מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון נ. סולל בונה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1782/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1782/06 רע"א 8991/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: משרד הבינוי והשיכון נ ג ד המשיבה: סולל בונה בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 14.6.05 בת"א 2113/03 שניתן על ידי כבוד הרשם ש' ברוך ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 26.9.06 בת"א 1333/06 שניתנה על ידי כבוד השופטת ש' דותן תאריך הישיבה: י' בטבת תשס"ח (19.12.07) בשם המערער: עו"ד ע' בלום בשם המשיבה: עו"ד ח' הס-קיבש פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. הערעור ובקשת רשות הערעור שבפנינו עניינם החלטתו של כבוד הרשם ש. ברוך מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לקבל את הבקשה של המשיבה למתן פסק-דין בהעדר הגנה בתביעה שאותה הגישה נגד המערערת (להלן: ההחלטה למתן פסק-דין) והפסיקתא אותה נתן בעקבות החלטה זו (לשם הנוחות תקרא הפסיקתא להלן: פסק הדין). בעוד הערעור מופנה ישירות כנגד ההחלטה למתן פסק-דין וכנגד פסק-הדין, הרי שבקשת רשות הערעור מופנית כנגד פסק-דינה של כבוד השופטת ש. דותן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחה ערעור אותו הגישה המערערת על החלטתו של הרשם ברוך לדחות את בקשת המערערת לביטול פסק-הדין. ההליכים בבית המשפט המחוזי 2. ביום 18.9.03 הוגשה על ידי המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת (להלן: המערערת או משרד הבינוי והשיכון). התביעה הומצאה ביום זה למשרדי פרקליטות מחוז תל-אביב. עניינה של התביעה חובתו, הנטענת, של משרד הבינוי והשיכון לשלם למשיבה ריבית, אשר נצברה בתקופה שבין מועד הגשת חשבונות המשיבה בגין עבודות סלילה ופיתוח שביצעה, בהתאם להסכם בין הצדדים, בשלושה פרויקטים במודיעין, לבין מועד התשלום בפועל בגין חשבונות אלו. ביום 29.9.03 החלו עיצומים במשרדי הממשלה, לרבות במזכירות בתי המשפט. לטענת המערערת, עיצומים אלו נמשכו עד לתאריך 5.1.04. ביום 25.2.04, ומשלא הוגשה על ידי המערערת בקשה למתן רשות להגן, הגישה המשיבה בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה (בש"א 5577/04, להלן: הבקשה למתן פסק-דין). בהחלטתו מיום 1.3.04 קבע כבוד הרשם ע. אזר ז"ל, כי "היות שהתביעה נמסרה בעת העיצומים יתכן שנפלה תקלה ונדרשת תשובה לבקשה זו תוך 5 ימי עבודה" (להלן: החלטת הרשם אזר ז"ל). ביום 11.3.04 הוגשה על ידי המערערת תגובה לבקשה למתן פסק-דין, בה ביקשה הארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן. יצויין, כי לבקשה זו לא צורף תצהיר. על אף שבבקשה להארכת מועד לא התקבלה כל החלטה, הגישה המערערת בקשה למתן רשות להגן ביום 19.5.04. משהתברר כי התיק אבד הגישה המשיבה, ביום 2.6.05, בקשה לשחזור כתבי בי דין. ביום 14.6.05 קיבל הרשם ברוך את הבקשה לשחזור כתבי בי דין, ועוד באותו יום קיבל את בקשת המשיבה למתן פסק-דין, בעקבות בקשה נוספת של המשיבה מיום 18.5.05 למתן החלטה בבקשה זו. הרשם ברוך ציין בהחלטה למתן פסק-דין כי: "התובענה הומצאה למשיבה כדין, באמצעות הפרקליטות ולא התבקשה רשות להתגונן במועד... כב' השופט אזר ז"ל, שסבר שיתכן ונפלה תקלה, הורה למדינה להגיב לבקשה בתוך 5 ימים והיא לא עשתה כן. רק בחלוף פרק זמן נוסף הגישה תגובה, שהייתה למעשה בקשה להארכת מועד, שלא נתמכה בתצהיר... המועד הקובע, קו פרשת המים אם תרצו, הוא המועד בו התבקש פסק הדין. במועד הגשת הבקשה לפסק דין, חלף עבר לו זה מכבר המועד להגשת בקשת רשות להתגונן וזאת לא הוגשה. הבקשה להארכת מועד כאמור לא הוגשה כדין, לא נתמכה בתצהיר ודינה דחיה" 3. באותו יום חתם הרשם גם על הפסיקתא, בה חויבה המערערת לשלם למשיבה סך של 2,627,782 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה. כמו כן חויבה המערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 33,023 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 40,310 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מירבית מיום מתן הפסיקתא ועד התשלום המלא בפועל. ביום 11.7.05 הגישה המערערת בקשה לביטול פסק-הדין (בש"א 15614/05, להלן: הבקשה לביטול פסק-הדין). ביום 20.12.05 החליט הרשם ברוך לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין. בנימוקיו, ציין כי המערערת אחראית לשורה של תקלות דיוניות וכי גם בבקשה לביטול פסק-הדין לא צירפה המערערת תצהיר בכל הנוגע לטענות ההגנה (אלא הפנתה לתצהיר שניתן במסגרת בקשת הרשות להגן). כמו כן התייחס הרשם ברוך לטענת ההגנה של המערערת, לפיה תנאי לתשלום סכומים מסוימים הינו המצאת תעודות השלמה, ומכיוון שאלו לא הומצאו במועדים שבהם טוענת המשיבה כי הועברו חשבונות התשלום על ידה, הרי שהמערערת לא הייתה אמורה לשלם למשיבה במועדים אלו ולפיכך לא נצברה לחובתה כל ריבית החל מאותם מועדים. הרשם ברוך קבע כי טענה זו מנוגדת להוראה חוזית כתובה ואין לה עיגון בהסכמים בין הצדדים. כמו כן דחה הרשם ברוך את טענותיה של המערערת בנוגע לכך שמסמכי העדר תביעות אשר נחתמו בין הצדדים אינם מאפשרים למשיבה לתבוע את הכספים שהיא דורשת בתביעתה. הרשם ברוך קבע כי אף טענות אלה נוגדות את לשון הכתוב. 4. ביום 9.2.06 הגישה המערערת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על החלטת הרשם בבקשה לביטול פסק-הדין (ע"א 1333/06, להלן: הערעור בבית המשפט המחוזי). נציין כבר כעת, כי מרבית הטענות, העובדתיות והמשפטיות, שהעלתה המערערת בערעור בבית המשפט המחוזי הינן אותן טענות אותן העלתה גם בערעור ובבקשת רשות הערעור שבפנינו. ביום 26.9.06 דחתה השופטת דותן את הערעור הנ"ל. השופטת דותן מנתה את מחדליה של המערערת בטיפול בתביעה, ובין היתר ציינה כי אף עיקרי הטיעון שהגישה המערערת בערעור בבית המשפט המחוזי הוגשו באיחור, לא לפני שהמשיבה נאלצה להגיש בקשה למחיקת הערעור, ובעקבות החלטה מיום 10.5.06 המורה למערערת להגיב לבקשה לא יאוחר מיום 15.5.06. עוד קבעה השופטת דותן כי: "קבלת הגישה (אותה הציעה המערערת – י.ד.), לפיה עצם הימצאותה של בקשת הרשות להגן בתיק, למרות הנסיבות המתוארות לעיל, מונעת מתן פסק הדין בהעדר הגנה, משמעותה המעשית היא ויתור על יישומן של התקנות הקובעות מועדים להגשת הליכים תוך מתן יתרון לבעל הדין הכופה את עמדתו על בית המשפט והצד שכנגד" השופטת דותן ציינה גם כי משקלם המצטבר של המחדלים מחייב הצגת טענות הגנה מוצדקות. ואולם, על אף כי ברור שגם לשיטתה של המערערת, החשבונות שהגישה לה המשיבה שולמו באיחור של חודשים, לא טרחה היא לציין מהו שיעור הריבית שעליה לשלם לגרסתה. לפיכך, קבעה השופטת דותן, כי גם בהנחה שבית המשפט היה מקבל את טענותיה העובדתיות, סיכוייה של המערערת לא היו מן המשופרים, והוסיפה: "...עולה, כי דחיית התשלומים השיטתית כמו גם העיכוב הבלתי סביר בהגשת הבקשה, משלימים זה את זה ומהווים חלק מדפוס התנהגות פסול" מחדליה הנטענים של המערערת, וטיעוניה 5. למען הנוחות, אפרט את המחדלים המיוחסים למערערת ואת טיעוניה בנוגע אליהם: א. המערערת לא הגיבה לתביעה שהוגשה כנגדה בסדר דין מקוצר ביום 18.9.03 והומצאה לה באותו יום ולא הגישה בקשת רשות להגן בתוך 30 ימים, ועל כן בהתאם לתקנה 206 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) בצירוף עם תקנה 97 לתקנות, זכאית המשיבה לקבל פסק-דין בהעדר כתב הגנה. רק ביום 11.3.04 הוגשה לבית המשפט התייחסות ראשונה של המערערת לתביעה, כאשר הגיבה לבקשת המשיבה למתן פסק-דין בהעדר הגנה ואף ביקשה הארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן. המערערת טוענת כי הסיבה לעיכוב הרב היא, בראש ובראשונה, העיצומים שפרצו במשרדי הממשלה. לטענתה, פנתה הפרקליטות פעמיים למשרד הבינוי והשיכון בבקשה כי יגיב לטענות שהועלו בתביעה. יצויין כי הפניה הראשונה בוצעה ביום 23.9.03 (עוד לפני תחילת העיצומים), אך רק ביום 3.3.04 התקבלה בפרקליטות תגובה ראשונית של המשרד. ב. תגובתה של המערערת לבקשה למתן פסק-דין מיום 11.3.04, בה ביקשה הארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן, הוגשה בהמשך להחלטת הרשם אזר ז"ל מיום 1.3.04, בה נקבע כי עליה להשיב על הבקשה למתן פסק-דין תוך חמישה ימי עבודה. החלטה זו הומצאה למבקשת ביום 3.3.04. כלומר, המערערת הגישה גם את תגובתה להחלטתו של הרשם אזר ז"ל באיחור של כ-3 ימים. בנושא זה טוענת המערערת כי רק ביום 9.3.04 המציאה לה המשיבה את הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, על אף שזאת הוגשה לבית המשפט ביום 25.2.04. ג. לתגובתה של המערערת לבקשה למתן פסק-דין, בה פירטה גם טענות עובדתיות באשר להשלכות העיצומים במשרדי הממשלה על העיכוב בהגשת בקשת רשות להגן, לא צורף תצהיר. המערערת טוענת כי בא כוחה סבר כי אין צורך ליתן תצהיר אודות המובן מאליו – תקופת העיצומים והתקלות שבאו בעקבותיה. ד. המערערת הגישה בקשת רשות להגן ביום 19.5.04, מבלי שהתקבלה החלטה בבקשה למתן פסק-דין ומבלי שהתקבלה בקשתה להארכת מועד (יצויין כי בבקשתה להארכת מועד ביקשה המערערת כי בקשת הרשות להגן תוגש כ-21 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה למתן פסק-דין). המערערת אינה מנסה להסביר בערעור זה מדוע סבורה הייתה כי רשאית היא להגיש בקשה זו מבלי שבית המשפט נעתר להאריך את המועד לצורך כך. היא מציינת, עם זאת, כי נגרם עיכוב בגביית תצהיר מקבלן משנה של המשרד, אשר עליו התבססה הגנת המערערת, וזו הסיבה לעיכוב הנוסף עד להגשת בקשת רשות להגן ביום 19.5.04. ה. כאמור, הערעור שבפנינו מופנה כנגד החלטתו ופסק-דינו של הרשם ברוך מיום 14.6.05, אשר בקשתה של המערערת לביטולם נדחתה ביום 20.12.05. בהתאם לתקנה 398א לתקנות, היה על המערערת להגיש ערעור זה 45 ימים לאחר דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין, ואולם הערעור הוגש רק ביום 26.2.06. המערערת טוענת כי ההחלטה מיום 20.12.05 לא הומצאה לפרקליטות והיא אותרה וצולמה על ידה רק ביום 23.1.06. טענות המערערת 6. המערערת טוענת כי במקרה זה, לאור הנסיבות המיוחדות שגרמו לאיחור בהגשת בקשת רשות להגן, ולאור ההגנה הראויה שעומדת לה, יש להעדיף את בירור האמת, על פני חיוב המדינה והקופה הציבורית בתשלום סכום נכבד. המערערת טוענת כי בהתאם להלכה הפסוקה, יש לראות את מועד הדיון בבקשה לקבל פסק-דין בהעדר הגנה כגבול העליון, שלאחריו לא ניתן עוד להכניס לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור. לטענתה, רק ביום 14.6.05 נדרש בית המשפט המחוזי לראשונה לבקשה למתן פסק-דין, לאחר שחזור התיק בבית המשפט. לפיכך, לטענתה, שגה הרשם ברוך כאשר נתן את פסק-הדין שעה שבתיק הייתה מונחת בקשת רשות להגן שהוגשה למעלה משנה לפני כן. לעניין זה מביאה המערערת באריכות, בין היתר, דברים אשר נאמרו בע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית, פ"ד מד(4) 4 (להלן: עניין עינצ'י). עוד טוענת המערערת, כי בהתאם לסעיף 86 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) היה על הרשם ברוך לבקש ראיות בכתב טרם מתן פסק-דין, שכן המשיבה לא הציגה ראיות המעידות על התאריך בו התקבלו במשרד הבינוי והשיכון החשבונות שעל-פיהם היא תובעת את תשלום הריבית. כן טוענת המערערת כי טעה הרשם ברוך בהטילו הוצאות כה גבוהות בגין שכר טרחת עורכי דינה של המשיבה. טענות המשיבה 7. המשיבה טוענת כי בהתאם להלכה, "מועד הדיון" בבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, הינו המועד בו הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של הרשם אזר ז"ל והוא ביקש את תגובתה של המערערת. לאחר שהתקבלה ההחלטה לבקש את תגובת המערערת על הבקשה למתן פסק-דין, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן, להראות טעמים מיוחדים להארכת מועד זו ובנוסף, להראות כי עומדים לה סיכויי הגנה טובים. עוד טוענת המשיבה כי הערעור הוגש באיחור, כאמור לעיל. המשיבה אף מצרפת אישור פקס מהנהלת בית המשפט, לפיו ההחלטה מיום 20.12.05, הדוחה את בקשת ביטול פסק-הדין, נשלחה לפרקליטות עוד באותו יום. בנוסף, מציגה המשיבה מכתב אשר נשלח מטעמה לפרקליטות מחוז תל-אביב ביום 2.1.06, בו הודיעה למערערת על דחיית בקשת הביטול. המשיבה טוענת כי יש לדחות את טענות המערערת (אשר הועלו על ידה בפנינו בדיון שנערך במעמד הצדדים), כי מכתב זה נשלח לפרקליט המחוז ולא נשלח באופן אישי לידי עורך הדין שמטפל בתיק ולכן הגיע אליו רק ביום 15.1.06 ועל כן יום זה הינו המועד הרלוונטי לעניין הגשת הערעור. המשיבה מוסיפה עוד שלל טענות המצדיקות, לשיטתה, את דחיית הערעור ובקשת רשות הערעור, ובין היתר טוענת כי המערערת נהגה בחוסר תום לב לכל אורך ניהול ההליכים מול המשיבה; כי הטענות שמעלה המערערת אינן מסוג הטענות שניתן לטעון בערעור על פסק-דין שניתן בהעדר הגנה וכי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, שכן אין טעם מיוחד להעניק למערערת דיון בערכאת דיון נוספת, בגלגול שלישי, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 126. דיון 8. ראשית, אני סבור כי מכיוון שהטיעונים שהועלו בערעור ובבקשת רשות הערעור הינם זהים, מן הראוי לאחד את הדיון בערעור ובבקשת הרשות לערער, ולדון בטענות המערערת שהועלו במסגרתם לגופן, אם כחלק מזכות הערעור שלה ואם לאחר מתן רשות ערעור, שכן יש מקום להתייחס לסיטואציה שהועלתה בפנינו, בה נתלית המערערת בתקלות ובעיכובים שנגרמו כתוצאה מעיצומים במשרד ממשלתי כדי להסביר את מחדליה. אני סבור כי למרות שעל פני הדברים אכן איחרה המערערת בהגשת הערעור, יש מקום מחמת הספק, לקבל את גרסתה לפיה לא הומצאה לה החלטת הרשם ברוך על דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין, ולדון בערעור זה כאילו הוגש במועד המתאים. 9. המערערת פותחת את טיעוניה באמרתו של כבוד הנשיא מ' זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב 235, 254: "אמת ויציב – אמת עדיף". אמרה זו נכונה ויפה היא, אך לצידה יש לזכור כל העת כי גם האמת זקוקה לקרקע יציבה שתוכל לעמוד עליה. הכללים הפרוצדוראליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק: "באין כללים - אין משפט ובאין משפט – אין צדק" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 22 (1999)). בית משפט זה כבר עמד על החשיבות שבעמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין. לעניין זה ראו רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201: " אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של (כך במקור – י.ד.) לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב". אכן, לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים. כך, למשל, על-אף שתקנה 97(א) לתקנות מורה כי תובע זכאי לבקש ולקבל פסק-דין בהעדר הגנה עם חלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתו, מורה ההלכה (כפי שיובהר להלן) כי לא יינתן פסק-דין בהעדר הגנה אם הוגש כתב הגנה לפני שהוגשה בקשה לקבלת פסק-דין או לפני שעיין בבקשה זו בית המשפט. כמו כן, במקרים בהם מוגשת מטעם הנתבע בקשה לביטול פסק-הדין, מחויב בית המשפט לשקול את הנימוקים שהעלה הנתבע לאיחור בהגשת כתב ההגנה, ובמיוחד מחויב הוא לשקול את סיכויי ההגנה של אותו נתבע ואת עיוות הדין שייגרם לו אם יינתן פסק-דין בהעדר הגנה (ראו, למשל, רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר חברה לבנין והנדסה אזרחית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל [לא פורסם, 5.8.92]). ואולם, מקום בו לא הביא הנתבע נימוק מניח את הדעת לעיכוב בהגשת כתב הגנה, ואף לא שכנע את בית המשפט כי סיכויי הגנתו טובים, לא ייעתר בית המשפט לבקשתו לביטול פסק-הדין בהעדר הגנה. 10. לאחר שעמדתי על השתלשלות האירועים ועל שורת מחדליה של המערערת, כמו גם על טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בצדק החליט הרשם ברוך להיענות לבקשת המשיבה ולתת פסק-דין בהעדר הגנה. מחדליה של המערערת בהליכי התביעה שהגישה כנגדה המשיבה בבית המשפט המחוזי הינם חמורים, חסרי הצדקה סבירה ומהווים רשלנות ואף זלזול בהליכים שיפוטיים. התביעה הוגשה לפרקליטות, כאמור, ביום 18.9.03, אחד עשר ימים לפני מועד פרוץ העיצומים, אשר הפרקליטות לא נטלה בהם חלק. טוענת הפרקליטות כי לא היה בידה להגיש בקשת רשות להגן שעה שמשרד הבינוי והשיכון מצוי בעיצומים. הפכתי והפכתי בטיעונים שהועלו בפנינו בעניין זה, אך לא מצאתי נימוק רציני מדוע לא הגישה הפרקליטות, במועד המתאים לכך, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן. האם עלינו לקבל את טיעוני המערערת ולהסיק מכך, כי ביום בו פורצים עיצומים באחד ממשרדי הממשלה, "פטורה" הפרקליטות מלנקוט כל פעולה וההליך המשפטי מוקפא באופן אוטומטי, וזאת גם במקרה בו התביעה הוגשה עוד לפני פרוץ העיצומים? האם לא חלה על הפרקליטות כל חובה ליידע את בית המשפט ואת הצד שכנגד בדבר אי יכולתה לבסס את ההגנה בתנאים אלו, ובהתאם לבקש הארכת מועד? 11. גם שורת התקלות עליהן הצביעה המערערת, אשר אירעו לאחר סיום העיצומים ושבעטיין נגרם עיכוב נוסף בהתייחסות משרד הבינוי והשיכון לכתב התביעה, אין בה כדי להועיל לטיעוניה. ראוי לשים לב לכך כי העיצומים הסתיימו ביום 5.1.04. גם לאחר סיומם המשיכה הפרקליטות להתנהל על מי מנוחות בכל הנוגע לתביעה שאותה הגישה המשיבה. אמנם, קיימה הפרקליטות התכתבויות בנוגע לתביעה מול משרד הבינוי והשיכון, אך לא טרחה להגיש כל בקשה להארכת מועד לבית המשפט. רק ביום 11.3.04 הגישה בקשה להארכת מועד, וזאת לאחר שביום 1.3.04 הורה לה הרשם אזר ז"ל להגיב תוך 5 ימים על הבקשה למתן פסק-דין שהוגשה על ידי המשיבה ביום 25.2.04. החלטה זו של הרשם אזר ז"ל הומצאה לפרקליטות ביום 3.3.04. ניתן לראות כי אף תגובתה להחלטה זו הוגשה באיחור של מספר ימים. אמנם, המערערת מציינת כי רק ביום 9.3.04 המציאה המשיבה לפרקליטות את הבקשה עצמה. ואולם, לדעתי בנסיבות העניין מוטלת הייתה על הפרקליטות חובה מוגברת לעמוד בזמנים שקבע הרשם אזר ז"ל, וכי היה עליה לכל הפחות ליצור קשר עם ב"כ המשיבה ולדרוש, כבר ביום 3.3.04, כי הבקשה למתן פסק-דין תועבר אליה עוד באותו יום. גם משהגישה הפרקליטות את בקשתה להארכת מועד, עשתה זאת מבלי למלא את אחד הכללים הבסיסיים ביותר בפרוצדורה האזרחית, ולא צירפה לבקשתה תצהיר. טענתה של המערערת, כי בא-כוחה סבר שאין צורך ליתן תצהיר אודות מה שהיא מכנה "מובן מאליו" – תקופת העיצומים והתקלות שבאו בעקבותיה, מוטב היה שלא הייתה מועלית כלל. בית המשפט אינו אמור לצאת מנקודת הנחה כי עיכובים בטיפול הפרקליטות בתיקים נגרמו כתוצאה מאירועים ידועים כאלה או אחרים, מבלי שהובאה בפניו עדות לכך. הצורך במתן עדות בתצהיר להוכחת טענותיה של המערערת בבקשה להארכת מועד הינו צורך מהותי, אשר התחדד לנוכח מחדליה הקודמים של המערערת. ניתן היה לצפות כי המערערת תקפיד על קוצו של יוד בכל הקשור בבקשה להארכת מועד, ונראה לי כי שעה שהגישה את הבקשה להארכת מועד ללא תצהיר, חצו הדברים את קו הגבול והפכו מרשלנות סתם לכדי זלזול של ממש בהליך השיפוטי. 12. אני סבור כי יש לדחות גם את כל השגותיה של המערערת בנוגע לסמכותו של הרשם ברוך לתת פסק-דין בהעדר הגנה שעה שבקשת רשות להגן כבר הייתה מצויה בתיק. הלכת עינצ'י, אשר המערערת מצטטת באריכות קטעים מתוכה, מעלה כי פסק-דין זה לא רק שאינו מסייע למערערת, אלא שהוא אף מנוגד לטענותיה בנושא פרשנות המונח "דיון" בבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה. בעניין עינצ'י הוגשה ביום 30.10.88 בקשה בבית המשפט המחוזי למתן פסק-דין בהעדר הגנה. ביום 3.11.88 הורה בית המשפט המחוזי להזמין אליו את עורכי-דינם של המבקשים. בית משפט זה קבע כי: "ביום 3.11.80 (כך במקור – י.ד.), המועד בו "הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט" (ע"א 519/82 [2], בעמ' 244), לא היה בתיק כתב-הגנה מטעם הסוכנות, ועינצ'י היו זכאים, אותה עת, שייעשה שימוש בתקנה 97(א) לתקנות, היינו, שיינתן פסק-דין על יסוד כתב התביעה בלבד". (שם, בעמ' 10). ניתן לראות, אם כן, כי גם על פי עניין עינצ'י, "מועד הדיון" בבקשה למתן פסק-דין, שלאחריו לא ניתן להגיש כתב הגנה (ואף לא בקשת רשות להגן), הינו המועד בו הגיעה הבקשה למתן פסק-דין לראשונה לעיונו של השופט. כך בענייננו, בהתאם לעניין עינצ'י, ה-1.3.04, הוא היום בו עיין הרשם אזר ז"ל בבקשה למתן פסק-דין ואף נתן החלטה לפיה המערערת תגיב לבקשה למתן פסק-דין תוך חמישה ימים, הוא המועד שלאחריו לא ניתן יותר להגיש בקשת רשות להגן (אלא אם ימצא הרשם נימוקים מתאימים להאריך את המועד להגשת הבקשה). לעניין זה ראו גם רע"א 8940/05 יוסף חממי נ' נדרה חדאד [לא פורסם, 13.12.05]: "ואכן המגמה היא להקפיד על סדרי הדין ולמעט בהתחשבות במי שאיחר את המועד; ואם במועד שבו הגיעה לראשונה הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לעיון שופט, לא נמצא כתב הגנה בתיק, זכאי התובע שיינתן פסק דין בהעדר הגנה (ראו תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; וכן גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, עמ' 83-82)". (כן ראו, למשל, רע"א 5967/91 ג'ון מיכאל הופמן, קטין נ' גבריאלה הופמן, פ"ד מו(1) 784, 786). 13. המערערת סומכת טענותיה על שני פסקי דין נוספים אשר ניתנו על ידי בית משפט זה: רע"א 6265/04 מאיר כסיף, עו"ד נ' דורון רובין, פ"ד נט(3) 913 (להלן: עניין כסיף) ו-רע"א 8743/01 אריעד מבנים נ' אבי את אריק הנדסה, פ"ד נו(4) 61 (להלן: עניין אריעד מבנים). בעניין כסיף, הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אך לא התקיים בה דיון לגופה, כי אם נדחתה בקשתו של המשיב להארכת מועד להגשת כתב הגנה ונקבע כי תיגבה עדות מהמבקש בהתאם לתקנה 97(א) לתקנות. כבוד השופטת ע. ארבל, ציינה כי: "אמנם, הוגשה בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה, אך לא נתקיים דיון בבקשה, אלא נקבעו הליכים קודמים לכך, ומכל מקום, מהתרשומת בתיק עולה כי עד ליום הגשת כתב-ההגנה לא נערך דיון בבקשה לגופה. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה אשר צומצמה בפרשת נחושתן [1] היא כי אין להתעלם מכתב-הגנה שהוגש באיחור, ואין להתייחס אליו כלא היה..." [עמ' 916]. בניגוד לעניין כסיף, בענייננו נדונה הבקשה למתן פסק דין על ידי הרשם אזר ז"ל, כמפורט לעיל. בעניין כסיף הזכירה השופטת ארבל את פסק הדין שניתן בעניין אריעד מבנים, אשר גם בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה אשר דחתה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בעניין אריעד מבנים קבע כבוד השופט (כתוארו אז) א. ריבלין, כדלקמן: "בענייננו קיים לפחות ספק אם ניתן לראות בהליכים בפני הרשם דיון בבקשה לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה, שהרי כעולה מההחלטות שנתן הרשם, עניינן היה בניסיון לברר אם כתב-התביעה הומצא למשיבה כדין. בלי להכריע בשאלת טיב ההליך שהתנהל בפני הרשם, אין לקבל את הגישה שלפיה גורל ההליך ועצם קיומו יוכרעו על-פי אמת-מידה פורמאלית בלבד. ... במציאת נקודת האיזון הראויה בין השיקולים השונים שפורטו לעיל על בית-המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה, ואין לקבוע כלל נוקשה בבחינת "ייקוב הדין את ההר" אשר יקפח באופן גורף את זכותם של בעלי-דין לנהל הליך שיפוטי. ... מידת הזמן שחלף מתום המועד הקבוע להגשת כתב הגנה הוא שיקול המובא במסגרת השיקולים ששוקל בית-המשפט, אך אין בו כדי להכריע; יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה (השווה בש"א 8967/00 מדינת ישראל נ' ויסמן [8] – החלטת הרשם אוקון). בית-המשפט מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות, כך שזכות היסוד לגישה לערכאות לא תיפגע מעבר לנדרש. על בית-המשפט לבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, ואשר בכוחם גם למזער את הפגיעה בזכות היסוד, ובכלל זה הטלת הוצאות על הצד המפר..." [עמ' 65]. 14. אכן, מן הראוי שלא להיצמד לאמות מידה פורמאליות בלבד ויש להשאיר בידי בית המשפט שיקול דעת במקרים בהם מכלול הנסיבות מחייב גמישות של כללי הפרוצדורה האזרחית. בהתאם, אין זה מן הנמנע כי במקרים המתאימים לא ניתן יהיה להתעלם מכתב הגנה שהוגש לאחר שניתנה החלטה לאפשר לנתבע להגיב על בקשה למתן פסק דין בשל אי הגשת כתב הגנה במועד, אף מבלי שבית המשפט קיבל את נימוקי האיחור. כך, למשל, מקום בו מדובר באיחור קצר, אשר ברור על פניו כי אינו נגוע בזלזול בהליך השיפוטי. במקרה זה, התרופה המתאימה תימצא בהטלת הוצאות לחובת הנתבע בגין האיחור. ואולם בענייננו, כאמור, המערערת חצתה זה מכבר את קו הגבול שבין איחור הנובע מתקלה שנעשתה בתום לב לבין זלזול של ממש בהליך השיפוטי. במקרה מעין זה, אין כל סיבה להימנע מהקביעה כי מועד החלטתו של הרשם אזר ז"ל ביום 1.3.04 מהווה "מועד הדיון", אשר הן בהתאם לעניין עינצ'י האמור והן בהתאם להלכה אשר נקבעה ב-ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' ישראל נחושתן, פ"ד לט(3) 240, מהווה את "הנקודה הגיאומטרית" אשר לאחריה לא ניתן להתחשב בכתב הגנה שהוגש באיחור. 15. עוד יוער, כי קיים ספק האם צדק הרשם אזר ז"ל כאשר ביקש את תגובת המערערת לבקשה למתן פסק דין. כזכור, הרשם אזר ז"ל נימק החלטה זו בכך שהתביעה נמסרה לפרקליטות בעת עיצומים ועל כן יתכן שנפלה תקלה בפרקליטות. כאמור, התביעה הוגשה כאחד עשר ימים לפני פרוץ העיצומים ועל כן אין אני רואה טעם מיוחד לקשור בין העיצומים לבין העובדה שלא הוגשה, לכל הפחות, בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה מטעם המערערת במועד המתאים לכך. לעניין זה ראו פסק דינו של כבוד השופט א. גרוניס ב-רע"א 8712/04 דן בן טוב נ' אורות הגליל אחזקות, פ"ד נט(5) 693, 698 (להלן: עניין בן טוב): "ראשית, כאשר בית המשפט טועה ומזמין את הנתבע לדיון בבקשה לפסק דין בהעדר הגנה, וביני לביני מוגש כתב ההגנה, אין מתחשבים בכתב ההגנה כיוון שהוא הוגש לאחר המועד בו הבקשה הגיעה לראשונה לעיונו של השופט (ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3) 240, 244 (להלן - עניין נחושתן))". בהתאם לעניין בן טוב, במקרה שבו שגה בית המשפט כאמור לעיל, רואים את יום מתן ההחלטה לבקש את תגובת הנתבע לבקשה למתן פסק דין או להזמינו לדיון בבקשה זו, כמועד שבו דן בית המשפט בבקשה למתן פסק דין וכמועד שאחריו לא ניתן יהיה להתחשב בכתב ההגנה שהוגש. 16. לאור האמור לעיל, אני סבור כי רשאי היה הרשם ברוך לתת פסק-דין בהעדר הגנה על אף שבעת מתן פסק-הדין הייתה מצויה בתיק בקשת רשות להגן. מרגע שהתקבלה ההחלטה של הרשם אזר ז"ל ביום 1.3.04, בה הורה למערערת להשיב על הבקשה למתן פסק-דין, היה על המערערת לחצות ראשית את המשוכה שבקבלת היתר להאריך את המועד להגשת כתב הגנה. רק אם היה הרשם ברוך קובע בדיעבד כי יש לקבל את הבקשה להארכת מועד וכי בקשת הרשות להגן הוגשה כדין, הרי שאז ניתן היה לדון בבקשת הרשות להגן. הרשם ברוך קבע כי אין להיעתר לבקשה להארכת מועד וכי העותרת לא נתנה נימוקים משכנעים לאיחורה ואף לא הציגה נימוקי הגנה ראויים, ואני סבור כי הצדק עימו (וכן עם השופטת דותן, אשר הגיעה למסקנות דומות). 17. לפיכך, אמליץ לחבריי לדחות את טיעוניה של המערערת ולקבוע כי פסק-הדין בהעדר הגנה ניתן כדין ומטעמים צודקים. כן אמליץ לחבריי לדחות את טיעוניה של המערערת, כי היה על הרשם לדרוש מהמשיבה ראיות נוספות, בהתאם לסעיף 86 לחוק בתי המשפט. לפי סעיף זה הרשם רשאי, בתובענה שהנתבע אינו מתגונן בה, לדרוש ראיות בכתב מהתובע. ואולם, בענייננו הביאה המשיבה די ראיות כדי לבסס עילת תביעה לכאורית, ומכאן שהחלטתו של הרשם שלא לדרוש ראיות נוספות בכתב היא החלטה סבירה שאין מקום להתערב בה. כמו כן אמליץ לחבריי לדחות את טענותיה של המערערת בנוגע לשיעור שכר הטרחה והוצאות המשפט שהטיל עליה הרשם ברוך, שכן נראה לי כי אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם יש לקבל ערעור על פסיקת הוצאות (ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 514), וכי יש לזכור כי הן הכנת התביעה והן הגשת הבקשה למתן פסק-דין הסבו, מן הסתם, למשיבה עלויות לא מבוטלות. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ואת בקשת רשות הערעור ולחייב את המערערת לשאת בשכר-טרחת עורכת-דינה של המשיבה בסך 30,000 ₪. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. מסכים אני עם חברי, השופט י' דנציגר, כי יש לדחות את הערעור וכן את בקשת רשות הערעור. אוסיף בקיצור את טעמיי. 2. לפנינו שני הליכים, האחד ערעור והאחר בקשת רשות ערעור, אשר סובבים על עניין אחד. עם זאת, חובה להבחין בין שני ההליכים, שכן המבחנים שיש להחיל לגבי כל אחד שונים הם. לעניין הערעור, השאלה היא האם צדק כבוד הרשם (השופט ש' ברוך), שעה שהחליט ליתן פסק דין על יסוד התביעה שהגישה המשיבה, עת שבתיק כבר הונחה בקשת הרשות להתגונן של המערערת. בכל הנוגע לבקשת רשות הערעור, השאלה היא האם צלחה המערערת את המבחן המיקדמי, שהרי מדובר בבקשת רשות ערעור לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין. אם המערערת צולחת את המבחן המיקדמי, יש לשאול האם נתקיימו התנאים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. 3. נחזור ונזכיר את העובדות הבסיסיות הנוגעות לעניין. התביעה בסדר דין מקוצר הוגשה על ידי המשיבה ביום 18.9.03. בו ביום היא הומצאה לפרקליטות המחוז. ביום 25.2.04 הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין מן הטעם שלא הוגשה בקשת רשות להתגונן. בהחלטה מיום 1.3.04 קבע כבוד הרשם (השופט ע' אזר ז"ל), כי מאחר שהתביעה הומצאה במהלך עיצומים במשרדי הממשלה יש להשיב לבקשה תוך חמישה ימי עבודה. ביום 11.3.04 הגישה המערערת תגובה לבקשה למתן פסק דין. בתגובתה היא ביקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן. הבקשה לא נתמכה בתצהיר. בקשת רשות להתגונן הוגשה ביום 19.5.04. ביום 14.6.05 נעתר כבוד הרשם (השופט ש' ברוך) לבקשה למתן פסק דין. 4. השאלה הראשונה הנשאלת היא, אם כן, האם היה מקום למתן פסק דין. שאלה זו מתעוררת בגידרו של הערעור שהגישה המערערת. לעניין זה, אין מקום להידרש להסברים השונים שניתנו במסגרתה של הבקשה לביטול פסק הדין. בגדר הערעור, יש לבחון אך ורק את החומר שהיה בתיק בית המשפט עובר למתן פסק הדין. כפי שעולה מן הפסיקה שמובאת בפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר, ניתן למצוא נקודות זמן שונות בכל הנוגע לשאלה מתי נכון ליתן פסק דין תוך התעלמות מכתב הגנה או בקשת רשות להתגונן שהוגשו לתיק לאחר המועד הקבוע בדין. במקרה הנוכחי הוגשה הבקשה למתן פסק דין ביום 25.2.04. כבוד הרשם לא ראה לנכון ליתן פסק דין בלא קבלת תגובה של המערערת. תגובתה של המערערת כללה בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן ב-21 ימים נוספים. כזכור, התגובה לא נתמכה כלל בתצהיר. בנסיבות אלה, חובה הייתה להתעלם מן האמור בתגובה ומן הבקשה להארכת המועד. משמע, שלכאורה הייתה המשיבה זכאית שיינתן פסק דין לזכותה באותה עת. מכל מקום, ודאי שהמשיבה הייתה רשאית ליטול פסק דין לאחר 21 ימים משעה שהמערערת הגישה את תגובתה לבית המשפט. אין זה מתקבל על הדעת שהעובדה שכבוד הרשם לא נתן החלטה בבקשה למתן פסק דין תפעל לזכותה של המערערת במובן זה שהיא תקבל למעשה הארכת מועד בלתי מוגבלת, שהרי לא ניתן לדעת מתי ייתן הרשם את החלטתו (ראו, רע"א 8712/04 דן בן טוב נ' אורות הגליל אחזקות, פ"ד נט(5) 693, 699 א-ג (2005)). נתאר לעצמנו שכבוד הרשם לא היה נותן החלטה במשך שישה חודשים. האם כל תקופה זו הייתה נחשבת למעשה לתקופה שלגביה הוארך המועד להגשת בקשת רשות להתגונן?! בקשת הרשות להתגונן הוגשה אך ביום 19.5.04, היינו לאחר שחלפו למעלה מ-21 ימים מעת שהמערערת ביקשה הארכת מועד. במצב הדברים האמור, לא ניתן להתחשב בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה במועד הנזכר. על כן, דין הערעור להידחות. 5. ככל שמדובר בבקשת רשות הערעור, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערת ניצלה הזדמנות אחת לתקוף את החלטתו של כבוד הרשם שלא לבטל את פסק הדין. זאת היא עשתה על ידי הגשת ערעור שנדון בפני שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן). עתה, מנסה המערערת להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי נוסף. דעתי נוטה לדעה, כי במקרה כזה חלה ההלכה שנפסקה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), קרי כי מדובר במה שמכונה "גלגול שלישי" (ראו דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ'Albany Park Limited (לא פורסם, 18.8.05), שם נערך דיון בסוגיה והובאו העמדות השונות בנושא; וכן ראו רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם, 14.6.07)). מכל מקום, גם אם הלכה זו אינה חלה במלוא עוצמתה, הרי שאין להתייחס לבקשת רשות ערעור מעין זו שהגישה המערערת כאל בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט מחוזי, היינו "גלגול שני". 6. דומה שאפילו היינו בוחנים את המקרה על פי הכללים המקובלים, תוך התעלמות מכך שמדובר בגלגול שלישי, היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור. בבואנו לבחון את השאלה האם צריך היה כבוד הרשם לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, יש להתייחס, כידוע, לשתי שאלות: ראשית, מה הטעם למחדל בגינו לא הוגש במועד כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן. שנית, האם העלתה הנתבעת טענות הגנה המצדיקות בירור (ראו, ע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח' 395 (1954); רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט (לא פורסם, 27.2.05) ורבים אחרים). לשאלה השנייה מבין השתיים יש ליתן, בדרך כלל, משקל רב יותר מאשר לשאלה הראשונה. יחד עם זאת, יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השנייה (ראו, ע"א 625/68 מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721 (השופט ח' כהן) (1969); רע"א 2694/92 אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית (לא פורסם, 5.8.92)). בענייננו, עוסקת התביעה בדרישת המשיבה לתשלום ריבית לגבי התקופה שבין מועד הגשת החשבונות על ידה בגין עבודות שביצעה לבין מועד התשלום בפועל. מן הטענות של המערערת עולה, כי לא קיימת מחלוקת ממשית לגבי העובדה שהחשבונות או חלקם שולמו באיחור כזה או אחר. עולה, אם כן, כי התנהלותה של המערערת לוקה במחדלים של איחור הן בכל הנוגע לעניין המהותי והן בכל הנוגע להיבט הדיוני. כאשר כל אלה מצטרפים לעובדה, שהמערערת כבר נכשלה בערעור הראשון שהגישה, אין סיבה ליתן לה עתה רשות ערעור. מכאן התוצאה שיש לדחות את הערעור ואת בקשת רשות הערעור, כמוצע על ידי חברי, השופט י' דנציגר. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט י' דנציגר לפיה דין הערעור ובקשת רשות הערעור להידחות. כמו כן מקובלים עלי ההבהרות והדגשים שהוסיף חברי השופט א' גרוניס להנמקה המבססת תוצאה זו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, א' בניסן תשס"ח (6.4.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017820_W10.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il