אברהים ג'ולאני נ. מדינת ישראל -המשרד לבטחון פנים

פסק-דין בתיק עע"ם 1786/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 1786/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. אברהים ג'ולאני 2. באסמה ג'ולאני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל -המשרד לביטחון פנים 2. הממונה על חופש המידע במשרד לביטחון פנים 3. מדינת ישראל - משרד המשפטים 4. הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים ערעור על פסק דינו של בית המשפט העניינים מינהליים ירושלים מיום 30.01.2012 בעת"מ 3479-02-11 שניתן על ידי כב' השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשע"ג (8.4.2013) בשם המערערים: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבים: עו"ד נטע אורן פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. נאשמים העומדים לדין מעלים טענת הגנה של אכיפה בררנית. לצורך כך, הם מבקשים לקבל מידע אודות תיקים אחרים שבהם נחקרו חשודים באותה עבירה. חשיפתם של פרטים הנוגעים לתיקים אלה עשויה להבהיר, כך נטען, כי כתב האישום שהוגש כנגדם הוא חריג בהשוואה לאופן הטיפול במקרים דומים. מנגד, עמדת המדינה היא שפתיחת פתח לעיון בתיקי חקירה מהווה הכבדה בלתי-סבירה עליה, הכרוכה ממילא גם בהסטת משאבים מתפקידם העיקרי של המשטרה והפרקליטות בתחום של אכיפת המשפט הפלילי. התשתית העובדתית 2. כנגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקה בתנאי עבדות, לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועיכוב דרכון לפי סעיף 376א לחוק העונשין (להלן: כתב האישום). על פי כתב האישום, המערערים העסיקו את המתלוננת, מרי אן פאויג (להלן: המתלוננת), אזרחית הפיליפינים, בביתם באופן שהיה כרוך בשלילת חירותה ובהתייחסות אליה כאל קניינם. המערערים כפרו באישומים המיוחסים להם, וכן טענו כי יש לזכותם גם מן הטעם שהגשת כתב האישום נגדם הייתה נגועה באכיפה בררנית. לצורך ביסוס טענה זו פנו ביום 26.1.2011 אל המשיבים בבקשה לקבל את המידע הבא לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע): כל התיקים שבהם נודע לנציגי המדינה על חשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין; כל התיקים שבהם נודע לנציגי המדינה על חשד לביצוע עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין, לפרק זמן העולה על חודש, ובפרט כלפי עובדים זרים; כל מידע על מקרים שבהם נודע לנציגי המדינה על חשד שאדם מונע מעובד זר או מאדם אחר לצאת מן המקום שבו עבד במשך חודשים, במהלך השבוע כולו; כל מידע בדבר כל התיקים שבהם נודע לנציגי המדינה על תנאי תעסוקה או החזקה בלתי הולמת של עובדים זרים; כל מידע על החלטה שהתקבלה בנושאים הללו, בדבר העמדה או אי העמדה לדין, בדבר פתיחה או אי פתיחה בחקירה, בדבר החלטה להפסיק לחקור או לסגור תיק (להלן: הבקשה המקורית). 3. ביום 6.4.2011 השיבה המשיבה 4, הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים (להלן: הממונה במשרד המשפטים) כי מערכת המידע המשמשת את משרד המשפטים אינה מאפשרת להפיק נתונים המתייחסים למקרים בהם נמסר למדינה אודות חשד לביצוע עבירות (אך לא נפתחה חקירה), והמידע מוגבל לתיקי חקירה שהתקבלו בפרקליטות מן המשטרה ולכתבי אישום שהוגשו בידי הפרקליטות. כן ציינה הממונה במשרד המשפטים כי אין יכולת לפלח את התיקים לפי עבירה קונקרטית, ומענה לבקשת המערערים יחייב השקעת משאבים בלתי סבירה, ולכן נדחתה הבקשה. ביום 22.2.2011 השיבה למערערים גם עוזרת הממונה על חופש המידע במשטרת ישראל (להלן: עוזרת הממונה במשטרת ישראל), שציינה כי פילוח המידע כפי שהתבקש בידי המערערים יחייב השקעת משאבים בלתי סבירים. יחד עם זאת, היא הציעה למערערים לקבל נתונים סטטיסטיים על תיקי חקירה שנפתחו בגין כליאת שווא והחזקה בתנאי עבדות, בכפוף לתשלום האגרה הקבועה בתקנות חופש המידע (אגרות), התשנ"ט-1999 (להלן: התקנות). מידע כזה אכן הועבר בהמשך לידי המערערים. ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט קמא 4. משלא נענו מירב בקשותיהם של המערערים הם הגישו עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בגדרה עתרו לקבלת המידע שאליו התייחסה הבקשה המקורית. בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו ביום 30.1.2012 (עת"מ 3479-02-11, השופט נ' סולברג). 5. בית המשפט המחוזי עמד על כך שחוק חופש המידע אינו מעניק זכויות בלתי מוגבלות למבקשים מידע מכוחו, ועל כך שיש לאזן בין הרצון לאפשר נגישות למידע הנמצא בידי הרשויות לבין הצורך להימנע מלהעמיס עליהן חובות בלתי סבירים. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי החוק אינו מטיל ככלל על הרשות חובה ללקט נתונים וליצור מסמכים שאינם קיימים, וזאת בשים לב לכך שהעתירה התייחסה לחומר גולמי הפזור בתיקי החקירה של המשטרה. כן ציין בית המשפט המחוזי כי סעיף 14(א)(9) לחוק מחריג מתחולתו תיקי חקירה של משטרת ישראל, וכי הנחיית פרקליט המדינה מספר 14.8 המתייחסת לתיקים אלה קובעת כי העיון בהם יתאפשר על פי שיקול דעתו של הגורם המחזיק במידע, בהתאם לעקרונות חוק חופש המידע והשיקולים המפורטים בהנחיה האמורה. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי בקשת המערערים, כפי שהוגשה מלכתחילה, היינו, הדרישה לקבל, בין השאר, את כל התיקים שבהם נחקרו חשודים בעבירות של כליאת שווא או החזקה בתנאי עבדות, היא כוללנית וההיענות לה כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי הטיפול בבקשה מצריך היה הידרשות ל-3,762 תיקי חקירה, הנמצאים במקומות שונים בארץ, וכי הדבר מחייב בדיקה ידנית של מסמכים רבים. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי באת-כוחה של המדינה אישרה שכתב האישום שהוגש בעניינם של המערערים הוא הראשון שהוגש בעבירה של החזקה בתנאי עבדות, למעט מקרה אחד קודם שנסיבותיו היו שונות לחלוטין. בית המשפט המחוזי סבר שאישור זה מטעם המדינה שקול לעיון במסמכים רבים, ובפועל חוסך זמן ומשאבים מן המערערים ומן המשיבים כאחד. 7. בית המשפט המחוזי ציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפניו הוא הציע הצעת פשרה לצדדים, שאותה קיבלו המערערים, ובהתאם לה צמצמו את עתירתם לקבלת סיכום תיקי החקירה בגין כליאת שווא שנפתחו בשנת 2010 בלבד, ולקבלת כתבי אישום שהוגשו בגין כליאת שווא והחזקה בתנאי עבדות משנת 2006 ואילך. הצעת הפשרה התקבלה על ידי המשיבים באופן חלקי בלבד, ובעקבותיה חשפו המשיבים כי 13 תיקי חקירה בעבירה של החזקה בתנאי עבדות היו פתוחים באותה עת במשטרה, וזאת לאחר שארבעה תיקי חקירה כאלה נסגרו בעילה של חוסר עניין לציבור, שניים נסגרו מחוסר ראיות, בשני תיקים הוגש כתב אישום בעבירה אחרת, תיק אחד נסגר מחוסר אשמה ותיק אחד הועבר לטיפול רשות חקירה אחרת. כמו כן, נמסר שאל פרקליטות המדינה (על מחוזותיה) הגיעו תיקי חקירה בעניינם של שמונה נאשמים, כשמתוכם שניים נסגרו מחוסר ראיות; השלישי נסגר משום שלא אותר החשוד בביצוע העבירה; ברביעי הוגש כתב אישום בעבירות שונות מהחזקה בתנאי עבדות (והנאשם הורשע ונגזרו עליו 40 חודשי מאסר בפועל); בחמישי המתין החשוד לשימוע בטרם הגשת כתב אישום; ושני תיקים נוספים התייחסו לעניינם של שלושה נאשמים, כאשר בסופו של דבר כנגד אחד מהם הוגש כתב אישום בגין עבירות "כישוף" וכנגד שניים אחרים לא הוגשו כתבי אישום. 8. בסופו של דבר, ומשהצדדים לא הגיעו לידי הסכמה, בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו ודחה את עתירתם של המבקשים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה לפיה בדיקה פרטנית של דפי סיכום החקירה בתיקי החקירה בעבירות של כליאת שווא אינה ישימה כיוון שהיא דורשת הקצאת משאבים בלתי סבירה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי רוב כתבי האישום בעבירות של כליאת שווא עוסקים בעבירות בתוך המשפחה, בכליאה לצורך ביצוע עבירות מין וכיוצא בזה, ואינם רלוונטיים לעניינם של המערערים. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי כתבי אישום שהוגשו בידי יחידת התביעות של משטרת ישראל אינם ניתנים לשליפה ממוחשבת, וקבלת בקשתם של המערערים תחייב את איתור כל התיקים הנוגעים לכליאת שווא ביחידות התביעה השונות, מעבר על כתבי האישום לשם "השחרת" הפרטים המזהים שבהם ועוד, תוך שהדבר יצריך השקעת משאבים בלתי סבירה. בית המשפט המחוזי קבע גם כי מעבר על כל 167 כתבי האישום שהוגשו בגין כליאת שווא על ידי פרקליטות המדינה על שלוחותיה תחייב אף היא השקעת משאבים בלתי סבירה. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להיעתר לבקשת המערערים לקבל מידע ממתאמת המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים, שכן כל מידע שברשותה המצביע על חשד לפלילים, מועבר לטיפול המשטרה. בהתחשב בכל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה וקבע כי על המערערים להסתפק בחומרים שקיבלו. 9. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 29.2.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 13646-11-10, סגן הנשיא י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו-ר' כרמל) את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ביום 10.6.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים, ובמסגרת זאת השית על המערערים ארבעה חודשי מאסר בפועל, שירוצו על דרך של עבודות שירות, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת. המערערים ערערו על הרשעתם לבית משפט זה, וערעורם (ע"פ 6237/12) תלוי ועומד. הטענות בערעור על דחיית העתירה 10. המערערים טוענים ששגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אפשר להם לחקור את המצהירים מטעם המשיבים – הממונה במשרד המשפטים, עוזרת הממונה במשטרת ישראל, ראש מדור חקירות בחטיבת החקירות של האגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל, ראש מדור בקרה וחקיקה במחלקת התביעות של משטרת ישראל והממונה על תיאום המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים. הם מוסיפים וטוענים שבית המשפט המחוזי שגה אף בכך שהשתית את קביעותיו על תצהירים שנערכו בידי גורמים שקיבלו מידע מידי אחרים, כך שעדותם היא למעשה עדות שמועה. המערערים מדגישים את חשיבותו של המידע שאותו הם מבקשים לקבל, החיוני להם לטענתם לצורך הוכחת הטענה של אכיפה בררנית בעניינם בהליך הפלילי, תוך הדגשת החומרה היתרה של העבירה של החזקה בתנאי עבדות שיוחסה להם באופן תקדימי (לאחר שנחקקה לראשונה בשנת 2006). המערערים דוחים בהקשר זה את טענת המשיבים לפיה העברת המידע המבוקש תדרוש הקצאת משאבים בלתי סבירה מצידם. 11. המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגורסים שבצדק קבע כי היענות לבקשת המערערים מצריכה הקצאת משאבים בלתי סבירה, וכי העובדה שהעבירה המרכזית המיוחסת למערערים, החזקה בתנאי עבדות, היא עבירה חדשה, מחלישה ממילא את הטענה לאכיפה בררנית בעניינם של המערערים. המשיבים מדגישים כי גם לאחר שהמבקשים צמצמו את המידע המבוקש, היענות לבקשתם תחייב משאבים אדירים ובלתי סבירים, שכן מערכות המחשוב של רשויות התביעה אינן מאפשרות שליפת תיקים לפי עבירות ספציפיות, וכי ממילא המערערים לא הוכיחו כיצד המידע אותו הם מבקשים לקבל עשוי היה לסייע בידם. כן טוענים המשיבים כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר את חקירת המצהירים מטעמם יסודה בדין, שכן נקבע שחקירה כזו שמורה למקרים נדירים בלבד. ההליך בבית משפט זה 12. הדיון בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט קמא התקיים בפנינו ביום 8.4.2013. במסגרת הדיון התברר כי טענתם של המערערים בכל הנוגע לאכיפה בררנית מתמקדת בעת הזו בהעמדתם לדין בגין "החזקה בתנאי עבדות", שהיא כאמור עבירה חדשה יחסית אשר נוספה לספר החוקים אך בשנת 2006 (מכוח חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006). לטענתם, ההחלטה לייחס להם עבירה זו, הנחשבת לעבירה חמורה ביותר (שבצידה שש עשרה שנות מאסר), בנסיבות שעליהן נסב כתב האישום, הייתה החלטה מפלה ובלתי ראויה. כמו כן, הוברר במהלך הדיון כי מאז שנוספה העבירה של החזקה בתנאי עבדות לספר החוקים נחקרו באזהרה חשודים בעבירה זו ב-23 תיקים בלבד. 13. בסיומו של הדיון ניתנה החלטה שבה ציינו את נכונות המשיבים למסור לידי המערערים הודעה עדכנית שבה יפורט בכמה מקרים (מתוך אותם 23 תיקים) הוגשו כתבי אישום בגין חשד לעבירה של החזקה בתנאי עבדות, תוך צירוף כתבי האישום שהוגשו כשפרטי המעורבים מושחרים. כן נקבע בהחלטה כי המשיבים יכללו בהודעתם פרטים הנוגעים לאותם תיקים (מתוך ה-23 שנזכרו) אשר בהם הוגש בסופו של דבר כתב אישום בגין עבירות שאינן החזקה בתנאי עבדות (אף שהנאשמים נחקרו בהם תחת אזהרה בקשר לעבירה זו). בהמשך לכך נקבע, כי לאחר שתוגש הודעת המשיבים, יודיעו המערערים האם הם עומדים על ערעורם. 14. ביום 20.5.2013 הגישו המשיבים את ההודעה מטעמם, ובה ציינו כי מתוך 23 תיקי החקירה בגין החזקה בתנאי עבדות, הוגשו שלושה כתבי אישום בגין עבירה זו, וחמישה כתבי אישום בגין עבירות אחרות. המשיבים צרפו להודעתם זו העתקים מושחרים של כתבי האישום האמורים. 15. ביום 11.6.2013 הגישו המערערים הודעה מטעמם, ובה ציינו כי נסיבותיהם של שלושת כתבי האישום שאותם צרפו המשיבים להודעתם אינן דומות כלל לנסיבות בעניינם של המערערים. לפיכך, ביקשו המערערים כי בית משפט זה יורה למשיבים להעביר להם את תמצית העובדות שעלו מהראיות ב-15 המקרים שבהם נסגרו תיקי החקירה, וגרסו כי מדובר במלאכה מועטה שתוטל על המשיבים לשיטתם, וכי קבלת המידע האמור היא הדרך היחידה העומדת בפני המערערים בכדי לבסס טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. 16. ביום 21.7.2013 מסרו המשיבים את תגובתם להודעת המערערים, ובגדרה מסרו כי אין בכוונתם להעביר מידע נוסף למערערים. הם הוסיפו כי לשיטתם מסירת כתבי האישום שהוגשו בגין החזקה בתנאי עבדות נעשתה לפנים משורת הדין, וכי בקשתם הנוספת של המערערים היא למעשה ניסיון "לדוג" מידע נוסף. המשיבים טוענים בהקשר זה כי היענות לבקשה האמורה תחייב השקעת משאבים ניכרת ועיבוד מידע לצרכי המערערים, חובה שאינה מוטלת על המשיבים. המסגרת הנורמטיבית 17. חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק) מכיר בזכותו של כל אזרח ותושב לקבל מידע הנמצא בידי רשות ציבורית. המדינה, על רשויותיה השונות, עונה אחר הגדרה זו, וממילא לכאורה מטרייתו של החוק פרוסה אף על מידע הנוגע לטיפולן של רשויות אכיפת החוק. 18. עם זאת, יש לשים לב גם לסייגים ולמגבלות שקובע החוק – הן סייגים שעניינם הגופים והרשויות שעליהם החוק לא חל מלכתחילה (כאמור בסעיף 14 לחוק) והן סייגים הנוגעים להיקף החובות שחלות על הרשויות שבאות בגדרו של החוק (כאמור בסעיפים 8 ו-9 לחוק). להלן נתייחס לאותם סייגים שרלוונטיים לענייננו. 19. ראשית, לפי סעיף 14(א)(9) לחוק, גופי החקירה של המשטרה אינם כפופים לתחולתו של החוק, וממילא חומר המצוי ברשותם אינו כפוף לחובות העיון והגילוי על-פיו. שנית, לפי סעיף 8(1) לחוק, גם באותם מקרים שבהם החוק חל באופן עקרוני, אין חובה לגלות מידע אם מסירתו כרוכה ב"הכבדה בלתי סבירה". שאלה זו של מידת ההכבדה וסבירותה בנסיבות העניין נדונה בעע"מ 2398/08 מדינת ישראל-משרד המשפטים נ' סגל (19.6.2011) (להלן: עניין סגל), שבמרכזו עמדה הדרישה לגלות מידע בנוגע להחלטות שעניינן העמדה לדין או אי-העמדה לדין בגין עבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט. 20. יוער כי החריג הקבוע בסעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע בכל הנוגע לחומרי חקירה הוא חריג שדומים לו קבועים בחוקי חופש מידע במדינות רבות אחרות – בכל הנוגע לחומר שנאסף לצורך חקירות ואכיפת חוק. בחוק חופש המידע האמריקאי (Freedom of Information Act 1985, שנחקק בנוסחו המקורי עוד בשנת 1966), חריג זה מעוגן כחריג "מספר 7", ומתייחס ל-"law enforcement" בסייגים הקבועים שם5) U.S.C. section 552(b)(7)) (ובכפוף לשינויים שחלו בהיקפו של החריג לאורך השנים). בדומה לכך, גם חוק חופש המידע הפדראלי הקנדי (Access to Information Act, שנחקק בשנת 1985) כולל הסדר המסמיך את הרשויות שלא לגלות חומרים הקשורים לחקירות ולאכיפת חוק (בסעיף 16). הסדר דומה נקבע בחוק של מדינת אונטריו שבקנדה (Freedom of Information and Protection of Privacy Act משנת 1990) (בסעיף 14)). בחוק זה אף נקבע כי החריג האמור אינו כפוף לנוסחת האיזון הכללית שקובע החוק ביחס לחריגים אחרים (בסעיף 23 לו), קרי: מידע הנוגע לחקירות לא ייחשף מכוח חוק זה אף אם משקלה של התועלת הציבורית מחשיפתו גדול יותר ממשקלו של הצורך בחיסוי המידע. יצוין בהקשר זה כי בית המשפט העליון של קנדה דחה טענה כנגד חוקתיותו של חריג זה כקביעתו בחוק של מדינת אונטריו (ראו: Ministry of Public Safety and Security v. Criminal Lawyers' Association [2010] 1 R.C.S. 815). אם כך, בדומה להסדרים הקיימים בשיטות אחרות, גם החריג הקבוע בחוק חופש המידע מבטא את האינטרס הציבורי החשוב של שמירה על מערכות אכיפת החוק, והכול בשים לב לכך שגילוי מידע שבתיקי חקירה, ללא סייג, עלול להיות בעייתי מכמה היבטים – פרטיותם של הנוגעים בדבר; חשיפת פרטיהם של מודיעים או של מודיעין משטרתי ובכלל זאת שיטות פעולה חסויות, פגיעה בנכונותם של אזרחים לשתף פעולה עם חקירות משטרה ועוד (ראו והשוו: בג"ץ 10271/02‏ פריד נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, פ''ד סב(1) 106, 147-134 (2006) (להלן: עניין פריד)). עם זאת, חשוב גם לוודא שהחריג לא "יבלע" את הכלל – השאיפה לשקיפות בהתנהלות השלטונית. 21. למעשה, המסגרת הנורמטיבית לדיון בענייננו איננה מתמצה אך בחוק חופש המידע, אלא כוללת בחובה גם את הנחית פרקליט המדינה מספר 14.8 בנושא "בקשה מצד גורמים שונים לעיין בחומר חקירה שבתיק משטרה" משנת 2002 (להלן: הנחית פרקליט המדינה). הנחיה זו מבהירה כי אף באותם מקרים אשר אינם נופלים לגדרו של סעיף 14(א)(9), ועל כן חוק חופש המידע אינו חל בעניינם, נותרת בעינה חובתה הבסיסית של הפרקליטות לאפשר עיון בתיקי חקירה – כאשר הפונה מצביע על אינטרס לגיטימי והגילוי אינו כרוך בפגיעה באינטרסים חשובים אחרים (עבודת המשטרה, פרטיות של צדדים שלישיים ועוד, כפי שמפורט בהנחיה). ההנחיה מבוססת למעשה על העקרונות שהוכרו עוד קודם לכן בפסיקתו של בית משפט זה באשר לחובתן של רשויות לאפשר ל"צד נוגע בדבר" לעיין בחומרים שנמצאים ברשותן, בכפוף לאיזון מול אינטרסים אחרים (ראו: בג"ץ 142/70 שפירא נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 325 (1971); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 575-568 (2010) (להלן: ברק-ארז)). 22. לשאלה האם בקשה לעיון במידע מוגשת בגדרו של חוק חופש המידע עצמו או בגדרו של החריג לתחולתו (ובהתאם להנחית פרקליט המדינה) יש לכאורה חשיבות מהיבט נקודת המוצא לדיון בה. כאשר בקשה מוגשת בגדרו של הכלל – המבקש אינו צריך להצביע על הטעם לעיון והוא לכאורה זכאי לעיין במידע – בכפוף לכך שהרשות הנוגעת בדבר לא תשכנע שחל אחד החריגים לעיון. לעומת זאת, כאשר בקשה מוגשת בגדרו של חריג לתחולת החוק – הרי שעל המבקש להצביע כבר בשלב הבקשה על כך שיש טעם טוב לבקשת העיון. להבחנה זו אחזור ואדרש עוד בהמשך. 23. לא ניתן להשלים את פריסת היריעה של המסגרת הנורמטיבית לדיון מבלי להתייחס להתבססות ההכרה בכך שבמקרים מתאימים ניתן להעלות טענה של אכיפה סלקטיבית (בררנית) בגדרו של הליך פלילי, וזאת כטענה מקדמית במתכונת של "הגנה מן הצדק", המבטאת את עקרון השוויון, כמו גם את חובת ההגינות והנאמנות המוטלת על הרשויות. טענת ה"הגנה מן הצדק" הוכרה, כידוע, תחילה בפסיקה (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005); ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 75-63 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: נקדימון)), וכיום היא מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). במסגרת הגנה זו יכול נאשם להעלות, במקרים מתאימים, טענת אכיפה בררנית. על-פי פסיקתו של בית משפט זה, לטענה של אכיפה בררנית יש להניח תשתית עובדתית מבוססת (ראו: בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 307 (1999); ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 22-20 (12.8.2012); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית, בעמ' 404-401 (2008) (להלן: טמיר). יצוין כי בית משפט זה נדרש אך לאחרונה לשאלה של רמת ההוכחה הנדרשת לצורך דיון בטענת אכיפה בררנית, ראו: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.9.2013)). את הבקשה הנוכחית ובקשות דומות לה יש להבין על רקע זה. הכרעתנו 24. למעשה, במקרה שבפנינו יריעת המחלוקת היא צרה הרבה יותר מזו שנפרסה בפני בית המשפט קמא. השאלה איננה עוד האם על המשיבים לאפשר למערערים לעיין באלפי תיקי חקירה, כפי שביקשו המערערים מלכתחילה. גדר הספקות הוא מצומצם באופן משמעותי: האם על המשיבים לאפשר עיון בחומרי חקירה הנוגעים ל-15 תיקים נוספים שבהם חשודים בעבירת החזקה בתנאי עבדות נחקרו באזהרה, אולם לא הוגשו כתבי אישום כלל (להלן גם: התיקים שבמחלוקת), בנוסף לאותם 8 מקרים שבהם הוגשו כתבי אישום – 3 בעבירה של "החזקה בתנאי עבדות" ו-5 בעבירות אחרות. זאת, כאמור, נוכח הצהרתו של בא כוחם של המערערים בדיון שהתקיים בפנינו, לפיה הוא יסתפק בקבלת המידע על 23 התיקים האמורים, ובשים לב להודעת המערערים מיום 11.6.2013 שבה ביקשו כי בית משפט זה יורה למשיבים להעביר להם את תמצית עובדותיהם של 15 התיקים שבמחלוקת. 25. בפתח הדברים, יש להקדים ולשאול האם בקשתם של המערערים היא בקשה הנופלת לגדרו של החריג לתחולת החוק (סעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע) הקובע כי הוראות החוק לא יחולו על "מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל, וכן יחידות נוספות אשר השר לבטחון הפנים, באישור הועדה המשותפת, קבע אותן בצו"; או לגדרו של החוק עצמו, בכפוף לשאלה של "הקצאת משאבים בלתי סבירה" (המתעוררת בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 8(1) לחוק חופש המידע). עד כה, בדיונים שהתקיימו, הועלו טענות כנגד הגילוי הן על יסוד סעיף 14(א)(9) והן על יסוד סעיף 8(1). אכן, שתי ההוראות הן רלוונטיות לדיון – אך סדר הפנייה אליהן והיקפן הוא חשוב, כפי שיוסבר. אם החומר שהעיון מבוקש בו נופל לגדרו של סעיף 14(א)(9) הרי שהנטל על המבקש הוא לכאורה כבד יותר מאחר שנקודת המוצא לדיון אינה עוד זכות בלתי מסויגת לעיון בחומרים, אלא זכות מסויגת יותר. ניתן לשער כי שאלה זו לא נדונה בעניין סגל בשל טיבה של העבירה שבקשת העיון התייחסה אליה שם – עבירה שבה הנחיות היועץ המשפטי לממשלה והנחיות פרקליט המדינה מחייבות כי קבלת ההחלטה על הגשת כתב אישום תתקבל בפרקליטות המדינה (או אף על ידי המשנה לפרקליט המדינה עצמו). כך, הבקשה שם התייחסה להחלטות שהתקבלו בפרקליטות המדינה, ולא לחומרי החקירה הגולמיים, ולכן החוק חל באופן עקרוני. כמובן, כפי שעולה גם מהנחיית פרקליט המדינה בנושא, גם מקום שחל החריג לפי סעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע, קרי מקום בו החוק אינו חל, לא קם הסדר שלילי המונע את חשיפת המידע. יתרה מכך, כאשר למבקש יש אינטרס אישי מיוחד בקבלת המידע, גם אם מדובר במידע שהחוק אינו חל עליו, נקודת המוצא היא שיש לגלותו (ראו: עניין פריד, בעמ' 126-125 (2006); בג"ץ 6338/08 אורן נ' פרקליטות מחוז תל-אביב (19.11.2008)). 26. לאמיתו של דבר, בהליכים שהתקיימו בפנינו לא הובררה עד תום השאלה מי קיבל את ההחלטה על סגירתם של התיקים שבהם לא הוגשו כתבי אישום – האם המשטרה או הפרקליטות. אכן, סעיף 14 לחוק חופש המידע קובע מפורשות כי החריגים שהוא קובע יחולו לא רק על מידע הנמצא בידי הגופים המוחרגים מן החוק, ובכלל זאת מערך המודיעין והחקירות של המשטרה, אלא גם על מידע ש"נוצר" על ידי גופים אלה. לפיכך, ברי כי חוק חופש המידע אינו חל ישירות על תיקי החקירה, בין אם הם הועברו לידי הפרקליטות ובין אם נותרו בידי המשטרה, ובקשות לקבל מידע מתוכם אמורות להיות מוכרעות בהתאם להנחית פרקליט המדינה (ולא במישרין על-פי חוק חופש המידע). עם זאת, משגדר המחלוקת בענייננו מתייחס כעת לתמצית העובדות בתיקי החקירה שנסגרו, ולמעשה לתשתית העובדתית שביסוד ההחלטות לסגור את התיקים הללו ולנימוקיהן, ולא לחומר החקירות הגולמי עצמו, לכאורה קיימת אפשרות שלפחות חלקו של החומר אינו נופל לגדרו של סעיף 14(א)(9), ושמקורו בעבודת הפרקליטות, כמו בעניין סגל. במצב דברים זה, דומה כי על הספק לעבוד לטובת המערערים, ומכאן שאצא מנקודת הנחה לפיה חוק חופש המידע חל לפחות על חלק מן המסמכים שעליהם נסבה המחלוקת. למעשה, דומה שזו הייתה אף הנחתה של המשיבה, שהתמקדה בטענה של "הקצאת משאבים בלתי סבירה" המעוגנת בסעיף 8(א), טענה המבוססת על ההנחה שהחוק חל. 27. למעשה, אפילו חוק חופש המידע לא היה חל על המידע שאותו מבקשים המערערים, ולכן צריך היה לבחון את הבקשה לפי הנחית פרקליט המדינה, לא היה בכך כדי לשנות את ההכרעה במקרה דנן, בשים לב לשיקולים ולתבחינים שנקבעו בהנחיה זו. סעיף 10 להנחיה קובע כי: "ככל שעניינו של המבקש בעל זיקה הדוקה להליך הפלילי, וככל שתכלית העיון נועדה לשרת מטרה קרובה יותר למטרה שלשמה נאסף המידע – קרי, אכיפת החוק הפלילי והשלכותיה – כך תגדל מידת ההיענות לבקשת העיון". מדברים אלה עולה כי כאשר נאשם במשפט פלילי מבקש מידע הדרוש לו לצורך ההליך הפלילי עצמו, נקודת המוצא צריכה להיות אוהדת לבקשה, בכפוף לחריגים כדוגמת הקצאת משאבים בלתי סבירה, פגיעה בלתי מידתית בפרטיותם של צדדים שלישיים (תוך שימת לב מיוחדת לנפגעי עבירות) ועוד. במלים אחרות, במצב דברים זה אפוא השיקולים הם דומים לאלה שיש לבחון לפי חוק חופש המידע. כך או כך, אם כן, בענייננו בקשת המערערים צריכה להיבחן מן האספקלריה של הקצאת המשאבים שתדרוש ההיענות לה. 28. למעשה, המחלוקת שבפנינו מתייחסת כיום לקבלת תמצית העובדות ב-15 תיקים – לא יותר מכך. מנגד, שוקלת העובדה שהמערערים הועמדו לדין בעבירה שהיא לא רק עבירה חדשה אלא גם כזו שגבולותיה הפרשניים טרם הובררו, וכל זאת בנסיבות שבהן ידוע כבר כי אותם מקרים בודדים שבהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירה זו הינם שונים מאד בעובדותיהם מכתב האישום שבו הורשעו המערערים. אכן, מן המפורסמות היא שהיותו של האישום ראשון מסוגו אינה מהווה כשלעצמו עדות לאכיפה בררנית. אולם, לנוכח העובדה שהוחלט על סגירתם של תיקים, ובכלל זה "מחוסר עניין לציבור", שאלת ההשוואה בין תיקים אלה לעניינם של המערערים היא לכאורה מתבקשת. אשר על כן, דומה כי הנתונים הבסיסיים אודות התיקים הנוספים עשויים להיות רלוונטיים. מיותר לציין כי איני מביעה כל עמדה בשאלה האם האפשרות שלא הוגשו כתבי אישום במקרים בודדים נוספים שעובדותיהם דומות (אם נניח זאת לטובת המערערים רק לצורך כך) יכולה להספיק לצורך ביסוסה של טענת אכיפה בררנית, וזאת בנסיבות של עבירה חדשה וגיבושה של מדיניות תביעה ביחס אליה. שאלה זו תוכרע, מטבע הדברים, בגדרו של ההליך הפלילי התלוי ועומד בעניינם של המערערים. 29. אכן, נקודת המוצא של חוק חופש המידע היא שהטעם לבקשת העיון אינו חשוב, מאחר שכל אזרח וכל תושב זכאי לעיין בחומרים שבידי הרשות. יחד עם זאת, קיומו של אינטרס אישי ממשי בבקשה מחזק את זכות העיון הציבורית-כללית ומטה את נקודת האיזון בהתייחס אליה; הוא מחייב כי המשקל הניתן לחריגים לקבלת המידע מכוח החוק, ובכלל זאת לחריג הקצאת המשאבים, יהיה נמוך יותר (ראו: עניין סגל, בפסקאות 35-34; ברק-ארז, בעמ' 608-607). בהתאם לכך, גם בגדרו של סעיף 8(א) לחוק חופש המידע, עשויה להיות חשיבות לשאלה האם הונח בסיס לכאורי לחשד לאכיפה בררנית. אכן, מלכתחילה ניתן לקבל חומר שבידי הרשות אף מבלי להצביע על בסיס כלשהו לקיומו של חשש לאכיפה בררנית. אולם, כאשר עיבוד המידע כרוך בהקצאת משאבים משמעותית, השאלה האם ההכבדה על פעילות הרשות היא לא רק משמעותית אלא גם בלתי סבירה יכולה להיות קשורה גם בשאלה האם הונח חשד ראשוני לאכיפה בררנית. ככל שיש בסיס לכאורי לחשד זה, כך פוחת משקלו היחסי של טיעון ההכבדה (אך לא להפך: בהיעדר הכבדה – וככל שאנו מצויים בגדרי חוק חופש המידע, להבדיל מאשר בגדרה של הנחיית פרקליט המדינה – אין ספק שניתן לקבל מידע גם מבלי להניח כל חשד). כן עשויה להיות חשיבות לשאלה האם – לנוכח ההכבדה על הרשות – קיים מידע זמין אחר שיכול לסייע בהוכחתה של טענת האכיפה הבררנית, דוגמת פסיקה עשירה של בתי המשפט ביחס לעבירה בה הואשם המבקש, המספקת מצע של מקרים להשוואה (השוו: עניין סגל, בפסקה 36). 30. על כך ניתן להוסיף, כי התשובה לשאלה האם הונח בסיס לכאורי לאכיפה בררנית הופכת להיות חשובה אף יותר באותם מקרים שבהם חוק חופש המידע אינו חל והבקשה לגילוי מידע מוגשת רק לפי הנחיית פרקליט המדינה – היינו, כאשר הבקשה מתייחסת במישרין לחומרים שהופקו בידי מערך המודיעין והחקירות של המשטרה, ולפיכך חל עליה החריג שנקבע בחוק בסעיף 14(א)(9). פרק ג' של הנחית פרקליט המדינה מתייחס במישרין לקיומו של "אינטרס לגיטימי" של המבקש כתבחין מרכזי להכרעה בבקשה לקבלת מידע מתוך תיקי חקירה. מבקש המידע נדרש אם כן להבהיר מהו האינטרס הלגיטימי שלו בקבלת המידע. מקום בו הטעם לקבלת מידע מתיקי חקירה הוא הרצון להוכיח אכיפה בררנית, הרי שמשקלו של האינטרס הלגיטימי יגבר ככל שהמבקש יוכל להצביע על בסיס ראשוני לקיומו של חשד בדבר סלקטיביות באכיפה. ויודגש: הנחת חשד ראשוני מסוג זה יכולה להיעשות במגוון דרכים. היא אינה מחייבת להצביע על השוואה לקבוצת ביקורת קונקרטית או על כוונה להפלות (וזאת בשונה מגישתו של בית המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין Armstrong – United States v. Armstrong, 517 U.S. 456 (1996) – שעליה נמתחה ביקורת רבה בספרות המשפטית. ראו למשל: Richard H. McAdams, Race and Selective Prosecution: Discoevring the Pitfalls of Armstrong, 73 Chicago-Kent L. Rev. 605 (1998); Anne Bowen Poulin, Prosecutorial Discretion and Selective Prosecution: Enforcing Protection After United States v. Armstrong, 34 Am. Crim. L. Rev. 1071 (1997); Robert Heller, Selective Prosecution and the Federalization of Criminal Law: the Need for Meaningful Judicial Review of Prosecutorial Discretion, 145 U. Pa. L. Rev. 1309 (1997); Surell Brady, A Failure of Judicial Review of Racial Discrimination Claims in Criminal Cases, 52 Syracuse L. Rev. 735 (2002).). כך למשל, החשד לכך יכול להתעורר בשל מאפיינים הקשורים בעבירה עצמה (כדוגמת עבירה הכרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה בחופש הביטוי) או באכיפתה המעטה (ראו: עניין סגל, בפסקה 36). 31. באופן יותר קונקרטי, בעת הזו, יש להוסיף ולבחון האם הבקשה במתכונתה המצומצמת כפי שהתגבשה בהמשך לדיון שהתקיים בפנינו – להבדיל מיריעת המחלוקת כפי שעמדה בפני בית המשפט קמא – תחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה מצד המשיבים. 32. במבט רחב יותר, דומה שאת התנגדותם של המשיבים לחשיפתם של החומרים הנוגעים לתיקים שנסגרו ניתן להבין לא רק כהסתייגות הנוגעת לאותם תיקים, בסופו של דבר רק 15 במספר, אלא לחשש מערכתי מפני הגשת עתירות של חופש מידע כהליכים "אחים" של ההליך הפלילי, באופן שעלול לגרום לשיבוש בעבודת הפרקליטות אם בקשות אלה יהפכו להיות עניין שבשגרה. חשש זה מועצם מתוך הכרה בפן התקדימי של גילוי חומרים (המחייב את הפרקליטות, מכוח עקרון השוויון, לנהוג באותו אופן במקרים אחרים). החשש הוא מובן, אך דומה שאין להפריז בו. כאמור, ההיענות לבקשה במקרה זה מעוגנת היטב בנסיבות העניין, הכוללות את אופייה התקדימי של ההעמדה לדין של המערערים לרקעה של עבירה חדשה וחמורה ביותר שטרם זכתה לפרשנות בבית משפט זה, ובעיקר את העובדה שהמידע אותו נדרשים המשיבים למסור מתייחס למספר מצומצם של תיקים. ניתן להוסיף, כי בהתייחסותם להכבדה הכרוכה בעיבוד החומרים ב-15 התיקים הנוספים לא נדרשו המשיבים לעובדה שלא אחת כבר מסרו חומרים בנסיבות דומות על-פי החלטות של ערכאות אחרות מבלי ש"רעדו אמות הסיפים" – וזאת הן במסגרת הליכים לפי חוק חופש המידע (ראו למשל: עפ"א (ארצי) 29798-10-11 מדינת ישראל נ' עמית (22.4.2013)) והן בהליכים לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו למשל: ע"ח (מחוזי ת"א) 4875-10-12 זקן נ' מדינת ישראל (3.6.2013)). 33. במבט הצופה פני עתיד, ניתן להוסיף, כי ככל שמערכות המחשוב של המשטרה והפרקליטות תשתכללנה וירבה בהן השימוש, כן תקטן, בהדרגה, ההכבדה הכרוכה בהפקת מידע מן המערכת. מבחינה זו, לא לעד תוכלנה הרשויות להישמע בטענה כי המידע שברשותן אינו ממוחשב, ומטעם זה, קשה להפיקו ולהציגו בפני מי שנדרשים לו. יצוין בהקשר זה כי טענת המשיבים לפיה היענות לבקשת המערערים יוצרת הכבדה משמעותית עקב כך שלא ניתן "לשלוף" מידע על כתבי אישום שעניינם עבירה קונקרטית ממאגריהם, מעוררת אי-נחת. זאת, שכן כבר בעניין סגל (שם, בפסקה 42), שניתן לפני למעלה משנתיים, ציין בית משפט זה כי יש להניח שאף המשיבים ייתרמו ממערכת מחשוב שתאפשר חיפוש מידע המתייחס לעבירות ספציפיות, ומכל מקום, עליהם לחתור לקידום חופש המידע באמצעות שימוש במערכות מחשוב מתאימות (ראו גם: דפנה ברק-ארז "המשפט המינהלי בעידן המדינה האלקטרונית" המשפט יג 121 (2008)). 34. ובחזרה לענייננו אנו: אכן, צדק בית המשפט המחוזי באופן שבו הכריע ביחס לבקשה המפליגה שהוצגה בפניו בגדרה של העתירה המקורית. אולם, בעת הזו, באיזון בין האינטרס המשמעותי לכאורה של המערערים במידע לבין המשאבים שיידרשו לצורך תמצות עובדותיהם של 15 תיקי חקירה, לא ניתן לומר כי גילוי המידע יגרום להכבדה ממשית על הרשות שהיא בעלת זיקה להקצאת המשאבים על ידיה (ראו: עניין סגל, בפסקאות 31-28; עע"ם 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות ההגבלים העסקיים, בפסקאות 15-14 (17.11.2010) (להלן: עניין רשות ההגבלים העסקיים)). 35. טענה נוספת שהעלו המשיבים היא שהיענות לבקשתם של המערערים מחייבת לכאורה "עיבוד" מסוים של המידע הנמצא בידי הרשות, ולפיכך יש לדחותה על-פי סעיף 7(ה) לחוק חופש המידע הקובע כי "המידע יועמד לרשות המבקש כפי שהוא מצוי בידי הרשות הציבורית ואין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש". אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כאמור, בקשתם המקורית של המערערים הייתה לקבל את תיקי החקירה עצמם, ולא חומר "מעובד". למעשה, עולה מהקשר הדברים כי "עיבוד" החומר במתכונת של סיכום עיקרי העובדות בכל אחד מן התיקים הוא החלופה המועדפת על המשיבים, בהשוואה לחשיפת חומר החקירה הגולמי, תוך השמטת פרטים מזהים ממנו. יתר על כן, כאשר מסירת מידע חלקי או בתנאים היא אפשרית, מחויבת הרשות לעשות כן, כאמור בסעיף 11 לחוק (השוו: עניין רשות ההגבלים העסקיים, בפסקה 8). שנית, חשוב להדגיש כי סעיף 7(ה) לחוק קובע כי הרשות אינה "חייבת" לעבד את המידע הנדרש, אך ודאי שהדבר לא נאסר עליה. שלישית, אין צריך לומר שהמשאבים הנדרשים לצורך עיבוד המידע ישוקללו במסגרת בחינת השאלה האם קבלת הבקשה תחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה, ונקודת האיזון בהתייחס לכך תיקבע, כאמור, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (ראו: עניין סגל, בפסקאות 31-30). 36. על כן, בסיכומו של דבר, כאשר בוחנים את האינטרס המונח ביסוד בקשתם של המערערים, מחד גיסא, ואת המשאבים הנדרשים לשם הפקת המידע, מאידך גיסא, ידם של המערערים צריכה להיות על העליונה. דומה כי כאשר מדובר במספר תיקים כה מצומצם ובמידע תחום יחסית – ההחלטות ב-15 תיקי חקירה בלבד – לא תידרש הקצאת משאבים יוצאת דופן לשם העברת המידע. ודאי שאין לראות בה הקצאת משאבים בלתי סבירה כאשר מובא בחשבון האינטרס כבד המשקל של המבקשים שנדרשים להתמודד עם כתב אישום בעל אופי חלוצי. לפיכך, יעבירו המשיבים למערערים בתוך זמן סביר תמצית קצרה של עובדות 15 התיקים האמורים שנפתחו בחשד לעבירה פי סעיף 375א לחוק העונשין, ולא הובילו להגשת כתב אישום. תמצית זו אינה צריכה להתייחס לחומר הראיות הגולמי המלא, מעבר לנדרש לשם תיאור ההחלטה לסגור את התיק וליבת העובדות ששימשו כבסיס להחלטת הסגירה. 37. לא למותר לציין, כי המקרה שבפנינו מעורר בעקיפין את שאלת יחסי הגומלין בין עיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לבין עיון בחומרים שעשויים לסייע לנאשם מחוץ להליך זה, על-פי חוק חופש המידע. שאלה זו נותרה למעשה "פתוחה" במידת מה בעניין סגל שבו הבקשה לגילוי וההליך בעקבותיה נעשו ב"מסלול" של חוק חופש המידע, כמו גם בענייננו. השופטת (כתוארה אז) מ' נאור הבהירה כי המקרה שבפניה אינו מחייב הכרעה בעניין, וציינה כי לפחות לכאורה לכל אחד מן המסלולים עשויים להיות יתרונות אחרים מבחינתו של הנאשם (שם, בפסקה 53 לפסק דינה). השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, שהסכים לפסק דינה הוסיף כי לכאורה ראוי לחתור למצב שבו התוצאות לא יהיו שונות במסגרת שני המסלולים – על מנת שלא ליצור תמריץ להגשת בקשות לעיון שהן מחוץ לגדרו של ההליך הפלילי (שם, בפסקה 4 לפסק דינו). 38. שאלה זו בדבר היחס שבין כללי הגילוי בהליך עצמו לבין בקשה לעיון במידע המוגשת במסגרת דיני חופש המידע התעוררה אף היא גם במשפט האמריקאי – בהתייחס לכלל 16 של כללי הגילוי הפדראליים והחלת חוק חופש המידע (האמריקאי) לצידו. גם שם, המגמה הכללית העולה מן הדיון המשפטי היא חתירה לכך שבקשות גילוי נרחבות לא ישמשו עילה לעיכוב בניהולו של ההליך הפלילי (ראו למשל: Edward A. Tomlinson, Use of the Freedom of Information Act for Discovery Purposes, 43 Md. L. Rev. 119, 147 (1984); United States v. United States District Court, Central District of California, 717 F.2d 478 (9th Cir. 1993)). בדברים אלה יש כדי להאיר זווית נוספת של העלות היחסית או ההכבדה שעלולה לנבוע מהליך של עיון במידע. 39. לכאורה, נקודות המוצא של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ושל חוק חופש המידע הן שונות בתכלית. בגדרו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי הגדרתם של מסמכים כ"חומר חקירה" היא ההצדקה לגילויים. לעומת זאת, בגדרו של חוק חופש המידע סיווגו של חומר כ"חומר חקירה" מוציא אותו לכאורה מתחום תחולתו של החוק. זאת ועוד, בהקשרו של סעיף 74, ככל שהנאשם מבקש לחרוג ממה שהוא חומר החקירה במובן הצר אל עבר חומרים נוספים שנמצאים בידי המשטרה או בגדר יכולת השגתה עליו להראות כי מדובר בחומרים שיש להם פוטנציאל להשפיע על טענות הגנה אפשריות שלו (ראו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ב 541-539 (2011)). לעומת זאת, כאשר מדובר בבקשה על-פי חוק חופש המידע, העובדה שהמבקש זקוק למידע אינה נדרשת לכאורה לשם ביסוס בקשתו. אכן, הבדלים אלה מיטשטשים בחיי המעשה – לפחות באותם מקרים שבהם העיון מתייחס לחומרי חקירה שחוסים תחת החריג של סעיף 14(א)(9) ועל מנת להצדיק את העיון בהם יש להצביע על "אינטרס לגיטימי". הבדל נוסף בין שני ההסדרים מתבטא בזהותו של בית המשפט שדן בעניין. בבקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי דן בית המשפט שדן בתיק עצמו (אף כי סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי, ככל האפשר, ייעשה הדבר בידי שופט שאינו דן באישום). לעומת זאת, בבקשה לפי חוק חופש המידע דן בית משפט אחר – בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בשים לב לכך, חשוב להקפיד שבקשות לעיון על-פי חוק חופש המידע לא תשמשנה בסיס להארכת ההליך הפלילי, בעיקר בשים לב שהן נמצאות מחוץ למסגרת המפקחת של בית המשפט הדן בכתב האישום. יוזכר כי בית משפט זה לא פסל את האפשרות כי ניתן יהיה לקבל מידע לצורך ביסוסה של טענת אכיפה בררנית מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו והשוו: עניין סגל, בפסקאות 4-3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס; בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל, בפסקה 4(ג) (19.1.2010). ראו גם: נקדימון, בעמ' 489-484; טמיר, בעמ' 407-404). אכן, דומה שיש טעם בטענה לפיה קיימים יתרונות לכך שבקשות לקבלת מידע לצורך ההליך הפלילי ירוכזו בבית המשפט שדן בכתב האישום (בין אם באמצעות שימוש בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ובין באמצעות שימוש בכלים דיוניים אחרים), ולא יופרדו להליך מנהלי נפרד (השוו גם: בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, בפסקה 5 (9.2.2006)). מכל מקום, שאלה זו אינה מצריכה הכרעה במקרה דנן, וניתן להותירה לעתיד לבוא. סיכומם של דברים 40. הערעור שבפנינו עורר שאלה הנוגעת להתנגשות שבין הזכות לקבל מידע מהרשות, המוקנית לכל אדם ומועצמת כאשר ההסתמכות עליה דרושה לצורך הגנתו של נאשם במשפט פלילי, לבין הצורך לאפשר לרשויות התביעה למלא את תפקידן ביעילות מבלי ש"יטבעו" בבקשות להעברת מידע שעלולות לשבש את פעולתן התקינה, כמו גם את ניהולו של ההליך הפלילי עצמו. לצורך הכרעה בערעור זה, הנחו אותנו העקרונות שהותוו בעניין סגל, בו הובהר כי החובה לחשוף מידע בפני מבקש הטוען כי המידע דרוש לו לצורך הגנתו מפני אישום פלילי, חרף ההכבדה הכרוכה בכך, תיגזר מנסיבותיו של כל מקרה. במבט צופה פני עתיד, ראוי כי בקשות מידע של נאשמים תהיינה תחומות היטב מתוך הבנה כי דינן של בקשות הדורשות הקצאת משאבים בלתי סבירה להידחות. בקשות כאלה יהיה על רשויות התביעה לבחון בפתיחות, אם גם תוך התחשבות במשאבים העומדים לרשותן. ניתן לקוות כי הקפדה על עקרונות בסיסיים אלו תייתר במרבית המקרים את ההתדיינות בפני בתי המשפט, באופן שיתרום להגשמת תכליתו של חוק חופש המידע, קרי שהעברת המידע תהיה חופשית ומהירה, ללא צורך בהליכים ארוכים ויקרים. 41. ניתן לשער כי לו הייתה הבקשה המקורית תחומה מראש רק למקרים הלא רבים שבהם נחקרו חשודים בעבירה של "החזקה בתנאי עבדות" הטיפול בה, מלכתחילה, היה שונה. דא עקא, כאמור, המערערים בחרו להגיש בקשה גורפת שיצרה חשש מוצדק ל"מסע דיג" או לניסיון להתיש את רשויות התביעה בבקשות סרק. לכך לא ניתן היה לתת יד. לכן, בצדק דחה בית המשפט המחוזי את העתירה כפי שזו הוגשה אליו. בשל התנהלות זו של המערערים, ונוכח הפער המשמעותי שבין העתירה המקורית לבין גדר המחלוקת בסופו של דבר, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות בערכאה זו, וכן נותיר על כנן את ההוצאות אותן השית בית המשפט המחוזי על המערערים. 42. לקראת סיום, אני מבקשת להתייחס בקצרה לחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל. חברי הסכים לתוצאה שאליה הגעתי, אך הציע הנמקה חלופית לביסוסה. לשיטת חברי, "השאלה המקדמית הנדרשת להכרעה בערעור לפנינו היא בדבר המסגרת הנורמטיבית המתאימה לפיה יש לבחון את בקשת המערערים" (בפסקה 2 לחוות דעתו), ובאופן ספציפי, האם יש לראות בה בקשה לפי חוק חופש המידע, או שמא בקשה על-פי מסלולים נורמטיביים אחרים – ובהקשר זה, מפנה חברי לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ולהנחית פרקליט המדינה שנזכרו אף על-ידי. לשיטתו, זוהי שאלה המחייבת הכרעה קודם לבחינת הערעור לגופו. בהמשך לכך, הוא סבור – בשונה ממני – כי לאמיתו של דבר, בקשת העיון שעליה נסב הערעור אינה נופלת כלל לגדרו של חוק חופש המידע, משום שחל עליה החריג הקבוע בסעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע. עם זאת, לגישתו, ניתן להיענות לבקשה (ועל כן גם לקבל את הערעור) על יסוד ההסדר הקבוע בהנחית פרקליט המדינה. בהמשך לכך, חברי מוסיף ובוחן את היקפה של זכות העיון בגדרו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אשר לשיטתו אמור לשמש כמסלול דיוני מועדף לבקשות עיון במידע המבוססות על הנחית פרקליט המדינה. חרף העובדה שבנסיבות העניין הגענו לאותה תוצאה, אני מבקשת להתייחס למקצת מן הדברים, בשל השלכותיהם האפשריות על ההכרעה במקרים אחרים. 43. בפתח הדברים אני מבקשת להבהיר: אכן, כפי שציינתי לעיל בפסקאות 39-37, שאלת יחסי הגומלין שבין עיון בחומרי חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לבין בקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, היא שאלה הראויה לבירור נוסף. זאת, בשים לב לקושי הטבוע בניהולו של הליך חופש מידע כ"נספח" חיצוני להליך הפלילי ולצידו. עם זאת, אין לשלול על הסף את האפשרות שיהיו מקרים אשר בהם הליך של עתירת חופש מידע יתאים יותר – ככל שמדובר בחומרי חקירה מפרשות שונות לחלוטין, אשר הידרשות אליהן עלולה להסיט את בית המשפט של ההליך העיקרי ממסלולו. על אף האמור, בשונה מחברי, אני סבורה שהדיון המלא בשאלה זו אינו צריך ואינו יכול להיעשות בענייננו. הצדדים שבפנינו לא טענו בעניין זה, לא בכתב ולא בעל פה. בפנינו נדון ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן בעתירה לגילוי מידע לפי חוק חופש המידע, ורק אליו התייחסו הצדדים. השאלה שהובאה להכרעתנו הייתה האם זכאים המערערים לקבל את המידע בגדרי חוק חופש המידע, ולא האם היה מקום לקבלה לו הלכו ב"דרך שלא נבחרה". בהקשר זה, יצוין כי חברי סבור שבקשות נאשמים לקבלת מידע לצורך ההליך הפלילי צריכות להיות נדונות כבקשות לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, על בסיס הנחית פרקליט המדינה, בה בשעה שהנחיה זו קובעת במפורש (בסעיף 1 לה) כי היא מתייחסת לבקשות לעיון שלא במסגרת סעיף 74. אני סבורה שבנסיבות אלה נכון היה להותיר את הדיון הכולל בשאלה של בחירה בין החלופות השונות לקבלת מידע לעת מצוא, לאחר שיוצגו לבית המשפט מלוא הטיעונים הרלבנטיים. כפי שציינתי לעיל, שאלה נכבדה זו נותרה "פתוחה" בעניין סגל, ואין לנו צורך להכריע בה גם כעת. 44. לגופם של דברים, הקביעה הנורמטיבית המרכזית שמונחת ביסוד חוות דעתו של חברי היא שכלל החומר המבוקש על-ידי המערערים חוסה תחת כנפי החריג הקבוע בסעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע, שעניינו "מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק" בידי "מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל". חברי מדגיש כי חריג זה חל לא רק על חומר החקירה הגולמי אלא גם על תמציתו. דעתי בעניין זה שונה. כפי שציינתי לעיל, חומר חקירה "שנוצר, שנאסף או שמוחזק" בידי המשטרה הוא חומר החוסה תחת כנפי החריג הקבוע בסעיף 14(א)(9), וזאת אף אם הועבר לידי הפרקליטות. אולם, בענייננו, הגם שהמשיבה התייחסה גם לחריג האמור היא לא מיקדה בו את טענותיה אלא בכך שהעברת החומר תגרום לה להכבדה בלתי סבירה. אף פסק דינו של בית המשפט קמא עוסק בעיקרו בניתוח בקשת המערערים לפי חוק חופש המידע. אדרבה, בשים לב לכך שמדובר בחומרים הנוגעים להחלטות שעניינן אכיפת עבירה בעלת אופי ייחודי ותקדימי, ניתן היה להבין ממהלך הדיון כי אותם תיקים תקדימיים שבהם עלה חשד לביצוע העבירה, או לפחות חלקם, נבחנו גם על-ידי הפרקליטות. מסקנה זו אף מתחזקת לאורו של סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי המורה כי ברגיל חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע מועבר להחלטת הפרקליטות (ס"ק (ב)). על כן, הגורם המוסמך להורות על סגירת תיק חקירה כאמור הוא הפרקליטות, או במקרים מסוימים התביעה המשטרתית, להבדיל מרשויות החקירה עצמן (כן ראו: פקודת המטה הארצי 14.01.01 "הטיפול בתלונה ובתיק חקירה"). הוראה זו חלה גם על העבירה דנן. כידוע, וזאת מציין גם חברי, ככל שנעשה עיבוד נוסף של חומרי החקירה על-ידי הפרקליטות הרי שחומר זה אינו נופל לגדרו של סעיף 14(א)(9). הא ראיה – בעניין סגל התבקש ואף ניתן עיון בהחלטות של הפרקליטות בכל הנוגע להעמדה לדין. ההנחה העולה מטענות הצדדים היא שתמציות העובדות אשר שאלת גילוין הונח בסופו של דבר לפתחנו – מתייחסות גם לפירות של עבודת הפרקליטות, ולא רק לתוצרים של עבודת המשטרה בלבד. למעשה, המחלוקת ביני לבין חברי בעניין זה היא יישומית, ולא עקרונית. אף אני סבורה שחומרי חקירה, ובכלל זה תמציתם, ככל שהוכנה על-ידי המשטרה, נופלים לגדרו של הפטור. אולם, הנחת הדיון בפנינו הייתה שהחומרים שגילויים התבקש לא היו רק תולדה של עבודה משטרתית שהועברה לעיון הפרקליטות, אלא כללה עיבוד של חומרים אלה על-ידי הפרקליטות. למעשה, אף חברי מציין בפסק דינו כי המידע שהתבקש דומה לחלק העובדתי בכתבי האישום, לו היו מוגשים. 45. ככלל, חשוב לחזור ולהזכיר כי כמו בהקשרים אחרים יש להיזהר מפרשנות מרחיבה לחריגים לתחולתו של חוק חופש המידע, שהרי גילוי המידע הוא הכלל ואילו החיסיון הוא החריג לו (ראו למשל: עניין פריד, בעמ' 140-137). אכן, חומר חקירה משטרתי נופל לגדרו של החריג הקבוע בסעיף 14(א)(9). אולם, לא כן כאשר מדובר בעיבוד של חומרים אלה על-ידי הפרקליטות או אף התביעה המשטרתית. לא למותר לציין כי סעיף 14(א)(9) מתייחס במפורש למערכי המודיעין והחקירות, וזאת בשונה מן התביעה המשטרתית, הנזכרת בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי כגורם מובחן שאליו אמורה להעביר המשטרה את חומרי החקירה שאספה. מסקנה זו נובעת מלשון החוק, אך יותר מכך, היא נובעת מתכליתו. כאמור, החריג המתייחס למערך המודיעין והחקירות של משטרת ישראל לא נחקק עקב כך שהמידע המוחזק בידי מערך זה אינו מידע שלציבור אין עניין בו, אלא במטרה להגן על מידע מסווג, על שיטות חקירה ועל פרטיותם של הנוגעים בדבר, וכן כדי להבטיח את נכונותם של אזרחים לשתף פעולה עם חקירות המשטרה. כאשר מדובר בתמצית "מעוקרת" של עובדות תיק חקירה שנערכה בידי הפרקליטות ושאינה פוגעת בפרטיותם של המעורבים ואף לא חושפת מידע מסווג, הרי שהחלת החריג אינה מגשימה את תכלית החוק. ייתכן שבמקרים רבים לא יהיה מקום להעביר לנאשם גם תמצית עובדתית כאמור, אך זאת מטעמים הנוגעים ליעילות העבודה ולחשיבות הנודעת להטיל מגבלות על "מסעות דיג" של סניגורים. אולם, אין לומר שתוצרים אלה נופלים – הגדרתית – לגדרו של סעיף 14(א)(9), ולכן ההכרעה בכל הנוגע לגילויים תיעשה על פי בגדרו של חוק חופש המידע ועל-פי המבחנים שנקבעו בו לכך. 46. לשאלה מהו הבסיס הנורמטיבי לבקשת העיון – חוק חופש המידע או הנחית פרקליט המדינה – יש לדעתי חשיבות רבה. קיומה של זכות עיון לפי חוק חופש המידע מניחה בסיס סטטוטורי לעיון. ביסוסה של זכות העיון על הנחית פרקליט המדינה בלבד מניחה לה בסיס חלש יותר, הכפוף לפחות באופן חלקי לשינוי אפשרי במדיניותה של הפרקליטות בכל הנוגע לעיון בחומרים מסוג זה. להנחיה יש חשיבות רבה, אך לקיומו של בסיס סטטוטורי בעיון נודעת חשיבות רבה אף יותר. מיותר לציין כי ההסדר שקבע המחוקק בחוק חופש המידע הוא בעל עליונות נורמטיבית על פני הנחית פרקליט המדינה, וככלל ראוי שבקשות לקבלת מידע יתנהלו במסגרתו, למעט באותם מקרים אשר בהם חוק חופש המידע אינו חל במובהק. בענייננו, כאמור, חל חוק חופש המידע לכל הפחות על חלק מהמידע, ולפיכך ההכרעה בערעור צריכה להתקבל על פי נוסחאות האיזון הקבועות בו. 47. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו ולהורות למשיבים להעביר למערערים בתוך זמן סביר תמצית קצרה של עובדות 15 התיקים האמורים שנפתחו בחשד לפי סעיף 375א לחוק העונשין, ולא הובילו להגשת כתב אישום, כאמור בפסקה 36 לעיל. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: 1. קראתי את חוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברק ארז ואני מסכים לתוצאה אליה הגיעה אך נימוקיי שונים בחלקם. במוקד הערעור של המערערים - שני נאשמים העומדים לדין בעבירה של החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – ניצבת השאלה האם על המדינה להעביר להם פרטים אודות תיקים פליליים של חשודים אחרים שנחקרו בעבירה זו ואשר הוחלט שלא להגיש כתב אישום בעניינם. שאלה זו מצומצמת יותר מבקשתם הראשונית של המערערים, שהתייחסה גם לתיקים פליליים שנפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א והוגש בהם כתב אישום אף בעבירה אחרת, וכן תיקים שנפתחו בנוגע לעבירת כליאת שוא לפי סעיף 377 לחוק העונשין. בהליכים לפנינו התברר כי קיימים 23 תיקי חקירה שנפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א. מתוך אלו, הסכימה המדינה למסור למערערים פירוט של כתבי האישום שהוגשו בגין חשד לביצוע עבירת ההחזקה בתנאי עבדות וכן את כתבי האישום שהוגשו נגד נאשמים בגין עבירות אחרות אך נחקרו תחת אזהרה בחשד לעבירה זו. סך הכל שמונה כתבי אישום הועברו לעיון המערערים. אם כן, בעתירה זו עסקינן בבקשה לעיין ב-15 התיקים שנותרו אשר נפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין אך שהוחלט על סגירתם. 2. השאלה המקדמית הנדרשת להכרעה בערעור לפנינו היא בדבר המסגרת הנורמטיבית המתאימה לפיה יש לבחון את בקשת המערערים. השאלה חשובה במיוחד במקרה כגון דא בו עסקינן בבקשת נאשמים לעיין בחומר חקירה פלילי. בקשה זו מהווה נקודת ממשק בין שלושה מסלולים שונים בהם ניתן לצעוד על מנת לעיין בחומר חקירה פלילי המצוי אצל רשות ציבורית. הראשון הוא המסלול המנהלי באמצעות חוק חופש המידע. השני, המסלול הפלילי על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). השלישי, המסלול של זכות העיון הפרטית לפי הנחית פרקליט המדינה מס' 14.8 הנושאת את הכותרת "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" (להלן: ההנחיה). יוזכר כי מטרת המערערים לעיין בתיקי חקירה בפרשיות אחרות שנסגרו היא כדי לבסס טיעון של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. טיעון זה, אם יתקבל, עשוי להביא לביטול כתב האישום נגדם (סעיפים 149(10) ו-150 לחסד"פ). איזהו המסלול בו צריך לצעוד נאשם המבקש לעיין בחומר חקירה פלילי בנסיבות העניין? לשיטתי, ישנה חשיבות רבה להכריע בשאלה לאורן של אילו הוראות חוק תיבחן בקשת המערערים. התשובה לשאלה זו בעלת השלכות רבות משקל הן מבחינת מהותית והן מבחינת דיונית, כפי שיובהר. 3. טרם אדון במקרה הקונקרטי ראוי להתייחס להתפתחות החקיקתית והפסיקתית של זכות העיון. חוק חופש המידע עיגן באופן מפורש את זכותו של כל אזרח ישראלי או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית. החוק נכנס לתוקף בשנת 1999, אך הזכות לקבל מידע הוכרה עוד שנים קודם לכן בפסיקה ובהוראות חקיקה קונקרטיות (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המסים, פס' 25 לחוות דעתה של השופט ע' ארבל (23.09.08)). ההכרה הייתה בעיקר בזכות לקבל מידע בעל אופי פרטי – זכות העיון הפרטית, בנבדל מזכות העיון הציבורית (ראו: זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע בעמ' 16 (2000) (להלן: הזכות לדעת)). משמעותה של זכות העיון הפרטית היא כי הפרט זכאי לעיין במידע שיש לו נגיעה ישירה אליו המצוי בידי רשות ציבורית ואשר שימש אותה להחלטה בעניינו (עע"מ 7024/03 גבע נ' גרמן, ראש עיריית הרצליה, פסקה 11 (6.9.2006)). זכות העיון הפרטית, כשמה, מותנית באינטרס פרטי של המבקש בעיון המידע. במובן זה חוק חופש המידע הוסיף נדבך נוסף על הקיים – ההכרה בזכות לקבל מידע בעל אופי ציבורי גם אם אין המבקש נוגע בו (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" נ' מדינת ישראל, נח(1) 465, 472). די בכך כי עתירה לקבל מידע עונה על הוראות חוק חופש המידע, ואין המבקש חייב להצביע על המניע לבקשתו. לצד זאת, חוק חופש המידע לא יצר הסדר שלילי לגבי אפשרויות חוקיות אחרות לקבל מידע מן הרשויות (ראו הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997, ה"ח 2630, בעמ' 397, והשוו לסעיף 20 לחוק חופש המידע). דהיינו: אין בחוק חופש המידע למנוע דיון במישור של זכות העיון הפרטית, אשר ממשיכה לחול במקביל (השוו: בג"ץ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל, פס' 6 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל פ"ד סב(1) 106 (להלן: ענין פריד)). סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את זכות העיון של נאשם בהליך הפלילי. על פי תנאי הסעיף, משהוגש כתב אישום נגד נאשם בעבירת פשע או עוון, עומדת לו הזכות לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה הנוגע לאישום נגדו. קו הגבול לפיו מוגדר איזה מידע יכנס בגדרה של זכות העיון עובר ברלוונטיות של חומר החקירה לאישום (בש"פ 10283/09 אליק לדר נ' מדינת ישראל (19.1.10); בש"פ 5535/13 מדינת ישראל נ' שימשילשווילי (15.08.13)). מטרתה של זכות העיון לפי סעיף 74 היא לספק לנאשם שהוגש נגדו כתב אישום יכולת להתמודד כראוי עם חומר התביעה על מנת להבטיח לו משפט הוגן (ראו: בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23.02.09)). ממטרה זו נגזרות גבולותיה של ההוראה, המשתקפות גם בלשון הסעיף. זכות העיון הפלילית לפי סעיף 74 קמה לנאשם רק לאחר ש"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון". משמע, כל עוד לא הוגש נגד חשוד כתב אישום ולאחר שנסגר תיק החקירה נגדו ללא הגשת כתב אישום, אין עומדת לו זכות העיון בחומר החקירה על פי סעיף 74 (בג"ץ 93/06 ד.נ כל גדר נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, פס' 24 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (02.08.11)); בג"ץ 47/91 ניימן נ' פרקליטת המדינה פ"ד מה(2) 872, 874 (1991) (להלן: עניין ניימן)). בנוסף, על פני הדברים הסעיף אינו מכיר בזכותו של אדם אחר מלבד הנאשם וסנגורו או אדם שהם הסמיכו לעיין בחומר החקירה הנוגע לאישום בעניינו (עע"מ 2398/08 מדינת ישראל נ' אליצור סגל, בעמ' 18 (19.06.11) (להלן: פרשת סגל)). ניתן להציג את זכות העיון לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי כסוג של זכות עיון פרטית. לדעתי, נכון יותר להכיר באופייה המיוחד של זכות העיון לפי סעיף 74 והשתייכותה לענף המשפט הפלילי. המציאות על מורכבותה מאלצת לעתים לעצב פתרונות עבור מצבים שאינם ניתנים לסיווג מוכר. סעיף 74 לחסד"פ דן בנאשם החפץ לעיין בחומר חקירה כדי להתגונן נגד כתב האישום שהוגש נגדו. מה דינה של בקשת גורם שאינו מעורב בחקירה הפלילית לעיין בחומר החקירה? חוק חופש המידע אינו חל על בקשה לעיין בחומר חקירה בשל הפטור הקבוע בסעיף 14(א)(9) ל-"מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל". אף סעיף 74 לחסד"פ אינו תקף במקרה בו הגורם המבקש את החומר אינו נאשם. נדמה כי על רקע זה נולדה הנחיה מס' 14.8 להנחיות פרקליט המדינה -"בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה". ההנחיה עודכנה לאחרונה ב-20 ליולי 2011. צוין בהנחיה כי "חוק חופש המידע אינו חל על מידע כאמור". אף על פי כן, "עמדת המדינה היא, כי עיון במידע מתוך תיק חקירה יתאפשר במקרים המתאימים, על פי שיקול הדעת של הגוף המחזיק בו. תנאי הכרחי למימוש זכות העיון הוא קיומו של אינטרס לגיטימי לכך – אינטרס, אשר יישקל אל מול הנסיבות, האינטרסים והשיקולים, שיפורטו להלן (ר' גם בג"ץ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל)..." (סעיף 6 להנחיה). הנה כי כן המדינה, תוך הכרה בזכות העיון הפרטית שזכתה לעיגון בעניין פריד, נקטה צעדים למלא את החסר בדרך של התווית הנחיה מנהלית. ההנחיה פותחת את הדלת לעיון בחומר חקירה לגורמים שונים בכפוף לכללים ושיקולים שנקבעו בה. למשל, מסירת החומר מותנית בקיומו של אינטרס אישי של המבקש ובעיתוי שלא יהיה בו לפגוע בחקירה הפלילית או בהליך הפלילי הנובע ממנה. שלושת המסלולים המתוארים שמובילים לזכות העיון בעלי עקרונות משותפים. שלושתם מאפשרים הזרמת מידע המצוי בידי רשות ציבורית אל הפרט. בעשותם כך, הם מצמצמים את פערי הכוחות בין הפרט למדינה. עם זאת וכמתואר לעיל, כל אחד משלושת המסלולים נועד לקיים תכליות שונות. בבקשה לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74, המדינה מהווה צד בהליך הפלילי המעמיד לדין את הנאשם. מתוקף תפקיד זה היא מחזיקה בחומר החקירה נגדו. זכות העיון בהליך הפלילי נועדה לאפשר לנאשם להתמודד באופן הוגן מול התביעה-המדינה, הצד החזק בהליך. לעומת זאת, חובת הרשות הציבורית להעמיד לעיני הציבור את המידע שברשותה לפי חוק חופש המידע נגזרת ממעמדה כגורם שלטוני המחזיק במידע ציבורי בנאמנות עבור הציבור. זכות העיון הציבורית מאפשרת לפרט לפקח ולבקר את פעילות גורמי השלטון (עע"מ 6013/04 מדינת ישראל נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד ס(4) 60, 76). הנחית פרקליט המדינה מהווה כלי מנהלי שנועד לענות על צורך של גורמים שונים בעיון במידע שמצוי בידי רשויות אכיפת החוק. טול לדוגמא מתלונן בהליך פלילי המעוניין לקבל חומר חקירה כדי לשקול הגשת תביעה אזרחית. הבדלים אלה בין המסלולים מתבטאים בהוראות קונקרטיות. כך לדוגמא במשקל שמעניק כל אחד מהמסלולים לטעם של המבקש בבקשת העיון. לפי סעיף 7(א) לחוק חופש המידע "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". ואילו בקשתו של נאשם לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פעמים רבות מתמקדת במידת הרלוונטיות של חומר החקירה לאישום נגד הנאשם. קרי, חומר שימצא רלוונטי מבחינה מהותית לנאשם (בש"פ 3221/12 פלוני נ' מדינת ישראל פס' 4 (1.7.12)). בדומה, זיקתו של המבקש למידע המבוקש והמטרה לשמה מבוקש העיון הם מבין השיקולים המכריעים בשקילת בקשה לעיין בחומר חקירה לפי הנחית פרקליט המדינה (סעיפים 10-11 להנחיה). ואילו בשונה מסעיף 74 לחסד"פ, לפי הנחית פרקליט המדינה לא די בזיקה של המבקש למידע כדי להטיל חובה על הרשויות להציג אותו למבקש. האינטרס של המבקש לקבלת המידע מהווה שיקול אחד, אך לא יחיד. עולה מן האמור שכל אחד מן המסלולים מציג איזון שונה בין האינטרסים המתחרים ומשכך עשוי להוביל למסקנה שונה לגבי בקשת גילוי זהה. 4. כזכור, בענייננו מדובר בבקשת המערערים-נאשמים לקבל מידע אודות תיקי חקירה שנפתחו נגד נאשמים אחרים ולא הבשילו להגשת כתב אישום. לדעתי, חוק חופש המידע אינו מהווה המסגרת המתאימה לבחינת בקשת המערערים. סעיף 2 לחוק חופש המידע מגדיר את המידע עליו חל החוק ככזה "המצוי ברשות ציבורית", ומפרט רשימה של עשרה סוגי רשויות ציבוריות הכפופים להוראותיו. סעיף 14 לחוק מחריג מתחולתו את הגופים המנויים בו וכן כל מידע שנוצר, נאסף או מוחזק על ידם. בין גופים אלה מכליל סעיף 14(א)(9) לחוק את "מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל". מטרת הפטור של יחידות משטרה אלו מתחולת החוק היא בין היתר למנוע חשיפת מידע רגיש או חסוי בענייני אכיפת החוק, ואף את עצם הידיעה כי קיים מידע כזה (הצעת החוק, בעמ' 406). לכן, נקבע בסעיף 14 שהסייג יחול על כל המידע שנוצר, נאסף או שמוחזק על-ידי הגוף הפטור – המשטרה בענייננו, אף אם הוא הועבר לרשות ציבורית אשר החוק חל עליה – קרי, הפרקליטות (ראו: הצעת החוק, שם). חומר חקירה המצוי בתיקים הפליליים שנפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין אינו נכנס בתחולת החוק בהתאם לסייג בסעיף 14(א)(9) לחוק. השאלה האם החומר הועבר לפרקליטות, ומיהו הגורם שהחליט לא להגיש כתב אישום אינה משנה עובדה זו (השוו: בג"ץ 6631/11 זערורה נ' משטרת ישראל, פס' 3 לפסק הדין (07.02.13)). עמדת חברתי השופטת ד' ברק-ארז בנסיבות תיק זה היא: "משגדר המחלוקת בענייננו מתייחס כעת לתמצית העובדות בתיקי החקירה שנסגרו, ולמעשה לתשתית העובדתית שביסוד ההחלטות לסגור את התיקים הללו ולנימוקיהן, ולא לחומר החקירות הגולמי עצמו, לכאורה קיימת אפשרות שלפחות חלקו של החומר אינו נופל לגדרו של סעיף 14(א)(9), ושמקורו בעבודת הפרקליטות, כמו בעניין סגל. במצב דברים זה, דומה על הספק לעבוד לטובת המערערים, ומכאן שאצא מנקודת הנחה לפיה חוק חופש המידע חל לפחות על חלק מן המסמכים שעליהם נסבה המחלוקת." (פסקה 26 לחוות דעתה). לדעתי סוג המידע המבוקש – תמצית העובדות בתיקי החקירה שנפתחו בחשד לביצוע עבירת החזקה בתנאי עבדות – אינו מעורר ספק לגבי תחולת חוק חופש המידע על המקרה. למעשה, הוא מהווה נימוק נוסף לאי העברת המידע למערערים. הבקשה לקבל תמצית עובדתית של תיקי החקירה אינה בקשה לעיין בחומר המצוי בידי רשות ציבורית, אלא ליצור חומר שאינו קיים בצורה זו. ככלל, חוק חופש המידע מחייב רשות ציבורית למסור מידע "בהתאם להוראות חוק זה" (סעיף 1 לחוק). סעיף 7(ה) משכילנו כי "המידע יועמד לרשות המבקש כפי שהוא מצוי בידי הרשות הציבורית ואין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש." אולם אין זה העיקר. הואיל והחוק מסייג מתחולתו מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידי מערך החקירות של משטרת ישראל, לא ניתן לעקוף הוראה זו על-ידי בקשה לקבל תמצית עובדתית של מידע זה. לגישתי, הבחנה כזו – בין חומר החקירה הגולמי ובין תמצית העובדות שלו – אינה עולה עם לשון חוק חופש המידע. ניתן לדמות את תמצית העובדות בתיקי החקירה שהמערערים מבקשים לקבל לחלק העובדתי של כתב אישום, אילו היה מוגש. עובדות אלו נאספות על ידי מערך המשטרה של מדינת ישראל, ומגובשות לסיפור מעשה על-ידו. הוראת סעיף 14 חלה על מידע שנוצר, נאסף או מוחזק על-ידי מערך החקירות של משטרת ישראל ללא שום מגבלה או הסתייגות ביחס לתוכן המידע (הזכות לדעת, בעמ' 235-236). משכך גם מושא בקשת המערערים - העובדות של תיקי החקירה שנאספו במהלך החקירה - מוחרג מפורשות מתחולת חוק חופש המידע על פי סעיף 14(א)(9). מכאן שלא חלה על המדינה חובה מכוח חוק חופש המידע לחשוף את חומרי החקירה בתיקים המבוקשים, ובצדק דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עתירתם לפי החוק. דין אחד לחומר חקירה ולתמצית העובדות של חומר החקירה. 5. לנוכח המסקנה האמורה, יש לבחון האם חובה על הרשויות להתיר למערערים לעיין בחומר המבוקש מכוח סעיף 74 לחסד"פ. לא ארחיב באפשרות זו מן הטעם שהמערערים לא ביססו את בקשתם לקבל חומר על סעיף זה. אומר רק כי ניתן להבין את גישת המערערים שבחרו שלא לצעוד במסלול הפלילי. חובתה של המדינה לפי סעיף 74 היא להתיר לנאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לאישום שבידי התובע. דהיינו: חומר חקירה משטרתית ביחס לנאשם אשר הוביל להחלטה להגיש כתב אישום נגדו. תיקי חקירה נגד נאשמים אחרים שנסגרו, לכאורה, אינם נכנסים לתחומו של סעיף 74. עם זאת, קיימת פסיקה התומכת במתן פרשנות מרחיבה למונח "חומר חקירה". המבחן שנקבע הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום, במסגרתו נדרש "יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו" (בש"פ 5051/11 תאופיק ביאטרה נ' מדינת ישראל (15.11.11)). על רקע זה, שאלה יפה היא האם יש קשר בין הפרשנות המרחיבה של סעיף 74 ובין הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחסד"פ). יוזכר כי בפרשת סגל נידונה בקשה מכוח חוק חופש המידע לעיין בהחלטות פרקליטות על העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי. החלטות אלה אינן מהוות מידע המסויג מתחולת חוק חופש המידע לפי סעיף 14 לחוק. בסיפא של חוות דעתה, ציינה המשנָה לנשיא מ' נאור כי היא מתירה את השאלה בדבר תחולת סעיף 74 על המקרה בצריך עיון. אוסיף כי קבלת העמדה לפיה יש להרחיב את פרשנות הסעיף כך שיחול גם על חומרי חקירה בתיקים פליליים אחרים שנסגרו בעבירה דומה, עלולה להביא לתחולת-יתר מבחינה מעשית. בל נשכח שסעיף 74 אינו מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתחשב במידת ההכבדה שבקשה לעיון במידע תטיל על הרשות, ככל שהמידע נכנס בגדר חומר חקירה. כך או כך, אין צורך להכריע בנידון. נפנה לבחון את המסלול השלישי - זכות העיון לפי הנחית פרקליט המדינה. 6. מזה עשרות שנים רשויות התביעה נכונות לאפשר עיון בחומר חקירה בתיק מסוים, גם כאשר מתעורר ספק האם הוא נכלל בגדר חומר חקירה לפי סעיף 74 ואף אם לעמדתה הוא אינו נכלל (ראו למשל, הנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.015 משנת 1970 שנידונה בעניין ניימן). ישנה הכרה בכך שגילוי חומר חקירה עשוי להיות חיוני לצורך עשיית צדק מעבר לגדרי סעיף 74, למשל כדי לממש את זכות הטיעון של חשוד בשימוע, המעוגנת בסעיף 60א(ו) לחוק סדר הדין הפלילי (השוו: בג"ץ 2678/07 נשיא המדינה נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.07.07)). כחלק מנכונותה, על התביעה לשאוף לגבש מדיניות אחידה ושוויונית לטיפול בבקשות עיון מעין אלו. התוויית הנחיה שקופה וגלויה לאורה צריכה לפעול הפרקליטות מקדמת מטרות אלה. הנחית פרקליט המדינה קובעת כי עיון במידע מתוך תיק חקירה יתאפשר על פי שיקול הדעת של הגוף המחזיק בו (סעיף 6 להנחיה). זאת בניגוד לחובה שמטיל חוק חופש המידע על רשות ציבורית למסור מידע לכל אזרח ישראלי או תושב, כפוף לסייגים ספציפיים. שיקול הדעת של הפרקליטות מונחה על ידי השיקולים המפורטים בהנחיה אשר כוללים הן אינטרסים הקשורים במבקש והן אינטרסים ציבוריים כלליים. שיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה מצמצם מטבעו את היקף הביקורת השיפוטית. ברי כי החלטת הפרקליטות עודנה כפופה לביקורת מנהלית. ביקורת זו תדרוש מהמדינה לפעול על פי הוראות ההנחיה, בהינתן שהן אינן בגדר מותרות או המלצה. שורשיה של ההנחיה בדין הפוזיטיבי. למשל, פסק הדין בעניין פריד תרם לנוסחה של ההנחיה היום. על פי הנפסק בו: "כאשר הכלל הוא הגילוי, על הרשות לבחון, בכל מקרה לגופו, את עניינו ועוצמתו של אינטרס הפרט בקבלת המידע אל מול האינטרסים הנגדיים שבאי הגילוי, ולערוך את האיזון הנדרש כדי להחליט איזה מן האינטרסים יגבר." (עניין פריד, פס' 10 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל). בעניין זה הוענק משקל רב לקיומו של אינטרס אישי מיוחד בקבלת המידע (שם, פס' 8). אף אם ההנחיה מתייחסת לחוק חופש המידע או לסעיף 74 לחסד"פ בסעיפים מסוימים, הוראות חוק אלה בכללותן אינן מכתיבות את אמות המידה בבקשה לעיון בחומר על פי הנחית פרקליט המדינה. יש לזכור כי ההנחיה משתרעת על פני 13 עמודים והיא מפורטת, מאוזנת ויוצרת כלי מנהלי שעומד על רגליו הוא. על כן, וכפי שהבהרתי לעיל חשוב להבחין בין המסלולים. 7. ההנחיה מציבה שני שיקולים מרכזיים כדי להכריע בבקשה לעיין בחומר חקירה. שיקול אחד המהווה תנאי הכרחי למימוש זכות העיון הוא האינטרס הלגיטימי של המבקש. עניין זה נבדק על-ידי שלושה היבטים: זהות המבקש, זיקתו אל המידע והמטרה שלשלמה מבוקש העיון בו. הובהר כי זהות המבקש משפיעה על זיקתו למידע המבוקש. למשל, חשוד או נפגע עבירה בעלי זיקה הדוקה יותר למידע המצוי בתיק חקירה הנוגע להם מאשר זיקתו של בעל עניין לצורכי מחקר. בנוסף יש לבדוק את המטרה בשמה מבוקש העיון. כל אחד מן ההיבטים בעל משקל עצמאי והשפעתם מצטברת. בהקשר זה נכתב בהנחיה כי ככל שעניינו של המבקש בעיון קשור יותר להליך הפלילי וכן ככל שהעיון נועד לשרת מטרה קרובה למטרה שלשלמה נאסף מלכתחילה חומר החקירה – קרי: אכיפת החוק הפלילי, כך תגדל מידת ההיענות לבקשת העיון (סעיף 10 להנחיה). לעומת זאת, כאשר העיון מבוקש לצורך נקיטת הליך אזרחי, נחלשת עוצמת האינטרס באיזון הכולל. באשר למטרת העיון, יש מקום לשקול האם העיון בחומר החקירה אכן נדרש כדי לממש את המטרה בשמה הוא מבוקש. לא בכל מקרה זקוק המבקש למידע נוסף מעבר למצוי בידו או שהוא יכול לאתר בעצמו (פרשת סגל, פסקה 33). על מבקש העיון להוכיח האם וכיצד מניעת העיון תפגע באינטרס הלגיטימי של המבקש (בג"ץ 6338/08 דניאלה אורן נ' פרקליטות מחוז תל אביב (19.11.08)). במקרה שלנו, המערערים מגישים את בקשתם לעיין בחומרי החקירה בהיותם נאשמים בהליך פלילי. אמנם הם אינם בעלי זיקה ישירה לתיקים הפליליים המבוקשים, אך המטרה בבסיס בקשתם לעיין בהם בעלת חשיבות ברורה. המערערים מבקשים לעיין בתיקי החקירה שנפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין כדי לבסס טענת אכיפה בררנית בהליך הפלילי המתנהל נגדם. מטרה זו קשורה באופן ישיר להליך הפלילי. ברם אין די בכך. האינטרס הלגיטימי של המערערים מתעצם במקרה דנא. לאמור, יש טעם רב בטענתם כי ראוי להעניק משקל לעובדה שעבירת ההחזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א הוספה לחוק העונשין אך לפני שנים ספורות בתיקון לחוק העונשין עקב כניסתו לתוקף של חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006. כתב האישום נגד המערערים הוא הראשון שהוגש בגין עבירה זו, למעט מקרה אחד שנסיבותיו שונות בצורה ברורה. זהו מאפיין ייחודי של הבקשה לפנינו. אין כוונתי כי כל אכיפה של עבירה חדשה עשויה לסייע לטעון אכיפה בררנית. ניתן לטעון כי הפוך הדבר, כפי שנכתב על-ידי בית המשפט קמא (פס' 12 לפסק דינו). עסקינן במדיניות חדשה של המחוקק והתביעה. אלה רשאים ואף חייבים לשקול את מדיניותם מעת לעת. לכך יש להוסיף נתון נוסף והוא – במרכזה של העבירה בסעיף 375א עומד המונח "עבדות" שהוסף לחוק העונשין יחד עם העבירה. לכן הוא דורש מתן פרשנות על-ידי בית המשפט. משקלה של טענת המערערים מתבטא בכך שלא ניתן למצוא מידע רב לגבי אכיפת העבירה החדשה למעט בחומרי החקירה וההחלטות המצויות אצל המשטרה והפרקליטות. כפי שכתבה המשנָה לנשיא מ' נאור בפסקה 36 לחוות דעתה בפרשת סגל: "נוכח נדירות האכיפה לרוב לא יהיו בידי הנאשם אף ראיות עצמאיות משלו לצורך הוכחת הגנה מן הצדק כך שהאינטרס האישי שלו בגילוי המידע הוא נכבד". שיקול זה מתחזק על רקע חומרת עבירת ההחזקה בתנאי עבדות שנושאת לצידה עונש מקסימאלי של שש עשרה שנות מאסר. המערערים הדגישו בהודעתם האחרונה כי מתוך שמונה כתבי האישום שמסרה להם המדינה במסגרת ההליכים, רק שלושה הוגשו בעבירת החזקה בתנאי עבדות, כשנסיבותיהם אינן דומות כלל לנסיבות עניינם. על כן ביקשו לעיין בחמישה עשר המקרים הנותרים בהם נסגרו תיקי החקירה שנפתחו נגד חשודים אחרים בחשד לביצוע עבירת החזקה בתנאי עבדות. על פני הדברים, נראה כי הוכח שהמידע המבוקש עשוי לסייע בידי המערערים ושיש להם אינטרס לגיטימי חזק לעיין בו. לצד השיקול הראשון – האינטרס הלגיטימי – הממוקד במבקש המידע, השיקול השני בהנחית פרקליט המדינה עניינו "אינטרסים ציבוריים כלליים" (פרק ד' להנחיה). כאמור השיקול הראשון מהווה תנאי הכרחי למימוש זכות העיון במידע, אך אינו תנאי מספק. כדי לענות על אמות המידה בהנחיה יש לאזן מולו מספר תתי-שיקולים הבאים בגדר השיקול השני: שמירה על תפקודן התקין של רשויות אכיפת החוק; הבטחת אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ושמירה על שיתוף הפעולה עימן; מניעת שימוש לרעה בהליכי חקירה; מניעת פגיעה בלתי מידתית בזכות לפרטיות. בענייננו, מפנה המדינה לפגיעה בתפקודה הכללי של רשות אכיפת החוק בשל "מידת ההכבדה הכרוכה בהיענות לבקשת העיון" (סעיף 15(ה) להנחיה). טעם זה הוא הטעם העיקרי בשלו היא מסרבת להעביר את חומר החקירה המבוקש. טענת המדינה היא כי היענות לבקשת המערערים תצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה והכבדה ניכרת על עבודתה השוטפת. זאת בפרט הואיל ויש לעבד את המידע לצרכיו של המבקש על-ידי סיכום העובדות של כל תיק חקירה. אכן, ההכבדה על הרשות מקורה בצורך לעבד את תיקי החקירה בהם מבקשים המערערים לעיין. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו: "יש ויהיה צורך לעבור על מכלול הראיות שבתיק בכדי לגבש את תמציתו ולערוך רישום של תמצית תיק החקירה. על גבי דפי סיכום החקירה, יהיה צורך להשחיר את פרטים המזהים והחסויים..." (פס' 15 לפסק דינו). אולם, צריך לבחון את הבקשה בהתאם לנסיבותיה הקונקרטיות. בשלב זה של ההליכים, בקשת המערערים מתייחסת כאמור לקבלת החלק העובדתי של 15 תיקים בסך הכל בהם נפתחה חקירה בעבירת החזקה בתנאי עבדות ואשר הוחלט לא להגיש כתבי אישום. על רקע התפתחות זו, עוצמתו של שיקול הקצאת המשאבים נחלשת. לא נראה כי עריכת סיכום עובדתי של 15 תיקי חקירה, אפילו היו פרושים על פני מספר מחוזות, תגרום להכבדה ממשית על הרשות. אילו היינו מצויים בגדרו של חוק חופש המידע, ייתכן כי השיקול בדבר הצורך בעיבוד תיק החקירה היה מוביל לתוצאה שונה. כפי שצוין לעיל, לפי סעיף 7(ה) לחוק חופש המידע, "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש". עיבוד מידע אינו מתפקידיה העיקריים של הרשות שהרי חוק חופש המידע עוסק במידע קיים (עע"ם 1825/02 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' איגוד בתי אבות-א.ב.א, פ"ד נט(3) 726, 731 (2005)). בשונה מכך, ההנחיה מכירה באפשרות של מסירת פרפרזות או סיכומים במקום מסירת המידע עצמו (סעיף 23 להנחיה). זאת כדרך למתן עיון חלקי במידע תוך שמירה על איזון ראוי בין זכות העיון לבין פגיעה באינטרסים נוגדים. לשם השוואה, גם במסלול של זכות העיון הפלילית לפי סעיף 74 לא נשללה האפשרות כי במקרים המתאימים רשות התביעה תכין חומר מבוקש הנחשב כחומר חקירה שאינו מוחזק בידיה (בש"פ 5856/02 פרי נ' מדינת ישראל (27.08.02)). עולה כי לפי ההנחיה ניתן להורות לפרקליטות להכין תמצית של המידע המבוקש, ובענייננו - תמצית עובדות תיקי החקירה שנסגרו. עוד יצוין שבמהלך גילוי תמצית העובדות, לא יהא ראוי לחשוף את שמות המעורבים בתיקי החקירה כדי למנוע פגיעה בפרטיותם. ועדיין, שיקול רלוונטי הוא מידת ההכבדה על רשויות התביעה שכרוכה בדרישה להכין תמצית של חומר החקירה. היקף העיבוד הנדרש לשם היענות לבקשת עיון ישפיע על שיקול מידת ההכבדה על הרשות. 8. שניים הם השיקולים העיקריים המתמודדים במקרה לפנינו. מצד אחד, זכות המערערים לקבל מידע כדי לממש את זכותם לטעון להגנתם בהליך הפלילי המתנהל נגדם; מן הצד השני, האינטרס הציבורי במניעת ההכבדה הכרוכה בעיבוד 15 תיקי החקירה הנותרים לכדי תמצית עובדתית. יש לצאת אל עריכת האיזון ביניהם מנקודת המוצא בבחינת בקשה לעיון לפי הנחית פרקליט המדינה - גילוי חומר החקירה. כמו כן, עלינו להתחשב בעוצמתם היחסית של השיקולים המתמודדים. בקשת המערערים לקבל מידע אודות תיקי החקירה שנפתחו בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 375א הינה היבט אחד של זכותם לבסס כדבעי את טענתם ביחס לאפליה בררנית בשל העמדתם לדין בעבירה זו. יוזכר שוב כי המערערים הם מבין הראשונים שהוגש נגדם כתב אישום בגין עבירת החזקה בתנאי עבדות, ובוודאי תהיה זו בין הפעמים הראשונות שישמעו ראיות להוכחתה בפרט לגבי רכיב ה"עבדות". אל מול זאת, הקצאת המשאבים שתדרוש קבלת בקשת המערערים אינה מן הכבדות. על כן סבורני, בדומה לחברתי, כי המערערים רשאים לקבל את הסיכומים של עובדות תיקי החקירה. 9. נותר עוד לדון בהיבטים הדיוניים של בקשת המערערים לעיין בתיקי החקירה הפליליים. צא ולמד מהמקרה גופו את חשיבות העניין. המערערים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים כדי לעיין בחומר מכוח חוק חופש המידע. בית המשפט דחה את העתירה. הוגש ערעור לפנינו. לא נקבע על-ידי בית משפט זה כי היה נכון לפנות במסלול של חוק חופש המידע. אלא תוך רגישות שמשפטם הפלילי של המערערים תלוי ועומד ועל מנת לקדם את עניינם, הוצעו פתרונות שונים בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת. בסופו של דבר, הערעור מתקבל לפי הנחית פרקליט המדינה. דיון בבקשה לקבל חומר בהתאם להנחית פרקליט המדינה אינו נמנה על סמכויותיו הסטטוטוריות של בית המשפט לעניינים מנהליים. מעבר לכך שהדרך המתוארת שעברה בקשת המערערים מעוררת שאלות של סמכות, היא בוודאי לוקה בחוסר יעילות. אין בכך למתוח ביקורת על המערערים ולו מן הטעם כי עסקינן בסוגיה שלא נידונה רבות. ואולם, גילוי הבנה למסלול הדיוני בו הלכו המערערים אין משמעותו כי יהיה עלינו להשלים עימו גם במקרים עתידיים. רצוי, אפוא, להידרש לדרך הדיונית הראויה לפתוח בהליך בבית משפט במסלול של הנחית פרקליט המדינה. בפתח דבריי ציינתי כי הכרעה בדבר המסגרת הנורמטיבית הראויה לדיון בבקשת המערערים בעלת השלכות דיוניות חשובות, בנוסף להשפעתה על תוצאת הערעור. שלושת המסלולים המובילים לזכות העיון בחומר חקירה התנהלו עד כה בשלושה הליכים שונים: עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי חוק חופש המידע, בקשה המוגשת לבית המשפט הפלילי לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ועתירה לבג"ץ כנגד החלטה לפי הנחית פרקליט המדינה. לכל ההליכים קודמת פנייה מטעם המבקש לעיין בחומר החקירה אל הרשות הציבורית הרלוונטית – הפרקליטות או משרד המשפטים. ואולם, במצב בו הבקשה לעיין בחומר נדחית, ניתן להבחין בין ההליך לפי סעיף 74 ועתירה מנהלית לפי חוק חופש המידע, ובין עתירה לבג"ץ. בשני ההליכים הראשונים, הפרוצדורה הדיונית והסמכות קבועות בחוק. ואילו הנחית פרקליט המדינה, שהינה הנחית מנהלית ולא דין, נעדרת הוראות אלו. נוכח זאת יש לשאול: מהו מסלול ההשגה הראוי על החלטת הפרקליטות בשלילה? התשובה לשאלה מושפעת משיקולים מעשיים ומהותיים בעלי משקל רב. אין זו הפעם הראשונה ששאלת המסלול הראוי להגשת בקשת עיון מתעוררת לפנינו ואף באופן פרטני במסגרת טענת הגנה מן הצדק. בפרשת סגל הגיש המבקש בקשה מכוח חוק חופש המידע לעיין בכל החלטות הפרקליטות על העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי. זאת כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק בהליך הפלילי בגדרו יוחסה לו עבירת העלבת עובד ציבור. הנשיא א' גרוניס עמד באותו עניין על הבעייתיות הנוצרת בממשק שבין ההליך פלילי ובין הליך לפי חוק חופש המידע. התוצאה הנלווית במצב כזה היא לא פעם עיכוב של ההליכים הפליליים עד להכרעה בהליך המנהלי. בנוסף, מאז חקיקת החוק, אנו עדים לשימוש גובר בבקשות לקבל ראיות מכוחו לשם ביסוס הגנה במשפט פלילי (ראו לדוגמא: עת"מ (י-ם) 1495/09 עו"ד אביעד פנחס ויסולי נ' מדינת ישראל (14.11.12); עת"מ (י-ם) 6368-10-12 אופקים א.ג בע"מ נ' משרד התמ"ת (05.03.13)). התפתחות זו יצרה הליך מקביל לדיון באותו תיק בנוסף לזה המתנהל בבית המשפט הפלילי. מלבד חוסר היעילות הדיונית שאותה ציין הנשיא, הכפילות בדיונים עשויה להוביל גם לכפילות בהכרעות. למשל, בית המשפט המנהלי שדן בבקשה לקבל מידע צריך להכריע בשאלה האם האינטרס האישי של המבקש בקבלת המידע כדי לבסס הגנתו במשפט הפלילי חזק. לשם כך הוא עשוי להידרש לאישומים הפליליים ולעובדות בחומר החקירה. על בית המשפט המנהלי להיזהר שמא ישפיע בקביעותיו על ההליך הפלילי. עתירות לפי הנחית פרקליט המדינה הוגשו לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק מכוח סמכותו לתת צווים לרשויות המדינה לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה (סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה). צעידה במסלול זה מנוגדת למגמה בהלכה הפסוקה לפיה בית המשפט הגבוה לצדק לא ידון בעתירה כל עוד עומד לעותר סעד חלופי (ראו למשל: בג"ץ 6090/08 יצחק ברגר נ' שר המשפטים (11.08.08)). במקרה כגון זה שלפנינו קיימת זווית נוספת. כנגד המבקשים לעיין בחומר מתנהל הליך פלילי בבית משפט אחר. בית המשפט הפלילי אליו הוגש כתב האישום מוסמך לדון בזכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ. כידוע, נקבע זה מכבר כי הערכאה הפלילית מוסמכת לבקר את חוקיות פעילותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי (בג"ץ 9131/05 ניר עם ירקות אגודה שיתופית חקלאית נ' מדינת ישראל (6.2.2006)). במהלך הדיון הפלילי נדרשת היא לדון בטענות המשיגות על התנהלות רשויות האכיפה, כגון טענה בדבר פגם שנפל בהליכי החקירה, היעדר סמכות להגיש כתב אישום ואף טענת הגנה מן הצדק (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776). אין מן הנמנע שגם בקשת נאשם לעיין בחומר חקירה לפי הנחית פרקליט המדינה תידון על-ידי בית המשפט הפלילי. על כן, ואף אם מתעורר ספק לגבי הכללת החומר המבוקש בגדר סעיף 74, לעמדתי ראוי שההליך הדיוני בהשגה על החלטה לפי הנחית פרקליט המדינה יערך גם הוא בבית המשפט הפלילי שאליו הוגש האישום. ניתן להתייחס להליך כזה כבקשה לפי סעיף 74 במובן הרחב. אפרט את נימוקיי. 10. נאשם שהוגש נגדו כתב אישום בפשע או עוון ממילא זכאי לעיין בחומר חקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת לפי סעיף 74 לחסד"פ. בהמשך לכך, הוא רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא לטענתו חומר חקירה ולא הועמד לעיונו. בקשה זו תידון במידת האפשר לפני שופט שאינו דן באישום (סעיף 74(ב) ו(ג) לחסד"פ). חוק סדר הדין הפלילי אינו מגדיר מהו חומר חקירה. לכן, בית המשפט נדרש לא אחת לדיון בהגדרת המונח "חומר חקירה" והאם החומר המבוקש נכנס בגדרו. בחינה זו מצריכה לרוב בירור עובדתי ענייני המצריך להיכנס לעומקו של כתב האישום. בחינה כזו היא לחם חוקו של בית המשפט הפלילי. האחרון מורגל לדון בסוגית העיון בחומר חקירה ומיומן במתן הכרעות זריזות בעניין, בשל ההכרה כי לא רצוי לעכב את ההליך הפלילי העיקרי. בשונה מכך, בקשה לעיין בחומר חקירה המגיעה לבית משפט זה נידונה לפי סדרי דין אחרים, על כל המשתמע מכך. בית המשפט הפלילי כשיר לדון בבקשה לעיון בחומר, בין אם לפי שיקולי סעיף 74 לחסד"פ ובין אם הוא מיישם את השיקולים בהנחיה. לכן מוטב שבית המשפט הפלילי ידון בשני סוגי הבקשות לעיון בחומר חקירה פלילי. נימוק שני נמצא בקרבה בין פרוצדורת הבקשה לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ובין המסלול לעיון בחומר חקירה פלילי לפי הנחית פרקליט המדינה. שני המסלולים מעגנים זכות עיון פרטית של המבקש (הזכות לדעת, בעמ' 18-19). שניהם מציבים כתנאי לקבלת בקשת עיון כי תתקיים זיקה של המבקש למידע המבוקש. הנחית פרקליט המדינה מתירה זיקות מסוגים שונים למידע– חשוד, מתלונן, גורם תקשורת ואף בעל ענין לצורכי מחקר. מידת ההיענות לבקשה תגבר ככל שהזיקה תהיה הדוקה יותר. בסעיף 74 הזיקה מצויה במבחן הרלוונטיות או הנגיעה של החומר לאישום נגד הנאשם. דוגמא נוספת לקרבה בין שתי ההוראות ניתן למצוא בהסדרים בהנחיית פרקליט המדינה השואבים השראה מהוראות החוק הקבועות בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. למשל, בכל הנוגע לזכות להעתיק את המידע שהעיון בו מבוקש, נקבע בהנחיה שהמגבלות המוטלות על נאשם בפלילים יחולו גם לגבי מי שמבקש להעתיק מידע לצרכים אחרים מכוחה (סעיף ו' להנחיה). ניתן לראות, אם כן, בהנחית פרקליט המדינה כמשלימה את סעיף 74. ראשית, בעוד סעיף 74 מאפשר לנאשם לעיין בחומר חקירה רק לאחר הגשת כתב אישום נגדו, ההנחיה קובעת מסגרת לדיון בבקשה לעיין בחומר החקירה בשלב שלפני הגשת כתב אישום ואף לאחר סגירת תיק החקירה. שנית, ההנחיה דנה כלשונה ב"בקשה מצד גורמים שונים" לעיין בחומר חקירה, ולא רק על-ידי הנאשם. הרחבות אלו כרוכות כמובן באינטרסים ציבוריים נוספים שיש לשקול לשם הכרעה בבקשה לפי הנחית פרקליט המדינה. במובנים רבים, הליך הבקשה לעיין במידע המצוי בתיק חקירה לפי ההנחיה הוא יישום מרחיב של זכות העיון בסעיף 74. מקרנו נוגע בהיבט נקודתי של ההרחבה מכוח ההנחיה – נאשם המעוניין לקבל חומר חקירה המצוי בתיקים פליליים נגד נאשמים אחרים במסגרת משפטו. בפועל, גם כיום דן בית המשפט הפלילי בבקשות דומות של נאשמים לפי סעיף 74 לחסד"פ, כך שהגבולות אינם כה חדים וברורים. בבש"פ 4357/05 חסן אבו חטאב נ' מדינת ישראל (01.07.05) ביקש נאשם בעבירות סמים לעיין במידע המצוי בידי המשטרה בנוגע למעורבים אחרים בפרשה על מנת לבסס את הגנתו. בית משפט זה הבחין בין מידע בדבר פעולות חקירה שבוצעו בפרשה נשוא כתב האישום - שלנאשם ישנה זכות לעיין בו, ובין מידע בדבר החלטות הרשות בעניינם של יתר המעורבים בפרשה, שאינו נכנס בגדר "חומר חקירה" לפי סעיף 74. האם יהא זה עדיף שבקשה לעיון בסוג המידע השני תוגש כעתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, תוך הותרת התיק הפלילי תלוי ועומד? בל נשכח כי בנוסף לכך שבמסלול לפי ההרחבה של סעיף 74 לחסד"פ מתאפשר דיון לפני בית המשפט הפלילי, עוד מוענק למבקש המידע זכות להגיש ערר לבית המשפט שלערעור (סעיף 74(ה) לחסד"פ). 11. עמדתי היא כי דרך המלך להשיג על החלטת רשויות התביעה בבקשת עיון מטעם נאשם לפי הנחית פרקליט המדינה הינה לבית המשפט הפלילי אליו הוגש האישום נגדו. הבקשה תידון לפי המסלול המרחיב של סעיף 74, ומבחינה מהותית גם על פי השיקולים בהנחית פרקליט המדינה. בנוסף הנני סבור שישנם מקרים בהם נכון כי בקשת נאשם לקבל מידע שלפי תוכנו נכנס לתחולתו של חוק חופש המידע תידון בבית המשפט הפלילי לפי הנחית פרקליט המדינה. מהו מקרה מעין זה? למשל כאשר נאשם מגיש בקשה לפי סעיף 74 לבית המשפט הפלילי כדי לעיין במידע שהוא לטענתו חומר חקירה, ובה בעת ברצונו לעיין במידע נוסף שהוא זכאי לקבלו לפי חוק חופש המידע. ברי כי ניהול שני הליכים מקבילים על-ידי נאשם אחד לצורכי הגנה בהליך פלילי אחד היא תוצאה לא יעילה בעליל. נזכיר שבמסלול מכוח חוק חופש המידע, המבקש לקבל מידע רשאי להגיש עתירה על החלטת הרשות הציבורית אשר תידון בבית המשפט לעניינים מנהליים כערכאה ראשונה, ולהגיש ערעור לבית משפט זה כערכאה שנייה. מניעת התמשכותם של הליכים פליליים הינה שאיפה משותפת הן של הנאשם והן של התביעה. כמובן, אין משמעות האמור לגרוע מזכות הנאשם לפנות לקבל מידע לפי חוק חופש המידע. אלא כאשר ניתן לדון בבקשת העיון בבית המשפט הפלילי לפי הנחית פרקליט המדינה דרך המסלול של סעיף 74 לחסד"פ – במקום בהליך בבית המשפט לעניינים מנהליים – דרך זו עדיפה. הדבר נכון ביתר שאת במצב בו המידע נכנס הן לגדרו של חוק חופש המידע והן לגדרו של סעיף 74 לחסד"פ. להשלמת העניין יודגש כי בהיבט הדיוני מתבקשת גמישות מסוימת משני הצדדים, גם במטרה להגיע ככל שניתן להסכמה בבקשות לעיון בחומר חקירה. ראוי להפנות לדברי הנשיא א' גרוניס בחתימת חוות דעתו בפרשת סגל, בסופה הוחלט להעביר לעיון המערער את כל החלטות הפרקליטות שנתקבלו לעניין העמדה לדין בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט בתקופה של שלוש שנים: "אין צידוק לעכב את ההליך הפלילי, שנפתח עם הגשתו של כתב אישום, עד שתיפול הכרעה בהליך לפי החוק [חוק חופש המידע]. עם זאת, אין סיבה שהנאשם יידרש לוותר על טענתו בדבר אכיפה בררנית, אך מן הטעם שאין לעכב את ההליך הפלילי עד להכרעה בהליך לפי החוק. התשובה צריכה להימצא, לטעמי, בקביעה של כללים דומים לעניין היקף הגילוי בין אם מדובר בהליך הפלילי ובין אם מדובר בהליך לפי החוק. זאת, כמובן, לגבי אותם מקרים בהם מדובר בבקשה של נאשם לקבלת מידע. למען הסר ספק מובהר כי דבריי מכוונים לגבי נאשם, קרי לאחר שהוגש כתב אישום." חוק חופש המידע קידם את מהפכת שקיפות המידע. המסלול של זכות העיון במידע לפי חוק חופש המידע עדיין צעיר בשיטת משפטנו. המסורת השיפוטית לגביו אך מתחילה להצטבר. יש מקום לפתח ולגלות גמישות בפרט בהליך בו נידונה בקשת עיון במידע הקשור להליכים פליליים. הגשת הליך לפי הנחית פרקליט המדינה בפרוצדורה של סעיף 74 לחסד"פ גם כאשר חוק חופש המידע חל בעלת יתרונות, ביניהם גם מניעת תמריץ להגיש בקשות שיעכבו את קידום ההליכים הפליליים. לצד זאת, במקרה בו ברור שבקשה לעיין בחומר שמוגשת על-ידי נאשם אינה שייכת מבחינה תוכנה לסעיף 74 ולהנחית פרקליט המדינה, כי אז המסלול הדיוני של חוק חופש המידע הוא הכתובת המתאימה, כפוף להוראותיו. 12. אחר הדברים האלה הובאה לעיוני תגובתה של חברתי השופטת ברק-ארז. למקרא דבריה, אפנה לאמור לעיל בחוות דעתי ואסתפק בשלוש הערות. א) המחלוקת שנותרה להכרעה- בערעור שלפנינו, חרף המאמצים לפשר בין הצדדים, הן של בית המשפט קמא והן של הרכב זה, הללו לא צלחו להגיע לעמק השווה ונתבקשנו לפסוק על פי דין ולא על דרך הפשרה. המערערים ביקשו לעיין בחומר המבוקש על בסיס חוק חופש המידע. המדינה התנגדה לערעור. לגישתה המידע המבוקש – חומר חקירה – אינו נכנס לתחולת חוק חופש המידע על פי החריג בסעיף 14(א)(9) (ראו: סעיף 26 לסיכומי טענות המדינה וסעיף 8 לתגובתה להודעת המערערים). לכן, טענה המדינה כי יש לבחון את הבקשה בהתאם להוראות הנחית פרקליט המדינה, לפיה רשאית היא לסרב למסירת המידע שמטילה נטל כבד מאד על הרשות. אף המערערים בדיון על פה לפנינו הזכירו את ההנחיה כמקור אפשרי לעיון בחומרים המבוקשים (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 14-22). בהתאם למחלוקת זו בין הצדדים, וכדי לפסוק בבקשה גופה, נדרשנו להכריע תחילה בדבר התשתית הנורמטיבית שחלה על הסכסוך. היא המכתיבה את השיקולים שעלינו לשקול וכיצד יש לאזן ביניהם. כאמור הגעתי למסקנה שלא רק השיקולים הנבחנים בחוק חופש המידע ובהנחיית פרקליט המדינה שונים, אלא גם התוצאה משתנה בהתאם לדין לפיו נבחנת הבקשה. ב) הדין החל על הבקשה- עמדתי היא שחוק חופש המידע אינו חל על חומר החקירה המבוקש. בעניין זה עמדת המדינה מקובלת עליי. המפתח לקביעת הדין החל הוא מושא הבקשה לעיון. בא כוח המערערים מיקד את בקשתם ב"פרטים עובדתיים של מה שקרה באותם תיקים אחרים שנסגרו" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון). ודוק: פרטים עובדתיים ולא חוות דעת של הגורם המקצועי שהורה על סגירת התיק. בכך שונה המקרה שלפנינו מעניין סגל. בעניין זה המשיב ביקש לבסס טענת אכיפה בררנית ביחס להעמדתו לדין בעבירת העלבת עובד ציבור. לכן, ביקש לקבל רק את החלטות הפרקליטות על העמדה לדין או אי העמדה לדין בעבירה זו ובעבירת זילות בית המשפט. 1,260 תיקים בעבירות אלו טופלו בפרקליטות בשנים הרלוונטיות. החלטות אלו מהוות תוצר של עבודתה השגרתית של רשות התביעה. עבודה זו עניינה עריכת החלטה מנומקת על העמדה לדין או סגירת תיק. היא עבודה מקצועית מובהקת. לעומת זאת, מושא בקשת המערערים שונה. המערערים אינם מבקשים לקבל לעיון את החלטות הפרקליטות על סגירת חמישה עשר התיקים בעבירת החזקה בתנאי עבדות. ניתן להבין את הטעם בעמדתם. האחרונים מבקשים לבסס טענה לאכיפה בררנית בהעמדתם לדין בעבירה החדשה בנסיבות עניינם. לשם כך מבוקש לעיין בפרטים העובדתיים של התיקים שנסגרו בחשד לביצוע עבירת החזקה בתנאי עבדות כדי להשוותם לעובדות המקרה של המערערים. פרטים אלה הם חלק או תמצית של עבודת החקירה המשטרתית, בין אם הועברו לידי הפרקליטות לשם בחינתה ובין אם לאו. אין תימה, אפוא, כי בעניין סגל לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר זכותו של מבקש העיון במידע על פי חוק חופש המידע. ואילו אצלנו התנגדות המדינה נשענה על הטענה כי לא קמה למערערים זכות מכוח חוק זה. לא נטען על ידי הצדדים בדיון כי מלאכת תמצות העובדות המבוקשת כבר נעשתה. כפי שציינתי לעיל, הבקשה היא ליצור מעין חלק עובדתי של כתב אישום בתיקים שנסגרו, כדי שהמערערים יוכלו לטעון לשיטתם שהמקרה בעניינם אינו שונה. זאת ועוד. למעשה בקשה זו היא סוג של פשרה. המערערים היו מעדיפים לעיין בתיקי החקירה גופם, אך מסתפקים בסיכום העובדתי שלהם. אם זהו המצב ועסקינן בעיבוד חומר, הרי שאין הרשות מחויבת בכך על פי סעיף 7(ה) לחוק חופש המידע. יוצא שחוק חופש המידע אינו מחייב את המדינה למסור את החומרים המבוקשים למערערים (ראו שוב סעיף 14(א)(9) לחוק). בנסיבות אלו, לכאורה דין הערעור היה דחייה. אלא שהנחית פרקליט המדינה מקימה חובה על הרשות לאפשר למערערים לעיין בחומר החקירה, מהנימוקים שפורטו. ויוזכר כי ההנחיה מכירה באפשרות של הכנת סיכומים תחת מסירת המידע עצמו (סעיף 23 להנחיה). אחרון אדגיש שהנחית פרקליט המדינה אינה בגדר חסד או מתנה, אלא חלק מן הדין הפוזיטיבי המשתייך לזכות העיון הפרטית. ג) היבטים דיוניים של הנחית פרקליט המדינה- לנוכח השתלשלות ההליכים בערעור, השאלות הדיוניות לא התעוררו בתיק באופן ישיר, והן לא השפיעו על ההכרעה. ואולם, שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם להנחית פרקליט המדינה. אינני סבור כי ראוי להתעלם מהשפעת הליכי גילוי המידע לפי חוק חופש המידע על הימשכות ההליכים הפליליים בעניינם של המערערים. בית המשפט רשאי גם רשאי להתייחס להשלכה זו כדי שהימשכות הליכים לא תהיה נחלת הרבים בתיקים עתידיים. חשיבות העניין באה לידי ביטוי גם בחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס בעניין סגל. לי נראה שהגיעה העת להתוות דרך דיונית ראויה בבקשות מהסוג הנדון. ארשה לעצמי לומר כי בשבתי בבית המשפט המחוזי לעניינים פליליים בתקופה שלאחר חקיקת חוק חופש המידע, סוגיות אלו נידונו לא פעם ולרוב הסתיימו בהסכמה תחת המסגרת הדיונית, ולא המהותית, של סעיף 74 לחסד"פ. העברה ממסלול למסלול – מבית המשפט הפלילי לבית המשפט המנהלי – יוצרת קשיים מעשיים של ממש. התיק שלפנינו הוא מקרה פרטי של בעייתיות המתעוררת בבקשות נוספות לעיין בחומרים לצרכי הגנה בהליכים פליליים. קושי זה הוצג בדיון על פה על ידי המדינה. היא הצביעה בפרט על תופעת הלוואי של עיכוב ההליכים הפלילים עד להכרעה בעתירה לגילוי מידע. בא כוח המערערים עמד גם הוא על ההבדל בין מסלול העיון לפי חוק חופש המידע ובין מסלול העיון בהליך הפלילי, המתנהל בתיאום עם הקצב של המשפט הפלילי. גם מסיבות אלה, ראוי לטעמי לתת את הדעת למקרים עתידיים בהם עשויה להתעורר בעיה זהה. לעמדתי, כפי שעולה מנסיבות והשתלשלות תיק זה, מוטב היה אילו בקשת עיון בחומר חקירה שאינה נופלת לתחולת חוק חופש המידע הייתה נבחנית על-ידי בית המשפט הפלילי במסלול הדומה לזה הקבוע בסעיף 74 לחסד"פ. אין בכך להגביל את זכותם של המערערים או להביע ביקורת על הדרך שנבחרה, אלא כאמור להתוות דרך חלופית לעתיד. אגב, אף לשיטת המערערים יש מקום לשאוב השראה מן המסלול הדיוני בסעיף 74 לחסד"פ, לעניין ההלכה שבית המשפט יעיין בחומר המבוקש בטרם יכריע בבקשת עיון (עמ' 8 לסיכום טענותיהם). 13. סוף דבר, מהנימוקים שפורטו לעיל מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי בסעיף 47 לחוות דעתה. טרם סיום אדגיש שוב כי להשקפתי במקרה זה, חוק חופש המידע אינו חל על המידע המבוקש על-ידי המערערים; בהיותם נאשמים, ראוי היה להגיש את הבקשה לעיין בתיקים הפליליים לבית המשפט הפלילי לפי סעיף 74. כך ראוי לנהוג בעתיד בבקשות מעין אלו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: חבריי השופטת ד' ברק-ארז והשופט נ' הנדל חלוקים ביניהם בשאלות משפטיות רבות חשיבות ובראשן "חלוקת העבודה" בין חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) לבין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). אף על פי כן, ספק בעיני אם התיק דנן הינו האכסניה הראויה ללבנן. הטעם לכך הוא שראשיתו ויסודו של תיק זה הוא בבקשה לפי חוק חופש המידע והמשכו בהגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בהסתמך על חוק חופש המידע. השאלה האם ההליך הנכון לנקוט בו הוא בקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע או בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, מתמצה לטעמי במישור הסמכות והפרוצדורה. נקודת המוצא המהותית, מבלי להקל ראש בעניינים שבסמכות ובפרוצדורה, צריכה להיות גילוי רחב ככל הניתן לטובת מי שיש לו זיקה חזקה לחומר המבוקש, קרי בנסיבות בהן אי חשיפת החומר תביא לקיפוח הגנתו במשפט הפלילי. חובת גילוי רחבה זו נגזרת מכללים ספציפיים עליהם עמדה השופטת ברק-ארז אך בראש ובראשונה ממעמדן של הפרקליטות והמשטרה כזרועותיה הארוכות של המדינה שחבה בחובת הגינות מוגברת בהיותה נאמן הציבור [ראו למשל: חוות דעתי בדנ"פ מדינת ישראל נ' שמש (9.1.2012), פסקה 24]. ממעמדה זה של המדינה נגזרת חובת הגילוי, שמדיניות שיפוטית ראויה צריכה ליתן לה פרשנות מרחיבה, ובפרט שעה שעסקינן בזכויותיהם של חשודים, נחקרים ונאשמים, שהרי בדיני נפשות עסקינן. זאת ועוד, לא ניתן להעלות על הדעת כי מחד גיסא, במישור הפלילי יוטל על נאשם נטל כבד לבסס את טענתו לאכיפה בררנית, כפי שעמדה על כך השופטת ברק-ארז, אך מאידך גיסא, במישור המנהלי תתנער המדינה מחובת הגילוי החלה עליה באופן שישלול מנאשם את האפשרות להוכיח את טענותיו לאכיפה בררנית. כמו כן, לא ניתן להשלים עם גישה המבקשת לצמצם את היקפה של חובת הגילוי בהסתמך על טיעונים בדבר "הכבדה" על הרשות המוסמכת בריכוז או תמצות החומר והמידע שהתבקשו על ידי הפונה. ב"עולם המודרני" בו מונהגות מערכות בקרה ושליטה ממחושבות, ילך ויפחת כוחן של טענות אלה, כפי שהיטיבה להבהיר זאת בחוות דעתה השופטת ברק-ארז. לטעמי, טיעונים מסוג זה מן הראוי שייבחנו על ידי בית המשפט בביקורתיות המתבקשת. לא זאת אף זאת, דומני כי יש טעם רב בעמדתה של השופטת ברק-ארז לפיה חובת הגילוי צריך שתישען על הוראה סטטוטורית גם אם בצידה קיימת הנחיית פרקליט המדינה. הנחייה זו, כשמה כן היא, הנחייה פנימית אשר נתונה לשינויים על פי שיקול דעתו הבלעדי של פרקליט המדינה. מדיניות שיפוטית בדבר חובת הגילוי, שמזומנות היא ערובה למימושה של הזכות להליך הוגן, אינה יכולה להישען על הנחייה פנימית של הרשות המנהלית. לצורך ההכרעה במקרה דנן איני רואה צורך לקבוע מסמרות בחלק מן הסוגיות והשאלות המשפטיות רבות החשיבות שאותן עורר השופט הנדל, שאת הדיון וההכרעה בהן יש להותיר לעת מצוא. סוף דבר, אני מצטרף להנמקה ולתוצאה אליה הגיעה השופטת ברק-ארז. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏י"ז בכסלו התשע"ד (‏20.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12017860_A11.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il