יעקב יעקבשווילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1784/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1784/11 ע"פ 1840/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 1784/11: יעקב יעקבשווילי במערער בע"פ 1840/11: מיכאל וייזמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אמסטרדם) מיום 6.9.10 (הכרעת דין) ומיום 20.1.11 (גזר דין), בתיק ת"פ 4164-09 תאריך הישיבה: י"א בכסלו תשע"ב (7.12.11) בשם המערער בע"פ 1784/11: עו"ד אלכסנדר כהן; עו"ד יבגני רזניקוב; עו"ד נטליה טיטוב בשם המערער בע"פ 1840/11: עו"ד ישר יעקובי בשם המשיבה: עו"ד סיוון רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אמסטרדם) מיום 6.9.10 (הכרעת דין) ומיום 20.1.11 (גזר דין), בתיק ת"פ 4164-09. רקע ב. נגד שני המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם שלושה אירועים שעניינם יבוא סם, ולשלושתם דפוס דומה: המערער בתיק ע"פ 1784/11 (להלן יעקבשווילי) עמד בקשר עם גורם בתורכיה, אשר שלח את הסם בדואר לכתובתו של המערער בתיק ע"פ 1840/11 (להלן וייזמן), משם אסף אותו יעקבשווילי תמורת תשלום לוייזמן. ג. פריט האישום הראשון מתייחס לנסיון יבוא, שסוכל לאחר שמשטרת תורכיה תפסה חבילה בה הוסלקו שני קילוגרם סם מסוג אופיום, אשר נשלחה לכתובתו של וייזמן. במסגרת שיתוף פעולה בין המשטרות נטלה משטרת תורכיה חצי קילוגרם מהסם שהיה בחבילה, ואיפשרה לשוטר ישראלי שהגיע לתורכיה להעביר את החבילה לתעודתה. ואכן - במקביל לביצוע פעולות חקירתיות נוספות (שעיקרן האזנות סתר) - הועברה החבילה לישראל, ויתרת הסם, למעט 6.77 גרם הוצאה ממנה. ביום 29.7.09 הובאה החבילה לדירתו של וייזמן, שם נכח באותה העת גם יעקבשווילי, על ידי שוטר שהתחזה לאיש חברת השילוח TNT, תחת מעקב ופיקוח חזותי וקולי. במסגרת החקירה התברר קיומם של שני אירועים קודמים (בשנת 2008) בהם ננקט בהצלחה דפוס פעולה דומה (אם כי מטבע הדברים הסם עצמו לא נתפס), ומכאן האישומים השני והשלישי, שעניינם יבוא סם מסוג ובכמות לא ידועים. ד. יאמר כבר כאן, כי וייזמן הודה שכתובתו אכן שימשה להעברת שלוש החבילות מתורכיה, וכי יעקבשווילי שילם לו בעבור שירות זה: 3,000 דולר בעבור החבילה נשוא האישום השני, 2,000 דולר בעבור החבילה נשוא האישום השלישי; והתחייבות לתשלום בסך 1,500 דולר בעבור החבילה נשוא האישום הראשון; ואולם, מנגד טען וייזמן כי לא היה מודע לתכולת החבילות, אף שהנסיבות התמוהות והתשלום הגבוה גרמו לו לחשוד שמדובר במשלוח לא חוקי של זהב או יהלומים. פסק הדין קמא ה. בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק הרשיע בית המשפט המחוזי את שני המערערים בכל המיוחס להם; אך קבע, כי מאחר שהשוטרים התורכים לא העידו בבית המשפט לגבי תכולת החבילה שנתפסה על ידם, לא ניתן להרשיע את המערערים בניסיון יבוא של יותר מקילו וחצי סם באישום הראשון (משקל הסם שאכן הועבר על ידי משטרת ישראל לארץ). ו. הרשעתו של וייזמן באישום הראשון התבססה, כאמור, בעיקר על הודאתו בעובדות האישום ועל העובדה שבחבילה אכן נמצא סם. טענתו, כי לא היה מודע לתכולת החבילה, נדחתה ממספר טעמים, שניתן לסווגם לשניים: מודעות בפועל לתכולת החבילה וכן עצימת עיניים לגבי בירור התכולה (לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977). המודעות בפועל הוסקה, בין היתר, מהאזנה לשיחה בין שני המערערים לאחר קבלת החבילה (ת/39); ונוכח חשיבות הדברים כמעט לכל הנושאים שיועלו בערעור, נביא חלקים ממנה כלשונם: "וייזמן: אז אולי נפתח ונטעם את זה? תראה לי. יעקבשווילי: לא, אז צריך לשבור אותה, מה אתה? וייזמן: ... כן? יעקבשווילי: ... הרי אתה זוכר פעם שעברה, נו בוא תפתח. וייזמן: כן אני יודע. טוב שיהיה סגור, עזוב. יעקבשווילי: אבל אני נתתי לך, הרי נתתי לך אז. וייזמן: אבל אז לא טעמתי, מה נתת לי כבר? יעקבשווילי: כדי להוציא את זה צריך לשבור את התיבה לגמרי, הבנת? ... וייזמן: נו תכבד, אחר כך תביא. יעקבשווילי: אחר כך בטח, הם נותנים לי חלק תמיד... תמיד 10 גרם בערך אני מקבל במתנה. 15-10 בטח, שומע, אתה הרי יודע מה זה? וייזמן: כן, אני יודע זה אופיום. יעקבשווילי: כן " (ת/39). ז. שיחה זו מעידה בעליל, כך נקבע ובכל הכבוד הדברים נכוחים, כי וייזמן היה מודע בפועל לתכולת החבילה, כמו גם לתכולתן של החבילות הקודמות. כן הוזכר, כי וייזמן הודה שהתמורה שקיבל גרמה לו להבין, כי תכולת החבילה אינה חוקית ("לא ידעתי שיש שם סמים, אבל הבנתי, הרי אני לא טמבל, שמשהו לא חוקי"; ת/43 עמוד 3), ונקבע כי טענתו לפיה חשב שמדובר בחפצי ערך שאינם סמים אינה אמינה ואינה סבירה בנסיבות. זאת, בין היתר, כיון שההיכרות בין המערערים היתה על רקע שימוש בסם, נוכח ההיתממות לגבי האפשרות לייבא סמים מתורכיה בחבילות, נוכח דברים שנאמרו בחקירה ("לא רצית לקבל קצת? ודאי שהייתי רוצה, אבל אני יודע שבהסכם היה שאני לא פותח... אם היא תהיה פתוחה אז אני יכול לקחת"; ת/43 עמודים 18-17), והסבריו הסותרים של וייזמן לדברים אלה מעל דוכן העדים. עוד נקבע, כי האזנות סתר שנערכו עובר למסירת החבילה מלמדות, שוייזמן היה לחוץ מאוד לקראת קבלתה, והסבריו לעניין לא התקבלו על דעת בית המשפט. ח. מטבע הדברים, היו הודאתו של וייזמן לגבי עובדות כתב האישום ולגבי חלקו של יעקבשווילי בפרשה, יחד עם העובדה שבחבילה נתפסו סמים בפועל, נדבך עיקרי - אך לא בלעדי - להרשעתו של יעקבשווילי באישום הראשון. נדבך נוסף להרשעה שימשו שורה של מסרונים (SMS) שנשלחו מהטלפון הנייד של יעקבשווילי, בכלל אלה גם מסרון בו העביר יעקבשווילי את כתובתו של וייזמן לאחד "משה"; מסרון ששלח "משה" כעבור כשעה ובו מספר החבילה ופרטיה אצל חברת השילוח TNT, וכן מסרונים נוספים שיעקבשווילי לא הצליח להציג להם הסבר סביר. עוד נדרש בית המשפט לדברים שאמר יעקבשווילי לחוקר פלינר במסדרון תחנת המשטרה (ת/8 + ת/11), בהם תיאר את דפוס העברת החבילות מתורכיה לישראל במתוה המתואר בכתב האישום, הודה שבנוגע לחבילה האחרונה אמר לו הספק התורכי (אם כי רק לאחר שליחתה), כי יש בה סמים - ואף הסביר כיצד היה מעביר את הסם הלאה לגורמים שעסקו בהפצתו בישראל. ט. מעבר לנדבכים אלה ניתן משקל גם לשקריו של יעקבשווילי, ובכלל אלה לטענה כי נקלע לדירתו של וייזמן באקראי כדי להשתמש בשירותים, ובהמשך כדי להשתמש בסם, וכן לטענה כי אינו מכיר את סם האופיום - טענות אשר נסתרו בדברים שנאספו בהאזנות הסתר. הוא הדין לטענתו של יעקבשווילי, כי לא היה קשור לחבילה שנתפסה - שכן הוצגו, בין היתר, האזנות סתר לשיחות בין המערערים אשר עסקו במועד קבלת החבילה, ובשאלה אם יהא על וייזמן לשלם לשליח; האזנה לשיחה בין יעקבשווילי לאשתו, בה ביקש ממנה לאחל לו הצלחה בעניין החבילה; וכן שיחה שערך בעצמו לחברת השילוח TNT על מנת לברר מתי תגיע החבילה. זאת, מעבר לשיחה בין הנאשמים שחלקים ממנה הובאו מעלה (ת/39), ובפרט שעה שמעל דוכן העדים הודה יעקבשווילי, כי הדרך היחידה לפרש את הביטוי "אולי נפתח ונטעם את זה?" היא שמדובר בסמים; זאת במקביל להעלאתה של גרסה נוספת, לפיה מדובר בסם שרכשו שני המערערים יחד לשימוש עצמי. י. הרשעת וייזמן באישומים השני והשלישי התבססה, כאמור, על הודאתו בעובדות כתב האישום, ודחיית גירסתו לגבי המודעות לתכולת החבילות; וכמו באישום הראשון, גם כאן שימשה הודאתו של וייזמן כנדבך אחד מתוך מספר נדבכים, להרשעתו של יעקבשווילי. עצם משלוח החבילות הוכח גם באמצעות נציגי חברות השילוח (חברת UPS לגבי החבילה מינואר 2008; חברת DHL לגבי החבילה מאוגוסט 2008) אשר העידו על משלוח החבילות שמקורן בתורכיה לכתובתו של וייזמן; ונתמך כאמור, גם בדברים שאמר וייזמן לפקד פלינר. כזכור, גם השיחה שחלקים ממנה הובאו מעלה (ת/39), מעידה על קיומם של משלוחי סמים קודמים באותו דפוס. בחקירתו הכחיש יעקבשווילי באופן גורף הזמנת חבילות מתורכיה ותשלום בעדן (סעיף 29 להכרעת הדין), והמשיבה הוכיחה את העברות הכספים שביצע לתורכיה (באמצעות Western Union). ברם, בעדותו אישר יעקבשווילי עסקאות יבוא עם גורם בתורכיה, אלא שטען כי מדובר ביבוא מעילי עור - ואולם בית המשפט הצביע (בסעיף 59 להכרעת הדין), על הסתירות שנפלו בגרסה מאוחרת זו, וכן על "המקריות" נוכח הזהות בין ספק מעילי העור לבין האדם ששלח לוייזמן את החבילות נשוא כתב האישום (סעיף 58). כן התייחס בית המשפט לטענת יעקבשווילי, כי אינו מכיר את האדם שכונה "משה" אשר התקשר לטלפון הנייד שלו לאחר מעצרו, וביקש לברר מדוע מתמהמהת העברת החבילה לידיו. י"א. שני המערערים הורשעו איפוא, וביום 20.1.2011 גזר בית המשפט המחוזי את דינם. בית המשפט נדרש לחומרת המעשים, ובכלל זאת לסוג הסם וכמותו (עניינים המשתקפים גם בעמלה שניתנה לוייזמן בעבור השימוש בכתובתו בלבד, ולנכונות להפריש ליעקבשווילי 15-10 גרם אופיום מהמשלוח), וכן לעובדה שאין מדובר באירוע חד פעמי. בית המשפט הצביע על מספר שיקולים המצדיקים הבחנה בין המערערים לעניין העונש. בין היתר התייחס בית המשפט "לתפקידם ומעמדם של הנאשמים בהירארכיה העבריינית" (סעיף 40 להכרעת הדין), והוזכר כי יעקבשווילי הוא שקשר את הקשרים לצורך יבוא הסם, ולמעשה ניצל את מצבו הכלכלי הקשה של וייזמן כדי לגייסו לפעילות שיזם ("הנאשם 2 היה 'החוטא והמחטיא'"; סעיף 42 לגזר הדין). כן ניתן משקל להודאתו של וייזמן ברוב המכריע של עובדות כתב האישום, לעובדה שנטל אחריות על מעשיו והביע חרטה ולנסיבות אישיות קשות; ומנגד להתנהלותו של יעקבשווילי בכל ההיבטים הנזכרים, ולפערים בהמלצות שירות המבחן. עוד הוזכר, כי לוייזמן אין עבר פלילי, ומנגד כי ליעקבשווילי עבר פלילי; ובנוסף, כי ביקש לצרף להליך מספר תיקים נוספים שהיו תלויים נגדו ובהם הודה: האחד עניינו נהיגה ללא רשיון נהיגה ופוליסת ביטוח בני תוקף, ושימוש במסמך מזויף (הצגת רשיון נהיגה מזויף בפני שוטרת); השני עניינו תקיפת בן זוג, איומים וכליאת שווא; והשלישי עניינו החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה. סוף דבר הושתו על וייזמן 4.5 שנות מאסר בפועל וכן 24 חודשי מאסר על תנאי; על יעקבשווילי הושתו 8.5 שנות מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר מותנה בן 7 חודשים (ארבעה מתוכם בחפיפה) ופסילה מותנית מהחזקת רשיון נהיגה. כן הושתו שורה של מאסרים מותנים. טענות יעקבשווילי בערעור (ע"פ 1784/11) י"ב. מעבר לטענות כלליות ולא מפורטות, בדבר הגנה מן הצדק ופגיעה בזכות להתגונן, מתמקד הערעור, בעיקר, באלה: נטען, כי בית המשפט צריך היה לפסול את עדותו של וייזמן כולה, שלגביה נטען כי היא הראיה היחידה הקושרת את יעקבשווילי לאישומים 3-2 אשר התרחשו שנים עובר לדיון, והראיה המרכזית לגבי האישום הראשון. בטעות, כך נטען, התייחס בית המשפט קמא לקיומו של "מארג ראיות" נגד יעקבשווילי, וכי למעשה ההרשעה כולה, ובודאי באישומים 3-2, מיוסדים על עדותו של וייזמן. י"ג. הוזכר, כי וייזמן משתמש בסמים, כי בית המשפט עצמו קבע כי שיקר בעדותו לגבי מודעותו לתכולת החבילה, ולא הסביר מדוע הוא נותן אמון בחלקים אחרים של עדותו. עוד נטען, כי בנסיבות בהן העדות העיקרית כה רעועה, ובאה מפי שותף בעל אינטרס, אין די בשקרים שייחס בית המשפט קמא ליעקבשווילי עצמו כדי לחזקה (כנדרש לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971); ובפרט כך, כשיעקבשווילי מודה בהיותו נרקומן, אשר "מרכיב חשוב ממחלתו היא שקר ללא כל בסיס הגיוני או תועלת" (סעיף 46 להודעת הערעור) - אם כי אציין כבר כאן, כי ניכר ששקריו של יעקבשווילי נועדו לסייע לגירסאות החפות שמסר, וכי מבחינה זו היה להם "בסיס הגיוני" ותועלת עבורו, ובשום שלב לא מסר "בטעות" ועקב "מחלתו" גירסה שקרית הפועלת לחובתו. בדיון (ביום 7.12.11) חזר וטען בא כוחו של יעקבשווילי, כי מדובר בעדות שמועה בעייתית שאין לבסס עליה הרשעה. כן נטען כלפי אי-העדת השוטרים התורכים. י"ד. לגבי גזר הדין נטען, בעיקר, כי עקרון האחידות בענישה אינו סובל פער כה ניכר בין עונשיהם של שותפים לעבירה, כי השיקולים שנשקלו לטובת וייזמן (ובפרט היעדר עבר פלילי) אינם רלבנטיים ("העדר עבר פלילי מעיד רק על כך שנאשם 1 היה מתוחכם מספיק ולא נתפס עד אז"), וכי טעה בית המשפט בקבעו שיעקבשווילי הוא "הנאשם המרכזי מבין השניים" (סעיף 40 לגזר הדין) - בין היתר בהסתמך על שיחה שהוקלטה ובה נשמע וייזמן נוזף ביעקבשווילי (עמוד 5 להכרעת הדין). בדיון בפנינו טען בא כוחו של יעקבשווילי, כי אין לייחס משקל לקולה לחרטה שהביע וייזמן, שכן עשה כך רק לאחר שהראיות נגדו כבר נשמעו. עוד נטען, כי לא ניתן משקל לכך שבסופו של דבר הוגבלה ההרשעה באישום הראשון לקילו וחצי סם בלבד, לכך שבפועל אחז יעקבשווילי אך ורק ב-6.77 גרם של סם, וכן להתארכות המשפט והמעצר בשל התנהלות התביעה (והחלטתה השגויה, כנטען, להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי). ולבסוף, נטען לנסיבות אישיות קשות, ולהתנהלות עבריינית הנובעת מהתמכרות לסם, המצדיקות הקלה בעונש. בצד הערעור הוגשה בקשה להוספת ראיות, אשר התייחסה למסמכים שעניינם תכניות גמילה מסמים בהן נטל יעקבשווילי חלק בעבר. בהסכמת המדינה העביר בא כוחו את המסמכים לשירות המבחן כדי שיובאו בחשבון בתסקיר, ואולם בתסקיר שהונח בפנינו נאמר כי עובדות אלה ידועות לשירות, אשר לו היכרות ממושכת עם יעקבשווילי. טענות וייזמן בערעור (ע"פ 1840/11) ט"ו. ערעורו של וייזמן מכוון כלפי חומרת העונש בלבד, וביסודו הטענה כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לנסיבות האישיות ולשיקולי שיקום. הוזכר, כי וייזמן אינו מקל ראש בעבירות, ואף הביע צער וחרטה, וכי הודה מיד בעובדות כתב האישום (לרבות בכך שחשד שתוכן החבילות מפוקפק), וככל שהדבר נגע אליו - בניגוד לשותפו - ההליך נגע אך לשאלת המודעות לתכולת החבילות. נטען, כי יעקבשווילי גייס את וייזמן תוך ניצול "חולשתו ומצבו הכלכלי הקשה" (סעיף 9 לנימוקי הערעור); וכן הוזכר, כי אף שוייזמן נגרר לחברת שוליים ונחשף לשימוש בסמים כבר מגיל 14, אין לו עבר פלילי; כי כל חייו עבד בעבודות פיסיות קשות לפרנסת שני ילדיו הקטינים; כי נפגע בראשו במסגרת עבודתו באופן הגורם לו לקשיי התמצאות וזיכרון; וכי הוא סובל ממחלה אשר היתה לה משמעות רבה בכל הנוגע למציאת מסגרת מתאימה לגמילה מסמים - עניין אשר גם שירות המבחן נדרש לו בדיון בפנינו. עוד הוזכר, כי מאז מעצרו נמצא וייזמן בהליך גמילה, וכי במקרים דומים ניתן משקל רב יותר לנסיבות האישיות. דיון והכרעה ט"ז. לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. בכל הנוגע להכרעת הדין, ערעורו של יעקבשווילי מכוון כלפי ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם: "ההלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 - השופט זמיר). "בשיטתנו המשפטית, מלאכת קביעתן של העובדות ובחינת מהימנותם של עדים מסורה לידיה של הערכאה הדיונית. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים אלה אלא במקרים חריגים" (ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 6 - השופט לוי; ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 17; ע"פ 5773/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 22). בודאי אין מקרה זה אחד מאלה שבהם תהא חריגה מן הכלל. י"ז. אף לגופו של עניין, סבורני כי אין ממש בטענות כלפי הכרעת הדין. הרשעתו של יעקבשווילי מבוססת גם על עדותו של וייזמן, ואולם - כפי שכבר הובא מעלה בפירוט - אכן מדובר בראיה אחת מתוך מארג של ראיות המבססות את אשמתו. לא נמנה את אלה כרוכל, ואולם נזכיר מעט מהן: ראשית, יעקבשווילי נצפה, ובהמשך גם נתפס, בדירתו של וייזמן בזמן קבלת החבילה; שנית, השיחה שהוקלטה וחלקים ממנה הובאו מעלה (ת/39) מפלילה אותו בכל מאת האחוזים הן בעבירה נשוא האישום הראשון, והן בקיומן של עבירות קודמות; שלישית, מכלול השיחות בין המערערים מעיד על ההיערכות לקבלת החבילה, אשר אין חולק כי נתפס בה סם, וכן על קיומן של חבילות קודמות (ראו למשל שיחה מיום 28.7.09 - יום לפני בוא החבילה נשוא האישום הראשון - בשעה 22:15); רביעית, מכלול המסרונים שנתפסו במכשיר הטלפון הנייד של יעקבשווילי, ובכללו המסרון בו מסר את כתובתו של וייזמן, והמסרון בו הועברו לו פרטי החבילה שנתפסה; חמישית, לא למותר להזכיר את שיחתו עם פקד פלינר (מיום 3.8.09; ת/11) בה תיאר, בין השאר, את שרשרת יבוא הסם (וראו גם חקירתו מיום 29.7.09 על ידי פקד פלינר; ת/9 עמוד 15); שישית, העובדה שיעקבשווילי לא רק שלא נתן הסברים מספקים לעובדות אלה, הוא גם שיקר לגביהן, והעלה גירסאות מופרכות ומתחלפות. י"ח. בהקשר אחרון זה די להידרש לעדותו של יעקבשווילי בבית המשפט (אשר הותאמה בעליל לחומר הראיות שהוצג לו): יעקבשווילי הכחיש כל קשר לחבילה נשוא האישום הראשון (עמוד 395) - אף שפרטיה נמצאו במסרון שהועבר לו, ואף שההאזנות העלו שחיכה להגעתה ותצפית זיהתה אותו ממתין לה יחד עם וייזמן; יעקבשווילי לא הצליח להסביר את המקריות בעובדה שאותו גורם תורכי ממנו כנטען רכש מעילים, הוא עצמו אותו אדם אשר שלח את חבילות הסם לוייזמן (עמוד 396); באת כוחו של וייזמן אף אמרה לו מפורשות: "אני עורכת הדין שלך, ואני אומרת לך אתה דיברת בקשר לחבילה הזאת בטלפון, אתה יכול להסביר לי מדוע?" ולא נותר לו אלא לענות: "אני לא יודע, אולי ביקשו ממני אני לא יודע" (עמוד 397); טענותיו של יעקבשווילי לגבי משך ביקוריו בתורכיה לצורך רכישת מעילים לא תאמו את הנתונים שתועדו בדרכונו, וכשנשאל היכן רכש את המעילים השיב: "אני לא יודע שם" (עמוד 403), וכל זאת שעה שעצם העברת הכספים על ידו אינה במחלוקת; יעקבשווילי לא הצליח להסביר, מדוע נשלח לטלפון הנייד שלו מסרון ובו פרטי החבילה נשוא האישום הראשון (עמוד 406), הוא גם לא ידע להסביר מדוע נשלחה כתובתו של וייזמן מהטלפון הנייד שלו: "מישהו שלח בטלפון שלך? יכול להיות, אני לא שלחתי את זה" (עמוד 407); הוא גם לא ידע להסביר מדוע המסרונים מוענו אליו וציינו את כינויו Koba (עמוד 408); ולבסוף, כשנשאל מדוע הודה בפני פקד פלינר, אמר: "אני לא זוכר למה אמרתי את זה, לא שאין לי מושג, לא זוכר. אולי רציתי להפחיד אותו עם סיפור מפחיד, לא יודע" (עמוד 424). כל אלה מדברים בעדם. י"ט. הרשעתו של יעקבשווילי מבוססת היטב, בשורה ארוכה של ראיות; ולמעשה נוכח הדברים שהובאו מעלה (בפסקה ו'), ניתן לקרוא על המערערים את הפסוק "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ..." (ישעיה ג, ט). אכן, בית המשפט המחוזי נתן אמון בחלק מעדותו של וייזמן, ולא עשה כן לגבי חלקיה שעסקו במודעות לתכולת החבילות, אך אפשרות זו מסורה לבית המשפט: "מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה; ולענין זה נוהגים אנו מנהג של פלגינן דיבורא. הברירה הזאת קשה היא ומסובכת למדי שעה שאין לפני בית-המשפט ראיה אחרת זולת הודעותיו של הנאשם; וכשכל ההרשעה כולה מושתתת אך ורק על מוצא פיו של הנאשם עצמו, אולי לא מן ההגינות הוא להתעלם מאותם הדברים שאמר הנאשם באותה הנשימה עצמה, ואשר יש בהם כדי לשנות את התמונה לטובתו" (ע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 785, 788 - השופט, כתארו אז, ח' כהן; ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 471; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לחיבת המשפט העברי נזכיר, כי יתכן שבהקשר זה השימוש במונח התלמודי "פלגינן דיבורא" (לדוגמה, בבלי גיטין ח ע"ב), נעשה על דרך ההשאלה בלבד - שכן במקורו הוא לא נועד להתמודדות עם עדות שחלקים ממנה נמצאו שקריים, אלא עם עדות נאשם בה הוא מפליל את עצמו או קרובו (ראו מ' ויגודה, "על פי שניים עדים... יקום דבר' - פלגינן דיבורא: פרק בדיני הראיות" פרשת השבוע 221 (תשס"ה)). על כל פנים, דחיית גירסתו של וייזמן לגבי מודעותו לתכולת החבילות אינה מחייבת את פסילת הגירסה כולה (מה גם שהיא נתמכת בשורה ארוכה של ראיות חיצוניות); ואף הודאתו בשימוש בסם אין בה כדי להביא לתוצאה זו. לגירסתו של וייזמן ניתן מקום במסגרת מארג הראיות העומדות לחובת יעקבשווילי, ואינני רואה כל פגם במשקל שניתן לה בהקשר זה. אכן, במארג זה ניתן משקל גם לאי אמירת האמת מצד יעקבשווילי, וגם את נניח לטובתו, כי אי-אמירת אמת, תוך שימוש בסיפורי בדים, היא תוצאת לוואי של התמכרותו לסם, מדובר רק בשיקול נוסף במסגרת המארג הכללי. כ. אין מדובר איפוא, כלשון סעיף 54א(1) לפקודת הראיות, בהרשעה "על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה" (ההדגשה הוספה - א"ר) הטעונה חיזוק, שכן - חרף האופן בו מנסים באי כוחו של יעקבשווילי לצייר זאת - בתיק קיימות ראיות רבות לחובתו; ובכל מקרה, בודאי די בהן כדי לענות על דרישת החיזוק שבסעיף. אשר לאי-העדת השוטרים התורכים אומר, כי בנסיבות תיק זה אינני רואה לכך משמעות (למעט היעדרה של ראיה מספקת לגבי כמות הסם שנמצאה בחבילה נשוא האישום הראשון לפני העברתה לידי משטרת ישראל). בתיק מצויות ראיות טובות לגבי תיאום משלוח החבילה מן המקור בתורכיה לכתובתו של וייזמן, לעובדה שאין מדובר במקרה ראשון, ולעובדה שהחבילות הכילו סם; ועל רקע תשתית עובדתית זו, ובהינתן קו ההגנה שננקט, לא ניתן לומר שההגנה נפגעה כתוצאה מאי-העדת השוטרים התורכים. הערעורים על גזר הדין כ"א. גם לערעורים כלפי גזר הדין איני רואה מקום להיעתר. מדובר בעבירות חמורות מאוד של יבוא סם בכמות משמעותית, ובדפוס פעולה חוזר אשר הצליח בעבר - ונדרשת, באותם מקרים בהם נתפסים העבריינים בכף, ענישה מרתיעה (השוו ע"פ 7798/02 רוזנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 12). העונשים שהושתו באים בגדרים אלה, ואין מקום להתערב בהם. אכן, אינני מקל ראש בטענותיו של וייזמן, שנסיבותיו האישיות קשות ומצערות, ומעורבותו בפרשה היא תוצאה של ניצול מצוקתו על ידי יעקבשווילי. ואולם, הפערים בין העונשים שהושתו מלמדים על ההתחשבות בנתונים אלה, וחוששני כי בנסיבות חל הכלל לפיו: "ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות, או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (ע"פ 1725/06 טאראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 19; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 7 - השופט מלצר; ע"פ 9097/05 ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם) פסקה 8; ע"פ 7296/07 תורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 23). אני מקוה, כי התנהגותו של וייזמן בכלא תמשיך להיות חיובית (כפי שמסר), וכי יתמיד בתהליך גמילה שיאפשר לו לנהל אורח חיים נורמטיבי עם שחרורו. מבלי לטעת מסמרות, נתונים אלה ודאי יעמדו לעיני ועדת השחרורים בשעה שיידון עניינו. כ"ב. בכל הנוגע לערעורו של יעקבשווילי אומר, כי אין עילה לשקול את קבלתו; חלק מהנטען בו מקומם, וטוב היה שלא היה נטען משנטען. עיקר הערעור מכוון כלפי הפערים בענישה, ובמסגרת זו הועלו בעיקר טענות שעיקר "השחרת" וייזמן: כך לגבי העובדה שוייזמן נעדר עבר פלילי ("העדר עבר פלילי מעיד רק על כך שנאשם 1 היה מתוחכם מספיק ולא נתפס עד אז"), או לגבי מועד הבעת החרטה מצד וייזמן ומידת כנותה. ניתן היה לצפות ממי שהורשע בניצול מצוקתו של וייזמן, שימצא טענות אחרות לתלות בהן את ערעורו. על כל פנים, הפער בין העונשים הולם היטב את הפער בין חלקיהם של המערערים בעבירה, וכן את נסיבות חייהם השונות - וזאת נאמר חרף המודעות להתמכרותו של יעקבשווילי לסמים, וחרף המידע שהוצג לגבי נסיונות הגמילה בעבר; הפער בענישה הולם גם את ההתנהלות הדיונית השונה (השוו ע"פ 4016/00 אלפרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 3; ע"פ 3305/98 שוואהנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כ"ג. לא למותר להזכיר, כי העונש שהושת על יעקבשווילי מתייחס גם לתיקים הנוספים בהם הודה במסגרת תיק זה, שאין להפחית ממשמעם, והפעלת מאסר מותנה שהושת בתיק אחר. בסופו של יום: "אחידות הענישה אינה מחייבת הטלת עונש זהה על שותפים לעבירה. אלא, כידוע, אף כאשר מבוצעת עבירה על-ידי מספר אנשים יש לבחון את עניינו של כל אחד מהם באופן אינדיווידואלי, וכך נעשה בענייננו" (ע"פ 2310/03 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת דורנר). אשר להפחתת כמות הסם משני קילוגרם לקילוגרם וחצי במסגרת האישום הראשון, ולהשלכות שיש ליתן לכך במסגרת גזר הדין - סבורני, כי בהתחשב בכמות הסם וסוגו, ובכמויות הלא-ידועות שיובאו בהצלחה בשני המקרים הקודמים (ונזכור כי באותם מקרים היתה העמלה ששולמה לוייזמן גבוהה בהרבה), עובדה זו אינה מצדיקה הפחתה בענישה. לא מצאתי איפוא עילה להתערב אף בעונש שהושת על יעקבשווילי, אשר לו גם עבר פלילי מסוים בעבירות סמים, גם אם לא ברמה של סחר. סוף דבר כ"ד. סוף דבר, החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. אני מצטרף לקריאתה של השופטת אמסטרדם (בסעיף 45(ג) לגזר הדין) לאפשר לוייזמן לעבור תהליך גמילה בתקופת מאסרו, ומקוה כי תינתן לו כל העזרה הנדרשת - בגדרי האפשר - כדי שיוכל להשתחרר כשהוא נקי מסמים, ומסוגל לנהל אורח חיים נורמטיבי. בתסקיר העדכני של שירות המבחן למבוגרים נמסר, כי מחלתו מטופלת וכן מקבל הוא תחליף סם, שביקש להפחית במינונו - יש לקוות כי הדבר יצליח. לגבי יעקבשווילי, אף כאן יש להמליץ על מציאת דרך לשלבו בטיפול (נושא שעל הפרק, כעולה מן התסקיר העדכני של שירות המבחן למבוגרים). ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ט כסלו התשע"ב (25.12.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11017840_T03.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il