עינת נחמיה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1789/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1789/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: עינת נחמיה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.3.14 בת"פ 4730-03-13 שניתן על יד כבוד סגן הנשיא י' צבן תאריך הישיבה: י"ג באלול התשע"ד (8.9.2014) בשם המערערת: עו"ד מורן כרמון בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צבן) בת"פ 4730-03-13 (הכרעת הדין מיום 25.6.13 וגזר הדין מיום 9.3.14). בגדרו של פסק הדין הורשעה המערערת בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) (בנוסחו הקודם) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן הפקודה), ובנהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודה, ונגזרו עליה העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים, מאסר של 4 חודשים על תנאי (אם תעבור עבירה נוספת על סעיף 61א לפקודה במשך שנתיים משחרורה), ופסילת רשיון נהיגה למשך 18 חודשים (מהם 9 חודשים בפועל ו-9 חודשים על תנאי, אם תעבור עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה במשך שנתיים). רקע והליכים ב. כעולה מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, ביום 19.10.10 בשעה 02:30 בלילה יצאה המערערת ממועדון במרכז העיר ירושלים, ברכב, שנשכר מחברת אלדן, ושבו נהגה ללא רשיון נהיגה בר-תוקף. במהלך הנסיעה, בהגיעה לרחוב מרדכי איש שלום בכיוון רחוב יפה נוף, סטתה המערערת ימינה ברכבה ופגעה במתלונן. מעוצמת הפגיעה הוטח המתלונן אל חלקה הימני של השמשה הקדמית של הרכב, עף באויר ונחת על הכביש. המערערת האיצה את רכבה ונמלטה מן המקום. המתלונן נפגע בראשו ובריאותיו, ואושפז למשך שלושה ימים בבית החולים. ג. המערערת זומנה לחקירה ראשונה במשטרה רק בתאריך 16.1.2012, ככל הנראה בעקבות מידע מודיעיני. היא הכחישה – חרף אזהרה – את מעורבותה בתאונה, טענה כי המדובר בעלילה והאשימה את בן זוגה לשעבר, וכן הסבירה כי הנזקים שנגרמו לרכב ששכרה הם תוצאה של עימות אלים שהתרחש בחניון האומן 17 בתלפיות בירושלים, שעה שחנתה שם (ראו ת/15, שורה 33). בחקירה שניה במשטרה בתאריך 19.1.2012 חזרה המערערת והכחישה את מעורבותה בתאונה, ואף ניסתה לבסס את גרסתה על ידי הבאה של כרטיס ביקור מן המקום, ציון תאריך האירוע (23.10.2010), והצבעה על מיקומו המדויק של רכבה בעת קרות העימות האלים בחניה, במפה שניתנה לה (ראו מפה המצורפת ל-ת/16). מנגד, בחוות דעת של בוחני תנועה בכירים מיום 18.1.12 נקבע בסבירות גדולה מאוד, כי הפגיעות ברכב מתאימות להתנגשות שבין אדם ורכב (ראו ת/5). שלא כגירסת אמרתה (ת/16) מיום 19.1.12 אמרה המערערת כי היא מוכנה להיבדק בפוליגרף, אך מספר שעות לאחר מכן שינתה את גרסתה והודתה במעורבות בתאונה, אולם טענה כי לא הייתה מודעת בזמן אמת לכך שפגעה באדם (ת/17, שורה 24), ונרתעה מפניה למשטרה מחשש פן יבולע לה ולילדיה; וכך הזהיר אותה בן זוגה לשעבר לשיטתה (אך הוא לא נשאל על כך בעדותו). להלן יובאו התיחסויות בית המשפט קמא לגירסותיה כפי שהתפתחו. הכרעת הדין של בית המשפט קמא ד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערת הן בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה (בנוסחו לפני תיקון 101 בתשע"ב-2011), הן בנהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10(א) לפקודה. ההרשעה לפי סעיף 64א(ב) הייתה על פי נוסחו של הסעיף, המקל יותר, שהיה בתוקף בעת קרות התאונה; זה נוסחו דאז: "הפקרה אחרי פגיעה": 64א (ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו – מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן". ה. בכתב האישום הואשמה המערערת בשתי עבירות נוספות: נהיגה ברשלנות וגרימת תאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי סעיפים 62(2), 38(2), ו-38(3) לפקודה, וגרימת נזק לאדם לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ואולם, בשלב הסיכומים הודיעה המשיבה כי אינה מבקשת להרשיע את המערערת בשתי העבירות הללו, אלא רק בנהיגה ללא רישיון בתוקף ובהפקרה שלאחר פגיעה. הסיבה היתה, כי במהלך הדיון הוכח שהנפגע ירד לכביש בעת קרות הפגיעה ולא היה על המדרכה, כפי שסברה המשיבה תחילה. ו. כיון שהמערערת הודתה במעורבות בתאונה, ולא הייתה מחלוקת כי לא היה לה רשיון נהיגה בתוקף בעת קרות התאונה, נגעה המחלוקת בבית המשפט המחוזי לשאלת מודעות המערערת לעובדה שפגעה בהולך רגל. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי הן מן הנתונים האובייקטיביים הן מן הסובייקטיביים ניתן ללמוד, שהמערערת הייתה מודעת למעורבותה בתאונה בה נפגע אדם. ביחס להיבט האובייקטיבי ציין בית המשפט, כי התאונה התרחשה בכביש רגיל ומסודר, המואר בתאורת רחוב, הרכב נפגע לפחות בשני מוקדים הנראים לעין (אחד בחלק הבולט מצד ימין והשני בשמשה שנופצה), גופו של הנפגע הוטח למרכז הכביש, ועדים שהיו במקום העידו כי המערערת ביצעה תנועות בריחה לאחר הפגיעה, לרבות סטיה שמאלה על מנת שלא לדרוס את הנפגע. מבחינת ההיבט הסובייקטיבי ציין בית המשפט, כי המערערת העידה בעצמה שהייתה מודעת לפגיעה ברכבה, וכי לאחריה הייתה נסערת ומבולבלת. נוכח זאת, דחה בית המשפט את גרסתה, לפיה סברה תחילה שעלתה על חפץ כלשהו, ולאחר שראתה את הסדק בשמשה חשבה כי נזרקה עליה אבן. כן דחה בית המשפט את גרסת המערערת, לפיה לא עצרה לברר מה קרה שכן נתקפה פחד בשל שעת הלילה המאוחרת והחשכה שאפפה את הרחוב. בית המשפט הסיק איפוא, כי המערערת ידעה שפגעה באדם ולמרות זאת לא עצרה להושיט לו עזרה. גזר הדין של בית המשפט קמא ז. ביישמו את עקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותו איפיין כ"כוכב הצפון" בענישה, קבע בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה של העבירה, תוך התחשבות בנסיבות שבהן נעברה; לאחר מכן נשקלו נסיבותיה האישיות של המערערת, בין היתר כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן. ביחס למתחם הענישה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא זו בלבד שעבירת ההפקרה היא עבירה חמורה, אשר בתי המשפט חזרו ועמדו זה מכבר על הצורך להטיל עונשים משמעותיים בגינה לשם הרתעה, אלא שנסיבות ביצועה בנידון דידן חמורות: המערערת ידעה בעת קרות התאונה על הפגיעה באדם ובחרה להימלט מן המקום בעודו שרוע פצוע על הכביש; המערערת לא דיווחה על התאונה ומעורבותה בה, ונהגה ביודעין ללא רשיון נהיגה בתוקף. המתחם שנקבע היה בין מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין מאסר בפועל לתקופת 20 חודשים. ביחס לנסיבותיה האישיות של המערערת ציין בית המשפט לחומרה את נסיונה להתחמק מאימת הדין, וכן את הזמן הקצר שחלף ממועד גזר דינה בהליך פלילי אחר, בו הורשעה בעבירות של איומים ותקיפת שוטר. לקולה זקף בית המשפט את מצבה האישי המורכב של המערערת כפי שעלה מהתסקיר; היותה אם חד הורית לשני ילדים מתבגרים, מצוקותיה הנפשיות, חששה פן יוותרו ילדיה לבדם אם תדווח על מעורבותה בתאונה למשטרה, והחרטה שהביעה לאחר הכרעת הדין. ח. בשקלול כל האמור קבע בית המשפט כי בשל חומרת העבירה והתנהגות המערערת יש להטיל עליה מאסר בפועל ולוא גם מינימלי; לפיכך גזר עליה 4 חודשי מאסר בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי (ככל שתעבור המערערת בשנתיים שלאחר שחרורה עבירה על סעיף 61א לפקודה), ופסילת רשיון נהיגה למשך 18 חודשים (9 מהם בפועל ו-9 על תנאי, לגבי עבירה תוך שנתיים על סעיף 10(א) לפקודה – נהיגה ללא רישיון). הערעור ביחס להכרעת הדין ט. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין וגזר הדין כאחד. טענתה הראשונה של המערערת ביחס להכרעת הדין היא כי טעה בית המשפט המחוזי בקבעו כי שהייתה מודעת לכך שפגעה באדם. לטענתה הגיע בית משפט קמא לממצאים העובדתיים שעמדו בבסיס הרשעתה בלא תשתית ראייתית מתאימה לביסוסם. בנוסף, טוענת המערערת כי הראיות שהובילו לקביעה בדבר מודעותה הן נסיבתיות, ואינן מובילות למסקנה אחת ויחידה כנדרש. את המסקנה בדבר מודעות המערערת הסיק בית המשפט המחוזי משלושה מקורות ראייתיים: עדותה של המערערת, סימני הפגיעה שנמצאו על הרכב, ועדויות עדי הראיה במקום האירוע; המערערת מסתייגת מכל אחד מהם כבסיס לקביעה בדבר מודעותה. י. ראשית, ביחס לעדותה שלה, טוענת המערערת כי בית משפט קמא הסיק הימנה מסקנות שגויות. לטענתה, לאורך העדות כולה התמידה בגרסתה שלא הייתה מודעת לפגיעה באדם, ואף לא חשדה בכך. לטענת המערערת העובדה, שנסיון חייהן המצטבר של נשים באשר לסכנות האורבות להן שונה מזה של גברים, עולה לכדי ידיעה שיפוטית, וקביעת בית המשפט לפיה לא היתה סכנה בעצירה בנסיבות של המחשבה כי אבן נזרקה לעבר מכוניתה והפחד בחשכת לילה, יכולה להעיד על הבדלי תפיסה הנובעים משונות מגדרית. בנוסף, טוענת המערערת כי אין מקור חוקי המחייב אדם לעצור ולבדוק את הנזק שנגרם לרכבו מקום הוא סבור כי מדובר בנזק לרכוש בלבד. לכן, ככל שסברה המערערת כי כתוצאה מן האירוע נגרם נזק לרכבה בלבד, לא קמה לה החובה לעצור ולבחון את שהתרחש. לבסוף, טוענת המערערת כי אף מסערת הנפש שאחזה בה לאחר המאורע לא ניתן להסיק כי הייתה מודעת לכך שפגעה באדם; סערת נפש מעין זו יכולה להיגרם, בייחוד למי שמצבם הנפשי אינו יציב, גם מהשלכת אבן לעבר המכונית, כפי שסברה לשיטתה. יא. שנית, ביחס לסימני הפגיעה שעל הרכב, טוענת המערערת כי טעה בית המשפט כאשר קבע כי אלה היו ממוקמים בשדה ראייתה בזמן התאונה. ועוד, לטענת המערערת, כיון שהפגיעה בהולך הרגל הייתה מעשה קצר ומהיר, ובהתחשב בשעת הלילה המאוחרת, בלבושו הכהה של הולך הרגל ובעובדה שהילך על הכביש, אין ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי הבחינה, או שהיה עליה להבחין, בכך שנפגע הולך רגל. יב. שלישית, ביחס לעדויות עדי הראיה שהיו במקום בדבר הטחתו של הנפגע למרכז הכביש, טוענת המערערת שבשל מקום מושבה במכונית ובשל היותה טרודה בנהיגה, לא ראתה את נפילת הנפגע, ובית המשפט המחוזי טעה כשקבע אחרת. בנוסף, מבקשת המערערת להצביע על הפערים הניכרים בגרסאותיהם של העדים השונים, ועל כך שאין בדבריהם כדי לסתור את גרסתה; גם אם נכונה העדות לפיה הסיטה את הרכב שמאלה ואז האיצה את מהירותו, הדבר תואם לשיטתה את מחשבתה שרכבה עלה על חפץ כלשהו ואבן נזרקה לעברה. יג. טענתה הנוספת של המערערת ביחס להכרעת הדין היא, כי בעניינה אין חל האישום בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית, כלומר, אם ימצא בית המשפט שאכן לא ידעה בפועל כי פגעה באדם, אין אפשרות להאשימה בחלופה לפיה היה עליה לדעת. ברמה העובדתית דבקה המערערת איפוא בגרסה לפיה לא רק שלא ידעה בפועל כי פגעה באדם, אלא שגם לא היה עליה לדעת זאת; וברמה המשפטית – כאמור – טוענת היא, כי משבחרה המשיבה להאשימה בידיעה בפועל, קמה מניעה משפטית להאשימה במצב החלופי של ידיעה קונסטרוקטיבית. מניעה זו נובעת לטענתה מתיקון 101 לפקודת התעבורה מתשע"ב-2011, לפיו אין ניתן להאשים בשני המצבים החלופיים של ידיעה בפועל וידיעה קונסטרוקטיבית, וכי כשהמדובר בידיעה קונסטרוקטיבית הופחת העונש לשלוש שנות מאסר (העונש המרבי בסעיף 64א(א) החדש לעומת תשע שנים במצב הקודם). נוכח זאת, טוענת המערערת כי משבחרה המשיבה להאשימה בחלופה המחמירה יותר, הדורשת ידיעה בפועל בדבר הפגיעה באדם, אין באפשרותה להוסיף גם אישום חלופי על פי היסוד הנפשי של הידיעה הקונסטרוקטיבית; זאת כיון שביחס לעבירה על פי יסוד נפשי זה, חל על המערערת הדין החדש והמקל. הערעור ביחס לגזר הדין והתסקיר המשלים יד. ביחס לגזר הדין טוענת המערערת כי אם יידחה ערעורה ביחס להכרעת הדין, יש להמיר את רכיב המאסר בפועל שנגזר עליה על ידי בית המשפט המחוזי בעבודות שירות. לטענת המערערת יש ליישם את אכיפת עבירת ההפקרה באורח ביקורתי, נוכח הביקורת שנמתחה לפיה עבירה זו משקפת "פאניקה מוסרית" המבקשת להדגיש את כיעורה, חרף היותה עבירת מחדל, אשר מי שעבר אותה לא תיכנן, אלא נבהל מן המצב אליו נקלע. לעניינה טוענת המערערת, כי משאין חולק על כך שהתאונה לא נגרמה באשמתה או באחריותה, גם אם ייקבע כי הייתה מודעת לפגיעה באדם ובחרה שלא לעצור, אין למצות עמה את הדין, שכן מדובר היה בפגם רגעי שנפל בשיקול דעתה; היא אינה אדישה לחיי אדם. בנוסף, מציינת המערערת כי אף שהנורמה המושתתת בבסיס העבירה היא ראויה, לא לכל אדם המשאבים הנדרשים לצורך עמידה בה כדבעי. לבסוף מבקשת המערערת לציין, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק להמלצת שירות המבחן וליתר השיקולים לקולה לפיהם מדובר באם חד-הורית לילדים התלויים בה לחלוטין, אשר סובלת ממצב נפשי מעורער, ולקיום פוטנציאל שיקום שכבר בא לידי ביטוי מאז ניתן גזר הדין; המערערת קיבלה אחריות על כלכלת משפחתה, ופתחה עסק שבאמצעותו היא מפרנסת עצמה וילדיה; והוסף, כי הנפגע החלים. אשר לנהיגה בלא רישיון בתוקף, נטען כי מדובר בנושא ביורוקרטי בלבד. טו. בתסקיר משלים של שירות המבחן נאמר כי המערערת פתחה עסק מספק והיא חשה רגיעה, וגם מאוזנת תרופתית ובהיותה אם חד הורית חוששים ילדיה ממאסר, ואביהם וכן הוריה לא יוכלו לקבלם. עם זאת נאמר, כי אף שהמערערת נוטלת אחריות על התנהלותה הלקויה, אינה מתחברת לחומרת המעשים. הומלץ כי העונש ירוצה בעבודות שירות; בפנינו אמרה נציגת שירות המבחן, כי השירות התלבט אך לבסוף זו המלצתו. תגובת המדינה טז. המדינה סומכת ידיה הן על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, הן על גזר דינו. בדיון בפנינו, טענה באת כוח המדינה כי המערערת ידעה כי פגעה באדם, כעולה מן העדויות בפני בית המשפט המחוזי, מן הראיות החפציות, ומעדותה של המערערת עצמה, ומכאן שגם אין צורך להידרש לטענה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית. הוטעם כי המערערת לא פנתה למשטרה אלא בנתה סיפור כיסוי. לעניין גזר הדין נטען, כי נוכח חומרת העבירה והשתלשלות האירועים שלאחריה, יש הכרח כי העונש שיוטל על המערערת יהיה מאסר בפועל. לעניין הכרעת הדין יז. מן הנודעות כי ערכאת ערעור תימנע מהתערבות בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לערכאה הדיונית היכולת להתרשם מן העדים ומן הראיות באופן בלתי אמצעי, ובכך נהנית היא מיתרון משמעותי. על כן, התערבות ערכאת ערעור בעניינים מעין אלו תיוחד לאותם מקרים חריגים, בהם הממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית "אינם מתקבלים על הדעת, כאשר ברור וגלוי מהם כי נפלה שגגה גסה, מהותית ובולטת אצל הערכאה הדיונית, או שמתגלות סתירות היורדות לשורשו של עניין ולא ניכר כי הערכאה הדיונית נתנה עליהן דעתה" (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 27 לפסק הדין (2008), מפי השופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר). ביחס להסקת המסקנות מן הראיות, אין יתרונה של הערכאה הדיונית מובהק, אולם גם כאן נקבע בפסיקה כי התערבות ערכאת הערעור תהא מוגבלת למקרים בהם "נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל לגורמים רלבנטיים, במסגרת שיקוליה בהערכת העדויות והראיות" (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (2008); ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ב לפסק דיני (2012)). יח. בענייננו, משיגה המערערת על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא - ביחס להכרעת הדין, השגותיה של המערערת מתמקדות בשאלת מודעותה ביחס לכך שפגעה באדם בתאונה. כפי שצוין, המערערת חוזרת ומדגישה כי לא ידעה (ולא היה עליה לדעת) על מעורבותו של אדם אחר בתאונה, ומבקשת היא להצביע על טעויותיו של בית המשפט המחוזי אשר הסיק אחרת מחומר הראיות. בנוסף, טוענת המערערת כי הראיות שהובילו להרשעתה הן נסיבתיות, ואינן מובילות למסקנה האחת הנדרשת לצורך הרשעה. עסקינן איפוא בערעור עובדתי המציב משוכה גבוהה. יט. אשר לטענתה הראשונה של המערערת כי לא ידעה שפגעה באדם: קריאת עדותה הן במשטרה הן בבית המשפט (ראו ת/17, שורה 24; עדות המערערת מיום 28.5.13, ע' 77) מלמדת כי דבקה לאורך כל הדרך בגרסתה זו. אולם, עדותה של המערערת אינה הראיה היחידה, והראיות הנוספות אינן תומכות בגרסתה. שתי ראיות משמעותיות מפריכות את גרסת המערערת לעניין זה: החבלות ברכב ועדות עדי הראיה. ביחס לסימני הפגיעה שעל הרכב, בפנינו הן לוח תצלומים (ת/4) ובו תמונות שצולמו על ידי חברת אלדן בעת קבלת הרכב מהמערערת, הן חוות דעת לעניין מקור הנזקים ברכב, שנכתבה על ידי בוחני תנועה בכירים (ת/5). התבוננות בלוח התצלומים מעלה, כי אחד מסימני הפגיעה ממוקם על השמשה הקדמית של הרכב (ראו ת/5, תצלום מס' 5), קרי, בשדה הראיה של הנהג. כך עולה אף מדברי המערערת עצמה, אשר בנימוקי הערעור ציינה כי זמן קצר ממש לאחר התאונה, בעודה נוסעת ברכב, הבחינה כי התנפצה הזכוכית. בנוסף, נוכח הקביעה בחוות דעת בוחני התנועה לעניין מקור הנזקים שברכב, לפיה נגרם השבר בשמשה ככל הנראה מפגיעת ראשו של הולך הרגל, קשה לדמיין מצב בו אירוע מעין זה מתרחש ואינו מושך את מבטה ותשומת ליבה של הנהגת כדי ידיעה שנפגע אדם. כ. אף מעדויות עדי הראיה ניתן ללמוד, כי המערערת ידעה שפגעה באדם. העד ישראל דייטש והעד יצחק אריה שוורץ העידו, כי לאחר פגיעת הרכב בהולך הרגל התפזרו חלקי פלסטיק מן המכונית במרכז הכביש; שניהם אף העידו כי הנפגע שנחבט במכונית הועף באויר ונחת על הכביש (ראו עדותו של ישראל דייטש מיום 16.5.13, עמ' 17-18; עדות יצחק אריה שוורץ מיום 16.5.13, עמ' 27). נראה איפוא שאל נכון הסיק בית המשפט המחוזי, כי המערערת ראתה אף היא את הנפגע המוטח על הכביש, שכן הייתה קרובה מהם למקום ההתרחשות. קביעה מחוזקת בעדותו של ישראל דייטש, כי לאחר הפגיעה בהולך הרגל ולפני שמהירות הרכב הואצה, הוסט הרכב שמאלה כדי לעקוף את הנפגע השרוע על הכביש (עדות ישראל דייטש, מיום 16.5.13, עמ' 26). כא. אכן ביחס לעדויות אלה, מצביעה המערערת על הבדלים ביניהן, מבקשת להקטין את ההסתמכות על דבריהם. ביחס לטענות בדבר סתירות בעדויות העדים נקבע בפסיקה כי "נסיון החיים מלמד כי בתיאור של אירוע מסוים עשויות להתקבל מפי העדים להתרחשותו או אף מן המעורבים בו עדויות שאינן תואמות בהכרח זו את זו בכל תג ותו, בייחוד כאשר האירוע מתרחש כהרף עין [...] חוסר התאמה כזה, העשוי להתגלות בהשוואה בין עדותם של עדי ראיה או מעורבים שונים, אין בו בהכרח כדי להוביל אל המסקנה כי לא ניתן לסמוך עליהן או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט כי מדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה ובמקרה כזה רשאי בית המשפט לנסות ולדלות מתוך אותן העדויות תשתית עובדתית אשר תשתלב לכדי מארג ראייתי כולל ותהא מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות בהכרעת הדין, על אף חוסר ההתאמה או אי הדיוק בפרט כזה או אחר" (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות (2007)). ישוה כל אחד מאתנו בנפשו מקרה שהיה עד לו, ועל נקלה יתן אל לבו כי בתיאור פרטיו תיתכן משוגת אנוש, ביחוד באירוע קצר הכולל גם חלק טראומטי אף לצופים בו, כמו תאונת דרכים, ולא כל שכן תאונת פגע וברח. כב. אכן, עדויות העדים השונים בנידון דידן לא תאמו זו לזו אחת לאחת בכל פרטי האירוע, ואף כללו פרטים שבדיעבד הוכחו כלא נכונים. כך למשל, עד הראיה ישראל דייטש העיד כי הרכב בו נהגה המערערת היה שייך לחברת ההשכרה AVIS, בעוד שהוכח כי היה שייך לחברת ההשכרה אלדן (ראו עדותו מיום 16.5.13, עמ' 22); ואולם, אין די בכך להוביל למסקנה לפיה לא ניתן להסתמך על העדויות הללו לשם תשתית עובדתית, שתשמש בסיס לממצאים ולמסקנות הנדרשים לצורך הכרעה. קריאת העדויות מלמדת, כי הפערים ביניהן אינם בסוגיות הקשורות למודעות המערערת ביחס למעורבותו של אדם בתאונה. לא זו אף זו, פרטי המידע הנצרכים לצורך הצבעה על מודעות המערערת, כמו למשל עובדת הטחתו של הנפגע לפני הרכב במרכז הכביש, חזרו על עצמם בעדויות השונות (ראו עדות ישראל דייטש מיום 16.5.13, עמ' 17; עדות יצחק אריה שוורץ מיום 16.5.13, עמ' 27). אין צורך להכביר מילים על כך, שכאשר עסקינן בבני אנוש, יתכנו סתירות הנובעות מטבע הנסיבות האנושיות וטיב הזיכרון (ראו למשל ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל (2003)). כג. לבסוף, ביחס לטענת המערערת בדבר הראיות הנסיבתיות אשר הובילו להרשעתה, ההלכה הנודעת בעניין זה היא, שככל שניתן להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת ויחידה, אין משקלן פוחת מזה של ראיות ישירות (ע"פ 11541/05 ענקרי נ' מדינת ישראל (2006)). נקבע מכבר, כי אין צורך שכל ראיה תוביל להרשעה בפני עצמה, אלא די בכך שבהשתלב הראיות השונות, יצביעו על הנאשם ברמה הנדרשת בפלילים (230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 792 (1985)). נקבע איפוא, כי ככל שהנאשם מספק הסבר תמים שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם היותו חף מפשע, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות להרשיעו. אם לא יצלח בכך, וההסבר היחידי העולה מן החומר הוא שהנאשם ביצע את העבירה, די יהיה גם בראיות נסיבתיות לשם הרשעה (ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 118, 123 (1979)). כד. בענייננו שלנו סבורני כי ממכלול הראיות העובדתיות, ביניהן הסימנים שעל הרכב ועדויות העדים, הוכח מעבר לספק סביר כי המערערת הייתה מודעת לכך שפגעה באדם, והמערערת לא הצליחה לספק הסבר סביר חלופי. גרסתה לפיה חשבה שה"בום" ששמעה נבע מכך שעלתה על חפץ כלשהו שהיה מונח על הכביש, אינה עולה בקנה אחד עם טענתה כי סטתה שמאלה לאחר הפגיעה כדי שלא לפגוע בחפץ שעליו עלתה. בנוסף, השתלשלות האירועים לפי גרסתה של המערערת אינה מתישבת עם השכל הישר; לגרסת המערערת הרגישה פגיעה ברכבה, ראתה חפץ שרוע על הכביש, ולאחר זמן מה אף סדק בשמשה – וכל אותה עת לא עלה בדעתה שמא פגעה באדם, אלא הניחה כי מדובר בשילוב של עליה על חפץ ואבן שנזרקה לעברה. לבחינת אמינותה של המערערת אין מסייעת, ובמובהק, העובדה שלא דיברה אמת ביחס למעורבותה בתאונה בשתי חקירותיה הראשונות במשטרה (ראו ת/15; ת/16); הדבר מטיל צל של ממש על עדותה. נוכח זאת, די גם בראיות נסיבתיות לשם הרשעתה של המערערת בעבירה. אוסיף, כי עסקינן בנסיבות ברחוב באמצע העיר, במקום שגם בשעה מאוחרת, כשעסקינן באפשרות פגיעה באדם, לא היתה סיבה שלא לעצור. אין בידינו להידרש כאן לטענה של שונות מגדרית, שכן גם אם נצא מן ההנחה שבנסיון החיים חששה של אשה לבדה בשעה מאוחרת בחשיכה גדול משל גבר – ואין אנו נוטעים מסמרות באשר לכך – המארג העובדתי שתואר אינו מביא אותנו למחוזות אלה, על פי הקביעות העובדתיות של ידיעה. כה. ביחס לטענתה השניה של המערערת בדבר הידיעה הקונסטרוקטיבית, הואיל והשתכנענו, כי צדק בית המשפט המחוזי, שהיא ידעה בפועל כי פגעה באדם, טענה זו היא במהותה תיאורטית בנסיבות, ואין צורך להידרש אליה. נוכח כל אלה אין להיעתר לערעור ביחס להכרעת הדין. הכרעה לעניין גזר הדין כו. סבורני כי הוא הדין אף ביחס לגזר הדין. ככלל תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין של הערכאה הדיונית מקום שנפלה בו טעות מהותית ובולטת, או שהעונש חורג ביותר מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו בין השאר ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (2009)). לא אכחד כי אין הכלל יצוק בעופרת, ולעתים – כגון בשל התפתחויות שלאחר גזר הדין או גם רצון לעודד את המערער שהתנהגותו טובה במאסרו – תינתן הקלה בעונש גם כשאין הוא מגיע לכלל טעות מהותית בולטת. אך מכל מקום, המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי המקרים החריגים הללו, הן בשל עמדתו הברורה של המחוקק בקביעת רמת הענישה בעבירת ההפקרה, הן כיון שבית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים הרלבנטיים ואיזן אותם כראוי, ודומה שאף הקל עם המערערת, לרבות נוכח התחמקותה מהתיצבות במשטרה לאורך תקופה ממושכת. כז. הערך המוגן בעבירת ההפקרה הוא "החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לנפגע, לדאוג לשלומו, ולהציל את חייו" (ע"פ 5867/09 קרביאשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2010)). באמצעות עיגונה של עבירה זו בפקודת התעבורה קיבל ערך זה, המגלם את עקרון הסולידריות החברתית, עיקרון הכרחי לקיומה של חברה תקינה, ביטוי בדין, והפך מחובה מוסרית גרידא לחובה משפטית, מעין "לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז) בממד מחמיר (בממד אחר ובנסיבות אחרות, ראו חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998). בנוסף, עבירה זו נועדה גם למנוע מצב בו הנהג המעורב בתאונה חומק מאחריות, על-ידי הימלטות של "פגע וברח", ובקביעתה יש כדי לסייע לרשויות האכיפה באיתור האחראים לתאונה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2006)). כח. בשל הערך המוסרי-חברתי המעוגן בעבירה זו, לצד התכלית החשובה של הבאת עבריינים לדין, נקבע בדין עונש מחמיר, שאף הוחמר מאוד ביסודו בתיקון החוק מס' 101 בתשע"ב-2011. אף הפסיקה הצטרפה למגמה זו בהציבה רף ענישה מחמיר בעבירות מעין אלה (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 62 לפסק דינו של השופט עמית (2011)), וזאת בלא שנשוה בין מקרה למקרה, שכן אותו מקרה היה חמור הרבה משלנו, ושם כללו האישומים את הפגיעה הקשה בקרבנות. אכן, עבירת ההפקרה במקום שבו – כמו בענייננו – אין האשמה תקפה בתאונה עצמה אינה פשוטה; ראו חוות דעתו המקיפה של חברי השופט זילברטל בע"פ 3304/14 פראן נ' מדינת ישראל פסקה 14. וכן חוות דעתי שם הסוקרת את השינוי בחקיקה בתיקון 101 מתשע"ב-2011 וכן את הביקורת שנמתחה עליו, ואת הפסיקה בנושא. בענייננו אין חל – כאמור – תיקון 101 (שאמנם הקל בעונש במקרה של ידיעה קונסטרוקטיבית, אך הדבר אינו רלבנטי בנידון דידן שבו נקבעה ידיעה בפועל). כך או אחרת, העונש שהושת אף אינו מתקרב לרף הנמוך ביותר בכל הוריאציות של עבירות ההפקרה בטרם התיקון ולאחריו, ולמערערת היתה אפשרות להתגונן לכל החלופות בחוק, כפי שחל בנסיבות. כט. אוסיף, כי במסגרת השיקולים לקביעת מתחם הענישה יש גם להביא בחשבון, בנוסף לשיקול המוסרי ולממד האכיפה, את הפיתוי הגדול להימלט ממקום עבירה, המהוה חלק אינהרנטי ממכלול עבירת ההפקרה. לשיקול זה חשיבות גם במשפט העברי; כך למשל קובע הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"א, מהדורת מיכאל שורץ), בין כללי הענישה "והשלישי, חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשותו – או מפני שהתאוה מגרה אותו לעשותו, או מפני שהוא רגיל לעשותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשותו – הוא לא יימנע אלא אם צפוי לו דבר חמור. והרביעי הוא הקלות לבצע את המעשה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבר וחמור" (ראו גם ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה ח' לפסק דיני (2009)). דברים אלה של הרמב"ם כמו נכתבו לענייננו. ל. באשר לטענת המערערת בעניין רישיון הנהיגה, איננו סבורים כי נהיגה ללא רישיון היא עניין "בירוקרטי" כנטען; אכן, לעיתים אי חידוש רישיון יכול להיות שגגה בלבד; אך לעיתים העדר רישיון תקף מסתיר הרבה מעבר לכך, והאחריות כלפי באי הכביש היא רבה. לא. לא נעלם מעינינו מצבה האישי של המערערת כפי שתואר בנימוקי הערעור ובתסקיר שירות המבחן. נתנו דעתנו לכל אשר נכתב בתסקיר ביחס לפוטנציאל השיקום של המערערת, שיקום שכבר החל, וביחס לקשיים במשפחתה, וצר לנו על שהמאסר יקטע זאת. אולם, נראית לנו עמדת המדינה לפיה, נוכח נסיבות התרחשותה של העבירה, ולצדן הנסיונות החוזרים ונשנים להתחמק מאימת הדין, לרבות אי התיצבות במשטרה ודיווחים שקריים, ישנה חשיבות של תקופת מאסר בפועל, וזו שנגזרה היא – כאמור – ברף הנמוך בנסיבות, בהשוואה וגם לעונש שקבע המחוקק ולפסיקה (ראו למשל ע"פ 59/14 פרלמן נ' מדינת ישראל (2014)). לב. לכן, חרף טענותיה של המערערת בדבר היות עבירת ההפקרה עבירת מחדל ללא תכנון, הנה בשל אופייה הייחודי של העבירה, ונוכח האמור מעלה, ישנה חשיבות שלא להנמיך מדי את רף הענישה, ובכך לחטוא לכוונת המחוקק, גם כפי שהיתה עוד בטרם תיקון 101, על פי רף הענישה שקבע וכאמור, העונש שהושת נוטה בבירור לקולה. לג. לפיכך, איננו נעתרים לערעור על שני חלקיו. המערערת תתייצב לריצוי עונשה ביום 1.12.14 עד שעה 10:00, בבית הסוהר נוה תרצה, מתחם אילון. תנאי שחרור קיימים יעמדו בעינם עד להתיצבות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ח בתשרי התשע"ה (22.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14017890_T04.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il