אריה הבר עו"ד נ. דני (דריוש) שילאן

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1803/20 ע"א 1897/20 ע"א 3498/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא המערער ב-ע"א 1803/20 וב-ע"א 3498/20; והמשיב ב-1897/20: עו"ד אריה הבר נ ג ד המשיב 1 בע"א 1803/20 וב-ע"א 3498/20; והמערער 2 ב-ע"א 1897/20: דני (דריוש) שיליאן המשיב 2 ב-ע"א 1803/20 וב-ע"א 3498/20; והמערער 1 ב-ע"א 1897/20: יוסף שיליאן ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.1.2020 ומיום 1.4.2020 בת"א 39686-07-15 שניתן על ידי כב' השופט א' בכר בשם המערער ב-ע"א 1803/20 וב-ע"א 3498/20; והמשיב ב-1897/20: עו"ד בת-שבע אדיב; עו"ד מרב אלייא בשם המשיבים: עו"ד רון ישעיהו פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונחים לפנינו שלושה ערעורים שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 39686-07-15, כב' השופט הבכיר א' בכר). בגדר פסק הדין התקבלה תביעה לפיצוי בגין רשלנות מקצועית שהגישו האחים דני ויוסף שיליאן (להלן ביחד: שיליאן) נגד עורך הדין אריה הבר, ששימש כבא-כוחם בתקופה הרלוונטית (להלן: עורך הדין הבר או המערער). תמצית השתלשלות האירועים שהובילה להגשת הערעורים 1. בשנת 1999 הגיש בנק מזרחי טפחות (להלן: הבנק) תביעה כספית נגד שיליאן לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1844/99, כב' השופט נ' ישעיה. להלן ייקרא גם: ההליך המקורי). בתביעה עתר הבנק לתשלום חוב בשל הלוואה שנטל יוסף שיליאן, ואחיו דני היה ערב לפרעונה (להלן: חוב ההלוואה), וכן לתשלום חוב בחשבון העו"ש של יוסף (להלן: חוב העו"ש). בית המשפט קיבל את גרסת הבנק כי ההסכם שנחתם בין הצדדים תקף. לשם בדיקת שיעורי החוב מינה בית המשפט מומחה מטעמו, רו"ח נתן יזרלביץ (להלן: יזרלביץ). פסק הדין אימץ את חישובי המומחה, וחייב את שיליאן לשלם לבנק את הסכום שיתקבל על פי הקביעות שבסעיף 4(ו) לחוות דעתו של יזרלביץ. אלא שאותו סעיף 4(ו) לחוות הדעת כלל טבלה בת ארבע שורות, כשכל שורה מפרטת אפשרות אחרת לחישוב החוב (להלן: טבלת יזרלביץ או הטבלה). על רקע העמימות באשר לאפשרות המחייבת, הגיש הבנק בקשה למתן פסיקתא, לה צרף פסיקתא המציינת, בין היתר, כי סכום החוב הוא כפי שקבוע בשורה השנייה לטבלה, וכי חוב ההלוואה יישא ריבית של 17% לשנה ממועד הגשת התביעה עד למועד התשלום בפועל. בית המשפט חתם על הפסיקתא, והבנק הגיש אותה לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל (להלן: הוצל"פ). 2. שיליאן סברו כי הפסיקתא אינה משקפת את קביעות פסק הדין, המצביעות על החישוב בשורה השלישית לטבלה ולא השורה השנייה, ובשיעורי ריבית נמוכים יותר. לאחר מתן פסק הדין החליפו שיליאן ייצוג משפטי, ופנו אל המערער שייצגם בהמשך ההליך. בעזרתו הגישו ערעור על פסק הדין – אך לא על הפסיקתא – שנדחה על ידי בית משפט זה (ע"א 5340/07). המערער ייעץ לשיליאן כי אין צורך לערער על הפסיקתא, והדרך להתמודד עמה היא בהעלאת טענת "פרעתי" בפני יושב ראש ההוצל"פ בתיק אותו פתח הבנק. בעקבות ייעוץ זה הגישו שיליאן בקשה כאמור בטענת פרעתי. יושב ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה. ערעור על החלטתו נדחה בבית המשפט המחוזי (ע"א 2136/08), ובקשת רשות ערעור על פסק הדין המחוזי נדחתה בבית משפט זה (רע"א 8033/09). הערכאות השונות ציינו בהחלטותיהן כי הדרך הנכונה לתקיפת הפסיקתא הייתה בהגשת ערעור, ולא בהעלאת טענת פרעתי. בהמשך ייעץ המערער לשיליאן לתקוף את הפסיקתא בדרך של הגשת תביעה נגד הבנק בטענת מרמה. בעצתו הגישו שיליאן תביעה כאמור לבית המשפט המחוזי, שאף היא נדחתה (ת"א 1047/09). כן נדחה ערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק הדין המחוזי (ע"א 7218/10). בשתי הערכאות נאמר שוב כי הדרך לחלוק על הפסיקתא הייתה בהגשת ערעור, ומשלא נעשה כן וההחלטה הפכה לחלוטה, לא ניתן להושיט לשיליאן סעד. לאחר שנדחו טענותיהם ובמקביל להליכי גבייה שנקט נגדם הבנק, הגיעו לבסוף שיליאן להסכם עם הבנק במסגרתו שילמו לו סכומי כסף לסילוק מלוא חובותיהם. פסק הדין מושא הערעור 3. על רקע זה הגישו שיליאן את התביעה נגד המערער העומדת במוקד הערעורים שלפנינו. שיליאן טענו בתביעתם כי המערער התרשל באי הגשת ערעור על הפסיקתא, באופן שגרם להם לנזק המתבטא בהוצאות משפטיות שונות, עוגמת נפש הקשורה להליכי הגבייה שננקטו נגדם, ותשלום ביתר לבנק. בית המשפט קמא קיבל את התביעה. ראשית נקבע כי המערער התרשל בייעוץ המשפטי שנתן להם. בגין ההוצאות בהליכים המשפטיים שניהלו שיליאן בעצת המערער בטענת פרעתי ובטענת מרמה, נפסק להם פיצוי בסך 75,000 ₪. ביחס לנזק לא ממוני נמצא כי אין להעניק לשיליאן פיצוי, שכן היה ביכולתם לשלם את החוב לבנק מהר יותר, אך הם בחרו להאריך את הליכי הגבייה וכך גרמו לעצמם נזק מיותר במקום להקטינו. הטענה לתשלום ביתר לבנק חייבה לענות על השאלה האם היה בהגשת ערעור כדי להוביל להתערבות בפסיקתא. על שאלה זו השיב בית המשפט קמא בחיוב, בהתבסס בעיקר על עדותו של יזרלביץ, המומחה בהליך המקורי, שהובא לתת עדות בהליך קמא מטעם שיליאן. יזרלביץ טען כי הקביעות בפסק הדין בהליך המקורי תואמות את החישוב בשורה השלישית לטבלה שבחוות דעתו, ולא את החישוב בשורה השנייה כפי שנקבע בפסיקתא. עדותו זו נתקבלה. עם זאת נדחתה טענת שיליאן כי שיעור הריבית על חוב ההלוואה היה צריך לעמוד על 4.5%, במקום על 17%. נפסק כי השיעור שסביר שהיה נקבע בנסיבות הינו 12%, וזאת לאור דברי יזרלביץ בחקירתו שלפיהם אחוז זה הוא שעמד במוקד השיח מול הצדדים בעת הכנת חוות דעתו בהליך המקורי. לבסוף, נקבע ביחס לחוב העו"ש כי אין להתערב בשיעור הריבית של 23.5% שנקבע בפסיקתא. בהתאם לקביעות אלה, הורה בית המשפט קמא לצדדים לחשב את סכום החוב הנכון, להפחית ממנו את התשלומים ששילמו שיליאן לבנק, ולהציג לפניו את היתרה, ככל שתיוותר, במסגרת פסיקתא. הצדדים הגישו את התייחסויותיהם לעניין לאחר מתן פסק הדין. בתום דין ודברים שהתנהל בנושא, נתן בית המשפט קמא פסיקתא שלפיה המערער יפצה את יוסף שיליאן בראש הנזק של תשלום ביתר לבנק בסכום של 267,171 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 4. על פסק הדין האמור הוגשו ערעור וערעור שכנגד. ערעור נוסף, אותו הגיש עורך הדין הבר, מתייחס בנפרד לפסיקתא שנתן בית המשפט קמא. נדון ראשית בערעורים על פסק הדין, ואז נעבור לערעור על הפסיקתא של בית המשפט קמא. הערעורים על פסק הדין – ע"א 1803/20; ע"א 1897/20. 5. הערעור בע"א 1803/20 הוגש על ידי עורך הדין הבר. לטענתו, בין היתר, בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי הוא התרשל, שכן הוא הפעיל שיקול דעת מקצועי בייעוץ המשפטי שנתן לשיליאן. בנוסף, לטענתו לא היה מקום לקבוע כי בית המשפט שלערעור היה מתערב בפסיקתא שניתנה בהליך המקורי. בהקשר זה, לדבריו, אין לקבל את עדותו של יזרלביץ לעניין השורה בטבלה שעל פיה יחושב החוב, וגם לא את עדותו לעניין שיעור הריבית הסביר על חוב ההלוואה. הערעור בע"א 1897/20 הוגש על ידי שיליאן. לטענתם, בהינתן שבית המשפט קמא קבע כי השורה השלישית בטבלה היא המחייבת, היה עליו לקבוע כי שיעור הריבית על חוב ההלוואה הוא 4.5% ולא 12%. עוד הם מלינים על כך שסכום הפיצוי שנפסק להם בגין הוצאות משפטיות הוא נמוך מדי, ועל שלא נפסק להם פיצוי בגין נזק לא ממוני. 6. אציע לחבריי כי נדחה את הערעורים. לגבי הערעור שהגיש עורך הדין הבר. ראשית, אין להתערב בקביעה כי המערער הפר את חובת הזהירות שלו כלפי שיליאן. כפי שציינו כלל הערכאות שעסקו בנושא במסגרת ההליכים בטענת פרעתי ובטענת המרמה, הדרך הנכונה לחלוק על הפסיקתא הייתה בהגשת ערעור. לא כך ייעץ המערער לשיליאן לפעול. בהקשר זה הודגש בפסק הדין קמא גם כי החלטתו של יושב ראש ההוצל"פ המפרטת את הצורך בערעור על הפסיקתא, ניתנה בטרם נידון הערעור על פסק הדין בהליך המקורי שהגיש המערער בשם שיליאן. למרות זאת, המערער לא ביקש בשלב זה לתקן את כתב הערעור כך שיתייחס גם לנושא הפסיקתא. בטענותיו לפנינו לא הצליח המערער להסביר את מחדלו האמור, והטענה הכללית שלפיה הפעיל שיקול דעת מקצועי אין בה כדי להועיל לו ולשנות מקביעתו המנומקת של בית המשפט קמא. באשר לשאלה האם בית המשפט שלערעור היה מתערב בפסיקתא שניתנה בהליך המקורי. כאמור בית המשפט קמא קבע כי על אף שבית המשפט בהליך המקורי אימץ את עמדת הבנק ביחס לשורה בטבלה שלפיה יחושב החוב, הרי שיש להעדיף בנושא זה את עמדתו של יזרלביץ. כך קבע בית המשפט קמא לאחר ששמע את עדות יזרלביץ ומצא לקבל את הסבריו ביחס לתוצאה החשבונאית הסבירה העולה מפסק הדין בהליך המקורי. לא מצאתי להתערב בקביעה זו, לאור ההלכה המושרשת שלפיה התערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה המבררת שמורה למקרים מיוחדים. מטעם זה לא מצאתי להתערב גם בקביעתו של בית המשפט קמא לגבי שיעור הריבית הסביר על חוב ההלוואה, המתבססת גם כן על עדותו של יזרלביץ. המערער טען לפנינו כי אין לבסס את ההכרעה בנושא זה על עדותו של יזרלביץ, שכן חוות דעתו בהליך המקורי כלל לא עסקה בשיעור הריבית האמור. טענה זו של המערער לא עלתה בסיכומיו בהליך קמא והוא אף לא חקר את יזרלביץ בנושא. במצב דברים זה, לא ניתן להתייחס לטענה לראשונה בערעור. 7. לגבי הערעור שהגישו שיליאן. הטענה כי צריך היה לקבוע את הריבית על חוב ההלוואה בשיעור של 4.5%, דינה להידחות לאור התשובות של יזרלביץ בחקירתו הנגדית. יתר על כן, כפי שהוסבר בפסק הדין קמא, השיעור של 4.5% שיקף את הריבית הרגילה על ההלוואה לפי ההסכם בין הצדדים, ומשכך לא סביר לקבוע אותו גם כריבית חריגה על פיגור בתשלומים. באשר לפיצויים שנפסקו בפסק הדין, אין למצוא טעות המצדיקה התערבות בסכום הפיצוי שפסק בית המשפט קמא לשיליאן בגין הוצאות משפטיות. כך גם אין להתערב בהחלטתו שלא לפסוק לשיליאן פיצויים בגין עוגמת נפש, לנוכח מחדלם של שיליאן בהקטנת נזקם בהיבט זה. יוער כי שני הצדדים העלו במסגרת הערעור והערעור שכנגד טענות נוספות ביחס לקביעות שונות בפסק הדין ובהחלטות אחרות של בית המשפט קמא, שלא מצאתי לפרטן וממילא לא ראיתי לקבלן. נעבור כעת לערעור על הפסיקתא שנתן בית המשפט קמא. הערעור על הפסיקתא של בית המשפט קמא – ע"א 3498/20. 8. כאמור פסק הדין קמא הורה לצדדים לערוך חישוב מעודכן לפי הקביעות שבפסק הדין, ולהגיש פסיקתא לחתימה ככל שיתברר ששיליאן שילמו ביתר לבנק. בהודעה שהגישו שיליאן בנושא, הציגו חישוב המבוסס על הוספת ריבית של 12% לסכום החוב המופיע בשורה השלישית לטבלת יזרלביץ', בהפחתת הסכומים ששולמו לבנק בגין החוב. שיליאן הסבירו כי הסכום בשורה השלישית לטבלה כולל גם את חוב העו"ש, שכוסה ראשון ממכירת מניות. בין הצדדים התגלעה מחלוקת ביחס לעניין אחרון זה, כאשר המערער טען כי הסכום בשורה השלישית אינו כולל את חוב העו"ש, ולכן יש להוסיפו לחישוב בתוספת ריבית של 23.5% כפי שנקבע בפסק הדין קמא. לאחר התייחסויות אלה, נתן בית המשפט קמא פסיקתא בה אימץ את החישוב של שיליאן. על כך נסב הערעור שהגיש עורך הדין הבר בע"א 3498/20. הוא חוזר בערעור על טענתו כי החישוב שבבסיס הפסיקתא שנתן בית המשפט קמא אינו כולל בתוכו את חוב העו"ש בתוספת הריבית המתאימה. לדבריו, אילו עניין זה היה נכלל בחישוב אז התוצאה הייתה מעלה כי שיליאן שילמו לבנק בחסר ולא ביתר. 9. דינו של ערעור זה להידחות אף הוא. ראשית יש לומר כי החישוב שהגישו שיליאן לאחר מתן פסק הדין זהה בעיקרו לחישוב שהגישו במהלך ההליך קמא, למעט ההחלפה של שיעור הריבית מ-4.5% ל-12%. ביחס לחישוב שהוגש במהלך ההליך, לא טען המערער כי הוא מתעלם מן החוב בחשבון העו"ש. טענה כזו העלה לראשונה רק במסגרת התייחסותו לפסיקתא, ובכך יש פגם. בכל אופן, לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, אשר התרשם מטענות הצדדים בנושא, כי יש לאמץ את החישוב של שיליאן. לגופו של עניין, עמדת שיליאן בנושא וההסברים שנתנו עולים בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של יזרלביץ בהליך המקורי. כך, עיון בסעיף 3(יד) לחוות דעתו של יזרלביץ, בשורה השביעית לטבלה שם – מראה כי סכום החוב הסופי שהוצג בסעיף 4(ו) לחוות הדעת, בשורה השלישית לטבלה, כולל בתוכו לא רק את חוב ההלוואה אלא גם את חוב העו"ש. משכך כאמור דין הערעור על הפסיקתא להידחות. 10. סוף דבר: מוצע לחבריי כי נדחה את שלושת הערעורים. בנסיבות העניין ולאור התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה לנשיאה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ג בטבת התשפ"ב (‏27.12.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ 20018030_Z12.docx דב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1