עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ. אליעזר מנדה

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1784/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ח' אריאל המבקשת: עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נגד המשיבים: 1. אליעזר מנדה, ז"ל 2. ויקטוריה מנדה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.2.98 בע"א 310/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' א' לוי אב"ד, ד"ר א' גרוניס, א' חיות תאריך הישיבה: כ' באב התשנ"ח (12.8.98) בשם המבקשת: עו"ד מ. ו. סטרנס בשם המשיבה 2: עו"ד נדב הבר פסק-דין השופט ח' אריאל: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: א' א' לוי אב"ד, ד"ר א' גרוניס, א' חיות) מיום 15.2.98 בע"א (ת"א) 310/96, בו בוטל ברוב דעות פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד' אבניאלי) מיום 2.1.96 בת"א 11760/93, אשר קיבל את תביעת המבקשת והורה למשיבים לפנות את הדירות נשוא הדיון. בישיבה מיום 12.8.98 הוסכם לראות בבקשה כאילו ניתנה הרשות. 2. העובדות עיקרי העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: המבקשת הינה הבעלים של שתי דירות הנמצאות בקרית גיורא מס' 214 באור יהודה (דירות מס' 1 ו 2 קומה א'). ביום 17.12.73 נחתמו שני חוזי שכירות בין המבקשת לבין המשיבים על פיהם השכירה להם המבקשת את הדירות בשכירות בלתי מוגנת (סעיף 23 לחוזים הנ"ל). עובר להגשת ערעור זה נפטר המשיב מנדה אליעזר ז"ל. לטענת המבקשת הדירות הושכרו למשיבים במסגרת מתן סיוע ושיפור תנאי הדיור על סמך הצהרתם כי משפחתם הינה ברוכת ילדים (14 ילדים כיום) "וכי אין להם מקום אחר למגוריהם". בהתאם לכך, בהתחשב במצבם המשפחתי והכלכלי עליו הצהירו, כאמור, נקבעו גם דמי שכירות נמוכים במיוחד ("שכירות סוציאלית"). תקופת השכירות על פי שני חוזי השכירות היתה ל35- חודשים; החל מיום 1.11.73 ועד ליום 30.9.76. אין מחלוקת כי בתום תקופת השכירות החוזית הוארכה השכירות לתקופה בלתי מוגדרת. בכתב התביעה נטען, כי בשנת 1992 התברר למבקשת כי המשיבים נטשו את הדירות ואינם מתגוררות בהם עוד. כמו כן, נטען כי בעקבות בירורים נוספים שביצעה, נתגלה לה כי המשיבים רכשו דירה בישוב עמנואל עוד בתאריך 15.4.84. את העובדה האמורה לא הביאו המשיבים לידיעת המבקשת, וזו ראתה בכך פעולה שלא בתום לב. טענת המבקשת היא כי עובדה זו משמיטה את הבסיס מתחת לזכאותם של המשיבים להתגורר בדירות, הואיל והם אינם עוד עומדים בתנאים הנדרשים לקבלתו של הסיוע בדיור. אי לכך, נטען בסעיף 8 לכתב התביעה, כי התנהגות המשיבים מהווה הפרה יסודית של החוזים שנחתמו עמם והמבקשת רשאית לבטל את החוזים ולדרוש מהמשיבים לפנות את הדירות. המבקשת שיגרה הודעה על ביטול החוזים ודרישה לפנוי המושכרים כאמור, אולם, המשיבים לא נענו לה ולפיכך טענה המבקשת כי הם מחזיקים בדירות שלא כדין. מעבר לאמור, טוענת המבקשת בסעיף 12 לכתב התביעה, כי היא "היתה זכאית ממילא על-פי חוק להפסיק את השכירות על ידי מתן הודעה מתאימה ללא כל הנימוקים שפורטו לעיל". עד כאן מכתב התביעה. 3. במהלך הדיון ובסיכומים בכתב זנחה המבקשת את טענת הנטישה וטיעונה התמקד בעובדה כי למשיבים נכסי מקרקעין אחרים הרשומים על שמם. בנוסף לדירה בעמנואל, התברר למבקשת, לטענתה, במהלך תקופת השכירות, כי למשיבים יש גם חנות לממכר תמונות ומסגרות ברח' השוק 15 בתל-אביב ומחסן לסחורות ברח' אילת 36 תל-אביב, ולכן, למול רשימת נכסים זו זכאית היא לדרוש את ביטול החוזים. המשיבים, מצדם, מכחישים את טענות התביעה. לטענתם לא נטשו את הדירות והם מתגוררים בהן ברציפות. באשר לנכסים בבעלותם נטען כי החנות ומחסן הסחורות סגורים ואינם פעילים. אשר לדירה בעמנואל הסבירו המשיבים כי היא משמשת למגורי שניים מילדיהם, עקב הצפיפות שקיימת במושכרים; ומכל מקום, הם התכוונו למוכרה, אלא שהם מתקשים למצוא קונה. עוד טענו המשיבים, כי בעת עלייתם לארץ, בשנת 73, יחד עם שבעת ילדיהם (שבעה נוספים נולדו בארץ), הובטח להם ע"י נציג הסוכנות היהודית כי לא יצטרכו לשלם עבור מגוריהם בדירות השייכות למדינה, וזאת, כאמור, בשל היותם משפחה מרובת ילדים. להשלמת התמונה נוסיף כי עובר להגשת התביעה העומדת לפנינו התנהלו בין הצדדים האמורים מספר הליכים שונים; כולם סביב דרישת המבקשת לפנוי המושכרים, כאשר העילות לכך היו שונות בכל פעם. כל תביעותיה הקודמות האמורות של המבקשת נדחו או נמחקו על ידי הערכאות השונות. עוד נוסיף, כבר בשלב זה, כי שתי הערכאות הקודמות לא נדרשו לשווי המקרקעין שבבעלות המשיבים. בין המוצגים שעמדו לפני בית משפט השלום מצוי היה שטר המכר של החנות, ולפיו שטח החנות הוא 0.8 מ"ר. כמו כן נטען בסיכומי המשיבים בבית משפט השלום כי בשנת 1994 העריך שמאי מטעם הביטוח הלאומי את שווי החנות ב4000- ש"ח וכן נטען שם כי שווי המחסן הוא 5000 ש"ח. נוסיף כי בדיון שלפנינו הוערכה שוויה של הדירה בעמנואל על ידי ב"כ המשיבים בכ- 100,000 ש"ח. 4. החלטת בית משפט השלום בבית המשפט השלום נתקבלה תביעת המבקשת לסילוק יד ולפינוי המושכרים. השופטת המלומדת של בית משפט השלום הגיעה למסקנה דלהלן: "12. התובעת הוכיחה כי אין לנתבעים זכות להמשיך להתגורר בדירות, מאחר שהפרו את הסכמי השכירות. 13. הנתבעים לא טרחו לדווח על רכישת הנכסים במהלך שנות חייהם בארץ, ובמיוחד רכישת הדירה בעמנואל, באמצעות מימון עצמי. דברים אלו, כשהם מצטרפים לסע' 19 לחוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971, שעניינו סיום יחסי שכירות לתקופה בלתי מוגדרת, די בהם כדי להקים לתובעת עילת תביעה, ולבסס את תביעת הפינוי. 14. אין ספק כי חל שינוי במצבם הכלכלי של הנתבעים, למן עלייתם ארצה - עת נכללו בגדר זכאי עמידר - ועד למועד בו החלו בצבירת נכסים, שהנתבעים ניסו להמעיט בערכם, אך אישרו כי מצויים בבעלותם. כל אלה מוצאים את הנתבעים מגדר זכאים לסיוע בדיור באמצעות עמידר, עפ"י הקריטריונים שנקבעו בעת שקיבלו את דירותיהם". על פסק דין זה ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי. 5. החלטת בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורם של המשיבים. נקבע כי חוזי השכירות שבפנינו אינם חוזים רגילים אלא כאלה המעניקים למשיבים זכות לגור בדירות כל עוד לא הפרו את תנאיהם. לדעת בית משפט קמא, סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה") אינו חל במקרה הנדון מאחר והצדדים התנו עליו בהסכם "כפי שניתן ללמוד מהוראת סעיף 24 לחוזה וכן מהתנהגות המשיבה בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים". אשר לשינוי, הנטען, במצבם הכלכלי של המשיבים נקבע כי אין בחוזה איסור לרכישת נכסים או חובה לתת הודעה למבקשת על רכישה כזו ומכאן שאין גם הוראה הקובעת כי אי קיום איסור או חובה אלו מהווה הפרה של חוזה השכירות. בית המשפט היה מוכן להניח כי מדובר "בשכירות סוציאלית" ולכן אם, אכן, המשיבים יצאו מגדר הזכאים לסיוע בדיור, רשאית המבקשת לדרוש את פנויים. אולם, לגישתו, בענייננו לא הוכח הדבר. ראשית, הקריטריונים עליהם סומכת המבקשת את תביעתה נטענו בצורה כללית ביותר, במסגרת עדותו של אחד ממנהליה מבלי שתמך את דבריו בתיעוד כלשהו. העד לא היה מודע כלל לתביעות שהוגשו בעניין הדירה בעמנואל (ולעובדה שבשנת 85 עלה הנושא לדיון ובית המשפט לא ראה בכך עילה לפינוי) ניתן היה לצפות כי יאמת את דבריו, לעניין הקריטריונים, על ידי הצגת מסמכים, דבר שלא נעשה. שנית, על אף קביעתו הסופית של בית משפט השלום אין הוא פוסל את עדותו המשיב 1 באשר למצוקתו הכלכלית כמו גם את הסברו כי הוא מבקש למכור את הדירה ואינו מצליח וכי חלק הארי של המשפחה עדיין גר בדירה, למעט שני בניו הנשואים, המתגוררים בעמנואל. משכך, מגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי קביעת בית משפט השלום "אינה עומדת במבחן הביקורת", ומשנשמטת קביעה זו, נשמטת עימה הבסיס לתביעה לפינוי. מנגד, סבר כב' השופט גרוניס, בדעת מיעוט, "כי ראוי לקבוע שהשכירות תגיע לקיצה בתום 35 חודשים מיום פסק הדין בערעור ולקבל את הערעור בהתאם". אף שהשופט המלומד מסכים כי המבקשת לא הצליחה להוכיח הפרה של הסכם השכירות, אין הוא מוצא כי המבקשת הסכימה, במשתמע או מכללא, שלא תתבע את הפסקת השכירות אלא במקרה של הפרה. לטעמו, התוצאה הנובעת מדעת הרוב היא כי המשיבים מקבלים זכות קרובה, ואולי אף עדיפה, על הזכות לדיירות מוגנת. אומנם, יחסי השכירות, בהסכמת המבקשת, המשיכו להתקיים קרוב ל20- שנה לאחר תום תקופת השכירות המקורית. אולם, סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה מתייחס למצב מעיין זה וקובע כי בסיטואציה כזו, בהעדר קביעת תקופת שכירות חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות במתן הודעה לצד האחר, אף שסעיף זה הוא דיספוזיטיבי כאמור בסעיף 2(ג) לחוק הנ"ל, אין הוא מוצא כי משתמעת כוונה אחרת מן ההסכם, במקרה דנן. 6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור. ביום 12.8.98 התקיים הדיון בבקשה לפנינו ובסיומה ניתנה ההחלטה הבאה: "סיימנו הטיעונים. תיבחן האפשרות למכור הדירה למשיבים. תימסר לנו על כך הודעה בתוך 30 יום. אם התשובה תהא בשלילה, יינתן פסק דין בבקשה - שהוסכם לראות בה כאילו ניתנת הרשות - על פי הטיעונים שנשמעו בפנינו". בהודעות מיום 13.9.98 ו15.9.98- הודיעונו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה בניהם ומשכך, לא נותר לנו אלא לפתור את המחלוקת בדרך של מתן פסק דין. נוסיף, כי ביום 20.10.98 הודיעו המשיבים את בית המשפט כי לאור חקיקתו של חוק הדיור הציבורי הם זכאים לקנות הדירות נשוא הדיון. בעובדה זו ראו עילה נוספת לדחיית הבקשה. המבקשת, בתגובה מיום 10.11.98, טענה מנגד כי המשיבים אינם עונים לתנאים המצויים בחוק החדש ולכן אינם זכאים לקניית הדירות. לפיכך, נתבקש בית משפט זה על ידה להמשיך בהליכים וליתן פסק דין, כאמור, על פי הטיעונים שנשמעו בפנינו. ביום 15.2.99 נתקבל על ידי הכנסת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999), התשנ"ט1999-, הקובע, בין היתר, כי תחילתו של חוק הדיור הציבורי תדחה ל- "יום ד' בטבת התשס"א (1 בינואר 2001)". משכך, הפכה טענה זו תאורטית ואין לנו צורך להכריע בו. 7. טענות הצדדים עיקרה של הבקשה העומדת לפנינו סובב סביב סעיף 19 ותחולתו על המקרה דנן. וזו לשון הסעיף: "19. סיום השכירות (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". ואולם, סעיף זה מצוי בפרק א' של החוק וסעיף 2(ג) לחוק קובע כי: "הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". מכאן, שהוראת חוק זו היא דיספוזיטיבית וחלה רק כל עוד אין כוונה אחרת משתמעת. טענת המבקשת היא שדעת הרוב בפסק הדין קובעת, למעשה, כי מקום בו חוזה שכירות מסתיים והצדדים ממשיכם לנהוג על פיו בתום תקופת השכירות החוזית, נוצרת, למעשה, שכירות לצמיתות, שניתן לבטלה אך ורק במידה שהופרו הוראות החוזה. תשובת המשיבים לטענה זו היא, כי התנהגותה הקונקרטית של המבקשת לעניין המקרה שלפנינו, כאשר בכל תביעותיה לפינוי המשיבים התבססה רק על הטענה שהמשיבים הפרו את החוזה, הרי היא היא שיצרה את התנאי האמור. אין מדובר בפרוש כולל לכל חוזה באשר הוא. נמצא, אפוא כי השאלה שבמחלוקת העומדת לפנינו נחלקת לשנים: א. האם אכן פרשנות החוזים והתנהגות הצדדים מובילה למסקנתה הפרשנית של דעת הרוב? ב. האם יכולים הצדדים בהסכמה ליצור שכירות שאינה מוגבלת בזמן? 8. שכירות לצמיתות הנה כי כן, אחד הקשיים העיקריים העולים מקביעת בית המשפט המחוזי הוא כי היא מעמידה למעשה חוזה שכירות ללא הגבלת זמן. סעיף 161 לחוק המקרקעין קובע כי אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק. החוק מכיל רשימה של זכויות במקרקעין הכוללת , בין היתר, את מושג "השכירות". עקרון הרשימה הסגורה שקובע הסעיף שולל יצירתן בהסכם או בדרך אחרת של זכויות קנייניות במקרקעין שאינם מוכרות בחוק. מושג השכירות עצמו מוגדר בסעיף 3 לחוק הנ"ל ובשינויים קלים בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה הקובע כי שכירות היא "זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות". לפי הגדרה זו עשויה להיחשב שכירות רק אם היא הוקנתה שלא לצמיתות. על השאלה העולה מהסתירה בין מושג השכירות למושג הצמיתות עונה השופט י' כהן בע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, כט(1) 477 להלן: "עניין מורדוב"), כך: "עצם המושג שכירות לצמיתות יש בו סתירה מניה וביה... אם על כן התכוונו הצדדים לעשות חוזה שכירות לצמיתות, הרי הם התכוונו לדבר שאין לו קיום מבחינה משפטית. חוזה כזה יתכן ויהיה בטל, מכיוון שהצדדים התיימרו ליצור בו זכות במקרקעין, שהדין אינו מכיר בה" (שם, בע' 481). דברים אילו שנאמרו טרם חקיקת חוק המקרקעין וחוק השכירות והשאילה מקבלים משנה תוקף למול העקרון הטבוע בסעיף 161 האמור. עולה, אפוא, כי העברת החזקה והשימוש לצמיתות אינה מהווה עסקת שכירות. משכך, עומדות בפני בית המשפט שלוש אופציות פרשניות לחוזה הנ"ל: הדרך הראשונה היא הקביעה, כאמור, שההסכם חסר תוקף, ואולם, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה להעדיף פרשנות המובילה לקיום החוזה על זו המביאה לבטלותו, כאמור בסעיף 25(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג1973- (להלן: "חוק החוזים"). הדרך השניה היא ראיית החוזה כחוזה מכר. בענייננו, דומה כי אף המשיבים אינם טוענים כי זכות מסוג זו הוקנתה להן. האופציה השלישית העומדת בפני הפרשן היא הכרה בהיווצרות זכות חוזית אישית לטובת המשיבים, הנעדרת, כאמור, סממנים קניינים. ברם, יש לזכור לעניין זה כי כל חוזה, באשר הוא חוזה, מתקיימת בו החזקה כי לא נעשה לעולמי עד. כך קובע לעניין זה השופט זמיר: "ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם" (ע"א 2491/90 - התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, תקדין (99/3), כרך 94(2), 641, סעיף 14). לענייננו, מקום שהצדדים לא קבעו בהסכם מועד לסיומו, ההנחה היא כי לא התכוונו שהקשר ביניהם יימשך לעולמי עד, אלא שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש. כוונתם נבחנת במבחן של אנשים סבירים, בנסיבות העניין. תחולתה של נורמה זו אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא, לרבות חוזה שכירות (ע"א 47/88, 55, 57 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 433). נמצא, אפוא, כי אפילו תומר כי אין מדובר בזכות במקרקעין, אלא בהתחייבות לעשות עסקה, עדיין יש להוכיח כי מהחוזה האמור משתמעת כוונה אחרת מהחזקה; ואין בכך כדי להימלט מהשאלה הפרשנית האם אכן, בענייננו, במקרה המיוחד שלפנינו, מדובר בחוזה ללא הגבלת זמן. במאמר מוסגר אוסיף, כי לשאלה האם זכות חוזית כזו ביחס למקרקעין אפשרית למול עקרון הרשימה הסגורה אין תשובה חד משמעית. ראו ואבחנו לעניין זה בע"א 318/83 אגוזי נ' שיבר, פ"ד לט(4) 322; ש' לרנר שכירות נכסים (תש"ן) 64; נ' זלצמן "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה) 24; י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט1969- - מגמות והישגים (תש"ל) 60; מ' דויטש קניין (התשנ"ז, כרך א) 81. נפנה, עתה, לבחון את כוונת הצדדים. 9. הכוונה העולה מלשון בחוזה כאמור, קובע בית המשפט המחוזי כי החוזים, נשוא הדיון, מעניקים למשיבים זכות לגור בדירות כל עוד לא הופרו תנאיהם. דעת הרוב סומכת יתדותיה לעניין זה, בין היתר, על סעיף 24 לחוזי השכירות הקובע כדלקמן: "המשכיר מסכים שכל זמן שהשוכר ישלם את דמי השכירות כאמור לעיל וימלא אחר יתר התחייבויותיו לפי חוזה זה יהנה בשלווה מהמושכר ויחזיק בו במשך תקופת השכירות בלי כל הפרעה מצד המשכיר או כל אדם המוסמך לפעול בשמו ובמקומו" (ההדגשה אינה במקור). בית משפט קמא מוצא את הסעיף האמור כאופייני לסוג זה חוזים. חוזה יש לפרש באופן המשקף את כוונת הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים. כוונה זו היא בראש ובראשונה כוונתם המשותפת של הצדדים כפי שקיבלה את ביטוייה בחוזה, כאמור בסעיף הנ"ל, ומכאן שנקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוזה. ואולם, אומד דעתם של הצדדים, נלמדת מבדיקת החוזה בשלמותו ואין להוציא קטע או סעיף מתוכו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני עצמו, שהרי חזקה על הצדדים כי בכריתת החוזה התכוונו לחוזה כשהוא עומד בשלמותו. עמד על כך הנשיא ברק: "על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה ועל התכלית של ההוראה החוזית, אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש אפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים. בהקשר זה יש חשיבות רבה למהותה של העיסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות. כל אלה יש להם השלכה על אומד דעתם של הצדדים" (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח', פ"ד מא(1) 282). ראו, כמובן, את ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265. וכן ראו גם: ע"א 536/76 מזרחי נ' ידיד, פ"ד לא(2) 261 ו-בג"ץ 442/77 קטן נ' עירית חולון, פ"ד לב(1) 497. בצד עקרון יסוד זה, בבואנו לתת פרשנות ראויה לחוזה, מן הראוי לתת את הדעת לשני כללי פרשנות נוספים: "הכלל האחד הוא - שיש לפרש את המילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי-סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו ( ,Chitty On Contracts ,General Principles מהדורה 23, סעיף 614). הכלל השני הוא, שבית המשפט נוטה תמיד לפירוש שמקיים את תקפו של החוזה ואינו נרתע לשם כך מהכנסת שינויים בלשון המסמך, בתנאי שכוונת הצדדים היא ברורה" (ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן פ"ד כט(1) 477, 482). בענייננו, מעמיד סעיף 24 לחוזה שני תנאים בפני השוכר אשר בהתקיימם ניתנת לו הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר בלא הפרעה. התנאי הראשון מתנה את הזכות האמורה בעמידה בכל תנאי החוזה, בייחוד בתשלום דמי השכירות. התנאי השני קובע כי אורך חייה של הזכות הוא כאורך חיי החוזה וכי הזכות לחזקה ושימוש ניתנת כל עוד היא נעשית בתוך מסגרת הזמן הקבועה לתקופת השכירות כאמור בסעיף 2 לחוזה. לא למותר להדגיש כי צרוף המלים "תקופת השכירות" זוכה להגדרה נפרדת ואוטונומית בסעיף 2 לחוזה וכל המבקש לעמוד על משמעותו צריך לפנות לסעיף זה. הנה כי כן, דעת הרוב לגבי הסעיף קובעת למעשה את הפרוש הבא לסעיף: משנמנעו הצדדים להגדיר מלכתחילה את התקופה החדשה של החוזה והחוזה מוסיף ולהתקיים שוב אין הם יכולים לשוב ולהגדירה מחדש שכן אז יחשב הדבר "כהפרעה" האסורה כאמור מכוח סעיף 24 לחוזה. נמצא, אפוא, כי דעת הרוב מוצאת כי הסכמת הצדדים להמשך החוזה, בלא קביעה של מגבלת זמן מוגדרת, מאיינת את הביטוי "תקופת השכירות" מהסעיף ואכן לפי הפרוש הזה אפשר שהסעיף יעמוד גם ללא ביטוי זה. דעתי היא, כי, אין לפרוש זה תימוכין לא בלשון הסעיף, לא בתכלית החוזה ולא בנסיבות החיצוניות לו. "השכירות החדשה" נבדלת מהשכירות המקורית בכל הקשור למשך תקופת השכירות, אולם, "ההנחה המשפטית היא ששוכר הממשיך להחזיק במושכר בתום התקופה המוסכמת, ואין ראיה שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, חזקה עליהם שהם התכוונו שהשוכר ימשיך להחזיק על-פי אותם תנאים" (ע"א 453/74 עובדי בית ברנר שיכון בת"א בע"מ נ' חירותי, פ"ד כט(1) 500, 503). הפרוש המוצע משנה למעשה את הסעיף והופך אותו למשהו אחר. תקופת השכירות הוא ביטוי חיצוני לסעיף ומשך התקופה נקבע מחוץ לסעיף. העובדה כי אין תקופה מוגדרת אין פרושה כי הביטוי חדל מלחול, אלא שפירושו נכון לאותו מועד, עד להגדרה חדשה של הזמן. ראייה לכך היא שאפילו לאחר ההודעה על סיום החוזה מוסיף הסעיף לחול וזאת עד לאותו מועד הקבוע בהודעה, שאינו מיידי. כלומר, אף לאחר מתן ההודעה, שצריכה לתת לצד שכנגד תקופה סבירה בטרם יפנה את המושכר, מוסיף הסעיף האמור לחול בתקופת ביניים זו ואין המשכיר יכול להפריע לשוכר. מסקנה פרשנית זו עולה אף מחוק השכירות והשאילה עצמו. סעיף 11 לחוק, שכותרתו "שימוש ללא הפרעה", קובע הוראה דומה לזו המצויה בסעיף 24 לחוזה, וכך נאמר שם: "המשכיר חייב לאפשר לשוכר להשתמש במושכר במשך תקופת השכירות לפי המוסכם בין הצדדים ללא הפרעה מצדו או מטעמו". אמור מעתה: כמו בסעיף החוזי גם כאן נעשה שימוש בדיבור "תקופת השכירות" וגם כאן הסעיף מותנה בעמידה בתנאי החוזה; יחד עם זאת, אין חולק כי אין סעיף 11 לחוק סותר את האמור בסעיף 19 וכי הם יכולים לדור בכפיפה אחת. 10. התנהגות הצדדים - כוונה אחרת טענת דעת הרוב נשענת בעיקר על התנהגות המבקשת בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. הטענה היא שבכל ההליכים הקודמים התבססה טענת המבקשת רק על טענות בדבר הפרת החוזה, קרי - נטישה ואי תשלום שכר דירה, ולא נטען בהליך כלשהו לענין השימוש בסעיף 19. עוד נאמר שם כי אף בתביעה שלפנינו עיקר הטענות כפי שעולה מכתב התביעה היו לפי החוזה ורק בסופו, בסעיף 12, נטען לזכות כללית לסיום החוזה. מכאן, כאמור, למד בית המשפט כי אף המשיבה הבינה את החוזה כך שהוא חל כל עוד לא הופר. מנגד, סברה דעת המיעוט כי לא ניתן לומר שבמקרה דנא משתמעת כוונה אחרת מן ההסכם שבין המשיבים למבקשת. לעניין זה דעתי כדעת כב' השופט גרוניס באשר לדבריו לעניין העדר הכוונה לחוזה לצמיתות. ראשית דבר, דומה כי אף המשיבים אינם סוברים כי כוונת הצדדים היתה להקנות זכות מגורים לעולמי עד. במענה לשאלת בית משפט זה בדיון שהתקיים לפנינו הגביל, באופן מפורש, בא-כוח המשיבים את תקופת החוזה לימי חייה של המשיבה 2. שנית, בטרם נבקש ללמוד מהתנהגות הצדדים על כוונה משתמעת אחרת, עלינו לתת את הדעת לכך כי הסיבות שהובילו את המבקשת לתבוע את הפינוי נכללו במסגרת החוזה ולכן נעשתה גם דרישת הפינוי במסגרתו; ומכאן שלא היה צורך בשימוש בסעיף 19. מדוע תבקש הרשות פינוי לפי סעיף 19, אם העילה לפינוי היא אי תשלום או נטישה, בשל היותם נוגדים את החוזה. לעניין זה יש להוסיף כי אין זה מדויק לומר שהמבקשת לא היתה ערה לזכותה לפי סעיף 19. לפחות באירוע אחד, מבין השניים המצוינים על ידי דעת הרוב (ת.א. 15093/87), ביקשו שליחי המבקשת לעשות שימוש בזכות זו. שוב באותה דרך כבתביעה שלפנינו. עילת התביעה היתה אי תשלום שכר דירה ומכאן התביעה לתשלום החוב ופינוי המושכר. אולם, בתצהיר עדות ראשית של עובד המבקשת עולה כי היא נוטשת את עילת החוב ומבקשת רק את פינוי המושכר משום זכותה כאמור לפי סעיף 19; בסופו של דבר נמחקה התביעה על פי בקשת המבקשת, עצמה. אומנם, דרך זו היא דרך קלוקלת, וכבר עמדה על כך דעת הרוב; אולם, לענייננו, יש בכך כדי להצביע על מודעות לזכות, גם אם השימוש בה הוא חסר תום לב. יש לבחון, במקרה מיוחד זה, את התנהגות הצדדים בהקשר הנכון. המבקשת הינה חברה ממשלתית, שמטרתה להבטיח דיור ציבורי לנזקקים לכך. הדרך בה נוקטת המדינה להבטחת מטרה זו היא בניית מאגר דירות והשכרתם לאלו הזקוקים לקורת גג וידם אינה משגת לכך. בדרך זו מבקשת המדינה להקל על מצוקתם הכלכלית ולסייע בידם לצאת ממעגל העוני. עם זאת, יש להדגיש כי המטרה אינה קיבועו של המצב וכי הדירה אינה אלא תחנת מעבר. כלומר, ההנחה היא כי בעזרת שכירות מוזלת יוכלו הדיירים, אולי, לחסוך עד כדי שבירת הקושי הכלכלי העומד בפניהם בשוק הדירות הרגיל. משמטרה זו מושגת, או אז זוכה בדירה משפחה נזקקת אחרת. לפיכך, משכך הם פני הדברים ומאחר ומדובר בקניינה של המדינה, פשוטו כמשמעו, נראה לי, עם כל הכבוד, שאין זה סביר כי המבקשת תבקש להעביר דווקא למשיבים שלפנינו את קניינה, לצמיתות. דברים אלה בצד הנטייה שלא לפרש חוזה כמתיימר ליצור התחייבות לצמיתות, ומתוך מטרה לתת לחוזה, במידת האפשר, פירוש המקיים את תוקפו, מובילים אותנו למסקנה כי אין בהתנהגות המבקשת כדי להקנות למשיבים זכות מגורים לצמיתות. דומה כי גם דעת הרוב לא הרגישה בנוח עם פרוש גורף זה ולכן התנתה אותו בעמידה לא רק בתנאי החוזה, אלא גם בקריטריונים לקבלת "שכירות סוציאלית", אף שאינם מצויים וקבועים בחוזה עצמו. 11. משהגענו למסקנה כי חוזה השכירות שלפנינו לא נעשה לצמיתות, עדיין נותרו שתי אפשרויות לפרש את החוזה הנ"ל. האחת היא, כי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה חל במקרה דנן וכי לעמידר זכות לפנות את הדיירים במתן הודעה. האפשרות השנייה היא, לקבל את טענת המשיבים כי אורך חיי החוזה מוגבל לימי חייה של המשיבה 2 וכי כל עוד היא מתגוררת בנכס ועומדת בתנאי חוזה השכירות אין למבקשת זכות להוציאה. יש להודות כי כל אחת מהאפשרויות הנ"ל, כפי שהוסבר לעיל, אינה נקיה מספקות. דעתי היא, כי אפילו היה סעיף 19 לחוק חל בענייננו, אין בכך כדי לסייע למערערת ודין הערעור להדחות. אבהיר את דברי. דין הרשות אינה כדין הפרט ושלא כמו האחרון, אין הרשות יכולה לממש את הזכות האמורה בסעיף 19 ככל העולה על רוחה. אף שמדובר בזכות שמקורה בדיני החוזים הנמצאים בתחום המשפט הפרטי, כיוון שצד לחוזה הוא חברה ממשלתית, חלים על הנושא הנדון אף דיני המשפט הציבורי. עמד על כך המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (להלן: "עניין קסטנבאום"), וזו לשונו: "מקובלנו שעל פעילות השלטון ביחסיו עם האזרח חלות הנורמות של המשפט הציבורי, הן כשהוא פועל בתחום המשפט הציבורי בלבד והן בפעילותו בתחום המשפט הפרטי ביחסיו עם האזרח, היינו בתחום המכונה "חוזי רשות"; במקרה אחרון זה מצווה השלטון הן על דיני המשפט הפרטי והן על נורמות המשפט הציבורי" (שם, בע' 491). וכן הם דבריו של הנשיא ברק בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (להלן: "עניין דפי זהב"): "נקודת המוצא היא, כי על הפעלתו של שיקול-דעת מינהלי, בעניין חוזי או טרום-חוזי, פועלות שתי מערכות של דינים - "דואליות נורמטיבית" בלשון בג"צ 492/79, בעמ' 716 - והם דיני המשפט הפרטי מזה ודיני המשפט הציבורי מזה (בג"צ 840/79). על-פי דיני המשפט הציבורי (שהם הנוגעים לעניינה של עתירה זו), על הרשות הציבורית להפעיל את שיקול-דעתה בעניין חוזי או טרום- חוזי על-פי "אמות המידה המקובלות לפי עקרונות המינהל התקין" (דברי השופט שמגר בבג"צ 295/80) דהיינו על פי הנורמות המשפטיות החלות על הפעלתו של כל שיקול-דעת מינהלי" (שם, בע' 435). ונדגיש בהקשר זה כי "גם כאשר הרשות מבצעת פעולה אזרחית-פרטית מוטלות עליה חובות שמקורן במעמדה כלפי הציבור" (עניין קסטטנבאום, בע' 485; ראו גם: ד' פרידמן "תחולתן של חובות מן המשפט הציבורי על רשות ציבורית הפועלת במישור הפרטי" משפטים ה (התשל"ד) 598 ,623; ג' שלו חוזי רשות בישראל (התשמ"ה) 45). אמור מעתה: אף שנקודת המוצא היא נורמות וזכויות מתחום המשפט הפרטי תחולתו המקבילה של המשפט הציבורי עלולה להביא שינויים בזכויות הצדדים. כך הדבר בענייננו. על ההבדל בין רשות לפרט עמד גם השופט ח' כהן, בציינו: "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מרוח הוראות חקוקות" (בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כה (1), 325, 331). מחובת נאמנות זו נגזרת חובת הרשות להפעיל את שיקול דעתה בהגינות בסבירות, בתום לב, ללא שרירות ומתוך התחשבות בנתונים הרלוונטיים (בג"ץ 731/86, בשג"ץ 91/87 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 463; ע"א 516/87 מדינת ישראל נ' בלייכפלד, פ"ד מב(3) 244; בג"ץ 840/79, המ' 830/79, 860 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 748; עניין דפי זהב, בע' 435). פועל יוצא של הדברים הוא שרשות, בכל פעולה, תהיה זו במסגרת המשפט הפרטי או תהיה זו במסגרת המשפט הציבורי, אינה יכולה לפעול באופן שרירותי, היינו בענייננו אין היא יכולה לסיים את חוזה השכירות בהודעה רק משום שהיא יכולה לעשות כן; כלומר, על אף זכותה כאמור בסעיף 19, אין היא יכולה לממש אותה, אלא אם מדובר בשיקול דעת סביר העומד בדרישות דיני המשפט הציבורי. 12. בענייננו, קל לעמוד על טיבה של החלטת הרשות מאחר והיא מחויבת לעמוד בקריטריונים ברורים אותה קבעה הרשות עצמה. במקרה דנן, על פי כל הנתונים של המשפחה, דעתי כדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי החלטת הרשות אינה עומדת "במבחן הביקורת". רשות הטוענת להחלטה על פי קריטריונים חייבת להעמידם לפני בית המשפט שכן אחרת עולה החשש כי פעולתה היא פעולה שרירותית; אין היא יכולה לטעון לקריטריונים בעלמא שכן אז הטענה תהיה בבחינת עלה תאנה הבאה לכסות על החלטה פסולה. בענייננו, הקריטריונים האמורים לא הוצגו אלא באופן כללי, אגב עדות מטעם המבקשת, בלא כל תיעוד לתימוכין. יתרה מכך, מהעדות עולה כי העד לא היה מודע כלל לתביעות שהוגשו בעניין הדירה בעמנואל וכי הוא עובד בסניף זמן קצר בלבד והוא עצמו למד את הפרטים בעדותו מתוך התיעוד בתיק החברה. במצב זה הציפייה כי העד יאמת את דבריו בתיעוד כלשהו מקבלת משנה תוקף. זאת ועוד, סימן השאלה סביב החלטת המבקשת, אף מתחזק והולך נוכח חקיקתו של חוק הדיור הציבורי שנתקבל זה אך מקרוב. החוק, שעניינו רכישת הדירות הציבוריות על ידי דייריהם, מסייג, בין היתר, את תחולתו לדיירים שאין ברשותם "דירה או מקרקעין אחרים, ששווים עולה על 350,000 שקלים חדשים". סייג זה מלמד כי המחוקק לא מצא פסול עקרוני בכך שדיירי הדירות יחזיקו מקרקעין נוספים לעצם זכותם להשכיר, להתגורר ואף לרכוש דירות כאשר קנה-המידה הוא לא עצם החזקת הדירה אלא שוויה, קרי - מצבו הכלכלי של הדייר. ראו לעניין זה גם את חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ח1998- שנתקבל אף הוא לאחרונה. החוק עוסק בזכות "הממשיך" להחזיק את הדירה לאחר מות "הזכאי", מתנה זכאות זו בכך שאין ברשות אחד מהשניים מקרקעין נוסף. אולם, כמו בחוק הדיור הציבורי גם כאן, הנחת המוצא היא כי אפשר "שזכאי" יחזיק ברכוש ועדיין יהיה זכאי לשכור "דירה ציבורית", שאחרת מה טעם מצא המחוקק להוסיף תנאי זה?! על הרשות היה לנהוג במשפחה הנתונה בקשיים כלכליים תוך התחשבות מתאימה והיא לא עשתה כן. משכך, הם פני הדברים, דין הערעור להידחות. 13. אני מציע, אפוא, לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000.- ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אילו דעתי הייתה נשמעת היינו מקבלים את הערעור, ומורים על החזרת העניין לבית משפט השלום. אלה נימוקיי: 1. בין הצדדים נכרת חוזה שכירות. תקופת השכירות נקבעה לשלושים וחמישה חודשים. בחלוף התקופה המשיכו הצדדים בקשר השכירות. במצב דברים זה, "רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני" (סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א1971-). הוראה זו הינה בעלת אופי דיספוזיטיבי (ראו סעיף 2(ג) לחוק השכירות והשאילה). הצדדים יכולים לקבוע מועד אחר לסיום שכירות שהתארכה. זאת הם לא עשו. מכיוון שכך, עומד למשכיר הכוח להפסיק את חוזה השכירות על ידי מתן הודעה לשוכר תוך זמן סביר (ראו ע"א 41/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477; ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661). בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו - שבו התארכה תקופת השכירות שמעבר למועד המקורי לתקופה הקרובה לעשרים שנה - נראה לי, כי תקופת השכירות המקורית (שלושים וחמישה חודשים) היא מועד סביר למתן הודעת הסיום. עמדתי בעניין זה זהה, איפוא, לעמדתו של שופט המיעוט, השופט גרוניס, בבית המשפט המחוזי. 2. בית המשפט המחוזי למד מסעיף 24 לחוזה השכירות הוראה בעניין סיום חוזה השכירות לאחר מועדו המקורי. הוראה זו קובעת: "המשכיר מסכים שכל זמן שהשוכר ישלם את דמי השכירות כאמור לעיל וימלא את התחייבויותיו לפי חוזה זה יהנה בשלווה מהמושכר ויחזיק בו במשך תקופת השכירות בלי כל הפרעה מצד המשכיר או כל אדם המוסמך לפעול בשמו ובמקומו". לדעתי, סעיף 24 לחוזה עוסק בהתנהגות הצדדים בתוך מסגרת החוזה. אין בו כל הסדר באשר למועד סיום החוזה לאחר הארכתו. אכן, סעיף 24 לחוזה השכירות הוא סעיף "פנימי". הוא קובע משטר נורמטיבי באשר לשכירות בגדרי תקופתה. אין הוא קובע הסדר "חיצוני" באשר לקביעת תקופת ההארכה. פירוש זה מתבקש מהבנת לשון החוזה על רקע תכליתו. תכליתו של החוזה הייתה לקבוע קשר של שכירות בין הצדדים. כך נובע מלשונו של החוזה. כך נובע מהנסיבות, שעניינן בין השאר, מעמדה של המשכירה כחברה הלאומית לשיכון בישראל. אין להניח כי עמידר ביקשה ליצור קשר שאינו קשר של שכירות. מכיוון שהצדדים ביקשו לקבוע קשר של שכירות ביניהם, אין להניח כי אומד דעתם (תכליתם הסובייקטיבית) הייתה ליצור התקשרות לצמיתות. התקשרות לצמיתות - אפילו תקיפה היא כחוזה גרידא (חוזה "ללא שם" (חוזהinnominate ) על פי הוראת סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-), אינה יכולה ליצור קשר של שכירות. שכירות בישראל היא זכות, שהוקנתה בתמורה, להחזיק בנכס ולהשתמש בו "שלא לצמיתות" (סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א1971-; סעיף 3 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969-). הוראה בחוזה - בין מפורשת ובין משתמעת - המתפרשת כהוראה הקובעת קשר חוזי לצמיתות שוללת מהחוזה את אופיו כחוזה שכירות (ראו מ' דויטש, קניין 316 (כרך ב, 1999)). יש לייחס לצדדים שלפנינו אומד דעת משותף לכרות חוזה שכירות דווקא. מכיוון שכך, אין לייחס להוראת סעיף 24 לחוזה השכירות משמעות נורמטיבית הקובעת קשר חוזי לצמיתות. תחת זאת יש לפרשה כקובעת הסדר נורמטיבי, לפיו בתקופת השכירות (שאינה קבועה בסעיף עצמו) תינתן לשוכר הזכות להנות מהשכירות ללא הפרעה ובלבד שהשוכר מקיים את התחייבויותיו שלו. 3. כפי שציינתי, למשכיר (עמידר) הכוח לסיים את חוזה השכירות, תוך מתן הודעה סבירה. כוח זה יש להפעיל בתום לב (סעיפים 39 ו61-(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). כך לעניין כל משכיר. כך לעניין עמידר, שבצד הדינים הכלליים בעניין תום לב ובמסגרתם פועלת על פי כללים וקריטריונים הראויות לגוף ציבורי. השאלה שלפנינו הינה אם הפעילה עמידר את כוח הסיום הנתון לה על פי אמות המידה (הציבוריות) הראויות בעניין זה. שאלת הקריטריונים (הקיימים או הראויים) עלתה בערכאות הקודמות, בלא שבא לה זכר בכתבי הטענות. בשל כך לא הונחה בפנינו כל תשתית עובדתית באשר לאמות מידה אלה. בנסיבות אלה הנני סבור כי יש מקום להחזיר העניין לבית משפט השלום, על מנת שניתן יהיה להניח בפניו תשתית עובדתית באשר לאופן פעולתה של עמידר. התוצאה היא, כי אילו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים הערעור, ומחזירים התיק לבית משפט השלום. בנסיבות העניין הייתי נמנע מלהטיל הוצאות. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' אריאל. ניתן היום, י"ז באלול תשנ"ט (29.8.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98017840.S06/אמ