בנק המזרחי טפחות בע"מ נ. שאול שאולי

פסק-דין בתיק ע"פ 1800/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1800/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. בנק המזרחי טפחות בע"מ 2. אלי טובול נ ג ד המשיב: שאול שאולי ערעור על החלטה בבקשה לפסילת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מיום 21.2.2006, בתיק ק"פ 102/05 תאריך הישיבה: י"ג באדר התשס"ו (13.03.2006) בשם המערערים: עו"ד זאב שרף; עו"ד יונתן לב בשם המשיב: עו"ד עפר ברטל פסק-דין ערעור על החלטתו של בית השלום בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), מיום 21.02.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בק"פ 102/05. 1. המערערים, בנק המזרחי טפחות בע"מ ומר אלי טובל, הגישו קובלנה פלילית כנגד המשיב, מי שהיה יושב ראש ארגון עובדי בנק טפחות לפני מיזוגו עם בנק המזרחי. במסגרת הקובלנה, הואשם המשיב בשימוש שלא כדין במסמכים פנימיים וסודיים של המערערים, תוך מעבר על הוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות) וחוק העונשין, תשל"ז-1977, והכל במסגרת סכסוך עבודה שהתנהל על רקע המיזוג האמור. 2. הקובלנה נידונה בבית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), במסגרתה טען המשיב טענות מקדמיות, עליהן הגיבו המערערים. כן הועברו לעיון בית המשפט תצהירים מטעם עדי המערערים. בית המשפט החליט לבטל את כתב האישום (ביום 21.07.2005), לפני שמיעת עדים ובהתבסס על כתבי הטענות המקדמיות, מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בהחלטתו המנומקת, קיבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, מהטעם שתאגיד אינו יכול לחסות בצל הגנתו של חוק הגנת הפרטיות. מעבר לצורך, הוסיף בית המשפט כי ישנן סיבות טובות אחרות לדחיית הקובלנה, ביניהן הגנות ספציפיות שלפי חוק הגנת הפרטיות, הגנה מן הצדק, זוטי דברים, מהותה של הקובלנה הפלילית ועוד, אולם בנסיבות העניין לא נדרש דיון מעמיק בהם. 3. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"א 37/05). ערעורם התקבל (ביום 08.01.2006), במובן שהתקבלה הסכמת הצדדים לפיה "ביטול כתב האישום יבוטל. התיק יוחזר לבית משפט קמא. הטענות המקדמיות, ככל שקיימות כאלו, תוכרענה אך ורק בגדר הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות". במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, ביקשו המערערים כי התיק יוחזר למותב שונה בבית המשפט השלום. בקשה זו לא מצאה ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והצדדים הסכימו כי המערערים יוכלו לטעון לפסילתו של בית המשפט השלום עם החזרת הדיון אליו. כך סוכם וכך היה. 4. דיון בבקשת הפסלות התקיים לפני בית משפט השלום ביום 21.02.2006. במסגרתו, טענו המערערים כי בהליך הקודם שהתנהל בפניו, קבע בית המשפט קביעות עובדתיות ומשפטיות מהן ניתן ללמוד כי דעתו ננעלה ואינה ניתנת עוד לשינוי. כך, הם הצביעו על מסקנתו של בית המשפט בדבר העדר תחולת סעיפי האישום שלפי הקבילה על המקרה נשוא הדיון, כמו גם על גילוי דעתו לפיה מדובר ב"סכסוך ציני", "מקרה קיצוני" המצדיק הטלת הוצאות, הליך המעורר רושם כי הוגש "מתוך מטרה להטיל אימה על הוועד וללמדם מי בעל הבית", כי "לא ניתן להשתחרר מהרושם שהקובל יודע היטב ובבירור שטענות חמורות אלו אין בהם מספיק" ועוד כיוצא באלה. כן הם הצביעו על קביעות שונות של בית המשפט, שניתנו במסגרת החלטתו, לפיהן "אין כל ראיות ברורות כיצד הגיעו המסמכים לנאשם [המשיב]" או כי "ברור לי שהיה תום לב [מצד המשיב] כמצוות החוק" ו"צריך אדם להיות תמים כדי לא להבין איך מגיע מסמך מעין זה ליו"ר ועד העובדים". עוד מפנים המערערים לכך כי בית המשפט התייחס מיוזמתו לטענות הגנה, בהן הגנה מן הצדק והגנת עניין ציבורי לפי חוק הגנת הפרטיות, למרות שאלו כלל לא נטענו על ידי המשיב ומבלי שניתנה להם האפשרות להתייחס לטענות אלו (השוו: ע"פ 603/92 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 114). לבסוף, טענו המערערים כי הנסיבות המיוחדות של המקרה, בו בוטל פסק דינו של בית המשפט מן הטעם שניתן על בסיס טענות שלא נידונו ומבלי שלצדדים ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהציג ראיות, מלמדות באופן ברור על חשש ממשי למשוא פנים נגדם, וממילא מחייבות את פסילתו של בית המשפט גם מהטעם של מראית פני הצדק. 5. בקשת הפסלות נדחתה. בית המשפט קבע כי אין מדובר בחשש ממשי למשוא פנים והעיד על עצמו כי הוא פתוח לשמיעה מחדש באוזן קשבת לכל טענות המערערים, בהתאם למצוות בית המשפט המחוזי. מכאן הערעור. 6. בערעור שלפני חוזרים המערערים על טיעוניהם בבקשת הפסילה. הם מדגישים כי, לטעמם, מדובר "במקרה יחודי וקיצוני, המחייב את פסילת מותב בית משפט השלום". המשיב מצידו מתנגד לבקשה מכל וכל. לטענתו, המערערים אורבים לפסילת בית המשפט מזה זמן רב, ומנסים בכך, באופן לא ראוי, לבור את המותב שידון בעניינם. לראיה, מצביע המשיב על כך שעוד ביום 18.05.2005 ביקשו המערערים את פסילת בית המשפט קמא, בטענה כי לבית המשפט קשרים מקצועיים עם בא כוחו של המשיב. אותה בקשה נדחתה (ביום 18.05.2005), תוך שבית המשפט הבהיר כי אין ולא היה לו קשר זה או אחר עם בא כוחו של המשיב, ולמעשה מעולם לא נפגש עימו. עוד טוען המשיב כי הבעת דעה של בית המשפט בשאלה משפטית, ובמקרה זה פרשנותו הנכונה של חוק הגנת הפרטיות, אינה יכולה לשמש עילה לפסילתו עם החזרת הדיון אליו. בעניין זה, מפנה המשיב לאמור בע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבנין נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם). כן טוען המשיב כי החלטתו הקודמת של בית המשפט נעשתה בהליך מקדמי, על בסיס תשתית לכאורית, ומכאן שאין בית המשפט מחויב לאותן קביעות עובדתיות, ויוכל לסטות מהן – אם ירצה – בפסק דינו הסופי. בעניין זה מסתמך המשיב על ההלכות שנקבעו בע"א 8304/96 גלובוס נ' Melchers Ltd. N.V. (לא פורסם) ובע"פ 1050/94 יצחק נ' דוברת (לא פורסם). לבסוף, עמד המשיב על כך שעניין של יום ביומו הוא שערכאה דיונית נדרשת לדון מחדש בעניין שהוחזר אליה על ידי ערכאת הערעור, ומצב זה – כשלעצמו – אינו מעלה חשש ממשי למשוא פנים. כך ככלל, וכך בוודאי בענייננו, בו קבע בית המשפט כי דעתו אינה נעולה והוא פתוח לשמוע את טענות הצדדים. 7. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפני, באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. כבר נפסק כי "סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה. אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית, אין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו, ואין דין התבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות כדין התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים" (ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט קביעות ברורות וחדות ביחס למערערים, תוך שהוא מגלה את דעתו לפיה הקבילה נטולת יסוד בדין. קביעות אלה, הנוגעות למניעי הקובלים ולמחלוקות עובדתיות שונות שנפלו ביניהם, מנוסחות בלשון חד-משמעית, אשר – בראיה אובייקטיבית – מעלות חשש ממשי לכך שהיושב בדין לא יוכל להשתחרר מהן. החלטתו של בית המשפט סיימה את ההליך שבין הצדדים. היא ניתנה באופן מנומק המבוסס על תצהירים מאת עדי הקובלים. משביטלה ערכאת הערעור את ביטול הקובלנה, יידרש בית משפט לשוב ולהידרש לאותן הסוגיות בדיוק שעמדו מולו בהליך הקודם, ושלגביהם כבר הכריע, מבלי שיש לפניו הנחיות מאת ערכאת הערעור לפיהן עליו לנהוג בדרך זו או אחרת. בנסיבות אלו, מוטב כי השופט שדן והכריע בטענות, ימנע מלדון בהן בשנית (ראו והשוו: בג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נה (3) 734; ע"פ 4492/02 שטייק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 825, 831-834; ע"פ 6980/05 מילצקי נ' יושב-ראש הוועדה המרחבית לתכנון ובניה לודים (לא פורסם); ע"פ 6545/02 גמליאל נ' ראש עיריית הרצליה (לא פורסם); מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (א' ברק ואח' - עורכים, תשמ"ז) 87). הערעור מתקבל. התיק ימשיך להתברר לפני שופט אחר. ניתן היום, ז' בניסן התשס"ו (05.04.2006). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06018000_A02.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il