פהיד ג'נם נ. מדינת ישראל

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1788/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין העותר: פהיד נג'ם נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. המנהלה הביטחונית לסיוע עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אמל פלאח בשם המשיבות: עו"ד נדב יונתן פסק-דין השופט א' שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר מהמשיבה 2 – המנהלה הביטחונית לסיוע (להלן: המנב"ס) – להכיר בו כזכאי לשיקום ולקבל את הזכויות, ההטבות והתשלומים הנובעים מהכרה זו, והכל מתוקף שירותו בצבא דרום לבנון (להלן: צד"ל). בחודש מרץ 2000 החליטה ממשלת ישראל על יציאת כוחות צה"ל מלבנון (להלן: הנסיגה). לאור הנסיגה קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי החלטה ב/50 (ראו: החלטה ב/50 של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, הממשלה ה-28 "סיוע לאנשי צד"ל וגורמי הסיוע בלבנון" (22.5.2000)), במסגרתה נקבע כי: "לקראת יציאת כוחות צה"ל מאזור הביטחון בדרום לבנון, רואה ממשלת ישראל לנכון לעשות כמיטב יכולתה, לדאוג לשלומם ולביטחונם של אנשי צבא דרום לבנון, מנגנון הביטחון (מב"ס), גורמי הסיוע האזרחי וגורמים אחרים [...] שעמדו בקשר עם כלל זרועות הביטחון ואשר עקב כך נתונים בסכנה לשלומם ולביטחונם [...]". האחריות להגשמת האמור בהחלטה זו, ובכלל זאת להבטחת הסיוע מכוחה, הוטלה באותה העת על כתפי המנב"ס – יחידה בשירות הביטחון הכללי אשר מטפלת בשגרה בשיקומם של סייענים של כלל זרועות הביטחון. ביום 16.9.2001 התקבלה החלטת ממשלה מס' 720 (ראו: החלטה 720 של הממשלה ה-29 "קליטת אנשי צד"ל ואנשי מנגנוני הביטחון הלבנוניים בישראל" (16.9.2001) (להלן: החלטה 720)), אשר העבירה את האחריות הכוללת לטיפול באנשי צד"ל ומנגנון הביטחון מכתפיה של מנב"ס לטיפולו של משרד הקליטה. זאת, לאחר שהתברר כי מנב"ס אינה מותאמת למתן סיוע לקבוצת אוכלוסייה כה גדולה. לצד זאת נקבע בהחלטה כי: "על אף האמור לעיל, [...] (מנב"ס – א.ש.) תוסיף ותישא באחריות לטיפול באוכלוסייה מיוחדת, שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, ואשר תוגדרו ותיקבע על ידה , ובכלל זה קציני צד"ל בכירים [...]". ביום 27.11.2014 פנה העותר למנב"ס בבקשה כי יוכר כמי שזכאי לקבל סיוע ושיקום מגורמי מנב"ס. במסגרת זו טען העותר כי הוא עומד בקריטריונים המזכים במתן הסיוע וזאת בהסתמך על שירותו במגוון תפקידים בכירים בצד"ל – כמ"פ וכסמג"ד – החל משנת 1982 ועד ליום הנסיגה בשנת 2000. עוד הרחיב העותר כי במהלך שירותו עבר מספר קורסים פיקודיים והשתתף בלחימה אגרסיבית בגזרות שונות. טענות אלו של העותר נתמכו בתצהירים ובמכתבים שצורפו לפנייתו. העותר הוסיף והדגיש כי עובר לפנייתו הוא היה שרוי במצב נפשי קשה, אשר מנע ממנו את הגשת בקשתו לסיוע במועד מוקדם יותר. ביום 27.1.2015 השיבה מנב"ס לפניית העותר בציינה כי האחריות הכוללת למתן סיוע לאנשי צד"ל הועברה זה מכבר לטיפולו של משרד הקליטה, והוסיפה כי בהתאם למידע הקיים ברשותה – המבוסס על מסמכים מזמן אמת – הרי שהעותר אינו עומד בקריטריונים לשיקום, וזאת מכיוון שהלה "השתחרר ביוזמתו מצד"ל בפברואר 1999, והתפקיד האחרון אותו מילא אינו מזכה בטיפולה [...]". לדברים אלו השיב העותר במכתבו מיום 7.2.2015. במסגרת זו כפר העותר בטענה כי השתחרר מרצון מצד"ל עובר למועד הנסיגה. לגרסתו, הוא המשיך לשרת בצד"ל בתפקידים בכירים עד למועד הנסיגה. עוד הוסיף העותר ותיאר כי בסמוך לאותה העת הוא נפצע קשה בלחימה ובמקביל נדרש לטפל באשתו שהיתה שרויה במצב נפשי ובריאותי קשה – בעקבות פציעתו האמורה. לצד זאת, מדגיש העותר כי אף בנסיבות אלו הוא המשיך ליטול חלק בפעילות המבצעית השוטפת כל אותה העת ועד למועד הנסיגה. לאור זאת ביקש העותר ממנב"ס כי תתבצע בדיקה נוספת ביחס לזכאותו, בדיקה אשר לבטח תאמת את טענותיו. כעולה ממכתבה של מנב"ס מיום 6.7.2015, בדיקה נוספת שנערכה בעניינו של העותר לא העלתה ממצאים חדשים וזו נותרה בעמדתה כי העותר אינו עומד בקריטריונים המזכים בסיוע מטעמה. ביום 23.7.2018 חידש העותר את פניותיו למנב"ס. במסגרת זו טען העותר כי החלטתה מיום 6.7.2015 הובאה לידיעתו רק כשנתיים וחצי לאחר שזו התקבלה. לגופם של דברים טען העותר כי החלטתה של מנב"ס אינה מבוססת על מידע מלא, שכן התפקיד שמילא במועד הנסיגה מזכה אותו בסיוע מטעמה. גם מכתב זה לווה בתצהירים שונים כסימוכין לטענותיו, וזאת הן ביחס לתקופת שירותו והן ביחס לתפקידים בהם שימש. אף על פי כן, בדיקה נוספת של מנב"ס ביחס לזכאותו של העותר העלתה את אותה המסקנה – לפיה העותר אינו זכאי לקבלת טיפול מטעמה. פנייה נוספת ששיגר העותר למנב"ס (ראו נספח י"א לעתירה, פנייה מיום 14.10.2019), במסגרתה דרש בדיקה ובירור מחודשים ויסודיים בעניינו – נדחתה אף היא, וזאת מאותם הנימוקים (ראו: נספח י"ג לעתירה, מענה מנב"ס מיום 1.12.2020). מכאן העתירה. העותר שב בעתירתו על הטענות שהעלה בפניותיו השונות למנב"ס. בהתאם לכך טוען הוא כי שירותו בצד"ל עד לנסיגה, והתפקידים בהם שימש, מזכים אותו לשיקום על ידי מנב"ס. לדידו, הוא עומד בכלל הקריטריונים הקבועים לעניין זה בהחלטת ממשלה 720. אף אם לא כך, טוען הוא כי למצער עומד הוא בקריטריונים שנקבעו ביחס לוועדת החריגים – וועדה אשר בוחנת ומחריגה מספר מוגבל של בקשות ביחס למי ששירת בצד"ל בתפקידי קציני מטה חטיבתיים, סמג"דים ומפקדי פלוגות, אך לא ביום הנסיגה. לכל הפחות, טוען העותר כי הוא זכאי לקבל פיצויים בדומה לאלו המתקבלים בידי קצינים זוטרים ממנו שלא הוכרו כזכאים לשיקום במנב"ס. לטענת העותר ההחלטה שהתקבלה בעניינו היא כללית ובלתי מנומקת. לדידו, החלטה זו התקבלה בחוסר תום לב ומתוך שיקולים זרים, פסולים ובלתי עניינים. עוד נטען כי מדובר בהחלטה המנוגדת לעקרונות היסוד של שוויון, צדק והגינות, וכי יש בה כדי להנציח אפליה ופגיעה מתמשכים בעותר. לאור כל אלה טוען העותר כי מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות שכן היא עומדת בסתירה מוחלטת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מנגד, טוענות המשיבות כי בידי מנב"ס מסמכים מזמן אמת המעידים כי העותר השתחרר משירותו בצד"ל בשנת 1999, לפני הנסיגה. זאת ועוד: מסמכים אלו אינם מכילים כל אינדיקציה על שירותו של העותר בתפקידים הנטענים על ידו, אשר היו עשויים להקים לו זכאות לשיקום על ידי מנב"ס. לאור זאת, סבורות המשיבות כי אין רלבנטיות לבחינת עניינו של העותר במסגרת ועדת החריגים – אשר דורשת כתנאי בסיס שירות בתפקיד מזכה; ולא כך הוא בעניינו של העותר. ביחס לפיצוי אותו דורש העותר, מדגישות המשיבות כי הנסיבות הקונקרטיות של העותר אינן מצדיקות מתן פיצוי שכזה, וכי ממילא הנתונים שהועברו ממשרד הקליטה מעידים כי העותר קיבל לאורך השנים תשלומים בסך כולל של למעלה מ-130,000 ש"ח. לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה וכן בתגובת המשיבות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – וזאת, מחמת השיהוי החמור במיוחד אשר נפל בהגשתה. פנייתו הראשונה של העותר אל מנב"ס בשלהי שנת 2014, נעשתה כ-13 שנים לאחר שהתקבלה החלטה 720, במסגרתה נקבע כי הטיפול בעניינם של פרטים דוגמת העותר יועבר מטיפולה של מנב"ס לטיפולו של משרד הקליטה. לא זו אף זו: גם בפניותיו המאוחרות (תרתי משמע) של העותר נפל שיהוי משמעותי: כך, בין שתי פניותיו של העותר אל מנב"ס חלפו כ-3 שנים; ובין מועד סיום הטיפול בפנייתו האחרונה ועד הגשת העתירה שלפנינו חלפו כ-3 חודשים. כך או אחרת, בסופו של יום, העתירה שהוגשה לפנינו הוגשה בחלוף של למעלה מ-19 שנים מאז שהתקבלה החלטה 720. ברי הוא אפוא, כי העתירה לוקה בשיהוי חמור במיוחד אשר די בו כשלעצמו כדי להביא לדחייתה על הסף (ראו: בג"ץ 3250/13 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' שר האוצר, פסקה 19 (9.8.2015); בג"ץ 4751/11 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.7.2014)). בעניין זה ראוי להדגיש כי שיהוי זה מקשה על עריכת בירור מקיף וממצה בטענותיו העובדתיות והראייתיות של העותר, שכן בירור זה מתבסס, מטבע הדברים, גם על זיכרונם של הגורמים הנוגעים בדבר בצד"ל, מהתקופה הרלבנטית; וזיכרון זה פג עם השנים. זאת ועוד: סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף גם לגופם של דברים. ההחלטה שהתקבלה על ידי מנב"ס בעניינו של העותר מצויה בלב-ליבו של שיקול הדעת המסור לה. החלטה זו התקבלה על סמך בדיקות חוזרות ונשנות שמנב"ס ביצעה ועל סמך מסמכים מזמן אמת המצויים בידיה. כל אלו מהווים בסיס מוצק למסקנתה כי העותר אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לקבלת סיוע מטעמה. לאור כל האמור, לא מצאתי בהחלטתה של מנב"ס בעניינו של העותר כל פגם או עילה אחרת אשר יצדיקו – קל וחומר, יחייבו – את התערבותנו (ראו: בג"ץ 11068/07 מונדר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (14.12.2011)). העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' באדר ב התשפ"ב (‏8.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21017880_F10.docx נר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1