עזבון המנוח מנהל פאהום ז"ל נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1801/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1801/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. עזבון המנוח מנהל פאהום ז"ל 2. פרח פאהום 3. מוחמד פאהום 4. נביל פאהום נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליטות מחוז צפון 3. עבד אלקאדר ספדי עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד וופא זועבי פאהום בשם המשיבים 2-1: עו"ד אבינעם סגל-אלעד בשם המשיב 3: עו"ד משה שרמן; עו"ד דוד יפתח פסק-דין השופטת א' חיות: העותרים הם בני משפחתו של מנהל פאהום המנוח (להלן: המנוח), ועניינה של העתירה בבקשת העותרים כי יבוטל הסדר טיעון שהושג בין המשיבה 2 (להלן: פרקליטות המחוז או הפרקליטות) לבין המשיב 3, העומד לדין באשמת רציחתו של המנוח בבית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 105/09. 1. ביום 1.2.2009 הוגש נגד המשיב 3 כתב אישום בגין עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בסמוך להגשת כתב האישום פנה בא-כוחו דאז של המשיב 3 אל הפרקליטות בניסיון להגיע להסדר טיעון, ונוכח קשיים מסוימים בתיק הציעה לו הפרקליטות להגיע להסדר לפיו המשיב 3 יודה בעבירת הריגה ויושת עליו עונש מוסכם של 20 שנות מאסר לריצוי בפועל אך בא-כוח המשיב 3 דחה את ההצעה. לאחר מכן, קיימו הצדדים בהמלצת בית המשפט המחוזי הליך גישור בניסיון להגיע להסדר טיעון אשר במסגרתו יומר סעיף העבירה להריגה אך בשל מחלוקת באשר לעונש (העונש שהוצע על-ידי השופט בהליך הגישור היה נמוך בהרבה מעשרים שנות מאסר) לא צלח הליך הגישור. באותו שלב הוחלף ייצוגו של המשיב 3 ובאי-כוחו הנוכחיים חידשו את המשא ומתן עם הפרקליטות בניסיון להגיע להסדר טיעון, אך גם באותה עת לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה ביחס לעונש. עמדת הפרקליטות הייתה כי ככל שיושג הסדר היא עומדת על כך שייגזר על המשיב 3 העונש המקסימאלי לעבירת ההריגה דהיינו - 20 שנות מאסר. מגעים נוספים שהתקיימו בין הצדדים נכשלו אף הם ובשלב כלשהו (בישיבה מיום 9.12.2009) הוסיפו הסנגורים והציעו כי סעיף העבירה יומר להריגה, כי הפרקליטות תטען לעונש מאסר של 20 שנים ואילו הסנגורים יוכלו לטעון לעניין העונש ללא הגבלה. הפרקליטות בחנה הצעה זו עם העותרים, ולאחר פגישה עמם מסרה להם פרקליטת מחוז צפון כי טרם גיבוש עמדתה עליה להידרש לחומר החקירה ובין היתר תיתן דעתה גם לנתונים ספציפיים אליהם הפנו אותה העותרים. באותו שלב הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 10191/09, להלן: העתירה הקודמת) בה ביקשו למנוע את ההתקשרות בהסדר הטיעון. הפרקליטות מצידה בחנה את חומר הראיות (לטענתה ללא קשר להגשת העתירה הנ"ל), ובעקבות כך קיימה פגישה נוספת עם באת-כוח העותרים והחליטה להמשיך בניהול התיק ולדחות את הצעת הסנגורים לסיימו בהסדר טיעון במתווה שתואר. נוכח החלטה זו נמחקה העתירה הקודמת לבקשת העותרים. 2. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, מועד לשמיעת הראיות בתיק אליו הוזמנו חלק מעדי התביעה אך בשלב זה נעשה ניסיון נוסף מצד הסנגורים להגיע להסדר טיעון ובתום פגישה עימם שהתקיימה ביום 22.2.2010 הוצעה על-ידם הצעה לפיה המשיב 3 יודה בהריגה וייקבע עונש מוסכם של 19 שנות מאסר בפועל, ואילו שאר רכיבי העונש יהיו פתוחים לטיעון מטעם שני הצדדים. הפרקליטות סברה שבנסיבות המקרה מדובר בהסדר ראוי שיש לאמצו, והודיעה לעותרים כי בכוונתה להגיע עם המשיב 3 להסדר טיעון על פי מתווה זה. בעקבות כך התקיימה ביום 28.2.2010 פגישה בין באת-כוח העותרים לפרקליטת מחוז צפון, במהלכה שטחה באת-כוח העותרים את טענותיה והביעה התנגדות להסדר המתגבש. אולם, גם לאחר שמיעת עמדתם של העותרים סברה הפרקליטות כי נכון יהיה לאמץ את ההסדר שהוצע, לפיו יומר סעיף העבירה להריגה וייגזר על המשיב 3 עונש מוסכם של 19 שנות מאסר לריצוי בפועל. 3. מכאן העתירה שבפנינו, בה טוענים העותרים כי יש לבטל את הסדר הטיעון האמור לו הם מתנגדים בתוקף. לטענתם, מחומר החקירה עולה בבירור כי ניתן במקרה דנן להוכיח ביצוע רצח בכוונה תחילה והם סבורים כי הלכת אזולאוס (ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996)) אינה חלה בענייננו ומכל מקום ייתכן שהגיעה העת לבחון אותה מחדש. העותרים טוענים עוד כי הסדר הטיעון המוצע פוגע באינטרס הציבור ובביטחונו, ביכולת ההרתעה והענישה של עבריינים בעבירות אלימות קשות והוא מעביר מסר שלילי לציבור, במיוחד בתקופה של אלימות גואה. לעמדת העותרים לא חל כל שינוי נסיבות המצדיק את שינוי סעיף האישום מרצח להריגה, למעט החלפת הסנגורים, והם מדגישים כי במועד הגשת כתב האישום וכן לאחר הגשת העתירה הקודמת סברה הפרקליטות שיש להאשים את המשיב 3 ברצח, ועל סמך עמדה זו מחקו הם את אותה העתירה. לבסוף מעלים העותרים טענות שונות בכל הנוגע לדברים שנאמרו להם ולבאות-כוחם על-ידי סנגוריו של המשיב 3 וכן בכל הנוגע להתנהלות הסנגורים ומשפחת המשיב 3 כלפיהם. 4. עמדת המשיבים 2-1 היא כי דין העתירה להידחות על הסף ולחלופין לגופה. לטענת המשיבים 2-1, הסעד המבוקש הוא התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה, אשר על-פי ההלכה הפסוקה בית משפט זה נמנע מהתערבות בו למעט במקרים נדירים ביותר שהמקרה דנן אינו נמנה עימם. המשיבים 2-1 טוענים כי מדובר בהסדר טיעון סביר וכי ההחלטה לגביו נתקבלה לאחר בחינה יסודית ומעמיקה של חומר הראיות ובשים לב לפסיקה הרבה הקיימת בנסיבות דומות. בהחלטה על הסדר הטיעון נדרשו המשיבים 2-1 לטענתם למכלול השיקולים הרלוונטיים, הן אלה הנוגעים לנסיבות הפרטניות של הפרשה דנן והן אלה הנוגעים לאינטרס הציבורי ולאכיפת החוק. כמו כן נשקלה על ידם גם עמדת העותרים. המשיבים 2-1 מדגישים בהקשר זה כי הם מילאו בקפדנות אחר הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה), ואף מעבר לכך מתוך דאגה כנה וכבוד לעותרים בציינם כי הפרקליטות הקפידה לעדכן את בני המשפחה לאורך הדרך, קיימה עימם מספר פגישות ושיחות, עמדתם נשקלה בכובד ראש ובשלב מסוים אף הובילה לשינוי בעמדת הפרקליטות. המשיבים 2-1 מוסיפים עם זאת כי חוק זכויות נפגעי עבירה אינו מעניק למשפחות הנפגעים זכות וטו על הסדרי טיעון ועל הדרך בה בוחרת התביעה לנהל את התיק, ולבסוף הם מציינים כי מפרקליטות מחוז צפון נמסר שבמסגרת הישיבה שהתקיימה ביום 22.12.2009 התבטאה באת-כוח העותרים כי עונש "סגור" של מאסר בן 20 שנים היה מניח את דעתם של העותרים. המשיב 3 מצטרף לעמדת המשיבים 2-1 וטוען אף הוא כי בענייננו אין עילה להתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה. לטענתו, הסדר הטיעון הוא סביר ביותר והחלטת הפרקליטות התקבלה לאחר שיקול דעת מעמיק ויסודי. עוד מציין המשיב 3 כי כבר לפני כניסתם לתפקיד של הסנגורים הנוכחיים הסכימה הפרקליטות להמיר את סעיף האישום להריגה ודרשה כי יוטל עונש של 20 שנות מאסר. 5. לאחר עיון בטענות הצדדים, ועם כל ההבנה לכאבם של העותרים, הגענו למסקנה כי אין מנוס מדחיית העתירה. לא אחת פסקנו כי "מתחם שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי ולגורמי הפרקליטות בעניין העמדה לדין פלילי של נאשם הוא רחב ביותר" (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 12 לפסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 26.2.2008) (להלן: עניין פלונית)) וכפועל יוצא מכך מצמצם בית משפט זה בעניינים אלה את התערבותו למקרים נדירים בהם נתגלה בהחלטה פגם של חוסר סבירות קיצוני, עיוות מהותי, חוסר יושר או מניעים נפסדים אחרים וכן משגה היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום ממשל תקין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 9 (טרם פורסם, 24.11.2009); בג"ץ 11003/08 מרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 6 (טרם פורסם, 17.2.2010); בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 872-871 (1995)). שיקול הדעת הרחב הנתון לתביעה בכל הנוגע להעמדה לדין מתפרש גם על החלטות הנוגעות להסדרי טיעון, וממילא יפה גם בהקשר זה מידת הריסון השיפוטי שמפעיל בית המשפט (ראו עניין פלונית, פיסקה 33 לפסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה וכן פיסקה 11 לפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש). אכן, הוראת סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה קובעת כי, ככלל, נפגע העבירה או בני משפחתו של מי שהעבירה גרמה למותו אשר קיבלו הודעה על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, זכאים להביע את עמדתם בעניין זה בפני התובע טרם קבלת החלטה בעניין. הוראה זו משמיעה לנו את החובה המוטלת על התביעה להביא במניין שיקוליה טרם קבלת ההחלטה את עמדתם של הנפגע או בני משפחתו לצד שיקולים נוספים, מקצועיים ומשפטיים, הצריכים לעניין. אולם, בסופו של דבר שיקול הדעת באשר לגיבוש פרטיו וקביעת תנאיו של הסדר הטיעון מסור בידי רשויות התביעה, והן אינן מחויבות לאמץ את עמדתם של נפגע העבירה או בני משפחתו (ראו בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' עו"ד לילי בורישנסקי, פרקליטת מחוז חיפה, פיסקה ו' (טרם פורסם, 31.5.2009). יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בבג"ץ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 23.9.2007): "... בסופו של יום, נקודת המוצא הינה כי שיקול-הדעת לעניין עריכת הסדר טיעון עם נאשם, כמו גם לעניין פרטיו ותנאיו של ההסדר, מצוי בסמכותה המלאה והבלעדית של התביעה... התביעה היא זו שאמונה על בחינה קפדנית של מכלול השיקולים הצריכים לעניין, על עריכת שקלול מאוזן בין האינטרסים השונים, ועל קבלת ההחלטה ההולמת ביותר בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי העומד לפניה. עמדתו של נפגע העבירה מהווה לכן אך שיקול אחד מיני רבים שעליה להביא בחשבון לקראת גיבוש החלטה לערוך הסדר טיעון עם הנאשם, וכאמור, מכל מקום אין היא מחויבת לאמץ את העמדה שהביע בפניה נפגע העבירה" (שם, פיסקה 11 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל; ראו גם בג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 27.5.2007)). 6. במקרה דנן לא מצאנו כי נפל בהתנהלות התביעה פגם כלשהו מסוג הפגמים המצדיקים את התערבותנו בהחלטה נשוא העתירה. המשיבים 2-1 מפרטים את השיקולים שהובאו בחשבון בכל הנוגע להסדר הטיעון, ובהם קשיים ראייתיים מסוימים בתיק; כלל נסיבות המקרה; פסיקת בתי המשפט במקרים דומים; עמדת המשפחה המתנגדת; המלצותיו והערותיו של בית המשפט הדן בתיק; ההצעות שעלו בעבר וכללו מרכיב של עונש מאסר נמוך בהרבה מן העונש המוסכם במסגרת ההסדר המתגבש; האפשרות כי התיק יסתיים בעוד מספר שנים בהרשעה בהריגה עם עונש מופחת בהרבה; וכן העובדה שתנאי הסדר הטיעון מקיימים את האינטרס הציבורי שבקבלת אחריות הנאשם על מעשיו, ענישתו בחומרה וכן אפשרות לפיצוי של נפגעי העבירה. נראה, אפוא, כי מדובר בשיקולים ענייניים, סבירים ורלוונטיים שאינם מקימים כל עילה להתערבותנו, בייחוד בשים לב לגדר ההתערבות המצומצם הנוהג כאמור בהחלטות מסוג זה. בנוסף לכך, המשיבים 2-1 מדגישים כי מתחילת הטיפול בפרשה, ולאורך כל הדרך, סברה הפרקליטות כי הסדר טיעון לפיו המשיב 3 יודה בהריגה ועונשו יגזר לעשרים שנות מאסר בפועל, הוא הסדר ראוי שיש לאמצו בנסיבות העניין ואכן, בניגוד לטענת העותרים לא חל בהקשר זה מפנה חסר הצדקה בעמדת הפרקליטות שכן לאחר הגשת העתירה הקודמת הוחלט שלא להגיע להסדר טיעון לפיו היה כל צד אמור לטעון לעונש, ואילו עתה החליטה הפרקליטות לאמץ הסדר טיעון התואם בעיקרו את עמדתה העקבית בעניין זה ולפיו עבירת הרצח תומר בהריגה וייגזר על המשיב 3 עונש מאסר מוסכם בן 19 שנים. זאת ועוד. מתיאור השתלשלות הדברים עולה כי הפרקליטות קיימה את חובתה בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה, עדכנה את בני המשפחה לאורך כל הדרך ושקלה בכובד ראש את עמדתם טרם קבלת ההחלטה לעניין הסדר הטיעון. בנסיבות העניין כולן, ואף שכאמור אנו ערים לכאבם הרב של העותרים הנשקף אלינו מבין שורות העתירה, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה נשוא העתירה. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ג' ניסן, תש"ע (18.3.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10018010_V03.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il