קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ. אמיל אגמי

פסק-דין בתיק ע"א 1777/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1777/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת (המשיבה שכנגד): קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ ג ד המשיבים: 1. אמיל אגמי (המערער שכנגד) 2. ר.ו.ב בן הרוש - עבודות עפר בע"מ 3. שמעון בן הרוש ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.1.03 בת.א. 1021/95 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' גל תאריך הישיבה: ט' בטבת התשס"ה (21.12.04) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד אילן ירון בשם המשיב 1 (המערער שכנגד): עו"ד גלעד משה בשם המשיבים 3-2: עו"ד דוד בורשטיין פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור על שתי החלטות ביניים ועל פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' גל). ההחלטות נסבות על שאלת אחריותה של המערערת (היא המשיבה שכנגד) לשלם פיצויים למשיב 1 (הוא המערער שכנגד; להלן: המשיב) בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים, ועל שאלת זכותה של המערערת להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל בעניין נכותו של המשיב; פסק-הדין – שכנגדו מופנה גם הערעור שכנגד מטעם המשיב – עניינו שיעור הפיצויים המגיעים למשיב, וכן זכות החזרה של המערערת כלפי הצדדים השלישיים – הם המשיבים 2 ו- 3 (שייקראו להלן: בן הרוש). הן החלטות הביניים, הן פסק-הדין, מפורטים ומנומקים, ונבקש עתה להציג את עיקרי הדברים. ההחלטה לעניין האחריות 2. המשיב נפגע, ביום 4.10.1994, בתאונת דרכים (שהוכרה גם כתאונת עבודה), עת נהג במשאית השייכת למשיבה 2, שהיא חברה המנוהלת על-ידי המשיב 3. בשעת התאונה לא היה הרכב מבוטח – התשלום עבור הפוליסה נעשה רק כשעה עד שעה ומחצה לאחר התאונה. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי קמה תחולה לסעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), השולל את הזכאות לפיצוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק כי מתקיים בנסיבות המקרה החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק, שזו לשונו: על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב). 3. באשר לנסיבות שהביאו לכך שהמשיב נהג ברכב שטרם בוטח, נשמעו גרסאות שונות. לא נעמוד על כל פרטיהן, ונתמקד בממצאיה של הערכאה הדיונית, בתום הבירור העובדתי שערכה. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בתיווכו של אחד ליאור מזרחי, נפגשו המשיב ובן הרוש כדי לדון בהעסקת הראשון אצל האחרון. המשיב עבד באותה עת בחברה אחרת, בשם אל-קוד. בן הרוש הזמין את המשיב לבצע נסיעה דחופה – עוד באותו הלילה – מאילת לירושלים, להעמיס סחורה ולשוב עמה לאילת. דובר על כך שהמשיב ייפגש בירושלים עם נהג מונית בשם בועז, בשעת בוקר מוקדמת, והלה ידריך את המשיב למקום שבו תועמס הסחורה על המשאית. לאחר הפגישה נסעו המשיב 3 (שנהג במשאית), המשיב ומזרחי לתחנת דלק ומשם למוסך, על-מנת לבדוק את תקינות המשאית. בשובם ירד המשיב 3 מן המשאית בסמוך לביתו, ואילו המשיב נהג במשאית לביתו-שלו; בלילה נסע לירושלים, דרך תל-אביב (שם ביקר את אביו), ובדרך חזרה לאילת ארעה התאונה. בהשתלשלות זו, כך פסק בית המשפט המחוזי, טמונה הרשאה מצד בן הרוש, למשיב, לנהוג במשאית בשעות הלילה, זאת על אף שרעייתו של המשיב 3 אמורה היתה לשלם עבור הביטוח רק בבוקר למחרת. על דחיפות המשימה שהוטלה על המשיב למד בית המשפט, בין היתר, מכך שהמשיב אמור היה להיפגש בשעת בוקר עם אותו בועז, ומכאן, שהיה עליו לנהוג מאילת לירושלים במהלך הלילה. זאת ועוד, כך נפסק, כבר בערב הפגישה הורשה המשיב לנהוג במשאית, לחניית ביתו, לאחר נסיעתו המשותפת עם המשיב 3 לצורך תדלוק המשאית ובדיקת תקינותה. בית המשפט דחה אם כן את גרסת בן הרוש, לפיה הובהר למשיב שאין למשאית כיסוי ביטוחי ושעליו לצאת לדרך רק לאחר שיקבל אישור כי עניין הביטוח הוסדר. סופו של עניין זה – בית המשפט המחוזי מצא כי הנסיעה היתה בהיתר מבעלי הרכב, וכי "בן הרוש התכוונו לשלם את הביטוח מוקדם ככל האפשר, מתוך תקווה והנחה שלא יקרה דבר עד לביצוע התשלום". 4. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המשיב לא ידע על דבר היעדר הכיסוי הביטוחי. בעניין זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיב, שנתמכה בעדותו של מזרחי, כי לא נאמר לו שהרכב אינו מבוטח, וכי בתשובה לשאלתו היכן מסמכי הרכב, הצביע המשיב 3 על תא הכפפות של המשאית. גרסת בן הרוש, לפיה הודע למשיב במפורש כי אין ביטוח וכי אל לו לנהוג ברכב כל עוד לא הוסדר עניין זה, נדחתה כאמור, משנתגלו בה סתירות, ונקבע כי היא חסרת אחיזה במציאות. אשר לתנאי האובייקטיבי הקבוע בסעיף 7א, שעניינו סבירות אי-הידיעה על היעדר הביטוח, קבע בית המשפט קמא כי ישנן נסיבות, שבהן מוטלת על הנהג חובה לברר אם קיים ביטוח, וישנן נסיבות שבהן חובה כזו אינה מוטלת עליו ורשאי הוא להניח כי ביטוח אמנם קיים. זהו – כך נפסק – מבחן של סבירות בנקיטת אמצעי זהירות, בדומה ליסוד ההתרשלות שבעוולת הרשלנות. באשר ליישומו של המבחן על נסיבות המקרה, לא ראה בית המשפט קמא חשיבות מכרעת בשאלה האם התקיימו באופן פורמאלי יחסי עובד-מעביד בין בן הרוש למשיב. אמנם, כך נקבע, יחסים כאלה יוצרים ברגיל מצב שבו העובד אינו נדרש "לבדוק בציציות המעביד" ולהערים קשיים, אולם, גם בעסקה חד-פעמית עשויות הנסיבות להצדיק תוצאה דומה; בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה זה ניתן לקבוע שהמשיב אכן הועסק כעובד בשירות בן הרוש, וזו היתה לו משימתו הראשונה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי בין אם המשיב היה עובד ממש ובין אם הועסק "כקבלן עצמאי" גרידא, הרי שלא סביר היה לדרוש ממנו, בנסיבות המקרה, לחקור ולדרוש בשאלת קיומו של ביטוח. למסקנה זו הובילו הנימוקים הבאים: ראשית, המשיב הגיע למקום עבודה חדש, כאשר התגבש צפי להמשך עבודה במקום. שנית, המשיב נדרש לבצע מטלה דחופה, ללא כל השהיות. שלישית, המשיב 3 עצמו נהג במשאית, לצורך תדלוק ובדיקת תקינות. רביעית, עצם ביצוע בדיקת התקינות היה בו כדי להעיד על רצינותו של בן הרוש, זאת לצד העובדה שדובר בחברה בע"מ, המחזיקה במספר משאיות וכלים כבדים. חמישית, למשיב נמסרו המסמכים ונאמר לו כי "הכל בפנים". בנסיבות המקרה ניתן היה, לדעת בית המשפט, להסיק כי בין המסמכים ישנה גם תעודת ביטוח תקפה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך שהמשאית עמדה ללא ניע במשך מספר שבועות מול ביתו של המשיב 3, וכי אף אילו היה המשיב מודע לעובדה זו, לא היה בכך כדי ללמד שהוא ידע על היעדר הכיסוי הביטוחי. עדותו של המשיב, כי במסגרת עבודתו בחברת אל-קוד הוא נהג לבדוק שקיימת תעודת ביטוח בכלי רכב שבהם נדרש לנהוג, אף היא אינה משליכה, אליבא דבית המשפט קמא, על שאלת סבירות אי-הידיעה במקרה זה. בית המשפט ציין כי בעדותו הבחין המשיב, בהקשר זה, בין משאיות של החברה שבה עבד, לבין משאיות של נהגי משנה, שאינם עובדי החברה, כאשר רק לגבי האחרונות הוא ביצע את הבדיקה האמורה. לאור כל המקובץ, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב זכאי לתשלום פיצויים מקרנית, בהתאם לסעיף 7א לחוק הפיצויים. ההחלטה לעניין הבאת ראיות לסתור 5. כאמור, תאונת הדרכים שעבר המשיב היתה גם תאונת עבודה. המשיב נפגע, בעיקר, ברגלו השמאלית ובידו הימנית. למשיב נקבעה על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות רפואית אורטופדית בגין חיבור גרוע של עצמות השוק ברגל שמאל (10%), פגיעה בינונית בשרירי הרגל (10%) וצלקות ברגל (5%). סך הכל נכותו המשוקללת של המשיב, לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, היא בשיעור של 23%, ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הועמדה הנכות על 31%. מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים מחייבת דרגת נכות זו גם בהליך לפי החוק, אולם המערערת ביקשה להביא ראיות לסתור. את בקשתה סמכה המבקשת על עמדתו של מומחה רפואי עמו נועצה, אשר סבר כי דלדול שרירים כשל המשיב, שאינו נובע מפגיעה עצבית, עשוי לחלוף עם הזמן, וכי לעניין הנכות הנובעת מאי-חיבור השבר, קיים תיעוד רפואי המטיל ספק בעניין קביעתה של הוועדה הרפואית. המשיב לא הגיש תגובתו לבקשה להביא ראיות לסתור, ולפיכך זו נדונה על-פי טענות המערערת בלבד. בית המשפט המחוזי סקר את ההלכות הנוהגות בכגון דא, ופסק כי המערערת לא הציגה טענות המצדיקות הבאת ראיות לסתור. בית המשפט ציין כי לא די בכך שישנה מחלוקת בין המומחה שמערערת סומכת על עמדתו לבין הוועדה. העובדה שלדעת המומחה "קיים ספק" האם אמנם מדובר באי-חיבור אין בה די, כך נקבע, וכך גם לעניין סברת המומחה כי בנוגע לדלדול השרירים ראוי היה לקבוע למשיב נכות זמנית לאור שיפור אפשרי בעתיד. בית המשפט הדגיש כי לוּ סברה הוועדה – שבדקה את המשיב כשלוש שנים לאחר התאונה – שדלדול השרירים עשוי לחלוף, היא לא היתה קובעת לו נכות קבועה. בית המשפט הוסיף והטעים כי אין טענה לשיפור מוכח במצבו של המשיב. פסק-הדין לעניין שיעור הנזק 6. נקודת המוצא בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לעניין שיעור הפיצויים, היתה, אם כן, קביעתו של המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותו הרפואית של המשיב, שהיא כאמור בבחינת "קביעה על-פי דין" כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. מנקודת מוצא זו ניגש בית המשפט לבחון את נכותו התפקודית של המשיב. בית המשפט סקר נתונים רלבנטיים לגבי המשיב, ובכלל זה, השכלתו החלקית ביותר והכשרתו כנהג משאיות וכלי רכב כבדים. בית המשפט עמד על הנזקים שנגרמו למשיב בתאונה, וציין כי המשיב אושפז מספר פעמים – ובסך הכל במשך תקופה מצטברת של 55 ימים – ובמשך תקופה ממושכת היה נתון בגבס ונעזר בקביים. בית המשפט הוסיף כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכות זמנית של המשיב, כדלקמן: 100% לתקופה של 18 חודשים, 80% לתקופה של 5 חודשים, 50% לתקופה של 4 חודשים, 30% לתקופה של 5 שבועות ו- 20% לתקופה של חודשיים. לאחר מכן נקבעה נכות קבועה כמפורט לעיל. בית המשפט שוכנע מכנות דבריו של המשיב אודות קשייו התפקודיים עקב התאונה, וקבע כי לא נשללה, במקרה זה, ההנחה לפיה נכותו התפקודית של המשיב זהה לנכותו הרפואית (זולת הנכות הרפואית הנובעת מהצלקות, שאין לה השלכות תפקודיות). בית המשפט הדגיש כי אין הוא כבול בקביעתה של הועדה הרפואית במל"ל לעניין הפעלת תקנה 15 הנ"ל, והעמיד אפוא את הנכות התפקודית על שיעור של 19%. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת למנות מומחה רפואי בתחום השיקום, על-מנת שיחווה דעתו לגבי השלכות נכותו של המשיב על תפקודו (ובפועל – על יכולת השתכרותו). בית המשפט הטעים כי מומחה כזה "אינו נחשב כבעל מקצוע מיומן לדרישות הגופניות והפיסיות בביצוע מלאכות שונות". ברגיל, כך סבר בית המשפט, על המומחה הרפואי לפרט את המגבלות הגופניות הנובעות מהתאונה, ובית המשפט הוא הקובע, על יסוד הראיות כולן לרבות באשר לדרישות הכרוכות בעבודתו של הנפגע, את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. בית המשפט ציין גם כי אין המדובר כאן בנפגע שנגרמו לו מכלול של נכויות בתחומי רפואה שונים, אלא בפגימה נקודתית בתחום האורטופדי, כשהנכות כשלעצמה אינה גבוהה. גם מטעם זה לא ראה בית המשפט למנות מומחה בתחום השיקום. בית המשפט ציין כי בנסיבות המקרה, ולאור השלב שבו מצוי היה ההליך, אין מקום למנות מומחה אחר, בתחום הרפואה התעסוקתית (מה גם שבקשת המערערת היתה למנות מומחה בתחום השיקום בלבד). 7. על בסיס המסקנות האלה פנה בית המשפט קמא לבחון את ראשי הנזק השונים. אשר להפסד ההשתכרות, נפסק כי בפנינו מקרה יוצא דופן שבו הנפגע – הוא המשיב – ניסה בכל מאודו, חרף נכותו, להשתלב בעבודות התואמות את כישוריו – לרבות כשרגלו היתה נתונה בגבס – והוא אף הסתיר את דבר התאונה והשלכותיה על-מנת שיוכל למצוא עבודה. בית המשפט סקר את המקומות השונים שבהם עבד המשיב מאז התאונה, ובכלל זה "גולת הכותרת", כלשונו של בית המשפט – עבודה במשך כשנה ומחצה בחברת מפעלי תובלה בע"מ (להלן: מפעלי תובלה). גם ממקום עבודה זה – כך נקבע – פוטר המשיב עקב מצבו הרפואי, שלא אפשר לו לבצע את כל המטלות שנדרשו ממנו, במיוחד לאחר שבשלב מסוים הוגבר העומס על הנהגים. עוד פירט בית המשפט את ניסיונותיו של המשיב להתפרנס מחוץ לענף התובלה, לאמור: מדוכן שפתח בטיילת באילת ומעסק של שליחויות. סקירת עבודותיו של המשיב מאז התאונה העלתה שעל אף הפגיעה הקשה והשלכותיה התפקודיות, הוא עשה כל מאמץ לפרנס את עצמו ואת משפחתו, אך התקשה להתמיד במקומות עבודה שונים בשל מצבו הרפואי; התנהגות זו של המשיב והרושם האמין העולה מדבריו הביאו את בית המשפט המחוזי לכלל דעה כי גרסתו היא כנה ומהימנה, כי אין הוא פועל מתוך שיקולים של רווחים עקיפים ומשניים וכי טענותיו בכל הנוגע ליכולת השתכרותו משקפות את המצב לאשורו. בית המשפט הדגיש כי גם רופא שטיפל במשיב וגם הועדות השונות במל"ל הכירו במגבלותיו של המשיב בכל הקשור לעבודה במקצועו. בית המשפט המחוזי ציין כי השכלתו של המשיב דלה, כישורי הכתיבה והקריאה שלו לקויים, ולכן אפשרויות ההשתכרות שלו אינן רבות. הוא מסוגל, כך נפסק, לעבוד כנהג של משאיות וכלי רכב נגררים, אך זאת בהיקף חלקי בלבד ובמגבלות פיזיות שונות; דא עקא, שחלק ניכר מהעסקים בתחום זה אינם מעסיקים עובדים שזו יכולתם. בהתחשב בנסיבות כולן, מצא בית המשפט כי יש לאמוד את הגריעה מכושר ההשתכרות של המשיב בשיעור העולה על נכותו התפקודית, לאמור: 25%. 8. בבואו לבחון את בסיס השכר, שקל בית המשפט קמא את השתכרותו של המשיב עובר לתאונה; את העובדה שהוא היה אז נהג צעיר בתחילת דרכו המקצועית, שעוד נכונו לו קידום ותוספת שכר – במיוחד על רקע כישוריו, חריצותו וההערכה שרכשו לו הממונים עליו; ואת העובדה שמדובר בעבודה פיזית קשה, המחייבת צמצום בהיקף הפעילות בגיל מבוגר יותר. על יסוד כל אלה העריך בית המשפט את שכרו של המשיב בעתיד, אלמלא התאונה, בסכום של 9,000 ש"ח, לאחר הפחתת שיעור המס הנדרש, וכל זאת עד לגיל 65 שנים. אשר לעבר, התחשב בית המשפט בשכר שאמור היה המשיב לקבל אצל בן הרוש, והעמיד את בסיס השכר לצורך החישוב על סך חודשי של 7,800 ש"ח. בהתאם לכך, ולאור הנכויות הזמניות שנקבעו למשיב על-ידי המל"ל בתקופות שונות והסכומים שהשתכר בתקופות אלה, קבע בית המשפט כי בגין התקופה הראשונה (18 חודשים) זכאי המשיב לפיצוי בסך 137,859 ש"ח; בגין התקופה השנייה (5 חודשים) זכאי לפיצוי של 31,186 ש"ח; בגין התקופה השלישית (4 חודשים) זכאי לפיצוי בסך 15,600 ש"ח; ומאז ועד למועד מתן פסק-הדין זכאי לפיצוי של 120,000 ש"ח בניכוי דמי אבטלה שקיבל במשך 5 חודשים. בגין הפסדי ההשתכרות בעתיד, קבע בית המשפט כי המשיב זכאי לפיצוי בסך 584,640 ש"ח. בית המשפט לא ראה לנכון להפחית מסכום זה כספים המבטאים את סיכויי ההצלחה של עסק עצמאי כלשהו שיהיה למשיב בעתיד, וזאת, בין היתר, לאור הסיכונים הכרוכים בעסק כזה ולאור זכותו של המשיב לפיצוי המשקף את הפסדיו "במסלול ההשתכרות הרגיל והיציב". כמו-כן פסק בית המשפט למשיב סכום של 35,000 ש"ח בגין אובדן זכויות סוציאליות. לעניין עזרת הזולת, הביא בית המשפט בחשבון את הצורך של המשיב, בעיקר בעבר, להסתייע בבני משפחה, וקבע פיצוי בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח. בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות ניידות, פסק בית המשפט סכום גלובאלי של 60,000 ש"ח. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני הועמד על סך של 67,200 ש"ח, וזאת בהתחשב בנכותו הרפואית של המשיב ובתקופת אשפוזו. בית המשפט הורה על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי וכן, כאמור, הסכומים שקיבל בגין דמי אבטלה. 9. הודעות לצד שלישי שוגרו על-ידי המערערת למשיבים 2 ו- 3. בית המשפט המחוזי סבר כי המשיבה 2 מחויבת, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים, לשפות את המערערת בגין הסכומים שזו האחרונה נדרשת לשלם למשיב. זאת, בהיותה של המשיבה 2 "בעל הרכב או המחזיק בו". עם זאת, כך קבע בית המשפט, המשיב 3 אינו הבעלים של הרכב ולא הוכח כי הוא החזיק בו שלא בכובעו כאורגן בחברה, ולכן אין הוא חב לשפות את המערערת. בית המשפט ציין כי אין בכך כדי לחוות דעה לגבי זכותה של המערערת לנקוט בהליך אחר שעניינו הרמת מסך ההתאגדות. עד כאן – תיאור ההחלטות ופסק-הדין נשוא הערעור והערעור שכנגד. טענות הצדדים 10. לעניין האחריות, טוענת המערערת כי אין לקבל את גרסתו של המשיב לפיה הוא לא היה מודע להיעדר ביטוח חובה. לדעתה, המשיב ידע שעליו לצאת לדרך עם המשאית רק לאחר שיוסדר עניין הביטוח, אולם הוא ביקש להקדים על-מנת לבקר בדרכו את אביו המתגורר בעיר תל-אביב. עם זאת, סבורה המערערת כי גם אם אמנם לא היה המשיב מודע להיעדר הביטוח, הרי שהיה עליו לברר זאת; המשיב, כך היא מדגישה, נהג במשאית בטרם נרקמו יחסי עבודה עם המשיבה 2, במסגרת "נסיעת ניסיון" ובלא היכרות קודמת עם בן הרוש; לפיכך, לא היה למשיב כל יסוד להניח שהרכב מבוטח. המערערת שבה ומציינת כי המשיב עצמו העיד שהוא נהג, בעבודתו הקודמת, לבדוק שאמנם קיימת תעודת ביטוח – אפילו כשהסיע משאיות למרחקים קצרים – ומכאן, לדידה, שבמקרה זה הוא למצער עצם את עיניו או, לחלופין, התעלם במכוון משאלת קיומה של תעודת ביטוח. המערערת טוענת כי המשיב ידע שהרכב היה מושבת במשך תקופה של מספר שבועות, וגם בכך היה, לדעתה, כדי להצריך בדיקה מצדו לגבי קיומו של ביטוח. 11. אשר לגובה הנזק ולשיעור הפיצוי: המערערת גורסת כי ראוי היה לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בנוגע לפגיעה בשרירי הרגל. זאת, לדבריה, הן לאור חוות דעתו של המומחה מטעמה, הן לאור טענתה כי המוסד לביטוח לאומי צריך היה לקבוע למשיב נכות זמנית והן לאור העובדה ש"המשיב אכן מתפקד ועושה שימוש ברגל באופן יומיומי ושגרתי לחלוטין". המערערת מלינה על כך שבית המשפט מיאן למנות מומחה בתחום השיקומי, לשם קביעת הנכות התפקודית. עוד טוענת המערערת, כי סקירת עיסוקיו של המשיב מאז התאונה מלמדת שלא היתה כל מניעה שהוא ינסה להשתלב בעבודות נהיגה שאינן כרוכות במאמץ פיזי, כגון נהיגה במונית או באוטובוס. המשיב לא עשה ניסיון כזה – כך גורסת המערערת – וגם לא פנה לשיקום מקצועי במסגרת המל"ל. המערערת מדגישה כי המשיב התקבל לעבודה במפעלי תובלה – "פסגת שאיפותיו" של נהג משאית, לדבריה – וזאת חרף נכותו; הוא אף התמיד בעבודה זו במשך כשנתיים, ופוטר לבסוף בשל העלמת עובדת התאונה ממעסיקיו, ולא בשל מגבלותיו הרפואיות. המשיב, לדעת המערערת, כשיר לעבוד כנהג משאית – גם בהיקף מלא; כך עולה, לשיטתה, ממכלול הראיות, לרבות הצהרות עליהן חתם המשיב עובר לקבלתו לעבודה. המערערת סבורה כי לא היה מקום לאמוד את הפסדי ההשתכרות בעתיד על-בסיס פוטנציאל ההשתכרות כנהג במפעלי תובלה. לטענתה, לא הוכח כי המשיב התכוון להשתלב במפעלי תובלה גם אלמלא התאונה, ומכל מקום, גם אלמלא נפגע המשיב בגופו בתאונה, הרי שעצם התרחשותה היה מונע ממנו לעבוד בחברה זו. זאת ועוד, לדעת המערערת לא היה מקום לבצע את החישוב לפי השכר ברוטו של עובד ותיק בחברה שבה רף ההשתכרות הוא הגבוה ביותר לנהגי משאיות. עוד מטעימה המערערת כי רק מעטים מהנהגים "שורדים" בחברה זו תקופה ממושכת. המערערת קובלת על כך שהמשיב לא חשף בפני בית המשפט את הכנסותיו מן העסקים שפתח. לשיטתה, שיעור הכנסותיו של המשיב לאחר התאונה גבוה משיעור הכנסותיו עובר לתאונה, ולפיכך, אין מקום להעמיד את נכותו התפקודית על 19% ואת הגריעה מיכולת השתכרותו על 25%. המערערת מוסיפה ומפרטת חלופות שונות של חישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרות, אשר לפיהן מתקבל סכום פיצויים נמוך מזה שנפסק. היא סבורה גם כי לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים ובגין הוצאות שונות. לבסוף, טוענת המערערת כי היה מקום לחייב גם את המשיב 3 על-פי ההודעה לצד שלישי ששוגרה לו, וזאת, מתוקף היותו של זה מתיר השימוש במשאית, שגם יצר מצג לפיו ישנו כיסוי ביטוחי. זאת ועוד, המערערת גורסת כי הוכח שהמשיב 3 החזיק במשאית. 12. המשיב, מצדו, טוען כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בשאלת האחריות. במיוחד מדגיש המשיב את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ואת קביעותיו לגבי מהימנות הגרסאות, שאין להתערב בהם, לדעתו. כמו-כן סבור המשיב כי אין עילה לשנות מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, שלא לאפשר הבאת ראיות לסתור ושלא למנות מומחה בתחום השיקום. המשיב סבור כי יש לדחות את טענות המערערת ביחס לשיעור הפיצויים. אדרבא, בערעורו שכנגד טוען המשיב כי הגריעה מכושר השתכרותו גבוהה מ- 25%, והיא עומדת על 40% לפחות. הטעם לכך הוא, שלדבריו הוא נאלץ, בשל מגבלותיו הרפואיות ולאור הדרישות המקובלות במרבית חברות התובלה, לזנוח את מקצועו כנהג רכב כבד. המשיב מדגיש כי בעיסוקיו מחוץ לתחום הנהיגה הוא נחל כישלון חרוץ. זאת וגם זאת: לאור מכלול הראיות והממצאים, כך טוען המשיב, ראוי היה להעמיד את שכר הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד על סכום של 10,000 ש"ח לחודש (נטו), וכן להעלות את בסיס השכר ביחס לחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר. לדעת המשיב, יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי פנסיה – חלף הפיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות. המשיב טוען בהקשר זה כי קיים סיכוי קלוש ביותר שהוא יוכל, במומו, להשתלב במקום עבודה מסודר ולצבור זכויות פנסיה. מכל מקום, סבור המשיב כי הסכום שנפסק לו כפיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות הוא נמוך יתר על המידה. עוד טוען המשיב כי ראוי לפסוק לו פיצוי גבוה יותר משנפסק, בגין עזרת הזולת והוצאות. 13. המשיבים 2 ו- 3 חוברים לטענות המערערת, בכל הנוגע לשאלת האחריות וגובה הנזק. עם זאת, הם מבקשים לתמוך בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לדחות את ההודעה לצד שלישי ששוגרה למשיב 3. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. דיון 14. החלטותיו של בית המשפט המחוזי במקרה זה הן, כולן, מפורטות ומנומקות כדבעי. עיון בטענות הצדדים בפנינו מעלה, כי אין טענה שלא לובנה – באריכות ובקפידה – על-ידי הערכאה המבררת. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שבאו בפניו; הוא ניתח את העדויות, בחן את מהימנות מוסריהן ושקל אותן בנפרד וכמכלול. בית המשפט העלה ממצאים ברורים באשר לעובדות הצריכות להכרעה – הן ההכרעה באשר לאחריות והן ההכרעה באשר לגובה הנזק ולשיעור הפיצויים המגיעים למשיב. בחנתי בעיון את טענות הצדדים ולא מצאתי כי יש בהן כדי לגלות עילה לסטות מן הכלל לפיו בית המשפט שלערעור אינו מתערב בכגון דא. זהו מקרה מובהק שבו הערכאה המבררת עשתה מלאכתה נאמנה והעמידה תשתית איתנה לצורך ההכרעה בתובענה. גם החלטותיו של בית המשפט המחוזי באשר לניהול ההליך שבפניו – ההחלטה שלא לאפשר הבאת ראיות לסתור וההחלטה שלא למנות מומחה רפואי – מצויות במסגרת שיקול דעתו הרחב ואינן מצדיקות התערבות. בית המשפט בחן את השיקולים הצריכים בחינה, יישם את ההלכות המתוות את הדרך בסוגיות אלה והכריע כפי שהכריע; הכרעתו בעינה עומדת. משכך קבעתי, אין עוד צורך לבחון באופן פרטני את כל ההשגות שעוררו הצדדים. אתייחס, אפוא, אך למספר נקודות מבין אלה שהועלו בפנינו. 15. אין מחלוקת, כי המשיב נהג ברכב ללא ביטוח וכי לפיכך מתקיימת הוראת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, השוללת את הזכאות לפיצויים. אלא שהשלילה איננה סופית; "בצידו של סעיף 7 לחוק - סעיף שלילת הזכות - שוכן לו סעיף 7א, ובו שלילת-השלילה במקרה אחד מסויים. הנה-כי-כן, על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב, אינו זכאי לפיצויים על-פי החוק. על רקע זה של שלילת זכות "מתייצב סעיף 7א מלוא-קומתו ומורנו כי על-אף הוראת סעיף 7(5), מי שנהג בהיתר הבעלים או המחזיק ברכב בלא שידע ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע כי נוהג הוא ללא ביטוח, יהא זכאי בכל-זאת לתבוע את קרנית" (רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680). המחלוקת לגבי האחריות מתמקדת, אפוא, בענייננו, בשאלה אחת: האם קמה תחולה לחריג הקבוע בסעיף 7א לחוק, שנחקק בעקבות פסק-הדין בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה(2) 383. ראוי לשוב ולצטט את לשון הסעיף: על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב). כפי שציין בית המשפט המחוזי, שלושה תנאים צריכים להתקיים על-מנת שתקום תחולה לסעיף 7א לחוק: הראשון, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; השני, אי-ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); והשלישי, סבירות אי-הידיעה (יסוד אובייקטיבי). 16. בית המשפט המחוזי קבע שהמשיב נהג ברכב לפי היתר מבעליו, ושהוא – המשיב – לא ידע כי הרכב אינו מבוטח. מדובר בקביעות עובדתיות הנשענות, בין היתר, על התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן העדים שהופיעו בפניו. בית המשפט המחוזי דחה, בנקודות המחלוקת העיקריות, את גרסת בן הרוש, בקבעו כי זו לוקה בסתירות, בחוסר-עקביות ובחוסר-בהירות, וכי גרסה זו הותירה "רושם עגום למדי" ויסודה ב"יתר מוטיבציה להוכיח, שהתובע נהג ברכב ללא הרשאה". בית המשפט התייחס גם לקושיות מסוימות שנתגלו בעדויות מטעם המשיב, אך ציין "[הסתירות] בראיות ההגנה, מטעם בן הרוש, עלו במונים רבים", וכי "כמה דברים תמוהים ממסכת ראיות התביעה נמצאו לבסוף מאוששים גם מטעם ההגנה". בממצאים עובדתיים אלו, של הערכאה המבררת, איננו מוצאים עילה להתערב. 17. נותרה, אפוא, הדרישה שעניינה סבירות אי-הידיעה, דרישה המגולמת בתיבות "ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שידע". הפסיקה עסקה לא אחת במשמעות הדרישה לסבירות אי-הידיעה. כך כתבה השופטת ד' דורנר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי, תק-על 2001(4) 507: סעיף 7א לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובלבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט לקבוע כי אי-הידיעה, ואי-הבירור, היו בגדר הסביר, הוא המקרה של יחסי עובד-מעביד (ראו למשל רע"א 5679/97 קרנית נ' סבן, תק-על 98(1) 572). כלשונו של המשנה לנשיא מ' חשין באחת הפרשות: ההצדק לחריג-דחריג זה [סעיף 7א – א' ר'] עולה כמו מעצמו, ומזין הוא עצמו - כמוהו כהוראת סעיף 7(5) - ביסוד האשם. הנה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הינה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על היעדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק (פרשת פרח הנ"ל). באותה פרשה השמיע המשנה לנשיא חשין גם את הדברים האלה, בכל הנוגע ליחסים של קרבה וידידות: ... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה בריכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה מישנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק יילך בעקבות החיים. 18. ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השימוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה. עם זאת, אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך, למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו – מבוטח כדין. טלו מקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח – למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין – והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו – חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה. בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי כי אמנם נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין בן הרוש לבין המשיב; בית המשפט התייחס, בהקשר זה, לדברים שהשמיעה רעייתו של בן הרוש, לפיהם המשיב "התקבל אותו ערב לעבודה", ולדבריו הזהירים יותר של המשיב 3, כי המשיב "הועסק ע"י החברה כנהג". אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי סעיף 7א אינו תוחם עצמו ביחסי עובד-מעביד. גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת-שנים. סעיף 7א דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים – טעמים של "תקנת הציבור" המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי. זהו הגיונה של ההוראה, והוא המתווה את דרך פרשנותה, לאמור: פרשנות שאיננה מוגבלת בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו. מקובלת עלי, אפוא, עמדתו של בית המשפט קמא, כי אפילו לא היינו רואים במשיב כעובד של בן הרוש – ולא באנו לומר כי אכן אין לראותו כעובד – אין בכך בלבד כדי לשלול, מניה וביה, את תחולת סעיף 7א. יש לבחון בעין נורמטיבית-אובייקטיבית את מכלול נסיבות המקרה. 19. הנסיבות בענייננו אינן מובילות בהכרח לכיוון אחד. המשיב נהג לראשונה במשאית, על-פי היתר מבן הרוש, שאותו לא הכיר קודם לכן ובוודאי שלא נרקמו ביניהם יחסי עבודה קודמים ולא נתקיימה ביניהם ידידות. נסיבות כאלו עשויות ללמד על חובת בדיקה אודות קיומו של כיסוי ביטוחי. אלא שנסיבות אלה אינן מתארות את התמונה בכללותה. יש להדגיש: המשיב לא נמנע כליל מלבדוק את שאלת הכיסוי הביטוחי. הוא לא התעלם מכך. הוא שאל את בן הרוש בנוגע למסמכי הרכב – ותעודת הביטוח בכלל ובמשמע – ונענה כי הם מצויים בתא הכפפות. השאלה היא, אפוא, האם היה עליו לעשות צעד נוסף, ולבדוק האם תשובה זו שקיבל – באמת יסודה. בית המשפט המחוזי פסק כי התשובה לכך היא בשלילה, והביא בחשבון החלטתו את העובדה שהמשיב הגיע למקום עבודה חדש, מתוך תקווה וצפי להמשך; הוא התבקש לבצע מטלה דחופה, לא לפני שבן הרוש עצמו נהג במשאית, וביצע בדיקת התקינות, אשר כשלעצמה העידה, בעיני המשיב, על רצינותו של בן הרוש. יתרה מכך, עצם העובדה שמדובר היה בחברה בע"מ סימנה בעיני המשיב כי "יש על מי לסמוך" וכי אם נאמר לו שכל המסמכים בפנים – אזי מן הסתם אמת הדבר. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי במשקלם המצטבר של נימוקים אלה יש כדי להצדיק את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. בשולי הדברים אציין כי אין בעדותו של המשיב, לפיה נהג, במסגרת עבודתו הקודמת, לבדוק שהמשאיות שהסיע מבוטחות, כדי לשנות ממסקנתנו. בית המשפט המחוזי קיבל את הסברו של המשיב לעניין זה, לאמור: כי מנהגו זה התייחס למשאיות שהובאו על-ידי אנשים פרטיים, כלומר שלא היו שייכות לחברה שבה עבד, ואילו במקרה הנדון מדובר היה במשאית השייכת לחברה בע"מ; יתר על כן, מקצת מן השיקולים שמנה בית המשפט המחוזי, לעניין סבירות אי-הידיעה, הם ייחודיים לסיטואציה שבה ניצב המשיב, עת נתבקש על-ידי בן הרוש לבצע את הנסיעה מאילת לירושלים; ולבסוף, ספק בעיני אם התנהגות קפדנית וזהירה במיוחד של אדם (הראויה לשבח כשלעצמה) על דרך הכלל, יהא בה בהכרח כדי להיות לו לרועץ במקרה מסוים שבו לא נהג כך, ובלבד שקיים את סטנדרט הזהירות של האדם הסביר, כפי שנדרש ממנו בסעיף 7א לחוק. 20. סיכומו של דבר, אין לדעתי להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר תחולתו של סעיף 7א לחוק הפיצויים, ובדבר אחריותה של קרנית לפצות את המשיב על הנזקים שנגרמו לו בתאונה. בית המשפט הכיר בחובתה של המשיבה 2 לשפות את קרנית בהתאם להוראת סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים, הקובעת זכות חזרה על "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". המערערת סבורה כי זכות החזרה עומדת לה גם כלפי המשיב 3; לא מצאתי ממש בטענה זו. זכות החזרה מתוחמת לפי הוראות סעיף 9 לחוק הפיצויים, ועל כן, במקרה שבפנינו, היה על המערערת להצביע על בעלות או החזקה של המשיב 3 במשאית. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבעלות במשאית היתה של המשיבה 2 – מכאן זכות החזרה כלפיה – ואילו לגבי המשיב 3, כך נפסק, לא הוכח כי פעולותיו חרגו מכובעו כאורגן בחברה. המערערת אינה מגלה עילה להתערב בקביעה זו. בית המשפט קמא הדגיש כי אין בקביעה זו כדי להביע דעה באשר לאפשרות של המערערת לנקוט בהליך מתאים אחר על-מנת להרים את מסך ההתאגדות. 21. באשר לגובה הנזק ולשיעור הפיצויים, ערך בית המשפט המחוזי כאמור בדיקה פרטנית של מכלול נסיבות המקרה, איזן כראוי בין השיקולים השונים והגיע למסקנות שאינן חורגות מן הסביר. אציין רק כי לעניין אובדן כושר ההשתכרות, יש ממש בטענה כי חריצותו היתרה של המשיב – לרבות הצגת מצגי-שווא בפני מעבידיו לגבי מצבו הבריאותי – על-מנת להשתלב בעבודה, היא מטבע שלו שני צדדים: מחד גיסא, היא עשויה ליתן משנה תוקף לכנות מניעיו ולממשות תלונותיו, וללמד על נחישותו בניסיונותיו ליטול אחריות על חייו ולפרנס את עצמו ואת משפחתו; מאידך גיסא, היא עלולה להצביע על יכולותיו להתפרנס לאחר התאונה ואף על מסוגלותו להציג תמונה כוזבת לגבי מצבו. בית המשפט קמא היה מודע לשניות זו. לאחר סקירה מפורטת של הנסיבות המיוחדות של המקרה, ולאור התרשמות ישירה מן הנפגע העומד למולו, מצא בית המשפט המחוזי כי המשיב אכן רצה בכל מאודו לעבוד למחייתו, השתלב במקומות עבודה שונים והותיר רושם חיובי אצל מעסיקיו, אך בסופו של יום, מגבלותיו הרפואיות הן שהכשילו אותו והביאו להפסקת עבודתו. לא למותר להדגיש, מתוך הסקירה הארוכה שערך בית המשפט המחוזי לגבי ניסיונותיו של המשיב להשתלב בעבודה, את הנתון לפיו המשיב ביקש לעבוד אפילו בתקופה שנקבעה לו נכות זמנית של 100%; הוא עבד כשרגלו היתה נתונה בגבס, והסתיר זאת באמצעות לבישת מכנסיים ארוכים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לאור כישוריו של המשיב, חריצותו ויתר תכונותיו, הוא היה מתקדם במקצועו אלמלא התאונה. אלא שבמומו, כך נפסק, מתקשה המשיב לענות על צרכי המעבידים בתחום התובלה, ואילו בתחומים אחרים יש לו קושי להשתלב בשל השכלתו הדלה. טענותיה של המערערת כנגד קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע להשתלשלות התעסוקתית של המשיב לאחר התאונה, אינן מצדיקות התערבות, ומקצתן אף אינן מבוססות די הצורך (כך למשל הטענה כי העבודה במפעלי תובלה היא בבחינת "פסגת שאיפותיו של כל נהג משאית, הן מבחינת היוקרה והן מבחינת תנאי ההעסקה"). על יסוד כל הראיות והעדויות מצא בית המשפט קמא כי הנכות הרפואית שנקבעה למשיב – ללא מרכיב הצלקות וללא התוספת הכלולה בתקנה 15 – שווה לנכותו התפקודית, וכי שיעור הפגיעה האינדיבידואלי בכושר ההשתכרות של המשיב, לאור הנתונים המייחדים אותו ובהתחשב בגרסתו ה"מהימנה לחלוטין", גבוה במשהו מהנכות התפקודית, ועומד על 25% (ראו גם ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). הן בעניין זה, והן בעניין בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, שקל בית המשפט את כל השיקולים שלעניין, ולפי שיקול דעתו והתרשמותו קבע את שקבע. כיום טוענת המערערת כי בית המשפט הגדיל בפיצוי ואילו המשיב סבור כי בית המשפט קימץ ידו. אנו סבורים, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא מאוזנת וסבירה, לנוכח הראיות שהוגשו והממצאים שנקבעו, ועל כן, לא ראינו טעם מספיק להתערבות בית המשפט שלערעור בה, לכאן או לכאן. כך גם ביחס ליתר ראשי הנזק. התוצאה היא שהערעור והערעור שכנגד נדחים, בלא צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ז בסיוון התשס"ה (4.7.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03017770_P09.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il