מרכז מוסאוא המרכז לזכויות האזרחים הערבים הישראלים נ. שרות בת

פסק-דין בתיק בג"ץ 1784/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1784/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל העותרים: 1. מרכז מוסאוא - המרכז לזכויות האזרחים הערבים הישראלים 2. משפחת המנוח מחמוד גנאיים נ ג ד המשיבים: 1. ועדת שחרורים 2. נציב שירות בתי הסוהר 3. שחר מזרחי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת 1: עו"ד סאמח עיראקי בשם העותרת 2: עו"ד עמי הולנדר בשם המשיבים 2-1: עו"ד ורד חלאוה בשם המשיב 3: עו"ד דוד ליבאי; עו"ד דנה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרות, כי נורה על ביטול החלטתה של המשיבה 1 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) מיום 15.2.2012 בגדרה התקבלה בקשת המשיב 3 (להלן: המשיב) לשחרורו המוקדם (על תנאי) ממאסר. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 1. המשיב הורשע בעבירת הריגה ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי (ת"פ (חיפה) 6088/07). ערעור שהגיש המשיב על הכרעת וגזר דינו נדחה, ואילו ערעור המדינה על קולת עונשו התקבל באופן שעונשו הועמד על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל (ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2010), להלן: פסק הדין). כמפורט בפסק הדין, ביום 3.7.2006 נטל המשיב, בלש במשטרת חדרה באותו המועד, חלק בפעילות משטרתית למניעת עבירות של פריצות לכלי רכב באזור. במהלך הפעילות התפתח מרדף ולאחר מכן עימות בין המשיב לבין אדם שניסה לפרוץ לרכב (להלן: המנוח). במהלך העימות, ובעודו מנסה להימלט, נורה המנוח על-ידי המשיב, וכתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח. 2. המשיב החל בריצוי מאסרו ביום 8.8.2010. מועד שחרורו, לאחר ריצוי עונש המאסר המלא, חל ביום 7.2.2013. ביום 15.2.2012 דנה ועדת השחרורים בבקשת המשיב לשחרור מוקדם. כעולה מפרוטוקול הדיון והחלטת הוועדה, בפניה עמדו עמדות משפחת המנוח ומרכז מוסאוא (העותרות 1 ו-2) אשר התנגדו לבקשה לשחרור מוקדם; עמדת היועץ המשפטי לממשלה שלא התנגד לבקשה; עמדת המשיב; דוחות סוציאלים בעניינו; ותכנית שיקום שהוכנה על-ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א). 3. ביום 15.2.2012 החליטה הוועדה על קבלת בקשת המשיב לשחרור מוקדם. בהחלטתה עמדה הוועדה על כך שחלק מרכזי בהתנגדותן של העותרות נבע מהיעדר הבעת חרטה מצדו של המשיב, ואילו בפני הוועדה ושלטונות בית הסוהר הביע המשיב חרטה וצער על תוצאות מעשיו ולקח אחריות על שיקול הדעת השגוי שהפעיל. בהחלטה צוין גם, שהתנהגות המשיב במהלך מאסרו היתה ללא רבב. הוועדה בחנה את תכנית השיקום שהוכנה עבורו על-ידי רש"א ומצאה כי מדובר בתכנית יסודית ש"הינה בגדר המשך ישיר לטיפול ולשינויים הבולטים שעבר האסיר בכלא ואין ספק שמאסר ראשון זה מהווה לגביו הרתעה חמורה ביותר...". 4. במקביל להחלטה על שחרורו המוקדם של המשיב, אך במנותק ממנה, הורה נציב שירות בתי הסוהר על שחרורו המינהלי של המשיב ביחד עם אסירים נוספים שעתידים היו להשתחרר במהלך ששת החודשים הקרובים. לפיכך, שוחרר המשיב ביום 1.3.2012 (מועד שחרורו המוקדם אמור היה לחול ביום 7.4.2012). ביום השחרור הוגשה לבית משפט זה בקשה דחופה למתן צו ביניים, לפיה יימנע שחרורו של המשיב. בהחלטה מאותו יום דחה השופט הנדל את הבקשה (שהוגשה כשעה לפני שחרורו המתוכנן של המשיב). השופט הנדל ציין, כי יש קושי לדון בבקשה נוכח סד הזמנים הדוחק והתשתית העובדתית החסרה בבקשה, אך עיקר הקושי בקבלת הבקשה, נאמר, טמון בחוסר השוויון שייווצר בין המשיב לבין יתר האסירים שצפויים להשתחרר. הודגש, עם זאת, כי אין בשחרורו של המשיב כדי למנוע דיון בעתירה לגופה לכשתוגש. 5. ביום 1.3.2012 שוחרר המשיב, וביום 15.3.2012 הוגשה העתירה דנא, בה מבקשות העותרות כי נורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים. לטענתן החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות, בין היתר, כיוון שלא ניתן בה משקל ראוי להתנגדותן, וטענותיהן אף לא אוזכרו בהחלטתה. כן נטען, שהחלטת ועדת שחרורים חורגת מהוראותיו של סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) בכך שאין בה התייחסות להיבטים הציבוריים של ההחלטה ולהשלכותיה. נטען גם, כי ניתן משקל יתר לחרטה, החלקית לשיטתן, שהביע המשיב; זאת בלי שנבחנה כנות דבריו. הוסבר, כי הבקשה לצו ביניים הוגשה ביום שחרורו של המשיב כיוון שלעותרות נודע אך יום קודם לכן, באמצעי התקשורת, על הכוונה לשחררו. 6. בתגובתם טוענים המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים), כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח השיהוי בהגשתה, שכן החלטת הוועדה בעניין שחרורו של המשיב ניתנה ביום 15.2.2012 ואילו העותרות הגישו את בקשתן לצו ביניים רק ביום 1.3.2012 - ערב שחרורו של המשיב. המשיבים מציינים בהקשר זה, כי השיהוי הביא לכך שהעתירה הוגשה לאחר שחרורו של המשיב, ונטייתו של בית משפט זה היא שלא להחזיר אסיר משוחרר לבית הכלא. המשיבים טוענים, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, שכן לא נפל פגם בהחלטת הוועדה או בעבודתה. נאמר, כי הוועדה בחנה את הבקשה על-פי המתווה הקבוע בחוק ונתנה דעתה למגוון השיקולים הנדרשים, ובכלל זה, לעמדת משפחת המנוח (אשר הוגשה לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א - 2001) שכללה גם טענות לגבי ההיבט הציבורי בשחרורו של המשיב. 7. המשיב טוען אף הוא, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. המשיב מדגיש, כי החלטת ועדת השחרורים מיום 15.2.2012 היתה ידועה לעותרות עם נתינתה. המשיב מדגיש את הציפייה שנוצרה אצלו ואצל משפחתו בעקבות שחרורו ואת הנזק הנפשי שעלול להיגרם להם בעקבות החזרתו למאסר. לגישת המשיב, שחרורו דווקא רצוי מהבחינה הציבורית, שכן יש בכך ללמד על החלטה שוויונית כלפי המשיב שעמד בנטל ההוכחה הנדרש, כי הוא עומד בקריטריונים לשחרור מוקדם. כמו כן נטען, כי דין העתירה להידחות לגופה משלא נפל פגם בהחלטת הוועדה. הודגש, כי במהלך מאסרו הגיע המשיב לתובנות לגבי תוצאות מעשיו ואחריותו לתוצאה הטרגית, והדברים קיבלו ביטוי בדו"ח הסוציאלי (שצוטט בתגובה) ובדבריו של המשיב בפני הוועדה. דיון והכרעה 8. לאחר העיון בעתירה על צרופותיה ובתגובות לה הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. בראש ובראשונה, דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי בו היא לוקה והשלכותיו של שיהוי זה. כבר נאמר על-ידי בית משפט זה בעבר, כי "בית משפט זה יתקשה לדון בעתירות המוגשות יום לפני האירוע כלפיו הן מופנות" בג"ץ 10578/08 משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008) פסקה ח' לפסק דינו של השופט רובינשטיין) וכי הדרך בה יש לנקוט היא "הגשת עתירה במועד מוקדם יותר ותיקונה לפי הצורך, כך שתוכל להישמע לא כאשר כמעט מותנעים מנועי האוטובוסים מסיעי האסירים" (שם, בעניין זה נדון שחרורם של אסירים פלסטינים בעקבות החלטת ממשלה). כאמור, הסברן של העותרות בנוגע לשיהוי שנפל בבקשתן לצו ביניים אינו מבהיר מדוע לא הוגשה הבקשה לצו ביניים או העתירה בכללותה בסמוך למועד החלטת ועדת השחרורים, ומעבר לכך מדוע לא הוגשה העתירה מיד לאחר דחיית בקשת העותרות לצו ביניים. נזכיר כי הבקשה לצו ביניים נדחתה ביום 1.3.2012 - יום שחרורו של המשיב, ואילו העתירה הוגשה בחלוף שבועיים. מדובר בפרק זמן משמעותי בו המשיב היה משוחרר. בצדק ציינו המשיבים, כי קיים קושי בהחזרת אדם למאסר לאחר ששוחרר אף אם הדבר נגרם כתוצאה מפגם בעבודת הוועדה או הרשויות (ראו בג"ץ 4315/95 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים של מחוז צפון, פ"ד מט(5) 519-518 (1995); בג"ץ 1913/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' וועדת השחרורים של גוש מרכז (לא פורסם, 1996); ע"פ 2169/10 מדינת ישראל נ' מארי (לא פורסם, 12.5.2011) פסקה 7). 9. אכן, ישנם מקרים חריגים בהם חרף הציפייה שנוצרה אצל האסיר בעקבות החלטת ועדת שחרורים, ואף אם כבר שוחרר האסיר, יורה בית המשפט על החזרתו למאסר. כך למשל, ייתכן שבמקרים בהם מתגלה שבפני הוועדה לא עמד מלוא החומר הרלבנטי לעניין שחרורו המוקדם של אסיר או שהחומר שהונח בפניה התבסס, בין היתר, על מידע לא מבוסס או לא מהימן (ראו למשל בג"ץ 5319/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים של מחנה מעשיהו, פ"ד נ(3) 420 (1996); בג"ץ 706/94 רונן נ' רובינשטיין (לא פורסם, 13.10.1999) - במקרה זה דובר על שחרור בעקבות החלטת חנינה בנוסף להקלה מינהלית). אין זה המקרה בענייננו, שכן אף מן העתירה לא עולה שנפל פגם אשר יורד לשורשי עבודתה של הוועדה. 10. מעבר לצורך, נדרש בקצרה גם לעבודת הוועדה. כאמור, חוק שחרור על-תנאי ממאסר מסדיר את סמכותה של הוועדה לאשר, במקרים מסויימים, שחרורו של אסיר בתום ריצוי תקופת שני שלישים מעונש המאסר שנגזר עליו (להלן: שחרור מוקדם). החוק אף מתווה (בסעיף 9) את השיקולים שעל הוועדה להביא בחשבון בטרם קבלת החלטה בבקשתו של אסיר לשחרור מוקדם, כאשר על האסיר מבקש השחרור הנטל להוכיח שאכן עמד בקריטריונים לשחרור מוקדם. בענייננו, נראה כי הוועדה אכן הביאה בחשבון את השיקולים הנדרשים. כך למשל, עמדה הוועדה על התנהגותו במהלך המאסר ועל סיכויי שיקומו (סעיפים 6(א) ו-(ב)) וכן נשקל הסיכון הצפוי משחרורו של המשיב (סעיף 9 רישא). מעבר לכך, סעיף 10(א) לחוק מונה שיקול נוסף שהוועדה רשאית לשקול והוא ההשלכות הציבוריות האפשריות של החלטתה. לטענת העותרות הוועדה לא נתנה דעתה לעניין זה. ראשית נדגיש, כי סעיף 10(א) מונה שיקול שהוועדה רשאית לשקול (ראו רע"ב 2200/09 זיתון נ' ועדת השחרורים שליד כלא מעשיהו (לא פורסם, 29.3.2009)). עם זאת, אין לסבור כי שיקול זה לא עמד בפני הוועדה בטרם קבלת ההחלטה בעניינו של המשיב. כפי שציינו המשיבים, טענה זו הובעה בעמדת העותרות, כפי שהוגשה לוועדה. בהחלטתה ציינה הוועדה כי שקלה את טיעוני העותרות, ובין היתר נאמר כי "הוועדה ערה לכאב העמוק של המשפחה מאובדנה ולנימוקים שפורטו בהרחבה ע"י ב"כ בשמה". מעבר לכך, כבר בפתח החלטת הוועדה הובהר, כי עסקינן בתיק בעל נסיבות ייחודיות, כך שהוועדה היתה מודעת להשלכות האפשריות של החלטתה בבקשתו של המשיב. 11. לבסוף, לא למותר להזכיר את מידת ההתערבות המצומצמת של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת שחרורים: "כדי שערכאת שיפוט תתערב בהחלטת ועדת שחרורים, נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים שנעשתה תהא טעות חמורה עד כדי כך שראוי כי בית המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה (פרשת התנועה למען איכות השלטון, שם, עמ' 757). אין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול דעת הוועדה מקום ששיקול דעת זה, אפילו אינו מקובל על בית המשפט, הוא שיקול דעת שועדת שחרורים סבירה עשויה להפעילו (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פד"י לז(2) 683, 695-6) רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.2005) מפי השופטת פרוקצ'יה). 12. סיכומם של דברים. העתירה לוקה בשיהוי שהביא לכך שהיא נדונה למעלה מחודשיים לאחר שחרורו של המשיב. לנתון זה משקל רב, שכן קבלת הסעד המבוקש בעתירה משמעותה, בין היתר, החזרתו של המשיב לבית הכלא. אמנם, העותרות טוענות כי בעבודת הוועדה נפלו פגמים המצדיקים את התערבותנו בהחלטתה והחזרתו של המשיב למאסר. אך, כאמור, לאחר העיון בעתירה, בתגובות ובהחלטת הוועדה לא מצאנו כי אכן נפל פגם בהחלטת הוועדה, ובוודאי לא פגם המצדיק את התערבותנו. 13. סוף דבר, עם כל ההבנה הרבה לאובדנה של המשפחה ולצערה אין בידינו להיעתר לעתירה ודינה להידחות. ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12017840_L06.doc שפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il