מדינת ישראל נ. אסתר אלקריף

בבית המשפט העליון בירושלים עש"מ 1804/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: מדינת ישראל נגד המשיבה: אסתר אלקריף ערעור על גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 21.1.01 בבד"מ 137/00 שניתן על ידיאב בית הדין עו"ד י' תלרז, עו"ד נ' אדן-ביוביץ ומר נ' ברזילי בשם המערערת: עו"ד רחל מטר בשם המשיבה: עו"ד אלי בן-טובים פסק-דין בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בו נגזרו על המשיבה אמצעי משמעת כפי שיפורטו להלן אך היא נותרה כעובדת במשרד בו כיהנה. ואלה העובדות הצריכות לעניין: 1. גב' אסתר אלקריף (להלן: המשיבה) עובדת בשירות המדינה משנת 1981. בשנים 1998-1995 הועסקה המשיבה בתפקיד מנהלת מדור עובדים במשרד התיירות. במסגרת תפקידה היתה למשיבה הרשאת כניסה למחשבי המשרד ולדוחו"ת הממוחשבים של עובדי המשרד, וכן הרשאה לשינוי נתונים על פי הצורך. בתקופה שבין ינואר 1995 ועד יולי 1998 שינתה המשיבה במחשב המשרד את שעות הגעתה לעבודה, כך שבפרטי הדיווח הוקדמה שעת הכניסה מהשעה בה נכנסה בפועל; כן שינתה המשיבה את פרטי הדיווח ביחס לשעת היציאה מהעבודה, באופן שנרשמה שעת יציאה מאוחרת משעת היציאה בפועל. שינויים כאלה הכניסה המשיבה ב-405 הזדמנויות שונות, ועקב כך זכתה בתוספת של 900 שעות נוספות. המעשים נעשו באופן שיטתי ועקבי ונפסקו רק עם זימונה של המערערת לבירור לאחר הפסקת נוהל השעות הנוספות במשרד. במהלך הבירור הודתה המשיבה בפני סמנכ"ל המשרד במעשים האמורים והביעה חרטה על מעשיה. 2. נגד המשיבה הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. המשיבה הודתה בעובדות התובענה והורשעה על פי הודאתה בעבירות לפי סעיפים 17(2), 17(3) ו-14(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). בית הדין גזר על המשיבה ברוב דעות את העונשים הבאים: נזיפה; הורדה בשתי דרגות למשך 4 שנים; פסילה למשך 5 שנים לתפקידים ניהוליים בתחום כח-אדם ולתפקידים בעלי נגישות למאגרי מידע; השבה בגובה ארבע משכורות חודשיות. בנימוקי גזר הדין הביא בית הדין בחשבון את הנסיבות האישיות, את החרטה, ההודאה ואת עמדת המשרד שנטתה לסלוח למשיבה. דעת המיעוט גרסה כי יש להרחיק את המשיבה משירות המדינה ולפטרה ללא פגיעה כספית. לשם כך הציע שופט המיעוט להמתין ולממש את הפיטורין רק במלאת למשיבה 40 שנה. על גזר הדין האמור הוגש ערעור המדינה. בערעור מבקשת המערערת מבית משפט זה להורות על פיטורי המשיבה, ועל פסלותה משירות המדינה בעתיד, כפי שיימצא לנכון בנסיבות העניין. לטענת המערערת, יש להחמיר עם המשיבה בשל השימוש שעשתה בהרשאה שניתנה לה לצורך מילוי תפקידה כדין ובשל המעשים שנעשו על ידה כדי להשיג הטבות ממוניות במרמה. המערערת עמדה עוד על הצורך להעביר מסר חד משמעי לעובדים בשירות המדינה ועל כך שהמשך שירותה של המשיבה יש בו כדי להעביר מסר שלילי. כן טענה כי נסיבותיה האישיות של המשיבה, אינן שיקול מספיק להקל עמה הקלה כה מופרזת. על טענות אלה השיב עו"ד בן-טובים, בא-כוחה המלומד של המשיבה, וטען כי בית משפט זה לא בנקל יתערב בהחלטת בית הדין למשמעת, אלא רק כאשר זה סוטה סטייה מהותית מההחלטה הראוייה. עוד ציין הוא, כי פסילה מן השירות לא נתבקשה בערכאה הדיונית, ולכן אין לבקשה בשלב הערעור. הוא עמד על כך שהמשיבה חשפה את המעשים בפני סמנכ"ל המשרד, הודתה והביעה חרטה. המשיבה אף לא הושעתה ומאז גילוי העבירות התמשכו ההליכים זמן ניכר, במיוחד מדגיש הוא כי מאז בוצעו המעשים בהם הורשעה המשיבה חלפו שנים. 3. שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי אופייה של עבירת המשמעת בה הורשעה המשיבה, נסיבות ביצועה והיקפה מחייבים התערבות לחומרה בגזר דינו של בית הדין למשמעת. מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור, הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון בקופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין, יש להקפיד על כך שאמצעי המשמעת שיוטלו על עובד שסטה מן השורה יהוו תגובה הולמת ומרתיעה. מידת החומרה של האמצעי המשמעתי ההולם תלויה באופי המעשים האסורים בנסיבות ביצוע המעשים, בהיקפם ובתפקידו של העובד. 4. על נסיבות העבירה שלפנינו עמדנו בתיאור העובדות כפי שהובא לעיל. המשיבה היתה מנהלת מדור עובדים ובמסגרת תפקידה היתה אחראית לתחום דיווחי שעות העבודה של העובדים במשרד. היא השתמשה במנגנון שבשליטתה והפעילה אותו בתדירות גבוהה, ובכך ניצלה לרעה את סמכויותיה כדי לעשות לביתה. בהביאנו בחשבון את נסיבות העבירה אין אנו מתעלמים מנסיבותיה האישיות של המשיבה. לכף זכות ראוי לשקול את העובדה שהמשיבה עובדת כעשרים שנה בשירות המדינה, את העובדה שהממונים עליה העריכו את עבודתה וראו בה עובדת חיובית. כן יש לתת משקל להודייתה של המשיבה בפני הממונים עליה ובבית הדין ולהבעת החרטה מצידה אשר ניכר בה כי חרטה כנה היא. כל אלה הם שיקולים לקולא. אולם כאשר מנגד מונחת התכלית של מניעת הנזק שעלול להגרם לשירות ולתדמיתו מהמשך הכהונה של מי שמעל באמון, יש בשיקול אחרון זה כדי להכריע את הכף. האמון שהציבור רוחש לעובדי הציבור, מבוסס על הנאמנות שמגלים העובדים לתפקידיהם, על אחריותם ועל חוסנם המוסרי. יסודות אלה ייפגעו אם לא יורחקו מהשירות אנשים שמעלו באמון. בגזירת הדין בגין עבירות משמעת מהסוג האמור יש לתת את הדעת לכך שאמצעי המשמעת נועדו בראש ובראשונה לשמש כאמצעי מניעתי יותר מאשר אמצעי עונשי, ותכליתם למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה ובתדמית השירות (ראו: דברי השופט זמיר בעש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב, פ"ד נב(5) 87 בעמ' 93). 5. אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיבה לא כללו אמצעי של פיטורין. בעניין זה עמדתו של בית הדין אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו של בית משפט זה באשר לעבירות בהן קיים חשש לתדמית השירות הציבורי ולאמון הציבור (ראו: עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב פ"ד נ"ב(5),87; עש"מ 8/83 מדינת ישראל נ' עומר בן אחמד שחאדה פ"ד לח(1)305; עש"מ 6324/00 מיכאל קריינר נ' נציב שרות המדינה (לא פורסם); עש"מ 2/79 פלוני נ' נציב שירות המדינה פ"ד לג(2) 274; עש"מ 3/80 ניסים לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לד(4), 137. במיוחד כך במקרים בהם מדובר בעובד הממונה על התחום, אשר מעל באמון בתחום שעליו היה מופקד. בנסיבות כאלה אין לאפשר לעובד להשאר במקום העבודה שבו פעל כאמור. אמצעי המשמעת המתאים הוא, איפוא, הרחקת העובד והעברת המסר לעובדים אחרים בשירות המדינה כי הסטייה מהדרך לא תצלח. לפיכך, החלטתי לקבל את ערעור המדינה באשר להפעלת אמצעי המשמעת של פיטורין. בנסיבותיה האישיות של המשיבה אף הייתי מקבלת את גישתה של דעת המיעוט, ומאפשרת למשיבה להשאר בשירות עד גיל ארבעים. לעניין זה אעיר, כי בעקרון, משהוחלט על פיטורי עובד כאמצעי משמעת, אין לאפשר לו המתנה ממושכת בשירות כדי לצבור זכויות. שונה הדבר כאשר מדובר במספר חודשים בלבד שנותרו לעובד או עובדת כדי לממש את זכויותיהם שכבר נצברו וכאשר יתר נסיבות העניין אינן מחייבות הרחקה מידית. בנסיבות כאלה, האיזון הראוי מצדיק לאפשר המתנה בתפקיד כדי לא לפגוע בזכויות שצבר עובד המדינה בתקופת שירותו הממושכת. אשר על כן, התוצאה היא שהמשיבה תמשיך בעבודתה עד הגיעה לגיל ארבעים. בהגיעה לגיל זה תפוטר המשיבה משירות המדינה. עד גיל 55 תקבל המשיבה גימלה חלקית בסך 60% מסכום הגימלה הכולל המגיע לה. מגיל חמישים וחמש תקבל המשיבה את מלוא הגימלה המגיעה לה על פי דרגתה ושנות עבודתה. בנוסף, תשיב המשיבה לקופת המדינה את הכספים שנלקחו בשיעור של ארבע משכורות שיתפרשו על חודשי העבודה שנותרו לה. ניתן היום, כ"ה באלול תשס"א (13.9.01). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01018040.N04 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444