דוד שמיר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1803/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1803/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: דוד שמיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מיום 17.1.08 בתפ"ח 1126/07 שניתנה על-ידי כב' סג"נ ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וד' רוזן תאריך הישיבה: כ' בסיון התשס"ח (23.06.08) בשם המערער: עו"ד אמנון שאלתיאל בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (כב' סגנית הנשיא, השופטת ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וד' רוזן) הרשיע את המערער, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של מגע עם סוכן חוץ (עבירה לפי סעיפים 114(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) והחזקת ידיעות במטרה לפגוע בבטחון המדינה (עבירה לפי סעיף 112(ב) לחוק). הסדר הטיעון לא התייחס לסוגיית העונש. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים החל מיום מעצרו, ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור המערער עבירה כלשהי על בטחון המדינה. הערעור שלפנינו מופנה כנגד חומרת גזר הדין. רקע הדברים וההליכים בבית המשפט המחוזי 2. בהתאם לאמור בכתב האישום המתוקן, המערער הוא דוקטור לפסיכיאטריה ורב סרן במילואים במערך הרפואה של צה"ל. במהלך שירותו במילואים נחשף המערער לחומר מסווג הכולל, בין היתר, תכניות חירום של חיל הרפואה, אופן פריסת כוחות הרפואה ומרכזי השליטה, אופן מתן שרותי בריאות נפש לפיקוד העורף בזמן מלחמה, תכניות פינוי אזרחים במתקפת טילים והערכות מודיעיניות ומבצעיות שונות. המערער אף החזיק ברכבו ובביתו מסמכים צבאיים שהכילו מידע ביחס לחלק מן הנושאים האמורים. החל מחודש אפריל 2007, פנה המערער מספר פעמים לגורמים עוינים למדינת ישראל בהצעה לסייע להם, וזאת עבור תמורה כספית. בכוונת המערער היה לעשות שימוש במידע שברשותו. להלן פירוט הדברים: (א) באפריל 2007 פנה המערער באמצעות הדואר האלקטרוני למשרד החוץ של איראן, שהיא מדינת אויב. המערער הציג עצמו כאזרח וקצין ישראלי המעורה היטב בנעשה בארץ, וציין כי הוא בעל קשרים ענפים עם אנשים וחברות ישראליות, לרבות כאלה בעלות "רגישות גבוהה". המערער הביע את רצונו לשיתוף פעולה, תוך שהוא מציין כי יהיה מוכן לספק פרטים נוספים. מספר ימים לאחר פנייתו, נענה המערער על ידי הגורמים אליהם פנה, ואולם המערער נמנע מלפעול בהתאם למתווה שהוצע בתשובות לפנייתו, כנראה משום שחשש להיחטף (יצוין כי האמור בסייפא לפיסקה זו איננו עולה מכתב האישום המתוקן, כי אם מן הטיעונים לעונש (עמ' 8, ש' 23 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי)). (ב) באוגוסט 2007 שלח המערער הודעת פקסימיליה מביתו שבגבעתיים אל הקונסוליה האיראנית בלונדון ואל קונסוליה איראנית בתורכיה, בגדרה שב והביע את רצונו לשיתוף פעולה. הוא קרע את ההודעה לאחר המשלוח. משלא נענה בידי האיראנים, חזר המערער על מעשיו במהלך חודש אוקטובר 2007. (ג) בנובמבר 2007 פנה המערער באמצעות דואר אלקטרוני לאוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה, מתוך מחשבה כי זו נשלטת על ידי גורמי חמאס. בהודעה זו הציג עצמו המערער כאזרח ישראל והביע את רצונו "להצטרף למאמץ". הוא עשה כן במטרה שפנייה זו תהווה פתח לשיתוף פעולה עתידי בינו לבין גורמים בארגון החמאס. בגין כל המעשים הללו הואשם המערער במגע עם סוכן חוץ ובהחזקת ידיעות במטרה לפגוע בביטחון המדינה. הוא הורשע, כאמור, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. 3. בטיעוניו לעונש, עתר ב"כ המשיבה להשתת עונש מאסר בפועל ממושך ומרתיע על המערער. הוא הציג מדרג חומרה משתנה ועולה בהתאם לזהות מבצעי העבירות מן הסוג שבהן הורשע המערער: אזרחי מדינת האויב הפועלים להשגת מידע על ישראל; אזרחים זרים שגויסו בידי מדינת האויב להשגת מידע על ישראל, ואזרחי ישראל הפועלים נגד מדינתם שלהם. המערער נמנה, כמובן, על הקבוצה האחרונה, והיותו בנוסף לכך קצין בצבא מהווה, לשיטה זו, שיקול נוסף לחומרה. ב"כ המשיבה ציין עוד כי המידע שהיה בידי המערער ועלול היה לעבור לגורמים העוינים לישראל, היה אכן מידע מסווג ובעל ערך בטחוני. בית המשפט התבקש גם לזקוף לחובת המערער את היותו יוזם המגעים, את נחישותו להעביר את המידע לאויב, וכן את המניע שלו לביצוע מעשיו – תמורה כספית, והטבת מצבו שלו ושל משפחתו. ב"כ המערער הדגיש מנגד את נסיבותיו האישיות של המערער: היותו הורה מסור לילד בן 12, אדם הנכון לסייע לזולתו, ובן לניצולי שואה. את המניע למעשיו של המערער תלה בא-כוחו בכך שמרשו הוא איש רואה שחורות, אשר סבר כי המדינה מצויה במצב של התפוררות ועליו למלט את עצמו ואת משפחתו ממנה. ב"כ המערער לא ביקש להצדיק את התנהגותו של מרשו, כי אם להציגה כהתנהגות אקסצנטרית, בלתי רציונלית וילדותית. ב"כ המערער הדגיש עוד כי המערער לא יצר קשר פיזי עם גורם זר כלשהו, אלא הסתפק במשלוח הודעות בדואר אלקטרוני ובפקס, וזאת בלי שיעביר בסופו של דבר מידע כלשהו לגורם זר. עוד הוזכר שיתוף הפעולה של המערער עם חוקריו מרגע מעצרו, וכן הודאתו וחרטתו. ב"כ המערער התייחס לפסיקה קודמת שעניינה במבצעי עבירות ריגול ומגע עם סוכן חוץ, בגדרה הוטלו מספר שנות מאסר בודדות בלבד על המבצעים, וטען כי עניינו של המערער הוא קל ממקרים אלה, ולכן הציע כי עונש המאסר בפועל שייגזר עליו לא יעלה על שנת מאסר אחת. אף המערער עצמו נשא דברים לפני גזירת עונשו. הוא טען כי הוא מבין כיום טוב יותר את מעשיו, שהיו "בזוים ונקלים", וכי הוא "מתחרט בזה ומתבייש בזה". עם זאת הוסיף גם כי: "הדבר המסוכן ביותר לכל מדינה זה התערערות של הסולידריות שלה, אני חושב שזה מה שקורה במדינת ישראל וחשבתי כך". המערער הסביר כי להבנתו מצבה של המדינה מעורר חרדה, והיא מצויה בתהליך של "התפוררות מעמד הביניים", תהליך חברתי שהוא היה מבקש שייפסק. המערער הודה כי ידע שבמעשיו הוא עלול לסכן את בטחון המדינה, אך ביקש להציל את חייו ואת חיי בנו והוריו. מחשבתו היתה: "שאקבל כסף ובאמצעותו אמלט את עצמי ובני משפחתי לאפשר להם לחיות בצורה סבירה יותר, לא לאירן ולא ללבנון, אלא למדינה אירופית". 4. בראשית גזר הדין, הביעו שופטי בית המשפט המחוזי את תהייתם באשר לאישיותו ודרך התנהלותו של המערער. השופטים הנכבדים ציינו כי נבצר מהם להבין מה יכול היה להביא את המערער – אדם נורמטיבי לכאורה ובעל מעמד – לקום יום אחד ולהציע עצמו לגורמים העוינים ביותר למדינה, למטרות הרס והשמדה של כל שאמור היה להיות יקר לליבו. תהיות אלה לא מצאו את פתרונן בהסבריו של ב"כ המערער ואף לא של המערער עצמו. חוות דעת פסיכיאטרית לא הונחה בפני בית המשפט, שכן איש לא ביקש להגישה. בית המשפט החליט איפוא לעשות כרצון הצדדים ולגזור את דינו של המערער בלא להזדקק לחוות דעת שכזו. לגוף הדברים, מצא בית המשפט כי המקרה הוא חריג בחומרתו, בשים לב לכך שמדובר באזרח ישראלי מן השורה, בעל מעמד, ומי ששימש כקצין מילואים. בית המשפט הוסיף וציין כי המערער החליט בקור רוח ובנחרצות בלתי מתפשרת לנסות ולעשות רווחים כספיים ואחרים לעצמו, על ידי העברת מידע וחומרים מסווגים בהם החזיק, לידיהם של הנמנים על המרים באויבי המדינה, למען ישתמשו בהם כנגדה. בית המשפט ציין את הודאתו של המערער ואת הבעת החרטה שהשמיע כנימוק יחיד לקולא, אף שהדגיש כי דברי המערער יכולים היו להיטיב עמו יותר אילולא הבהיר במקביל שהוא עודו נאמן להשקפתו הערכית המקורית. בית המשפט בחן עוד את נסיבותיו האישיות של המערער ומצא כי חרף נסיבות אלה, ובאופן חלקי – דווקא מחמת נסיבות אלה, עומד המקרה דנן ברף הגובה של מידרג החומרה והענישה המתחייבת. בית המשפט סקר את פסקי הדין שהגישו לו הצדדים ביחס למקרים קודמים בהם הורשעו נאשמים בביצוע עבירות דומות לאלו של המערער, ומצא כי העונשים שהוטלו עד כה נעו בטווח מצומצם של שנתיים עד שש שנות מאסר בפועל. בית המשפט מצא כי מקרהו של המערער מצדיק ענישה על הצד המחמיר. הנימוקים שמנה בית המשפט לחומרת העונש כללו את מעמד המערער, האיכות והרלבנטיות של המידע בו החזיק, והיוזמה והנחישות שלו להעביר מידע זה לאויבי המדינה, בצד התחשבות מסוימת בסוג המגעים שיצר המערער, שהיו וירטואליים במהותם. לאור כל האמור לעיל, נגזר על המערער, כאמור, עונש של חמש שנות מאסר בפועל, ומאסר מותנה של שנתיים. הערעור 5. הודעת הערעור המנומקת כדבעי, שהוגשה על ידי בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד שאלתיאל, הופנתה כנגד מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר הדין. לטענת ב"כ המערער בית המשפט המחוזי התעלם ממגוון הנימוקים שהיו צריכים להישקל לטובת המערער (או שאף שקל אותם דווקא לחובתו). בפרט, נטען כי מעשיו של המערער נבעו ממצבו הנפשי הרעוע ומעיוות המציאות בתפיסתו לפיה המדינה "מתפוררת" והדבר מהווה איום קיומי מיידי עליו ועל משפחתו. ב"כ המערער טען כי נראה לו – כפסיכולוג בהכשרתו – כי זהו ההסבר העניני למעשי המערער, אף שהוא סבור שהדברים ברורים אף על פניהם ובלא צורך בחוות דעת פסיכיאטרית. כן נטען שלא ניתן משקל ראוי ומספיק להיות המערער אדם נורמטיבי ומוכשר, להודאתו ולחרטתו, וכי לא ניתן משקל כלשהו לעובדה שהמערער לא הצליח בפועל ליצור קשר אפקטיבי עם הסוכן הזר, לכך שסביר שהמערער לא יוכל להמשיך לעבוד עוד כרופא פסיכיאטר, ולכך שהמערער ייאלץ, כנראה, לשאת את עונשו בהפרדה ובמאסר יחיד. בנוסף לכך, לשיטת ב"כ המערער, לא היה בנימוקים שנשקלו בבית המשפט המחוזי לחומרה כדי להצדיק סטייה ברמת הענישה מן הרף שנקבע עד כה בפסיקה העוסקת במקרים דומים, שעניינו של המערער, לתפיסתו, איננו חמור מהם כלל ועיקר. לעניין היותו של המערער אזרח ישראלי, נטען כי במקרים אחרים בהם היו מבצעי העבירות אזרחים, נגזרו עליהם עונשים שנעו בין שנה לשלוש שנות מאסר בפועל. לעניין שירות המערער בצבא, צוין כי גם בשני מקרים דומים אחרים (לשיטת המערער) – ת"פ 138/95 (מחוזי–ירושלים) מדינת ישראל נ' ראד (לא פורסם 5.9.96) ופ"ח (מחוזי–ת"א) 1229/04 מדינת ישראל נ' פחימה (לא פורסם, 22.12.05) – שירתו הנאשמים בצבא, ובכל זאת הועמד עונשם על שלוש שנות מאסר בפועל בלבד. כך הוא גם המצב, לטענת ב"כ המערער, לעניין האינטרס הכספי של המערער בביצוע העבירות, וכך הוא אף לעניין נחישות המערער במעשיו, שאינם שונים או חמורים יותר ממקרים אחרים, שבהם נגזרו על מבצעי העבירה עונשים קלים יותר. דיון והכרעה 6. אין צורך להכביר מילים על חומרת מעשיו של המערער – קצין שנמנה על כוחות המילואים בצה"ל, והחליט להשתמש במידע צבאי סודי ורגיש ביותר אליו הוא נחשף, על מנת לסייע לגרועים שבאויבי ישראל. הוא ביקש שוב ושוב לאתר את הגורם העוין ביותר למדינה, אשר יהיה מוכן לשתף עמו פעולה ולשלם לו כסף, תמורת המידע הרגיש שבידיו. למרבה הצער, המערער יישם את הקריאות הצה"ליות אודות הצורך ב"חתירה למגע עם האויב" ו"דבקות במשימה" – באופן הפוך למטרתן המקורית. מעשיו של המערער מחייבים איפוא ענישה קשה, בראש ובראשונה משיקולי הרתעה. מדינת ישראל נתונה להתקפות-בכוח ותדיר אף בפועל, מצד גורמי אויב שונים. מגע עם סוכן חוץ (עבירה בהתאם לסעיף 114 לחוק) ועבירות דומות, מחייבות ענישה הולמת, כפי שנקבע בפסיקה: "אכן, בימים אלה בהם נעשה מאמץ עילאי להבטיח את שלומם של אזרחי המדינה כולם מפני אלה המבקשים לפגוע בהם, קיימת חשיבות בענישה מרתיעה שתביא למשיכת היד מעיסוק בכל פעילות שיש בה להקל או לסייע לפעילותם של ארגוני הטרור" (ע"פ 10680/04 מדינת ישראל נ' כנעאנה (לא פורסם, 10.11.06), מפי השופטת ע' ארבל). הדברים נאמרו לגבי ארגוני טרור, ומובן שהם יפים גם ביחס למי שיוצר מגע עם סוכן חוץ ומנסה למסור מידע סודי ורגיש למדינת אויב (כאשר כאן המערער יזם מגע הן עם אלה והן עם אלה). חומרת מעשיו של המערער – ועימה, חומרת הענישה הראויה – מועצמת דווקא על רקע היותו אזרח ישראל, וכך ראה בית משפט זה את הדברים: "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים ..." (ע"פ 2131/03 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.03), מפי השופט א' א' לוי). ועוד: "אכן, עבירות ביטחון חמורות הן יהא מבצען אשר יהא, אך הן חמורות פי כמה כאשר מבצעיהן נמנים עם אזרחי המדינה ותושביה החוברים אל הגרועים שבאויבי המדינה ומסייעים בידם לבצע פעולות טרור" (ע"פ 7314/04 אבו קישק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.06), מפי השופטת א' חיות). לפיכך, בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך כדין על הפסיקה האמורה, בבואו לגזור את דינו של המערער. 7. טרם סיום אפנה להתייחס למספר טעמים שהעלה ב"כ המערער, המצדיקים לטעמו הקלה בעונשו של המערער. כמבואר להלן, אין בטעמים אלה כל ממש. (א) באשר לטענה לסטייה מרף ענישה קיים: המערער טען כי העונש שנגזר על מרשו אינו עולה בקנה אחד עם רף הענישה העולה מפסקי הדין שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי (ע"פ 2131/03 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.03), תפ"ח 1019/05 (מחוזי–ת"א) מדינת ישראל נ' איאד (לא פורסם, 31.1.06), תפ"ח 863/05 (מחוזי–ירושלים) מדינת ישראל נ' מח'ימר (לא פורסם 6.2.06), תפ"ח 4041/07 (מחוזי–חיפה) מדינת ישראל נ' ג'בארין (לא פורסם 28.11.07), תפ"ח 1197/01 (מחוזי–ת"א) מדינת ישראל נ' מרק (לא פורסם 21.1.02), עניין ראד הנ"ל, תפ"ח 3008/06 (מחוזי–חיפה) מדינת ישראל נ' ג'ריס (לא פורסם 20.11.06), עניין פחימה הנ"ל, ו-ת"פ 408/00, 409, 410, 411, 412, 413 (מחוזי – חיפה) מדינת ישראל נ' סלים עבד אל ראזק ואח' (לא פורסם, 13.6.01, ככל שגזר הדין הנ"ל מתייחס לנאשמים בת"פ 409/00 ות"פ 412/00)). לסברתי, יש קושי באיתור "רף ענישה" ממספר מצומצם יחסית של מקרים, שבכולם הודו הנאשמים בכתב האישום על יסוד הסדר טיעון, אשר כלל – במובחן מן המקרה דנן – הסדר גם לעניין העונש (בין אם בהסכמה על עונש מדויק, ובין בהסכמה על גבול עליון של עונש לו תטען המאשימה). בכל מקרה, צירוף מכלול הנסיבות במקרה דנן הופך את עניינו של המערער לחמור יותר משלל המקרים שנזכרו לעיל. המידע שהיה בידי המערער היה לכאורה איכותי ובעל פוטנציאל לנזק, ודאי יותר משל המקרים הנזכרים לעיל. המערער לא רק שהוא אזרח המדינה, אשר שירת בצבא (בדומה לעניין ראד הנ"ל ולעניין פחימה הנ"ל, שם נגזרו עונשים של שלוש שנות מאסר בפועל, על יסוד הסדרי טיעון לעניין העונש), אלא שהוא אף שימש כרב סרן במילואים, והמידע הסודי בו ביקש לעשות שימוש היה קשור לשירותו זה. נתונים אלה, כאשר הם משולבים בנחישותו הבלתי מתפשרת "להצטרף למאמץ" (כהגדרת המערער) של גורמים המבקשים להביא לחיסולה של מדינת ישראל, מצדיקה הטלת עונש מאסר כבד. העונש שהושת על המערער הוא איפוא לא רק הולם, אלא עומד לסברתי על הצד הנמוך. ואם בכל זאת תמצי לומר כי יש בעונש של חמש שנות מאסר בגין עבירות מסוג זה משום סטייה לחומרה מרף הענישה הקיים, אזי הרף הנטען החדש אכן ראוי הוא על מנת להשיג את המטרה ההרתעתית בענישה. (ב) באשר לטענה בעניין אי-גרימת נזק בפועל בידי המערער: ב"כ המערער טוען כי העובדה שבמקרה דנן לא נגרם בפועל נזק למדינה, צריכה להוות שיקול לקולא. גם טענה זו דינה להידחות. המידע שהיה בידיו של המערער הוא מידע סודי ורגיש, אשר בשימוש בו בידי האויב טמון פוטנציאל לנזק רב לישראל ולאזרחיה. המערער הפגין נחישות רבה לעשות שימוש במידע שבחזקתו במגעיו עם הסוכנים הזרים, וניסה לשכנע גורמים עוינים שונים לשתף עימו פעולה. הסיבה היחידה לכך שלא נגרם לבסוף נזק היא ששירותי הביטחון, בפעולתם הנמרצת והיעילה, הצליחו להניח את ידם על המערער מבעוד מועד. נתון זה אין לזקוף לזכותו של המערער. (ג) באשר לטענה כי לא ניתן משקל מספיק לחרטת המערער: חרטת נאשם יכולה, כמובן, לשמש לעתים כשיקול להקלה העונש, ועדיפה היא על פני הימנעות הנאשם מהבעת חרטה כלשהי. ברם, המשקל שייתן בית המשפט להבעת החרטה תלוי בהתרשמותו מטיבה, תוכנה ועיתויה: האם אין היא נאמרת מהפה ולחוץ בלבד, בבחינת בקשת מחילה שאין אחריה דבר, או כהבעת צער של הנאשם על שנתפס בכף ותו לא? הנה כי כן אפשר לתת להבעת חרטה משקל יותר משמעותי רק אם התרשמות בית המשפט היא שההתנצלות מגלמת הכאה אמיתית על חטא, הבנה של הנאשם את דרכיו הרעות, ובעיקר – משום הבטחה כנה שלא ישוב לסורו. בכל מקרה, בית המשפט המחוזי הנכבד נתן כאן משקל מסוים להבעת החרטה של המערער, אף אם לא התרשם ממנה יתר על המידה, ואין כל הצדקה להתערב בהתרשמותו ובשיקוליו בהקשר זה. (ד) באשר לטענת ב"כ המערער בעניין מצבו הנפשי של המערער, כנסיבה מקילה: ב"כ המערער טוען כי "התיאוריה ההזויה בדבר אבדנה הקרוב של מדינת ישראל בשל התפוררותה החברתית", ורצונו של המערער לחלץ את עצמו ואת יקיריו, צריכים להיזקף דווקא לזכות המערער, שכן הם מעידים על מצבו הנפשי הרעוע. ב"כ המערער, לאחר שערך בכתב הערעור מעין ניתוח פסיכולוגי תמציתי של מרשו, הציע כי בית המשפט ייזום קבלת חוות דעת, ככל שהדבר יראה כנחוץ בעיניו. אין לקבל את טענת ב"כ המערער לעניין מצבו הנפשי של המערער. אין בפני בית משפט זה כל חוות דעת באשר למצבו הנפשי של המערער, והניתוח שעשה סנגורו המלומד בנושא זה בכתב הערעור (אף כי הוא מעיד על עצמו שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו) – איננה שוקלת, שהרי אין מדובר פה בעדות, או בחוות דעת מומחה ובא-כוח משפטי ממילא איננו רשאי אתית להעיד בתיק בו הוא מופיע. זאת ועוד – בא כוחו של המערער בחר (הן בערכאה הדיונית והן בפנינו) שלא לבקש מיוזמתו את עריכתה של חוות דעת פסיכולוגית אודות המערער, שכן חשש שהדבר יסכל את הסדר הטיעון. בנסיבות אלה, בדין החליט בית המשפט המחוזי לגזור את דינו של המערער בלא חוות דעת שכזו. בהיעדר חוות דעת פסיכולוגית מוסמכת, או ראיות משכנעות אחרות לעניין מצבו הנפשי ושפיות דעתו, אין לראות איפוא במערער, אף אם הוא שוגה בתפיסות אקסצנטריות, כמעין לקוי בנפשו, ולהקל בדינו בשל כך. 8. אוסיף, כי בטענות ב"כ המערער בעניין מניעיו האידיאולוגיים של מרשו, מקופלת למעשה טענה נוספת: שעצם פעולת מרשו מתוך אותה "תיאוריה הזויה" (שהמערער האמין בה לדבריו) – מצדיקה כשלעצמה, כביכול, הקלה מסוימת בעונשו של המערער. ברם, אף אילו היה בידי ב"כ המערער להוכיח כי מרשו פעל מתוך שגיונות אידיאולוגיים, לא היה בכך כדי להוות שיקול לטובתו. כמאמר הפסיקה: "ההשקפה, כי המטרה או המניע מקדשים את האמצעים ויוצרים מראש פטור מאחריות פלילית, פירושה האימוץ של האנטי-תיזה למשטר דמוקרטי, המעוגן בכיבוד החוק ובשלטונו של החוק במקום שלטונם ושרירותם של יחידים, המבקשים להגשים רעיונותיהם ללא התחשבות במהות פועלם. זהו מרשם לאנרכיה, וקורבנותיה הם כל היחידים אשר ראוי וצודק להגן עליהם מפני משובותיהם ושגיונותיהם של אלו המציבים אמונתם בצידקת רעיונותיהם מעל לכל חוק. הקורבן הוא הציבור הרחב של האזרחים החפים מפשע, אשר אותם הופך העבריין לשדה ניסויים להגשמת האידיאולוגיה שלו". (ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, בעמ' 280-279 (1990)). ציטוט זה מתיחס אמנם לעניין עצם האחריות הפלילית, אולם יפים הדברים במידה רבה אף לשאלת מידת ההתחשבות במניעיו האידיאולוגיים של מבצע העבירות בהן עסקינן – לעניין העונש שיושת עליו. על כך יש להוסיף כי במקרה דנן ממילא אין כל רלבנטיות לתובנותיו האפוקליפטיות של המערער אודות חורבן קרב של המדינה כתוצאה מ"התפוררות מעמד הביניים", או תחלואיה החברתיים של המדינה (הכל בעיני המערער כמובן). המערער הבהיר, כאמור לעיל, את היסוד המעשי להתנהלותו: "שאקבל כסף ובאמצעותו אמלט את עצמי ובני משפחתי לאפשר להם לחיות בצורה סבירה יותר, לא לאירן ולא ללבנון אלא למדינה אירופית". כעולה איפוא מדברי המערער עצמו, הוא פעל מתוך מניע (ייתכן שעיקרי) של בצע כסף. אותה "אידאולוגיה" אותה הוא מעלה כהנמקה למעשיו לא שימשה לו אלא לכל היותר כהצדקה, או כתירוץ (ספק כלפי עצמו, ספק כלפי חוץ) להתנהלותו המחפירה. מובן אף כי אילו חפצה נפשו אך "למלט" עצמו ואת משפחתו למדינה אירופית מפני "האיום הקיומי" שהוא חזה לישראל, הוא היה בהחלט יכול לעשות כן (שהרי אנו מדינה דמוקרטית ופתוחה, המאפשרת עזיבה) – אף בלא להקדים לכך יצירת מגע עם סוכני חוץ על מנת לבקש למכור להם – תמורת ממון – מידע צבאי מסווג. המסקנות הן כי גם בתפיסותיו הרעיוניות הנטענות של המערער אין כדי ללמד על מצב נפשי המצדיק, ככזה, הקלה בעונשו. יתר על כן, ממילא נראה כי לא תפיסות אלו הן ששימשו כמניע עיקרי לפעולותיו, כי אם בצע כסף כפשוטו. 9. לאור כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י"ג באדר התשס"ט (9.3.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08018030_K01.doc אצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il