פלוני נ' מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 1806/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1806/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בפ.ח. 638/03 מיום 7.1.03 שניתנה על-ידי כבוד השופטים: ח' בן עמי, י' צבן, צ' סגל תאריך הישיבה: י"ד בשבט התשס"א (24.1.05) בשם המערער: עו"ד אנדרה רוזנטל בשם המשיבה: עו"ד אורלי מוראל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל, י' צבן וח' בן-עמי), הרשיע את המערער על סמך הודאתו, בעבירה של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב האישום, הכיר המערער את עומר צאלח שריף (להלן:עומר), במכללת 'עתיד', במסגרת לימודיהם המשותפים. בתאריך שאינו ידוע למשיבה, ביקש עומר מהמערער שימסור לו פרטים מדויקים על מקומות ציבוריים שונים בירושלים, את סדרי האבטחה בהם וכמות האנשים שמבקרים בהם. בתאריך 9.6.03 רכש המערער כיפות וציצית עבור עומר, ועל-פי בקשתו. בתאריך 11.6.03 בסביבות השעה 17:30, הוביל עומר אדם אחר (להלן: המתאבד), אשר נשא על גופו חגורת נפץ, כיפה וציצית לאזור בניין כלל שם עלה על אוטובוס מספר 14 ופוצץ עצמו (להלן: הפיגוע). כתוצאה מן הפיצוץ נהרגו 17 אנשים ורבים אחרים נפצעו. בסביבות השעה 17:45 באותו היום טלפן המערער לעומר וממנו שמע, כי הכיפות והציצית שימשו את המתאבד. ביום 14.7.03 לקח המערער את עומר לסיור במעלה אדומים. במהלך הסיור, שאל עומר את המערער האם בוצעו פיגועים במעלה אדומים בעבר והאחרון השיב בשלילה. מספר ימים לאחר-מכן, במהלך שיחה באינטרנט, התחזה העורר לבחורה יהודייה וניסה לפתות בחור יהודי, בניסיון לגרום לו להגיע לנקודת מפגש. כשבוע לאחר הפיגוע, סיפר עומר למערער על האפשרות לפיה יתנקשו בחיי ראש הממשלה. המערער מסר לעומר פרטים אודות משכנו של ראש הממשלה וסדרי האבטחה בהם. המערער אף לקח את עומר לסיור בסמוך לבית ראש הממשלה בירושלים, ושם הסביר לו על סדרי האבטחה כאמור. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של עשר שנות מאסר, מתוכן תשע לריצוי בפועל ושנה אחת על-תנאי. בגזר דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי אומנם אין לייחס לנאשם את תכנון הפיגוע וגם לא ידיעה ממשית אודותיו. ברם קבע הוא, שהמערער היה חוליה חשובה ומהותית בשרשרת הטרור, וכלשונו של בית-המשפט המחוזי: "גם אם לא ידע על פיגוע ספציפי ולא השתתף בתכנונו, הוא ידע כי פעולותיו לא נועדו לשם שמיים אלא הם מהלך העלול להוביל לפיגוע... אין מדובר במוסר מידע המגלם פוטנציאל של מסוכנות רחוקה, אלא באדם שמימש הפוטנציאל הן באיתור מקומות לפיגועים והן בתרומה של ממש להתרחשות אחד מהם. הנאשם לא היה מקור מידע בלבד, אלא מי שקנה איבזרים, סייר, הגה רעיונות והביע דעה על סיכויי הפיגועים, הכל בקור רוח וברצון מלא אין המדובר בפעולה מקרית או חד פעמית אלא בהצטברות של פעולות ממשיות". בא-כוח המערער, השתית את טיעוניו על הנימוקים הבאים: המערער רכש את הכיפות והציצית עבור עומר, אשר נימק בקשתו בכך שאלו דרושים כאביזרים להצגה בבית-ספרה של אחותו, ומשכך לא נתעורר חשדו של המערער. הוסיף וטען המערער באמצעות בא-כוחו, כי לא ניתן לייחס לו כוונות, שעל-פי הנטען על-ידו, לא היו לו. וזאת משום שהמידע אודות משכן ראש-הממשלה, הקפיטריה באוניברסיטה בגבעת רם ובניין כלל, הינו מידע זמין וידוע לכל. מנגד, באת-כוח המדינה סמכה יתדותיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערעור. הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. אקדים ואומר,כי פסק דינו של בית-המשפט המחוזי נכון וראוי בעיני ולדידי אין מקום להתערב בו. בפנינו כמו גם בפני בית-המשפט המחוזי טען בא-כוח המערער טענות שעניינן טיב ידיעתו ומודעות המערער באשר למעמדו ומטרותיו של עומר. בית-המשפט המחוזי בדק טענות אלו וקבע: "העובדות בהן הודה הנאשם ובעיקר התפתחות הקשר בינו לבין עומר, אינם מותירים ספק בכך שהנאשם היה מודע לעובדה שעומר הינו אדם פעיל, הקשור למבוקשים על-ידי כוחות הביטחון, ואוסף מידע על סידורי אבטחה במקומות הומי אדם, ולכן ברור כי הנאשם הבין כי עומר קשור לארגון מחבלים". העבירה בה הורשע המערער, עבירה חמורה היא. בית-משפט זה עמד לא אחת, אודות הצורך במלחמת החורמה בטרור, ואודות הצורך בענישה חמורה כלפי כל אותם אלו שמבקשים לפגוע במדינה. יפים בעניין זה דברי חברי השופט א' א' לוי בע"פ 2131/03, תגריד (לטיפה) בת מחמד סעדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 1390 ,עמ' 1391: "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים...". העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרא מרמת הענישה המקובלת לעבירות מסוג זה. בקביעתו הביא בית-המשפט המחוזי בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של המערער ועל-אף טענותיו של הסנגור, לא מצאנו מקום להתערב בעונשו של המערער. העונש שהוטל עליו מאזן היטב את שיקולי הענישה הראויים במקרה שלפנינו. סוף דבר, הערעור נדחה. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ו באדר א' תשס"ה (7.3.05). ה נ ש י א ש ו פט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04018060_H03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il