השירותים לציבור הרחב אפשר לקבל גם מענה לא מקוון. כמו כן, הובאו דרכים שונות ליצירת קשר לא מקוון ולהנגשת שירותים בגופים שהעותר ציין ושהם באחריות המשיבה: משרד המשפטים (רשם הירושות), משרד החוץ ורשות המיסים; ומידע נוסף בנוגע למוסד לביטוח לאומי. עוד נטען שאין בענייננו פגיעה בחופש העיסוק. לבקשת העותר, הותר לו להשיב לתגובת המשיבה. בתשובתו הוא טוען שהעמיד תשתית עובדתית מספקת בדמות מחקרים על ביקוש לשירותים מקוונים בקרב גילאי 70 ומעלה, כתבות בכלי התקשורת ודוגמאות למקרים שבהם נתקל בעצמו בקושי לקבל שירות שאינו מקוון. לגישתו, העובדה שבמשך שנים רבות לא נפתרה הבעיה, מחזקת את עמדתו. העותר מוסיף שעתירתו אינה כוללנית, אלא עוסקת בסוגיה ממוקדת של פתרון לאזרחים ותיקים בעת קבלת שירותים ממשלתיים, והוא מסכים שיינתן סעד דוגמת מה שצוין בתגובת המשיבה: מספר טלפון ייעודי בכל משרד ממשלתי. העותר מסכים שלא צירף את כל המשיבים הצריכים לעניין, אולם לטעמו חלים כאן החריגים לחובה זו. העותר מפרט בתצהיר מקרים נוספים שבהם לטענתו התקשה לקבל שירות שאינו מקוון: פניות למוסד לביטוח הלאומי, לוועדת החריגים של משרד הבריאות ולדואר ישראל; ומפנה לכתבות בתקשורת על מקרים שבהם משטרת ישראל הפנתה מתלוננות להגיש תלונה מקוונת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים להן, הגעתי למסקנה שדין העתירה להידחות על הסף. העותר ביקש להנגיש את כל השירותים הציבוריים במדינה, בלי להבחין ביניהם. יעיד על כך מגוון הגופים שציין בעתירתו בתשובתו; אעיר שרק חלקם גופים ממשלתיים, והיתר גופים עירוניים וחברה פרטית, ולכן לא ברור מה אחריות המשיבה לפעולותיהם. נוסף על כך, העתירה הופנתה נגד "מדינת ישראל", בלי להבחין בין רשויותיה וגופיה ובלי לציין מי מהם אמור לנקוט את הפעולות המבוקשות בעתירה. אומנם העותר הדגים כמה מקרים שבהם נתקל, לטענתו, בקשיי נגישות לשירותים מקוונים, אולם הסעדים שהוא מבקש אינם תיקון הפגמים הנטענים באותן רשויות, אלא סעדים שיחולו על רשויות המדינה כולן. יוצא שהטענות בעתירה והסעדים המבוקשים בה מנוסחים ניסוח כוללני: מציאת פתרון בכל השירותים הממשלתיים (ואחרים) באמצעות סעד שפרטיו המדויקים עלומים. בהקשר זה אציין שהעותר סבור כי אילו היה מונה את כל רשויות המדינה ברשימת המשיבים, היה נטען נגדו שהוא מבקש סעד כוללני. אולם האופי הכוללני של העתירה והסעד המבוקש בה אינם נגזרים מרשימת המשיבים שהעותר בחר לנסח, אלא ממהות הדברים; יתר על כן, אם רשימת המשיבים המלאה מצביעה על כך שהעתירה כוללנית, הרי שיש בכך משום תמיכה במסקנה שהעתירה כוללנית. כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לעתירות כוללניות (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403 (1994)), ומטעם זה דין העתירה להידחות. נוסף על כך, נראה שהעותר לא עמד גם בדרישת מיצוי ההליכים לפני הגשת עתירתו. כידוע, חובה זו מקדמת כמה תכליות מהותיות. היא עשויה לייתר את ההתדיינות. לכל הפחות, ההידברות בין הצדדים עשויה למקד את המחלוקת ביניהם ולגבש את התשתית שנדרשת להכרעה בה (בג"ץ 2818/21 רביד נ' משרד הבריאות (25.4.2021)). העותר פנה למשרד לשוויון חברתי וביקש "בשלב ראשון" שהמשרד יגיש הצעת חוק שתאפשר לאזרחים ותיקים "גישה לאדם ולא לרובוט" ביצירת קשר עם מוסדות ממשלתיים ועירוניים ועם גופים עסקיים מעל גודל מסוים. הסעד שמבוקש בעתירה, שונה ורחב יותר מבחינת תוכנו (גם אם לא מבחינת הגופים שהוא אמור לחול עליהם). "מיצוי הליכים ראוי דורש לפנות לרשות שנגד החלטתה קובלים ולהציג לפניה את הטענות והבקשות בעניין" (בג"ץ 2817/21 מזרחי נ' ממשלת ישראל (27.4.2021). ראו גם בג"ץ 2895/21 קוטנקו נ' משרד החינוך, פסקה 4 (29.4.2021)). העותר פנה למשרד ממשלתי אחד בלבד (בהערת אגב: הוא אינו נמנה עם הגופים שהעותר ציין בעתירתו בתור גופים שהשירות בהם דורש פתרון) וביקש ממנו סעד אחד. העתירה מופנית נגד "מדינת ישראל" בכלל ונדרש בה סעד רחב וכללי. בנסיבות אלו לא התקיימה חובת מיצוי ההליכים. העותר העלה בעתירתו סוגיה חברתית חשובה שדורשת מענה מתאים; אעיר שהעדר גישה לאמצעי פנייה מקוונים אינו מוגבל בהכרח לבני גילים מסוימים. מתגובת המשיבה עולה שהיא מודעת לחשיבות העניין ופועלת להתמודד עימו. אם יימצא שמוסד מסוים אינו פועל כנדרש ושכתוצאה מכך נפגעות זכויות, טענות העותר שמורות לו לאחר מיצוי הליכים מתאים. העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח באלול התשפ"א (‏5.9.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21001810_M11.docx מג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1