מרדכי א. שטמר נ. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1787/24 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותר: מרדכי א. שטמר נ ג ד המשיב: בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המופנית נגד החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 26.12.2023 בערר (י-ם) 3992/23, בה נדחתה בקשת הפסלות שהגיש העותר. רקע והשתלשלות העניינים העותר הוא יליד 1978, בעל רישיון לישיבת קבע בישראל. בשנת 2019 פנה העותר לרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: רשות האוכלוסין) כדי לברר את מעמדו בישראל. לטענתו, בספטמבר 2004 הוא עבר להתגורר בחו"ל, ומאז הוא לא שהה בישראל למעט ביקורים קצרים. כעת הוא מבקש לעלות לישראל ולקבל מעמד של עולה, אך נמסר לו ממשרד הפנים שאין באפשרותו לעשות כן מאחר שהוא רשום כתושב קבע. בתשובה לפנייתו, נמסר לעותר ביום 5.8.2019 כי לפני תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 רישיון קבע פוקע רק אם בעל הרישיון עזב את ישראל ושהה במדינה אחרת למשך תקופה של שבע שנים לפחות. מאחר שבשבע השנים האחרונות שהה העותר בישראל במצטבר תקופה של כשנה ושלושה חודשים – רישיון הקבע שלו לא פקע. לאחר קבלת התשובה פנה העותר פעם נוספת לרשות האוכלוסין, וחזר על טענתו כי בספטמבר 2004 הוא עבר להתגורר בחו"ל. הוא הוסיף כי בתקופה זו הוא הועסק על ידי חברה זרה, וכי הוא התגורר ועבד באנגליה, בפולין ובארה"ב. כן נטען כי לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, החל מתאריך יציאתו הוא אינו נחשב כתושב ישראל. על כן, כך טען העותר, היה על רשות האוכלוסין להפקיע את רישיון הקבע שלו כבר בספטמבר 2011. באשר לתקופות בהן הוא שהה בישראל, נטען כי אין בהן כדי לשמר את מעמדו כתושב קבע. רשות האוכלוסין התייחסה לפנייה זו כערר פנימי על ההחלטה מיום 5.8.2019. בהחלטה מיום 22.7.2020 צוין כי מבדיקה שנערכה נמצא כי העותר אינו עונה לקריטריונים לפקיעת תושבות קבע הקבועים בתקנות הכניסה לישראל. על החלטה זו הגיש העותר ערר לבית הדין לעררים בירושלים – שהוקם מכוח סעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל, בו דן כב' הדיין ח' גוגנהיים (ערר (י-ם) 3391-20; להלן: הערר הראשון). בפסק דינו מיום 12.4.2021 דחה בית הדין את הערר. הוא ציין כי מועד פקיעת רישיון קבע נקבע לפי שיקול דעתה של רשות האוכלוסין, בהתבסס על חזקות ועל ראיות מינהליות; וכי כאשר שיקול דעת זה מופעל בהתאם לכללי המשפט המינהלי – אין מקום להתערב בו. ביחס לעותר, צוין כי בשים לב לכניסותיו התכופות לישראל ולזיקות החזקות שלו אליה – קביעת רשות האוכלוסין לפיה רישיון הקבע שלו לא פקע מצויה במתחם שיקול דעתה. על החלטה זו הגיש העותר עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עמ"נ 61354-05-21; כב' השופטת ת' בזק-רפפורט). בדיון שהתקיים ביום 18.10.2021 ציין בית המשפט כי טענותיו של המערער בפני רשות האוכלוסין לא מוצו. זאת מאחר שלא הוגשה בקשה מפורטת המגובה במסמכים, המסבירה את הצורך בהצהרה על ביטול רטרואקטיבי של התושבות ותומכת בטענה לניתוק של מרכז החיים מישראל. משכך, הציע בית המשפט לעותר לחזור בו מהערעור, תוך שמירת האפשרות לנסות ולהגיש בקשה חוזרת באופן נרחב ומבוסס יותר. על כן, חזר בו העותר מהערעור והוא נמחק. בהתבסס על דברים אלה, שלח העותר ביום 18.10.2022 פנייה נוספת לרשות האוכלוסין, אליה צורפו מסמכים שונים המעידים לשיטתו על כך שהוא לא התגורר בישראל בין השנים 2020-2004, וביניהם מכתב מרשות המס האנגלית, מכתבים ממעסיקים, אישור על שכירת דירה ועוד. ביום 6.2.2023 נדחתה בקשת העותר בשנית, מהטעם שהוא לא שהה בחו"ל במשך שבע שנים רצופות. ערר פנימי שהגיש העותר על החלטה זו נדחה אף הוא ביום 20.11.2023. על רקע זה, הגיש העותר ערר חדש לבית הדין לעררים בירושלים (להלן: הערר הנוכחי). ביום 25.12.2023 הגיש העותר בקשה לפסילת הדיין, בנימוק שאותו דיין דן גם בערר הראשון ופסק נגדו. ביום 26.12.2023 דחה בית הדין את בקשת הפסלות. בהחלטה צוין כי אין בעובדה שערר קודם של העורר נדחה כדי להצביע על חשש אובייקטיבי לפגיעה במראית פני הצדק. עוד צוין כי החלטת רשות האוכלוסין נושא הערר הנוכחי ניתנה בהתבסס על בקשה חדשה ששלח העותר, אליה צורפו אסמכתאות חדשות. משכך, הרי שההחלטה מבוססת על נסיבות שונות מאלה שעמדו לפני רשות האוכלוסין במסגרת הערר הראשון. על כן, לא קם חשש למשוא פנים או חשש כי "דעת בית הדין נעולה". בעתירה דנן מבקש העותר כי נתערב בהחלטה זו ונורה על פסילתו של הדיין גוגנהיים מלדון בערר הנוכחי. לטענתו, גם בבית הדין לעררים חלים דיני פסלות שופט מכוח כללי הצדק הטבעי. כן נטען כי במקרה דנן מתקיימים התנאים לפסילת הדיין. זאת שכן הערר הראשון והערר הנוכחי עוסקים באותו עניין בדיוק, והמסכת העובדתית וטענות הצדדים זהות. עוד טוען העותר כי אין ממש בנימוק לפיו ההחלטה נושא הערר הנוכחי מבוססת על נסיבות שונות מאלה נושא הערר הראשון. בהקשר זה, הוא מדגיש כי גם בערר הראשון עמדו לפני הדיין אסמכתאות חזקות למגורי העותר בחו"ל, ובהם אישור מהמוסד לביטוח לאומי שלא לראותו כתושב, ומכתב מהמעסיק הזר של העותר המאשר את משך הזמן שהוא עבד מחוץ לישראל. עוד מציין העותר כי הוא כלל לא נשאל על הנושא ולא התבקש להביא אסמכתאות נוספות, וכי פסק הדין כלל לא עסק בכך. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. בראש ובראשונה, יש לציין כי סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל קובע כי החלטה סופית של בית הדין לעררים ניתנת לערעור בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים; והחלטה אחרת ניתנת לערעור לפני בית משפט לעניינים מינהליים בכפוף לקבלת רשות. "החלטה אחרת" מוגדרת רק כהחלטה לעניין עיכוב ביצוע והחלטה לעניין סמכות עניינית. מכך משתמע כי החלטות אחרות של בית הדין לעררים, ובכלל זאת החלטות בעניין פסלות, אינן ניתנות לערעור. בהתאם, נקבע בפסק הדין בעע"מ 4458/20 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (15.2.2021) כי "מקום שלא הוקנתה בחוק זכות ערעור על החלטת פסלות של דיין בבית הדין לעררים, אין היא נתונה יש מאין". לצד זאת, צוין כי "אין לשלול את האפשרות שבמקרה מתאים העומד באמות המידה המחמירות שנקבעו לכך בפסיקה, ניתן יהיה לשמוע השגות על החלטתו של דיין בבית הדין לעררים בעניין פסלות, בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק" (שם). דומה כי מכוח אמירה זו הגיש העותר את העתירה דנן, בסוברו כי עניינו נמנה עם אותם מקרים המצדיקים התערבות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. ואולם אלה אינם פני הדברים. זאת מאחר שעניינו של העותר אינו עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה לפסילת שופט, אמות מידה המוחלות ככלל גם על ערכאות מעין-שיפוטיות, בשינויים המתחייבים (ראו: רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה, פסקאות 67-64 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה ופסקה 5 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (20.7.2009); רע"א 2920/21 פלוני נ' קצין תגמולים – אגף שיקום נכים משרד הביטחון, פסקה 6 (31.5.2021). כפי שנקבע לא אחת, פסילת שופט תיעשה רק במקרים יוצאי דופן בהן הוכח כי קיים – מבחינה אובייקטיבית – חשש ממשי למשוא פנים (ראו למשל: ע"א 6093/08 ש.מ נוה בר בע"מ ואח' נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 8 (09.12.2008); ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון, פסקה 9 (14.1.2015) (להלן: עניין רוזן)). כפי שצוין לעיל, טענתו העיקרית, ולמעשה היחידה, של העותר היא כי עצם הכרעתו של הדיין בערר הראשון מהווה עילה לפסילתו מלדון בערר הנוכחי, וזאת מאחר שמדובר בהליכים העוסקים באותו עניין. ואולם, נקבע בפסיקה כי גם כאשר שופט יושב בשני הליכים שונים הקשורים לאותה פרשה עובדתית ומעורבים בהם אותם בעלי דין, "ההכרעה בהליך המוקדם בזמן אינה מקימה, מיניה וביה, עילת פסלות לגבי ההליך המאוחר בזמן" (ראו: עניין רוזן, פסקה 10 וההפניות שם. ראו גם: ע"א 208/14 דיאמנט נ' נס, פסקה 6 (20.1.2014) (להלן: עניין דיאמנט); רע"א 7820/14 יודסון נ' בי ג'י אלפא בע"מ, פסקה 9 (19.1.2015)). כך למשל, נקבע כי אין מניעה שאותו מותב ידון מחדש בעניין שהוחזר אליו על ידי ערכאת הערעור (ראו: עניין רוזן, פסקה 10; ע"א 6273/15 זאבי נ' רום, פסקה יא (22.10.2015); ע"א 6734/15 סמ-ליין בע"מ נ' שוורץ, פסקה 6 (2.11.2015) (להלן: עניין סמ-ליין). עוד הובהר כי הבעת עמדה או דעה על ידי שופט במסגרת הליך קודם ככלל אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים, וזאת בפרט כאשר מדובר באותו תיק ממש (עניין דיאמנט, בפסקה 6; ע"א 2991/15 פסגות נריה בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 6 (10.5.2015); עניין סמ-ליין, בפסקה 6). בעניין רוזן עמד הנשיא א' גרוניס על כך שכלל זה מתבסס על ההנחה שכמעט תמיד יימצא הבדל מסוים בין ההליך המוקדם בזמן לבין ההליך בו הועלתה טענת הפסלות. משכך, ככל שקיים קושי ממשי להצביע על הבדל מהותי כלשהו בין הסוגיות הטענות הכרעה בכל אחד מן ההליכים או שמדובר באותה תשתית ראייתית, ככלל מן הראוי שבית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין (שם, בפסקה 11. כן ראו: ע"א 8059/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (23.1.2022)). בענייננו לא ביסס העורר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. הערר הנוכחי הגיע לפתחו של הדיין גוגנהיים לאחר שהוגשה בקשה חדשה על ידי העותר לרשות האוכלוסין, אשר כללה מסמכים רבים שלא צורפו לפנייתו הראשונה לרשות האוכלוסין – אשר על בסיסה ניתנה ההחלטה בערר הראשון. משכך, במסגרת הערר הנוכחי יהיה על הדיין לבחון מחדש את שיקול הדעת שהפעילה רשות האוכלוסין בעניינו של העותר, בשים לב למסמכים החדשים שצורפו. הווה אומר, אכן ניתן להצביע על הבדל בתשתית הראייתית שעמדה בפני הדיין בערר הראשון לעומת הערר הנוכחי, וחזקה על הדיין כי ינהג במקצועיות וידון בערר במתכונתו החדשה בלב פתוח ובנפש חפצה. בנסיבות אלה, לא שוכנענו כי פסק הדין שניתן בערר הראשון מביא בהכרח ל"נעילת" דעתו של הדיין ביחס לערר הנוכחי וכי אין הוא פתוח לשכנוע, באופן המקים עילה לפסילתו. לנוכח האמור, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה באדר א התשפ"ד (‏5.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24017870_P01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1