רימר ובניו בע"מ נ. אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1807/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי המערערת: רימר ובניו בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון 2. כרמל מזרחי בע"מ ערר על פי פקודת בזיון בית המשפט על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.12.99 בת"א 1196/96 בבש"א 3953/99 שניתנה על-ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשס"ב (30.9.01) בשם המערער: עו"ד ח' שלי בשם המשיבים: עו"ד מ' רז פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המשיבות תבעו את המערערת בשל הפרת זכותן בסימן מסחרי רשום. בפסק-דין חלקי, שהתייחס לשאלת החבות, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבות. נגד המערערת הוצאו צו-מניעה, האוסר עליה לשווק מוצרים המפרים את זכות המשיבות בסימן המסחר, וכן צווי-עשה המורים לה, בין היתר, לאסוף מן השוק את המוצרים המפרים ולהגיש דו"ח על מוצרים מפרים ששווקו באמצעותה. את צווי העשה האמורים חויבה המערערת לקיים עד יום 30.10.1999. המערערת ערערה על פסק הדין החלקי, וערעורה (ע"א 6393/99) תלוי ועומד לפני בית-משפט זה. ואולם, בקשתה לעיכוב ביצוע הצווים עד להכרעה בערעור נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי; וגם בית-משפט זה, שלפניו חזרה המערערת ועתרה לעיכוב ביצוע הצווים, דחה את בקשתה. משלא מילאה המערערת אחר חיובי פסק הדין, ביקשו המשיבות מבית המשפט המחוזי לכוף עליה את הציות לצווים בהתאם לפקודת בזיון בית-המשפט. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, ונגד החלטתו מופנה הערעור שלפנינו. בהחלטת בית המשפט נקבע, שאם לא תמלא המערערת אחר שני צווי העשה, תוך פרקי-זמן נוספים שקצב לה (שלושים ימים לקיום הצו הראשון ושישים ימים לקיום הצו השני), יהיה עליה לשלם למשיבות קנסות בשיעורים קצובים, בסך 50 ש"ח לכל מוצר מפר (על-פי הצו הראשון) ובסך 150 ש"ח לכל יום נוסף של איחור בהגשת הדו"ח (על-פי הצו השני). בצדק טענה באת-כוח המערערת, כי בחיובה לשלם למשיבות את הקנסות נתפס בית המשפט לטעות. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מסמיך את בית המשפט לכוף על הממרה לציית לצו שניתן על-ידיו "בקנס או במאסר". קנס, כמו מאסר, הוא אמצעי עונשי; והזכות לגבות קנס, המוטל על הממרה, נתונה למדינה ולא לזכאי לקיום הצו שלשם אכיפתו הוטל הקנס (המ' 526/69 שתולים נ' שלום, פ"ד כג(2) 440). בא-כוח המשיבות, שלא חלק על צדקת הטענה, הציע לתקן את החלטתו של בית המשפט בנקודה זו. אלא שלכך התנגדה באת-כוח המערערת, בטענה כי טעותו של בית המשפט המחוזי אינה בת-תיקון. בעמדה זו לא מצאנו כל ממש. ככלל, רשאית ערכאת הערעור ליתן אותו פסק-דין שצריך היה להינתן על-ידי הערכאה הדיונית; וכלל זה חל גם במקרה שלפנינו. המערערת חזרה וטענה לפנינו - ככל שכבר טענה בהתנגדותה לבקשת המשיבות לפני בית המשפט המחוזי - כי פסק הדין החלקי הטיל עליה חיובים שאין לה כל אפשרות מעשית לקיימם. נימוקיה לטענה זו אינם משכנעים. טענתה כי המוצרים המפרים הופצו על-ידה באמצעות סיטונאים, ולכן אין בידה למלא אחר הצו המורה לה לאוספם, לאו טענה היא. כשם שהסתייעה בסיטונאים להפצת המוצרים, בידה להסתייע בהם לאיסוף המוצרים מידי הקמעונאים שרכשו אותם. גם לטענתה, כי עיכוב פנקסי חשבונותיה על-ידי מנהל מס ערך מוסף שוללת את יכולתה לקיים את הצו בדבר עריכת דו"ח, אין בעיניי כל משקל. מן החומר שלפנינו לא נובע, כי המערערת נקטה מהלכים להשגת הסדר שיאפשר לה (או לרואה חשבון מטעמה) לעיין בפנקסי חשבונותיה, בעוד הללו מעוכבים, כדי לדלות מתוכם את הנתונים הדרושים להכנת הדו"ח. ואם בכך לא סגי, הרי שאם אמנם קיימת עילה לעיכוב פנקסי חשבונותיה על-ידי מנהל מס ערך מוסף, בידי המערערת לעשות את הנדרש ממנה לביטול עילת העיכוב - בכפוף לכל ההסתייגויות הנדרשות להגנת עניינה - ולפדות את פנקסיה. בין כך ובין אחרת, עיכוב פנקסיו של נישום על-ידי שלטונות המס אינו מחסן אותו מפני החובה לקיים צו שניתן נגדו על-ידי בית המשפט. מעיקרא שקלנו, ואף הצענו לבעלי הדין, את האפשרות לכרוך את ההכרעה בערעור זה בהכרעת הערעור בע"א 6393/99, שהגישה המערערת על פסק הדין החלקי. בדיקתנו העלתה, כי בערעור הנדון הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב והדיון בו נקבע לפני הרכב, להשלמת טיעון על-פה, ליום 17.12.01. באת-כוח המערערת תמכה באפשרות זאת. בא-כוח המשיבות לא חלק, כי ההכרעה בע"א 6393/99 עתידה לגזור גם את גורל ההכרעה בערעור שלפנינו. עם זאת טען, כי דחיית ההכרעה בערעור שלפנינו אך תהווה אמתלה בידי המערערת להוסיף ולהתעלם מחיובה לקיים את הצווים. מששקלנו את עמדות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי מן הראוי לסיים את הדיון בערעור שלפנינו. בפסק הדין החלקי נכללו צווים המחייבים את המערערת לעשות את הפעולות שפורטו בהם. עד כה חדלה המערערת מלמלא אחר הצווים. בערעור שלפנינו, המופנה נגד צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי לכוף עליה בקנס את הציות לצווים, ניסתה המערערת להשיג על צדקת הצווים עצמם. ניסיון זה יש לדחות. את טענותיה נגד צדקת הצווים רשאית המערערת להעלות רק במסגרת ערעורה על פסק הדין החלקי. אך כל עוד פסק הדין החלקי עומד בתוקפו, ומשדחה בית המשפט את בקשתה לעיכוב ביצועו, מוטל על המערערת לקיים את הצווים שנכללו בו. דעתי היא, אפוא, כי יש לתקן את החלטת בית המשפט המחוזי ולקבוע, כי את הקנסות בהם חויבה המערערת מוטל עליה לשלם לקופת המדינה (ולא למשיבות), וכי בנתון לתיקון זה יש לדחות את הערעור. בהתחשב בכלל נסיבות העניין, הייתי מחייב את המערערת לשלם למשיבות הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, א' בחשון תשס"ב (18.10.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________ העתק מתאים למקור 00018070 f o4 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המפט העליון פועל מרכז מידע, ל' 02-6750444