ליבוביץ אאורליה נ. גדעון אוברזון תעשיות אופנה (1976) בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1776/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט מ' אילן המערערת: אאורליה ליבוביץ - בית מלאכה לתפירה נ ג ד המשיבה: גדעון אוברזון - תעשיות אופנה (1976) בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק ה.פ. 1303/96 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט י' לויט תאריך הישיבה: כ"ב בחשון תש"ט (11.11.98) בשם המערערת: עו"ד חסין רינה בשם המשיב: עו"ד דורון חכם פסק-דין השופט י' טירקל: רקע עובדתי 1. המערערת, גב' אאורליה ליבוביץ (להלן - "המערערת") ניהלה מתפרה, שעיקר עיסוקה - מאז שנת 1990 לערך - היה בתפירת בגדי ים ובגדי חוף (להלן - "בגדי ים") עבור המשיבה, חברת גדעון אוברזון תעשיות אופנה (1976) בע"מ, (להלן - "המשיבה") הנמצאת היום בהסדר נושים. המשיבה נהגה להעביר למערערת גזירי בד מהם היתה האחרונה תופרת בגדי ים ומחזירה אותם למשיבה. בתחילת כל עונה נהגו בעלות הדין להגיע לסיכום בעל פה בדבר כמות בגדי הים שהמערערת תתפור עבור המשיבה ובדבר השכר שתקבל עבור תפירת כל יחידה. כך סוכם בחודש מאי 1996 כי שכרה של המערערת עבור תפירת בגדי הים לקולקציית 1997 יעמוד על 9$ ליחידה. על פי הנהוג והמוסכם בין בעלות הדין היה השכר משולם למערערת 15 ימים אחרי שהוציאה למשיבה חשבוניות מס. כפי שפורט בתצהיר שהגישה המערערת בבית המשפט המחוזי נתפרו ונמסרו למשיבה בחודש מאי 1996 בגדי ים ששכר תפירתם עמד על 72,579 ש"ח (להלן - "המשלוח הראשון"). תאריך החשבוניות שהנפיקה המערערת עבור המשלוח הראשון היה 31.5.96 ולפיכך היה שכר התפירה אמור להיות משולם לה עד יום 15.6.96. באמצע חודש יוני 1996 נמסרו למשיבה בגדי ים ששכר תפירתם עמד על 82,573 ש"ח (להלן - "המשלוח השני"). תאריך החשבוניות שהנפיקה המערערת עבור המשלוח השני היה 16.6.96 ולפיכך היה שכר התפירה אמור להיות משולם לה עד יום 1.7.96. ביום 13.6.96 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת מ' פורת), לפי בקשתה של המשיבה, צו הקפאת הליכים לתקופה של 45 ימים. זאת, בין היתר, כדי לזמן אסיפות נושים במטרה להגיע להסדר. גם אחרי שנמסרו המשלוח הראשון והמשלוח השני המשיכה המערערת לתפור בגדי ים עבור המשיבה ובסוף חודש יוני נותרו בידי המערערת בגדי ים ששכר תפירתם עמד על כ50,000- ש"ח (להלן - "המשלוח השלישי"). תאריך החשבוניות שהנפיקה המערערת עבור המשלוח השלישי היה 30.6.96. בשלב זה הבינה המערערת, כי המשיבה לא תשלם לה את המגיע לה עבור שלושת המשלוחים - שהסתכם בסך של 206,585 ש"ח - ולפיכך עיכבה בידיה את המשלוח השלישי. כמו כן עתרה ביום 9.7.96 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב"בקשה דחופה למימוש זכות העיכבון". בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' פורת), בהחלטתו מיום 14.7.96, קבע, בהסכמת הצדדים, כי המערערת תמסור את בגדי הים שברשותה לידי המנהלים המיוחדים שמונו למשיבה על מנת שימכרו אותם. נקבע במפורש כי "אין במסירת הסחורה היום לידי המשיבה, כדי לגרוע מזכויות המבקשת [המערערת - י' ט'] עפ"י חוק חוזה קבלנות וחוק המטלטלין". ביום 18.7.96 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תובענה נגד המשיבה, על דרך של המרצת פתיחה, שבה ביקשה להצהיר כי זכות העיכבון שיש לה על המשלוח השלישי אינה רק בגין המגיע לה עבור משלוח זה, אלא גם בגין המגיע לה עבור המשלוח הראשון והשני; דהיינו, סכום כולל של 206,585 ש"ח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' לויט), בפסק דינו מיום 6.2.97, קבע כי "ניתן לראות בכל משלוח של גזירים כעיסקה נפרדת, וזאת משום שלא הוכח בפני ההיפך מכך", וכי "כאשר קבלן משחרר סח' [סחורה - י' ט'] או את הנכס שניתן לו לביצוע מלאכתו, שוב אין לו זכות עכבון לגבי אותה סח' [סחורה - י' ט'] או אותו נכס". מכיוון שהמערערת שחררה את הסחורות הקודמות ביודעין ומרצון סבר ש"איבדה את זכות העכבון בכל הקשור למה שהגיע לה בקשר לאותן סחורות". אשר לזכות העיכבון של המערערת בגין המשלוח השלישי הרי משנמכר משלוח זה ושכר תפירתו שולם לה לא נותר חוב שבגינו יש בידיה זכות עיכבון. השגות המערערת 3. שלוש השגות עיקריות בפיה של המערערת: השגתה הראשונה היא כי בסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד1974- (להלן - "חוק חוזה קבלנות") - שממנו נובעת זכות העיכבון שלה - מדובר ב"עיסקת קבלנות", שהוא מונח רחב ומקיף יותר מן המונח "חוזה קבלנות" שבהגדרה שבסעיף 1 לחוק. מכאן יש ללמוד כי "עיסקת קבלנות" שבסעיף 5 לחוק מכילה בתוכה "את כל מערכת היחסים העובדתית והכלכלית שבין הצדדים", על מנת שהקבלן יוכל "להפרע את מלוא חובו הנובע מאותה מערכת היחסים" מכל נכס שבו נעשתה מלאכת הקבלנות. לענייננו טוענת המערערת כי "בין הצדדים היה חוזה שנתי אחד", כפי שנאמר בתצהירה שלא נסתר ועליו גם לא נחקרה. לפיכך "הלכה למעשה לא עמדה בפני ביהמ"ש הנכבד כל גירסה עובדתית אחרת" ולכן שגה בקבעו שלא הוכח שהיה חוזה שנתי אחד בין בעלות הדין. השגתה השניה - המכוונת נגד קביעתו של בית המשפט לפיה איבדה את זכות העיכבון לגבי המשלוח הראשון והשני - היא כי "כאשר שחררה --- סחורה לחברה - לא היתה הסחורה הנ"ל בגדר 'מיטלטלין מעוכבים'"; "רק כאשר הפרה [המשיבה] את ההסכם שביניהם ולא שילמה לה" נוצר החוב שבגינו "הפעילה המערערת את זכות העיכבון שבידיה ועיכבה את המשלוח השלישי (והאחרון) כערובה לתשלום מלוא החוב". לכך מוסיפה היא כי "המעכב נכס צריך לעשות זאת באופן פרופורציונלי בין שווי הנכס לשווי החוב כלפיו" (ההדגשה במקור - י' ט'), ודי היה בעיכוב המשלוח השלישי כדי לגבות את מלוא המגיע גם עבור המשלוח הראשון והשני. השגתה השלישית - כפי שאני מבין אותה - היא שאין לראות בשחרור המשלוח הראשון והשני ויתור על זכות העיכבון משום ש"קיבלה בשעתו ערובה לתשלום מלוא המגיע לה ממנכ"ל החברה בשעתו - מר אלי שקד - אשר פנה אליה אישית בהיותה מתפרת הדגל של החברה ונתן לה הבטחה ו/או ערובה אישית לתשלום מלוא המגיע לה מן החברה ובלבד שתשחרר לה הסחורה שבידה" (ההדגשה במקור - י' ט'). לאור התוצאה שאליה אני מגיע אין צורך לדון בהשגה זאת. עוד הגישה המערערת בקשה להתיר לה להביא ראיה נוספת, שהיא סיכום בכתב של הפגישה הנזכרת בין בעלות הדין, בחודש מאי 1996, המעיד, לטענתה, על כך שכל המשלוחים היו בגדר עיסקה אחת. המשיבה התנגדה לבקשה. לאור התוצאה שאליה אני מגיע אין צורך לדון בבקשה זאת. תשובות המשיבה להשגות 4. על טענתה של המערערת כי יש לפרש את המונח "עסקת הקבלנות" כרחב יותר מהמונח "חוזה קבלנות" וכי בענייננו מדובר במשלוחים נפרדים במסגרת עיסקה אחת, משיבה המשיבה, כי עיסקת קבלנות "הינה העיסקה שבגינה מסר המזמין לקבלן את הנכס הספציפי לגביו נטענת זכות העיכבון". לדעתה, "גם בהתקיים הסכם מסגרת כללי, הרי שלצורך הדיון בשאלת העכבון, יש לבחון כל עיסקה ועיסקה שבוצעה בגידרו" וכי "כל עיסקה כזו עומדת בפני עצמה לצורך קיומה של זכות עכבון". לענייננו מציינת היא כי "לא היתה כל התחייבות (של מי מהצדדים) לכמות כזו או אחרת, הצדדים צפו ונהגו תשלום נפרד במועד נפרד בגין חוב נפרד בגין כל עבודה שתבוצע, אם, במידה ובמועד שתבוצע"; "הסכם המסגרת רק בא להקל על הצדדים ולחסוך מהם עריכת התקשרות מפורטת בכל פעם ופעם" ו"כל משלוח ומשלוח הנו לפיכך, עסקת מכר עצמאית ונפרדת הניתנת לניתוק מן המסגרת הכללית". על טענתה של המערערת, לפיה לא ויתרה על זכות העיכבון בשני המשלוחים הראשונים, משיבה המשיבה כי לפי סעיף 11(ד) לחוק המיטלטלין, התשל"א1971- (להלן - "חוק המיטלטלין") פוקע העיכבון אם הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו. בענייננו המערערת "הוציאה מרצונה את שני המשלוחים הראשונים משליטתה" ומכך יש ללמוד "על ויתור מצדה על עיכוב הנכס לצורך השגת התשלום". עוד מציינת המשיבה כי במקרה הנדון היה מדובר ב"חוזה קבלנות באשראי בו הקבלן מבצע את עבודתו ומשחרר את הנכס מחזקתו בטרם קיבל מלוא התשלום. הקבלן במקרה כזה נוטל על עצמו את הסיכון שבביצוע העיסקה ובמתן האשראי שכן הוא מוותר בכך מראש על הבטוחה היחידה שניתנה לו". לטענתה השלישית של המערערת לפיה שוחררו שני המשלוחים הראשונים כנגד הבטחה לתשלום המגיע - שבה ראתה ערובה - משיבה המשיבה, שאין בהבטחה כזאת כדי ליצור זכות עיכבון במשלוח השלישי בגין המגיע עבור שני משלוחים אלה. דיון בהשגות כללי 5. עיכבון הוא זכות לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב. זאת זכות המוענקת לנושה המחזיק בנכס, להמשיך ולהחזיק בו, מקום שאלמלא העיכבון היה עליו להעביר את הנכס לחייב. הדעה המקובלת היא שהמעכב אינו זכאי לממש את הנכס המעוכב ולהיפרע ממנו את המגיע לו. עם זאת, זכותו של המעכב מעניקה לו במקרה של פשיטת רגל או פירוק של החייב עדיפות על פני נושים אחרים, שאינם מובטחים. גם כאשר החייב אינו חדל פירעון, יש למעכב יתרון בכך שעצם החזקתו בנכס מפעילה לחץ על בעליו לקיים את החיוב כדי לקבל את הנכס. מערכת החיובים בין הנושה בעל זכות העיכבון, לבין החייב, מבוססת - במקרים רבים, וכך גם בענייננו - על התקשרות חוזית בין הצדדים, שבגידרה קיבל הנושה את הנכס מן החייב לתכלית מסוימת ועל מנת להחזירו בסיומה. ניתן, אפוא, לומר כי העיכבון הוא סעד עצמי שנועד לאפשר לנושה לממש את זכותו כלפי החייב בכוחות עצמו, בלי לפנות לשם כך להתדיינות משפטית (ראו נ' זלצמן עיכבון (תשנ"ט) בעמ' 20-17 (להלן - "זלצמן"); א' זמיר חוק חוזה קבלנות, (תשנ"ה) בעמ' 553-552 (להלן - "זמיר"); ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד מ"ו(3) 58, 62 (להלן - "עניין סולל בונה")). זכות העיכבון במשפט הפרטי - שיש להבדיל בינה לבין זכות העיכבון לטובת רשויות המס - לא הוסדרה במסגרת של הסדר חקיקתי אחד, אלא בדברי חקיקה שונים. על דיני העיכבון בארץ חלות שתי מערכות דינים. האחת היא ההסדר הכללי המצוי בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, המתווה את קווי דמותה של זכות העיכבון במשפט הישראלי וקובע כללים אחדים בעניין הפעלתה של הזכות, מהותה והיקפה. בשל חשיבותו יובא להלן נוסח הסעיף במלואו: "11. (א) עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. (ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרר מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים. (ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. (ד) הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון. (ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו; כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין הנדון." יצויין, כי במסגרת מערכת הדינים הראשונה נכללים גם סעיפים 1 ו20-(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם1980- המעניקים לנושה בעל עיכבון מעמד של נושה מובטח בהליכי פשיטת רגל. על מערכת הדינים השנייה נמנות הוראות העיכבון הסטטוטוריות, שהן המקור שבדין להיווצרותה של זכות העיכבון בתחומים מסוימים, צרים או רחבים. כך נקבעו הוראות בדבר זכות עיכבון בסעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה1965-; סעיף 9 לחוק השומרים, תשכ"ז1967-; סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א 1961-; סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט1979-; סעיף 31 לחוק המכר תשכ"ח1968- (להלן - "חוק המכר") וסעיף 19 לחוק חוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. סעיפים אלה מגדירים את המצבים שבהם קמה הזכות לעכב נכסים (לעניין שתי מערכות הדינים החלות על דיני העיכבון ראו, בין היתר, עניין סולל בונה, בעמ' 62; רע"א 5095/93 פ.א ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 738; צ' כהן פירוק חברות (תש"ס) בעמ' 586; ש' רנר חוק השומרים, תשכ"ז1967- (תשנ"ח) בעמ' 339 (להלן - "רנר")). על היחס בין מערכות דינים אלה נכתב, בין היתר: "נבהיר את היחס בין סעיף 11 לחוק המיטלטלין מחד גיסא לבין סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וכל שאר סעיפי החוק המקנים זכות עיכבון --- מאידך גיסא. היחס ביניהם אינו של חוק כללי וחוק מיוחד במובן זה שחוק מיוחד בכוחו לדחות הסדר שבחוק כללי, אלא עוסקים הם בנושאים שונים. סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין קובע, כאמור: 'עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב' (ההדגשה שלי א' ג'). סעיף זה אינו מקנה לנושים זכויות עיכבון, אלא רק קובע מה הם הכללים החלים על הפעלתה של זכות זו משקמה. ומתי קמה לנושה זכות עיכבון? מתי יהיה הוא רשאי לעכב נכס של החייב שלו בלא שיתחייב בעוולת עיכוב נכסים שלא כדין? את זאת קובעים הסעיפים הספציפיים שבחוקים השונים. כך, קבלן שלא שולמו לו דמי עבודת הקבלנות שביצע בנכס רשאי לעכבו; --- מרגע שקמה לנושה זכות העיכבון, חדלים הסעיפים שבחיקוקים השונים מלהיות רלוואנטיים, ולעומת זאת נכנס סעיף 11 לחוק המיטלטלין לתחולה ומסדיר את דרך הפעלת זכות העיכבון". (ראו דברי השופט א' גולדברג בע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' ד"ר י' גרוס, עו"ד, כונס נכסים ואח', פ"ד מד(3) 185, 207 (להלן - "עניין רשות שדות התעופה"). מהי "עיסקת קבלנות" לפי חוק חוזה קבלנות ? 6. מתי רואים מספר פעולות שנעשו במסגרת מערכת יחסים עסקית כוללת אחת, כעיסקות נפרדות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה ויוצרת זכות עיכבון נפרדת, ומתי רואים את כולן יחד כעיסקה אחת, היוצרת זכות עיכבון "כוללת" לגבי כל הפעולות ? אין חולקים כי בין בעלות הדין נכרת חוזה קבלנות. חוזה קבלנות הוגדר בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות כך: "1. חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין." על זכות העיכבון נאמר בסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות כי: "5. לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות." (ההדגשה שלי - י' ט') המונח "עיסקה" פורש בספרו של ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, כרך א' תשל"ד) בעמ' 169 כ"מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות". השופט ג' בך אימץ הגדרה זאת והוסיף כי "לא מספר ההסכמים הוא הקובע, אם המדובר בעיסקה אחת או בעיסקאות שונות. גם הסכמים אחדים יכולים להוות עיסקה אחת. הכול תלוי בתוכן ההסכמים" (ההדגשות במקור -י' ט') (ראו ע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מ"ב(2) 725, 732 (להלן - "עניין צור גת")). במקרה אחר הגדיר השופט א' גולדברג את המושג "עיסקה אחת" כ"עיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר ביניהם" (ראו ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד(1) 177, 180 (להלן - "עניין ביר-טל")). יצויין, כי פסקי הדין שהוזכרו דנו בשאלה של קיזוז חיובים, אך הגדרת המונח "עיסקה אחת" ישימה גם בענייננו. בעניין זה הגיעו בתי המשפט במקרים שונים למסקנות שונות בדבר הגדרתה של "עיסקה אחת" להבדיל ממספר עיסקות. כך, למשל, סבר בית המשפט בעניין ביר טל כי כל משלוח של סחורה במסגרת "הסכם מסגרת" בין יצרן וסוכן מהווה עיסקה נפרדת. כפי שאמר: "כל משלוח סחורה אשר כזה הינו עיסקת מכר עצמאית בין הצדדים, הניתנת לניתוק, מן הבחינה העיסקית, מהסכם הסוכנות". לעומת זאת נקבע במקרה אחר כי משלוחי הסחורה הנפרדים על פי "הסכם מסגרת" אחד נכללים בעיסקה אחת; למרות שדובר "בעיסקה, שפוצלה למשלוחי סחורה שונים ולתשלומים במועדים רבים תוך תקופה ניכרת" (ראו דברי השופט ג' בך בע"א 82/81 דו-עץ נ' וייסנברג, פ"ד לז(2) 355, 358; לעניין זה ראו את דברי הביקורת של א' זמיר בספרו, בעמ' 577 ה"ש 99, המציין כי בהבחנה בין עיסקה אחת לעיסקות אחדות קיימת "עמימות ומניפולטיביות"; וראו גם עניין צור גת בעמ' 732 שבו נקבע כי כאשר בוצע חוזה הקבלנות, ואחר כך נערך בין הצדדים חוזה נוסף לצורך ביצוע מלאכה נלווית שביצעו קבלנים אחרים, לא מדובר בעיסקה אחת). על ההבחנה בין עיסקה אחת לבין עיסקות נפרדות כותבת נ' זלצמן את הדברים הבאים: "הביטוי 'עקב העיסקה' משמיענו שבעסקה אחת מדובר, והקשר שבין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב הוא קשר שיצרה אותה עסקה, להבדיל מחיוב שנולד עקב עסקה אחרת שבין הנושה והחייב. ההבחנה בין עסקה אחת לבין עסקאות נפרדות היא הבחנה עובדתית, שלא ניתן לקבוע לה הגדרה ברורה מראש. היא תיעשה לאור תוכנו של ההסכם שבין הצדדים, הנותן לעסקה את צביונה המסוים כעסקת מכר, עסקת קבלנות, שליחות וכדומה; לאור הנסיבות המהוות רקע כללי להתקשרות הקונקרטית; תוך השוואה לעסקות דומות שקשרו הצדדים בעבר; ובהתייחס לנהגים מסחריים קיימים בסוג זה של התקשרויות חוזיות. יתר על-כן, נראה שמבחן העסקה יהיה מושפע גם מקווי המדיניות הכלליים שיתוו בתי-המשפט בקשר לפרשנותה של הוראת-חוק יוצרת זכות עיכבון. גישה פרשנית הנוטה להצר את היקף פרישתה של הזכות הסטטוטורית תבכר את האפשרות לחלק את המסגרת העסקית הכוללת לכמה עסקות נפרדות, ככל שהנסיבות הקונקרטיות אכן מאפשרות זאת, וכך גם להגביל את היקף החיוב הנערב מכוחה של הזכות" (זלצמן בעמ' 176-175; עיינו גם עמדתו של זמיר בספרו, בעמ' 577-576, הסבור כי "עיסקה אחת יכולה להיות מורכבת מחוזים אחדים" וכן עמדתו של מ' דויטש קניין (כרך ב' תשנ"ט) ,בעמ' 243, (להלן - "דויטש") הסבור אף הוא כי הביטוי "אותה עיסקה" רחב יותר מהביטוי "אותו חוזה"). סיכומם של דברים, עיסקת קבלנות אחת היא עיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה והניתנת לניתוק מסחרי מעיסקות אחרות בין אותם צדדים, אפילו נעשית העיסקה במסגרת עיסקית מקיפה יותר שבתוכה פועלים הצדדים. ההבחנה היא הבחנה שבעובדה והיא נקבעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו. לענין זה נשקל תוכנו של ההסכם שבין הצדדים ומובאים בחשבון הסדרים בדבר אופן התשלום, אופי המלאכה או השירות, פרק הזמן שבמהלכו נעשות הפעולות ושיקולים נוספים. כמו כן מושפע "מבחן העיסקה" (זלצמן, שם) גם משיקולי מדיניות בדבר פרשנותה של הוראת החוק היוצרת את זכות העיכבון, שעליהם נעמוד להלן. מן הכלל אל הפרט 7. יש להשיב, אפוא, על השאלה האם בנסיבות הפרשה הנדונה רואים את שלושת המשלוחים של בגדי הים שתפרה המערערת כעיסקת קבלנות אחת או שרואים כל אחד ואחד מן המשלוחים כעיסקת קבלנות נפרדת. אקדים ואומר כי יש, אמנם, בנסיבות הפרשה סממנים המצביעים, לכאורה, על כך שהיו כאן עיסקות נפרדות - ועליהם עומדת המשיבה בטענותיה - אולם כאשר מניחים על הכף שכנגד את הסממנים המצביעים על כך ששלושת המשלוחים הם בגדר עיסקה אחת גובר, לדעתי, משקלם של האחרונים. שלושה סממנים מצטברים צובעים את שלושת המשלוחים בגוון אחיד של עיסקה אחת: הראשון - המערערת והמשיבה ערכו, כאמור, בחודש מאי 1996 פגישה בה סוכמו פרטים שונים שעניינם תפירת קולקציית 1997 של המשיבה. כמו כן נובע מהצהרות בעלי הדין בסיכומיהם לפנינו כי מסגרת העיסקה כללה גם את הכמות הכללית של בגדי הים שעל המערערת לתפור. משמעות הדבר היא שבעלי הדין יצרו מסגרת של עיסקה עונתית, שכללה תפירת קולקצייה מסוימת של בגדי ים, לצורך עונה שלימה ומסוימת אחת. השני - המערערת והמשיבה קבעו מחיר אחיד של 9$ לכל בגד ים שתתפור המערערת במהלך העונה ולא נעשה תמחור נפרד ושונה לבגדי הים שבכל אחד משלושת המשלוחים. השלישי - שלושת המשלוחים נתפרו במהלך החודשים מאי ויוני 1996 והתאריכים בחשבוניות שהנפיקה המערערת לכל אחד מהמשלוחים היו - 31.5.96, 16.6.96, ו30.6.96-. כלומר, לא מדובר במשלוחים שנתפרו ונשלחו במהלכה של תקופה ארוכה ובהפרשי זמן גדולים אלא בשלושה משלוחים שנתפרו במהלך תקופה קצרה ובסמיכות זמנים ביניהם. בסיכום: העובדה שבמקרה הנדון מדובר בשלושה משלוחים נפרדים שבגין כל אחד מהם הוצאו חשבוניות נפרדות אינה עושה כל משלוח לעיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה והניתנת לניתוק מעיסקה אחרת בין אותם צדדים, אלא יש לראות את כל המשלוחים יחד כחלק מאותה "עיסקת קבלנות". כפי שראינו, דברים אמורים במשלוחים השייכים לקולקצייה אחת, שהוכנו לצורך עונה מסוימת אחת, תומחרו בלי להבחין בין המשלוחים ונתפרו במועדים סמוכים. המהות האמיתית של מערכת היחסים העיסקית בין המערערת לבין המשיבה היא, אפוא, של עיסקה אחת שבמסגרתה נתפרו שלושה משלוחים. האם פקע העיכבון בשל הוצאה מרצון של המשלוח הראשון והמשלוח השני ? 8. שאלה נכבדה נוספת שלגביה חלוקים בעלי הדין היא האם העובדה שהמערערת הוציאה ברצונה משליטתה את שני המשלוחים הראשונים הפקיעה את זכות העיכבון שלה לגבי שני משלוחים אלה, או שזכות העיכבון שבידיה לגבי המשלוח השלישי עומדת לה גם לגבי החיובים הנובעים משני המשלוחים הראשונים. בית המשפט המחוזי - שבקרנות פסק דינו אוחזת המשיבה - סבר, כאמור, כי "כאשר קבלן משחרר סח' [סחורה - י' ט'] או את הנכס שניתן לו לביצוע מלאכתו, שוב אין לו זכות עיכבון לגבי אותה סח' [סחורה - י' ט'] או אותו נכס". לעניין זה סומכת המשיבה על לשונו של סעיף 11(ד) לחוק המיטלטלין הקובע כי: "הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון" ועל ההלכה שנפסקה בעניין רשות שדות התעופה. אקדים ואומר כי גם כאן אין בידי לקבל את עמדת המשיבה. לדעתי, אין לראות בהוצאתם של שני המשלוחים הראשונים מידי המשיבה ויתור על זכות העיכבון לגביהם. (יצוין כי במקרה הנדון עסקינן בזכות עיכבון של קבלן - נושה מסוים על נכס של מזמין - חייב בגין המגיע לקבלן מאותו מזמין; ולא במצב של תחרות זכויות בין מספר נושים, שאת פתרונו יש להשאיר בצריך עיון). שלושה טעמים לכך: א) כידוע, "תנאי להיווצרותה של זכות העיכבון הוא קיומו של חיוב תקף שהגיע המועד לקיומו, והוא לא קוים. באין חיוב, לא קמה לנושה הזכות, והמעשה הפיסי של עיכוב הנכס היה שלא כדין" (זלצמן, בעמ' 178). יש להעיר שלא בכל מקרה של עיסקה באשראי, שלפי תנאיה מוציא הנושה את הנכס משליטתו בטרם גמל החיוב בגינו, יהיה תוקף למסקנה כי לנושה לא קמה זכות עכבון. תתכן האפשרות כי במקרה של עיסקה באשראי שבמהלכה אמורים לעבור בזה אחר זה מספר נכסים מידי החייב לידי הנושה לא תיראה בדיעבד הוצאתו של הנכס מידי הנושה - כאשר נשארו בידיו נכסים נוספים שהוא יכול לעכבם - כויתור על זכות העיכבון בגין המגיע לו בגין הנכס שהוציא מידיו(השוו עניין רשות שדות התעופה בעמ' 212). על כך נאמר: "לנוכח מהותו של העיכבון כסעד של עזרה עצמית, ניתן להצדיק את הפעלתו רק כאשר עומדת לנושה הזכות לדרוש את ביצוע החיוב, ועיכוב הנכס הוא האמצעי בידיו להשיג את דרישתו" (זלצמן, בעמ' 164; וראו גם זמיר, בעמ' 583). לפי המקובל על בעלות הדין היה על המשיבה לשלם למערערת את שכר תפירתו של כל משלוח של בגדי ים 15 ימים לאחר שהנפיקה חשבונית עבורו. כלומר, בשעה שהוציאה המערערת מהחזקתה את המשלוח הראשון ואת המשלוח השני לא קמה לה עדיין זכות עיכבון לגביהם, משום שבאותה שעה טרם גמל כל אחד מחיובי התשלום שבגין כל אחד מהם. די בכך כדי להביא למסקנה שאין בשחרורם משום ויתור על זכות זאת. בשולי הדברים אעיר כי לאור התוצאה שאליה אני מגיע בפסק דין זה יש, אולי, מקום לטענה כי לכאורה היתה המערערת זכאית לעכב את המשלוח השני בגין החיוב שכבר גמל לגבי המשלוח הראשון. על כך ניתן להשיב כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, כאשר גמל החיוב בגין המשלוח הראשון - ביום 15.6.96 - יום אחד בלבד לפני שחרור המשלוח השני - ביום 16.6.96 - אין לייחס לשחרור משמעות של ויתור על זכות העיכבון, אלא יש לראותו כפעולה שנעשתה בשיגרת היחסים המסחריים בין בעלות הדין. למעלה מן הדרוש אציין, כי בנסיבות העניין גם לא היה על המערערת לצפות כי המשיבה לא תקיים את חיוביה ולפיכך לא היתה הצדקה לכך שתעכב את המשלוחים לפני מועד "ההפרה האקטואלית" (לענין הפרה צפויה, בטרם הגיע זמנה של "ההפרה האקטואלית", ראו זמיר, בעמ' 575 וכן דויטש בעמ' 248). לא נטען כי בשעה ששוחרר המשלוח הראשון היה בידיעתה של המערערת "איתות אזהרה" כלשהו בדבר מצבה הרעוע של המשיבה. אשר למשלוח השני הרי שזה שוחרר, כאמור לעיל, יום אחד בלבד אחרי מועד התשלום בגין המשלוח הראשון. אכן, השחרור היה שלושה ימים אחרי שקיבלה המשיבה - במעמד צד אחד - צו הקפאת הליכים, אולם לא הוכח כי המערערת ידעה על הצו. יש לאמץ, אפוא, את גירסתה של המערערת, כי לא ידעה על מצבה הכלכלי של המשיבה ועל צו הקפאת ההליכים וכי מסרה למשיבה את שני המשלוחים הראשונים בתור קיום בתום לב של התחייבויותיה כלפי המשיבה. במצב דברים זה סבורני, כי אף מבחינת ידיעתה של המערערת אין לראות בשחרור המשלוח השני ויתור על זכות העיכבון. עם זאת, ההסתמכות על ידיעתו הסובייקטיבית של הנושה כתנאי לתוקפו של העיכבון יכולה לעורר שאלות לא פשוטות בדבר מעמדם של צדדים שלישיים. אולם, בשל העובדה שבענייננו לא קמה זכות העיכבון בעת שחרור המשלוח הראשון והשני, ניתן להשאיר גם סוגייה זאת בצריך עיון. לא למותר לאבחן כאן את עובדות הפרשה שלפנינו מן העובדות הרלבנטיות של הפרשה שהיתה בעניין רשות שדות התעופה, שעליה סומכת המשיבה, כאמור לעיל. באותה פרשה היה מדובר בעבודות אחזקה ותיקונים שעשתה התעשייה האוירית במטוסיה של חברת מעוף, שיצאו מהחזקתה של התעשייה האוירית וחזרו להחזקתה פעמים רבות לשם תיקונים. שם פסק בית המשפט שזכות העיכבון לגבי המטוסים עומדת לאחרונה רק להבטחת התשלום עבור התיקונים שביצעה בפעם האחרונה שהיו בהחזקתה ולא עבור התיקונים הקודמים (שם, בעמ' 208). ההבדל הראשון בין הפרשות הוא בכך שבעניין רשות שדות התעופה המשיכה התעשייה האוירית לשחרר את המטוסים למרות "החוב התופח" - כאמור שם - ומטעם זה, בין שאר טעמים, ראה בית המשפט בשחרור המטוסים ויתור על זכות העיכבון. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, לא מדובר במצב בו החוב גדל והולך אלא במשלוחים שהחיוב בגין כל אחד מהם טרם גמל בעת שחרורו (עיינו גם בהערה בסעיף 8 א) סיפא דלעיל). (וראו זמיר, בעמ' 583; לדברי ביקורת על פסק הדין בעניין רשות שדות התעופה עיינו שם, בעמ' 580). ההבדל השני הוא בכך שבפרשה שלפנינו מדובר במשלוחים נפרדים, שנכנסו לידי הקבלן הנושה כגזירי בד ויצאו מידיו כבגדי ים, בעוד שבמקרה שנדון בפרשת רשות שדות התעופה, היה מדובר באותו נכס גופו שנכנס לידי הקבלן ויצא מידיו. אכן, בפרשת רשות שדות התעופה יוחס משקל ניכר להשפעה של יציאת הנכס מידי הקבלן הנושה, על ההסתמכות של צדדים רחוקים. החשש שנדון היה, בין היתר, כי הכרה בעכבון בגין חיוב הנובע ממלאכה (או שירות), שם בנכס החייב, תטעה נושים אחרים - וכן צדדים רחוקים - לחשוב כי הנכס נקי מכל זכות עכבון (שם, בעמ' 212). לא אלה פני הדברים כאן. הנכס המעוכב - המשלוח השלישי - מצוי בידי הקבלן הנושה. נכס זה לא יצא משליטתו משעה שהגיע לידיו ומשעה שנוצר החוב. ב) טעם נוסף למסקנה שלא היה כאן ויתור נובע מלשונו של סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, שצוטט לעיל. לשם רהיטות הדברים נחזור ונעיין בו: "5. לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות." (ההדגשות שלי - י' ט'). עינינו הרואות כי לשון הסעיף אינה מזהה את הנכס שאותו זכאי הקבלן לעכב עם הנכס שהמלאכה שנעשתה בו יצרה את החיוב הנערב; אלא יוצרת זיקה בין נכס כלשהו שנעשתה בו מלאכה במסגרת עיסקת הקבלנות לבין חיוב כלשהו שהקימה העיסקה. אולם, הדברים נובעים גם מן ההגיון שביסוד הסעיף. כפי שמשתמע מן הסעיף יוצר הוא זכות עיכבון להבטחת כל הסכומים המגיעים לקבלן עקב עיסקת הקבלנות. אין הצדקה שמסגרת כוללת של עיסקה אחת שנערכה בין הצדדים תפוצל לחוליות נפרדות, כך שאם אין הקבלן מממש את זכות העיכבון שלו לגבי כל אחת מהן בנפרד, הוא מקפח את זכותו. על כך נאמרו הדברים הבאים: "אם במסגרת אותה עיסקה ניתן שירות או מבוצעת מלאכה בנכסים אחדים של המזמין, זכאי הקבלן לעכב נכס פלוני אף להבטחת הפירעון של חוב שנוצר בגין המלאכה או השירות שנעשו בנכס אלמוני. במלים אחרות, זכות העיכבון לפי סעיף 5 מוגבלת לסכומים המגיעים בשל אותה עיסקה, אך לאו-דווקא בשל אותו נכס. לכך יש חשיבות כאשר הנכס שהחוב בגינו טרם נפרע כבר אינו מצוי בהחזקת הקבלן, ולכן לא ניתן לעכבו" (ההדגשות שלי - י' ט')(זמיר, בעמ' 577, וראו גם שם בעמ' 580). ועוד נאמר על כך: "הוראת החוק היוצרת זכות עיכבון אינה מחייבת בדרך-כלל שתיווצר זיקה ממשית דווקא בין החיוב הנערב בזכות לבין הנכס אובייקט הזכות, לאמור, שהחיוב נולד עקב עבודה שביצע הנושה באותו נכס, חומרים שהשקיע בו או שירות שנתן לחייב ביחס לנכס. ההוראה היוצרת מסתפקת בדרך-כלל בקיומה של זיקה רופפת יותר בין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב, ובלבד ששניהם קשורים באותה עיסקה, לאמור, שחיוב התשלום של החייב הוא חיוב שנולד עקב אותה עסקה במסגרתה נוצר גם חיובו של הנושה למסור את הנכס לחייב. כך, למשל, אפשר שהחיוב נולד עקב עבודה שביצע הנושה בנכס אחר של החייב, דוגמת קבלן שקיבל מן המזמין נכסים מספר במסגרת אותה עסקת קבלנות, והוא מממש את זכות העיכוב שלו לגבי אחד מהם עד שישולם המגיע לו בגין עבודה שביצע בנכס אחר" (ההדגשות שלי - י' ט') (זלצמן, בעמ' 170). ג) טעם נוסף - שהוא פן אחר של הטעם הקודם - נעוץ בכך שסעיף 11(ב) לחוק המיטלטלין מעניק לחייב זכות לשחרר "מקצת" המיטלטלין המעוכבים אם שוויים עולה על שווי החיוב במידה בלתי סבירה. דומה שגם הוראה זאת מחלישה את הזיקה הישירה בין הנכס המעוכב לבין החיוב הנערב במסגרת עסקת הקבלנות. עוד ניתן ללמוד מהוראה זאת - וגם מהוראת סעיף 11(ג) המעניקה לחייב זכות לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון "במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב" - כי הפגיעה בזכות ההחזקה של החייב עקב מימוש זכות העיכבון מותר לה שתהיה רק כדי המידה הדרושה לשם הגנה על אינטרס הנושה שזכות העיכבון באה להבטיחו. מדובר, אפוא, בעיכוב חלק - "מידה" - מן המיטלטלין ואין הקפדה על החזקתו של נכס מסוים דווקא (וראו זלצמן, בעמ' 263). בעניין זה נאמר כי: "העמדה החקיקתית המשתקפת בסעיפים אלו היא כי האינטרס הלגיטימי של בעל זכות העיכבון בעיכבון הוא כדי פירעון החוב. אשר על כן, אין בעל זכות העיכבון זכאי להתעקש על נכס ספציפי דווקא. אשר על כן, ככל שניתן, אין הצדקה לעכוב נכסים ששווים עולה במידה רבה על ערך החוב. יתר על כן, זכות העיכבון כפופה לעקרון תום-הלב" (רנר, בעמ' 349). גם בענייננו כך. עיכובו של משלוח אחד - השלישי - בלבד, להבטחת פרעונם של החיובים בגין שלושת המשלוחים, הוא בגדר קיום לפי החוק ובתום לב של זכות העיכבון שהיתה בידי המערערת לגבי שלושתם. לפיכך, שחרורם של שני המשלוחים הראשונים - אפילו היה נעשה תוך ידיעה בדבר מצבה הרעוע של המשיבה - איננו בגדר ויתור. שיקולי מדיניות 9. א) ההכרעה בשאלת ההגדרה של "עסקת קבלנות", לרבות ההכרעה בשאלת הויתור על זכות העיכבון, אינה מבוססת רק על פרשנותם של סעיפי החוק הרלבנטיים ועל הניתוח העובדתי של נסיבות המקרה המסוים. היא מושפעת גם משיקולים של מדיניות. שיקולים אלה מתווים את הדרך בבואנו להשיב על השאלה לאילו אינטרסים "משפט הבכורה": אלה של הנושה - על ידי פרשנות המרחיבה את היקף תחולתה של זכות העיכבון; או אלה של החייב - על ידי פרשנות המצמצמת אותה. כאן יש לזכור כי פועלה של זכות העיכבון אינו רק במישור היחסים שבין הנושה לבין החייב אלא גם בינם לבין צדדים שלישיים, שגם את האינטרסים שלהם יש להביא בחשבון (ראו זלצמן בעמ' 58, 110; וכן רנר בעמ' 338). לעניין הכרעות אלה ניתן למנות מספר שיקולים המטים את כף המאזניים לזכותו של הנושה (השוו עניין רשות שדות התעופה בעמ' 213-211): "טבעיות" הזכות הרציונאל העומד בבסיסה של זכות העיכבון הוא "מתן לגיטימציה מסוימת לפעולות של עשיית דין עצמי, שנראות טבעיות כל כך עד כי המשפט מוכן להכיר בהן" (עניין רשות שדות התעופה, בעמ' 211; וראו גם עניין סולל בונה, בעמ' 66). סבורני כי מימוש הזכות לגבי נכס אחד מתוך עיסקה כוללת, בגין המגיע עבור כל הנכסים האחרים, הוא מהלך "טבעי" להבטחת הסכומים המגיעים לנושה (וראו זמיר, בעמ' 581; וכן דויטש, בעמ' 293). הקלה על הפעילות הכלכלית השיקול של הקלה על הפעילות הכלכלית - שניתן לכנותו גם שיקול המסחר התקין - הוא ראציונל נוסף לקיומה של זכות העיכבון. השיטה המשפטית המקובלת איננה מעמידה לרשותם של נותני שירותים שונים - כגון, תיקונים בנכס, שמירה עליו, פעולות שליחות בקשר אליו וכיוצא באלה - אמצעים יעילים די הצורך להבטחת שכרם. בעיסקות כגון אלה - ובעיקר כאשר מדובר בעיסקות קטנות ושוטפות - אין זה מעשי להתנות את הביצוע בתשלום מראש של השכר או במתן ערובה להבטחתו. יש, איפוא, יסוד להנחה שאלמלא הוענקה לנותני השירותים זכות עכבון היו נרתעים מלתת את שרותיהם. (וראו עניין רשות שדות התעופה, בעמ', 212-211; וכן זלצמן, בעמ' 114-113; לעניין חשיבות העיקרון של חיי המסחר התקינים ראו גם דבריו של כבוד השופט ברנזון - אומנם בהקשר של תקנת השוק בסעיף 34 לחוק המכר - בע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709, 712; לגבי תחולתו של עיקרון זה גם בעיסקות באשראי ראו סעיף 8 לעיל). השבחת הנכס השבחתו של נכס על ידי קבלן שעשה בו מלאכה מגדילה את ערכו; היא גם יוצרת זיקה מיוחדת בינו לבין הנכס. יש, איפוא, הצדקה מוסרית וכלכלית לכך שתינתן לו האפשרות להיפרע ראשון מן הנכס. כמו שנאמר: "בעל מלאכה שתיקן את הנכס הביא לידי עליית ערכו, ובכך העלה את ערך הבטוחה שבידי הנושה, בעל המשכון. במצב דברים זה לא יהיה הוגן לא ליתן למתקן להיפרע ראשון מהנכס" (זלצמן, בעמ' 309). ועוד: "לעיכבון לטובת הקבלן נודע אמנם איפיון מיוחד, במובן זה שהקבלן משביח את הנכס הנדון, ולכן קיימת זיקה מיוחדת בין הזכות של הקבלן לבין הנכס הנדון, באופן המצדיק חיזוקה של זכות זו" (דויטש, בעמ' 205, 208). יוער כאן, כי עיקר כוחו של השיקול שעניינו השבחת הנכס הוא במצב של תחרות נושים בעלי זיקה לנכס מסוים. אולם את השאלה אם עצם השבחתו של הנכס מקימה זכות עיכבון עליו יש להשאיר בצריך עיון. פומביות הבטוחה הדיון בצורך בפומביות של הבטוחה מעלה חשש שיש בו, לכאורה, כדי להטות את הכף כנגד הנושה, בעל זכות העיכבון, במקרים שבהם ממומשת זכות העיכבון על נכס מסוים בגין חובות הנובעים מנכסים אחרים במסגרת העיסקה. בהעדר החזקה פיזית של הקבלן בנכסים האחרים שבמסגרת העיסקה עלולים צדדים שלישיים לתת אשראי לחייב עקב סברה מוטעית שיש לו זכות בעלות שלימה בנכסים האחרים, הנקייה מזכויות אחרות לזולת. כמו כן עלול השחרור של הנכסים האחרים להטעות נושים שיסברו כי החייב עומד בחיוביו ולא יעמדו על הקשיים הכספיים שאליהם נקלע. על הצורך בפומביות נאמר: "כלל הוא בדיני הבטוחות ובדיני הקניין בכלל, שכדי ליצור זכות תקפה כלפי צדדים שלישיים יש לתת לזכות זו פומביות כלשהי, להזהיר נושים אחרים של החייב או רוכשי הנכס על קיומה של הזכות הקודמת שעשויה לפגוע בהם. דרכי מתן הפומביות הן רישום במרשם פומבי או הוצאת הנכס מידי בעליו - החייב" (ההדגשה שלי - י' ט') (עניין רשות שדות התעופה, בעמ' 212; וכן זלצמן, בעמ' 136). אולם, על חשש זה ניתן להשיב בכך שעל צד שלישי המנסה לעמוד על מצבו הכספי של חייב להביא בחשבון כי החזקת נכס בידי קבלן משמעה זכות עיכבון פוטנציאלית כדי מלוא שוויו של הנכס ולא רק כדי שווי המלאכה או השירות שנעשו בו. דהיינו, עליו להביא בחשבון שעיכוב הנכס משמש גם לאכיפת תשלום של חיובים נוספים קודמים שנוצרו במסגרת העיסקה. (ראו דויטש, בעמ' 292). (יש לציין כי במקרה שבו קמה זכות עיכבון רק לאחר ששוחררו משלוחים קודמים, אין לומר כי בעת שחרורם נוצרה בטוחה נסתרת לגביהם, משום שבאותו זמן לא נוצרו לגביהם עדיין החיובים המזכים את הנושה בעיכובם (וראו זמיר, בעמ' 583)). יושר, הגינות ותום לב אולי לא למותר להוסיף, כשיקול כללי נוסף, כי הפרשנות המרחיבה שעליה עמדנו - המקילה על גביית התשלום המגיע לנושה - דומה שהיא מתיישבת עם דרישות היושר, ההגינות ותום הלב, יותר מן הפרשנות המצמצמת, לפחות במישור היחסים בין הנושה לבין החייב. גם על כך ראוי לתת את הדעת (ראו ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 114). ב) שיקולים כלליים אלה שמנינו יפים גם למקרה שלפנינו ואסתפק בעיקרי הדברים. עיכוב המשלוח השלישי - ששוויו עולה על שכר התפירה הכולל המגיע למערערת בגין שלושת המשלוחים - לשם הבטחת הגבייה של כל המגיע לה עבור העיסקה, נראה מהלך "טבעי" והגיוני בנסיבות הענין. גם השיקול של הקלה על הפעילות הכלכלית הוא בעל חשיבות כאן. בעיסקה שבמסגרתה עוברים מספר נכסים, שנעשו בהם מלאכה או שירות, מן הנושה לחייב, יש לראות את זכות העיכבון שיש לנושה על נכס מסוים שבידיו כבאה להבטיח את כל החיובים הנובעים מאותה עיסקה; שאם לא כן, ייאלצו בעלי המלאכה ונותני השירותים - כמו המערערת בענייננו - לדרוש את התמורה במזומן או לדרוש מישכון של הנכס, דבר שיכביד על ביצוען של עיסקות באשראי ויקשה על חיי המסחר. אשר לשיקול של הצורך בפומביות הבטוחה, הרי בנסיבות הפרשה הנדונה, אין לומר שנוצרה בטוחה נסתרת, לגבי שני המשלוחים הראשונים, כמוסבר לעיל. על צד שלישי היה להביא בחשבון כי המשלוח השלישי שבו החזיקה המערערת עלול לשמש בטוחה למגיע לה כדי מלוא שוויו. סיכום 10. לפיכך אני מציע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וכי יוצהר, כבקשתה של המערערת, כי זכות העיכבון שיש לה לגבי המשלוח השלישי אינה רק בגין המגיע לה עבור משלוח זה, אלא גם בגין המגיע לה עבור המשלוח הראשון והמשלוח השני. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך הדין של המערערת בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט מ' אילן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כ"ט בסיון תש"ס (2.7.00). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017760.M07