דניאל חנוכייב נ. בית ספר אורים

פסק-דין בתיק ע"א 1786/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1786/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: דניאל חנוכייב נ ג ד המשיבים: 1. בית ספר אורים 2. מדינת ישראל - משרד החינוך 3. עיריית חיפה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 1108/04 מיום 18.1.2010 תאריך הישיבה: י"ד בטבת התשע"ב (9.1.12) בשם המערער: עו"ד אורי בן-שושן אורי; עו"ד דפנה שני בשם המשיבים 2-1: עו"ד דוד גל; עו"ד דנה גונן בשם המשיבה 3 עו"ד ט. טנצר; עו"ד גלעד גושן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) שדחה את תביעת המערער נגד המשיבים, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שנפל ונחבל בראשו במהלך ניסיון טיפוס על מבנה בחצר בית ספר בקריית חיים. רקע 1. במהלך חופשת הקיץ בשנת 2003 נסעו המערער (שהיה כבן 11) והוריו, שהתגוררו אז באילת, לחגיגות בר המצווה של בן דודו (להלן: בן הדוד) בשכונת קריית חיים שבחיפה. בשעות הערב של יום שישי, 1.8.2003, יצאו המערער ובן הדוד לשחק בכדור בחצר בית ספר "אורים", אשר היה ממוקם ברחוב מגוריו של בן הדוד. על אף שהיה זה במהלך חופשת הקיץ, חצר בית הספר היתה פתוחה בפני ילדי השכונה בשעות אחר הצהריים. תוך כדי משחק, נבעט הכדור ונחת על גג מבנה חד קומתי הממוקם בחצר, שמשמש כמקלט לשעת חירום (להלן: המקלט). המערער ובן דודו חפצו להוריד את הכדור מגג המקלט, ולשם כך טיפסו על סולם המורכב על אחד מקירות המבנה. משכשלו מאמציהם להגיע לגג בעזרת הסולם, החל המערער לטפס על צינור אוורור שהיה צמוד לצד המקלט. במהלך הטיפוס ניתק הצינור מהקיר והמערער נפל על הקרקע כשהצינור עליו. כתוצאה מהנפילה נחבל המערער בראשו והובהל לבית החולים, שם עבר מספר ניתוחים בראשו וכיום הוא סובל מנכויות שונות. המערער הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו נגד בית הספר "אורים" ומשרד החינוך (להלן ביחד: משרד החינוך) ועיריית חיפה (להלן: העירייה), שבשטחה נמצא בית הספר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) דחה את התביעה. בשאלת הגורם לתאונה קבע בית המשפט כי הצינור והחבק שהצמיד אותו לקיר המקלט בעזרת מוט היו תקינים ולא חוברו בחיבור רופף לקיר, כך שהגורם לקריסתם היה הכוח והמשקל שהפעיל המערער בטפסו על הצינור. עוד נקבע כי גם אם הצינור היה חלוד או בלוי – כפי שטען המערער – אין הדבר מעיד על חוסר יציבותו. בית המשפט ציין כי איש מהמומחים שהביאו הצדדים, לא בחן את הצינור עצמו, אלא כל הבדיקות נעשו בשטח החצר ולמעלה משלוש שנים לאחר קרות התאונה. 3. בית המשפט קבע כי אין להטיל אחריות על משרד החינוך, שכן בתקופת הקיץ בית הספר כלל לא הופעל על-ידו. כמו כן קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך על הוראות חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח) או חוזרי המנכ"ל שונים, כדי להקים חובת זהירות למשרד החינוך, שכן אין להסיק מהם שקיימת דרישה ממשרד החינוך להטיל רמת פיקוח "המגיעה עד כדי בדיקת החוזק של המוט המחזק את חבק צינור האוורור אל הקיר" (פסקה 15(א) לפסק הדין קמא). עוד נקבע כי לא הוכחה טענתו של המערער כי היו אירועים קודמים שבהם טיפסו תלמידים של בית הספר "אורים" – ששכן במבנה באופן זמני – על גג המקלט, או בדבר מודעות ההנהלה להתרחשות אירועים מעין אלה. 4. אשר לאחריות העירייה נקבע כי חצר בית הספר שימשה למעשה, בחופשת הקיץ, כמעין מגרש משחקים עירוני. משכך, ומשום שהעירייה היא המחזיקה במקרקעין, קמה לה חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בחצר בית הספר. בית המשפט קבע כי יש לבחון את אחריותה הקונקרטית של העירייה לנזקי המערער על רקע נסיבות העניין. בהקשר זה נפסק כי הגג לא היווה "פיתוי" למערער וכי גם בהינתן גילו הצעיר, למערער היתה בזמן התאונה יכולת להעריך את הסיכון שבטיפוס. חרף זאת, הוא ובן דודו התעלמו משלטי האזהרה, האוסרים טיפוס על הגג, שהוצבו במקום. לבסוף קבע בית המשפט כי העירייה יצאה ידי חובתה בכך שהתקינה שלט האוסר על הטיפוס, גם כלפי קטינים, ככל שאלו היו מודעים לסיכון הטמון בטיפוס. בצד האמור ציין בית המשפט בהקשר זה כי העירייה לא התרשלה בכך שפתחה את החצר לרווחה לשימוש ילדי השכונה שכן פעולה זו משרתת את האינטרס הציבורי שעליו היא מופקדת, גם אם בעשותה כן, נטלה על עצמה סיכון מסוים. טענות המערער 5. המערער משיג על ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט קמא. בין היתר, נטען כי הצינור היה חלוד ובלוי, וקובע בצורה רופפת לקיר; כי ילדים נהגו לטפס על גג המקלט עובר לתאונה שבה נפגע המערער; כי הגג היווה גורם "מפתה" ילדים לטיפוס; וכי לא הוכח קיומו של שלט אזהרה במקום במועד התרחשות התאונה. המערער סבור כי משנתקבלה גרסתו כי הצינור ניתק מהקיר במהלך הטיפוס, עובר נטל ההוכחה לכתפי המשיבים, מכוח הכלל "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: הפקודה). 6. כמו-כן, משיג המערער על הקביעות בעניין אחריות משרד החינוך ובעניין אחריות העירייה. אשר למשרד החינוך – המערער טוען כי חוזרי המנכ"ל הרלוונטיים מטילים על בית הספר חובה לאתר מפגעים ולטפל בהם גם במהלך חופשת הקיץ ואף כלפי ילדים שאינם תלמידי בית הספר. אשר לעירייה – המערער טוען כי היתה קיימת לה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה, בשל קיומה של צפיות כי ילדים ירצו להגיע לגג המקלט. בנוסף, טוען המערער כי העירייה לא היתה יכולה להסתפק בהצבת שלט, שעה שהאוכלוסייה שעשתה שימוש במתקנים הינה – רובה ככולה – ילדים. עוד נטען כי לא ניתן לייחס הסתכנות מרצון לילד שהיה אז בן 11 שנים בלבד, וכי על בית המשפט היה לתת משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער, בהתאם להוראות סעיף 5(ג) לפקודה, ולכל היותר לקבוע כי היה למערער אשם תורם בשיעור נמוך. בשולי הדברים, הלין המערער על החלטתו של בית המשפט קמא שלא לאפשר לו להגיש תמונות שצולמו על-ידי אביו סמוך למועד התאונה. טענות משרד החינוך משרד החינוך סומך את ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וסבור כי דין הערעור להידחות, שכן טענות המערער מכוונות נגד הממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. לגופם של דברים, נטען כי חובת הזהירות המושגית של משרד החינוך לא חלה בנסיבות העניין. לשיטתו, חובה מושגית חלה רק כלפי תלמידי בית הספר הנתונים במועד הרלוונטי לשליטתו ולפיקוחו של המוסד החינוכי, בשעות בהן מתקיימת פעילות מאורגנת. בענייננו המערער כלל לא היה תלמיד בית הספר, והתאונה ארעה ביום שישי בשעות הערב בתקופת חופשת הקיץ. עוד נטען, כי אף חובת זהירות קונקרטית לא קיימת כלפי המערער. לטענת משרד החינוך, חובת הפיקוח מטעמו מתמצה בסכנות ברורות וגלויות לעין בשלב מתן הרישיון להפעלת בית הספר, ולסכנות שהובאו לידיעתו בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד, נטען כי המערער לא הוכיח התרשלות כלפיו וכי אפילו היה נקבע כי קיימת התרשלות, עדיין ניתן לייחס למערער הסתכנות מרצון ואשם תורם, על אף היותו קטין. זאת על רקע קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בנוגע למודעות המערער לסיכון והתעלמותו משלט האזהרה. עוד נטען כי ככל שייקבע כי קיימת אחריות בנזיקין, זו צריכה להיות מוטלת בלעדית על העירייה. לבסוף טוען משרד החינוך, שאין לקבל את טענת המערער לעניין תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" וזאת משום שנסיבות התאונה ידועות היטב למערער, וכי הוא לא הצליח להוכיח כי נקט זהירות סבירה בזמן התאונה. בצד האמור, הגיש משרד החינוך ערעור שכנגד, שבמסגרתו הוא משיג על שיעורן הנמוך של ההוצאות שנפסקו לזכותו במסגרת פסק הדין קמא. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו חזר בו משרד החינוך מערעור זה. טענות העירייה 7. העירייה סומכת אף היא את ידיה על הקביעות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המסקנה היחידה המתבקשת, נוכח עמדת המומחים מטעמה, היא כי הצינור היה מותקן כהלכה ולא היווה מפגע, ולמעשה התאונה התרחשה בשל שימוש בלתי סביר ובלתי צפוי בצינור האוורור לצרכי טיפוס. לטענת העירייה, שאלת האחריות הקונקרטית נבחנת על-פי מבחן הצפיות, ופעולתו של המערער חרגה מגדר מבחן זה. יתר על כן, העירייה טוענת כי במבדק יסודי ומקיף שנערך בבית הספר, כחודש לאחר תחילת שנת הלימודים, לא נחשב הצינור כמפגע פוטנציאלי, דבר ששיש בו כדי להעיד על כך שלא היתה צפיות כי ייעשה בו שימוש בלתי סביר לטיפוס כמו בענייננו. לטענת העירייה, ככל שהיתה קיימת סכנת טיפוס לגג, יצאה היא ידי חובתה לאחר שתלתה שלט המזהיר מפני הטיפוס. לשיטתה, אין לקבל את טענת המערער כי היו אמצעים אחרים שאותם היה על העירייה לנקוט, שכן כל החלופות שהציע המערער, כגון הצבת פיקוח בחצר בית הספר בשעות אחר הצהרים, אינן סבירות. בהקשר זה נטען בנוסף כי גם קטין שגילו מתחת ל-12 שנים יכול שיימצא נושא באחריות ובאשם תורם על אף הוראות סעיף 9 לפקודה. לכן לגישתה, אין מניעה להסתמך על האשם התורם של הקטין לשם הפחתת מידת הפיצויים ככל שיימצא כי היתה התרשלות. דיון והכרעה 8. חלק לא מבוטל מהשגותיו של המערער מכוון לממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא. בין היתר, טוען הוא כי לא הוכחה בראיות בכתב עובדת קיומם של שלטי האזהרה; כי היה ידוע לרשויות שילדים נהגו לטפס על גג המקלט עובר למועד התאונה ואף לאחריה; וכי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו בדבר קיומה של קורוזיה בצינור ובדבר החיבור הרופף שבאמצעותו הוצמד הצינור לקיר. בהקשר זה יצוין, כי במסגרת הדיון בערעור, התרנו למערער להגיש מקבץ של תמונות שצולמו על-ידי אביו בסמוך לאחר מועד התאונה, במקום האירוע. כלל הוא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, והיא תעשה כן רק אם מדובר בממצאים שנקבעו שאינם עומדים במבחני ההיגיון והשכל הישר, או שאינם מעוגנים בחומר הראיות (ראו: ע"א 9622/07 הולין נ' קופ"ח כללית, פסקה 19 (לא פורסם, 30.5.2010); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 9749/01 סאיר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 6 (לא פורסם, 12.12.2002)). לא מצאתי עילה לחרוג מכלל זה בענייננו. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא נסמכו על אדנים מוצקים, ובגדרם, התרשמותו הבלתי ישירה מהעדים, מהמומחים ומחומר הראיות. הערכאה הדיונית נימקה ופירטה היטב מדוע אימצה את חוות דעתם של המומחים מטעם המשיבים ואין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית להעדיף את דעתו של מומחה אחד על פני דעתו של מומחה אחר, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 8693/08 הרמן נ' שטרנברג, פסקה 18 (לא פורסם, ‏24.3.2011); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל, פסקה 35 (לא פורסם, 20.1.2009); ע"א 589/87 בירנבוים נ' משרד השיכון, פ"ד מט(1) 625, 633 (1995)). לא זה המקרה שלפנינו. בחינת אחריות המשיבים לתאונה תיעשה אפוא על יסוד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. אחריות משרד החינוך 9. ככל שהדברים אמורים בשאלת אחריותו של משרד החינוך, לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. במועד שבו התרחש האירוע, למשרד החינוך לא היתה זיקה לפעילות שהתרחשה בערב שבת בתקופת חופשת הקיץ. במצב דברים זה אין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי מבחינה פונקציונאלית, שימש בית הספר למעשה כמגרש משחקים עירוני. דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שאנו למדים כי העירייה – ולא בית הספר או משרד החינוך – היתה זו שהורתה על פתיחת שערי בית הספר בשעות אחר הצהרים לטובת ילדי הסביבה. נוכח האמור, לא קמה למשרד החינוך בנסיבות העניין חובת זהירות כלפי המערער. אחריות העירייה 10. על מנת להטיל על העירייה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות נדרש המערער להצביע על חובת הזהירות של העירייה כלפיו; על התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות האמורה; ועל קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: עניין ועקנין); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004); ע"א 3580/06 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה 78 (לא פורסם, 21.3.2011) (להלן: עניין יוסף)). כידוע, עוולת הרשלנות על מרכיביה השונים חלה על הרשות הציבורית כפי שחלה על הפרט, אולם בדיקת התקיימות מרכבי העוולה יכול שתהה מושפעת "ממעמדה המיוחד של הרשות הציבורית, ומהנורמות המיוחדות המתחייבות מדרך פעולתה" (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין, פסקה 38 (לא פורסם, 11.11.2010) (להלן: עניין מעונה); כן ראו: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 132-135 (1985) (להלן: עניין גורדון); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 12.3.2009) (להלן: ע"א 4241/06)). 11. על חובתה המושגית של העירייה כמחזיקה במקרקעין בזמן האירוע אין חולק (השוו: ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר, פסקה 20 (לא פורסם, 7.9.2010); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: עניין מימוני)). חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות הפרטיקולאריות של המקרה ובוחנת, האם בנסיבות ייחודיות אלו יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק (עניין גורדון, בעמ' 130-128; עניין יוסף, בפסקה 80; ע"א 8835/07 ‏‏רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקאות י"ח-י"ט (לא פורסם, 8.12.2010); ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, פסקה 33 (לא פורסם, 4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט)). אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שבדיעבד התממש לכדי נזק. יכולת הצפייה נבחנת בהיבט הטכני; לעומת הצורך לצפות שנבחן על-פי אמות מידה נורמטיביות, הכרוכות בטעמים של מדיניות משפטית (ע"א 4241/06, פסקה 10 לפסק-דינה של השופטת ארבל ופסקה 2 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין ועקנין, 125-126; ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים נ' שרף, פסקה 14 (לא פורסם, 14.6.2011) (להלן: עניין אסותא)); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004)). ה"צורך" לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט להוציא מתחומי האחריות נזקים שהטלת אחריות בגינם איננה רצויה אף על פי שאולי היתה "יכולת" לצפותם. כפועל יוצא – בכל הקשור להטלת אחריות בנזיקין – לא כל סיכון שהתממש לכדי נזק וניתן היה לצפותו, גם צריך היה לצפותו. 12. סבורני כי בנסיבות העניין קיים ספק אם העירייה היתה יכולה לצפות את תהליך הגרימה שיצר את הנזק. גם בהנחה שהיתה יכולת לצפות כי ילדים ינסו להגיע לגג המקלט ועלולה להיגרם להם פגיעה גופנית כתוצאה מנפילה, איני משוכנע שהעירייה היתה יכולה לצפות כי המערער יבכר לטפס דווקא על צינור אוורור צר המוצמד לצלע הקיר, שעה שקיימים סולמות המקובעים על קירותיו החיצוניים של המקלט. ניתן ללמוד זאת גם מעדותו של הממונה על הבטיחות בעירייה, מר אריה אולברג, שציין כי על אף שביצע מִבדקי בטיחות בבית הספר מדי שנה וצינור האוורור לא נעלם מעיניו, לא העלה על דעתו כי טמונה בו סכנה. 13. עם זאת, גם אם נניח – לטובת המערער מבלי להכריע בכך – כי העירייה היתה יכולה בנסיבות העניין לצפות את הליך הגרימה וסוג הנזק (שכן, כידוע, התקיימותה של הצפיות הטכנית הנדרשת "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, 712 (1964); וראו: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 817-816 (1993) והאסמכתאות שם), השאלה אם צריכה היתה העירייה לצפות את הנזק נגזרת משיקולי מדיניות משפטית. בהקשר זה יש לבחון את מכלול השיקולים השוללים הטלת אחריות והאם הם גוברים על אלו התומכים בה (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א' 668-645 (2012)). (לשיקולי מדיניות השוללים הטלת אחריות ראו גם: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 409 (2004); עניין אסותא, בפסקות 15-17). להשקפתי לא ניתן לקבוע שהעירייה היתה צריכה, כעניין נורמטיבי, לצפות את הנזק בנסיבות המקרה. ברי כי יכולת הפיקוח של העירייה כאחראית על הגנים העירוניים במקרקעין שבתחומה איננה בלתי מוגבלת. בענייננו, בית המשפט המחוזי פסק כי בשטח לא היה קיים מכשול בטיחותי המהווה סכנה. בבית הספר נערכו סיורים של נציגי העירייה וקצין הביטחון ממשרד החינוך עם תחילת שנת הלימודים. הנחת המוצא שנקבעה היא כי בית הספר למעשה עמד בסטנדרטים של בטיחות כיאה למוסדות חינוך. לצערנו, לא כל סיכון וסיכון ניתן למניעה (השוו: בעניין מימוני, פסקה 13). קביעה כי קיימת צפיות נורמטיבית בנסיבות אלה, גובלת בהטלת אחריות מוחלטת על הרשות המקומית, וכפועל יוצא תטיל עליה נטל כבד. קביעה מעין זו אף עלולה להוביל להגבלת פתיחת חצרות משחקים לקהילה. זוהי תוצאה שאינה יעילה, ואף יש בה כדי לפגוע בטובת הכלל וברווחה החברתית המצרפית. הפועל היוצא מקביעתנו כי העירייה לא היתה צריכה לצפות את הנזק ומהעדרה של חובת זהירות קונקרטית הינו כי אין עילה לחיובה של העירייה בעוולת הרשלנות. לפני חתימה אעיר כי מצר אני על פגיעתו של המערער. כפי שנמסר לנו על ידי הצדדים, קיבל המערער פיצוי במסגרת פוליסה לתאונות אישיות בגדרה מבוטח כל תלמיד במדינת ישראל. הגם שיש להניח שפוליסה זו אינה מכסה את כל נזקיו, אין בידנו לקרב "את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזי" (השוו: עניין אסותא, בפסקה 15). נוכח טעמים אלה, ומשלא מצאנו עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, אציע לחברותי לדחות את הערעור. משכך, אין אנו נדרשים לדון בשאלות הנוספות שהעלה המערער, בכל הקשור לשאלת ההתרשלות, החזקות הראייתיות השונות, הסתכנות מרצון ואשם תורם. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ד' באדר התשע"ב (‏27.2.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10017860_M08.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il