בנק החקלאות לישראל בע"מ נ. עין כמונים משק חקלאי בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 1768/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1768/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: בנק החקלאות לישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עין כמונים משק חקלאי בע"מ 2. עמירם אברוצקי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.12.06 בה"פ 590/04 שניתן על-ידי כב' השופטת ר' משל בשם המבקש: עו"ד נח לוי בשם המשיבים: עו"ד נפתלי נשר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המשיב 2, עמירם אברוצקי (להלן: המשיב), הינו בעל זכויות חכירה במקרקעין, וניהל את פעילותו העיסקית באמצעות חברה, היא המשיבה 1 (להלן: החברה). בעלי המניות בחברה הם המשיב ורעייתו. המשיב ביקש לממן את פעילותו העיסקית במסגרת החברה באמצעות הלוואה מהמבקש, בנק החקלאות לישראל בע"מ (להלן: הבנק). לצורך כך נתן המשיב ערבות אישית בלתי מוגבלת להבטחת פרעון ההלוואה על ידי החברה. ביום 19.11.80 נחתם הסכם נוסף בין המשיב לבנק, במסגרתו מישכן המשיב את זכויותיו במקרקעין לטובת הבנק. בעקבות זאת, נחתמו בין החברה לבין הבנק מספר הסכמי הלוואה. 2. כתוצאה מהמשבר שפקד את ענף החקלאות בשנות ה-80, נקלעה החברה שבבעלות המשיב למצוקה כספית, ומונה לה כונס נכסים מטעם הבנק. משהחברה לא פרעה את חוב ההלוואה, הגיש הבנק בשנת 1984 תביעה כנגד המשיב בגין ערבותו לחבות החברה כלפי הבנק. פסק דין לזכות הבנק ניתן בהעדר הגנה. 3. בעקבות זאת, הגישו המשיב והחברה בקשה לתשלום "חלף ערבות" על פי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים), שנתקבל בינתיים. אין חולק כי על עניינם של המשיבים חל חוק ההסדרים. הבקשה הוגשה על פי סעיף 16 לחוק ההסדרים, והתייחסה לחובות החברה לבנק. ביום 17.2.97 ניתן בבקשה זו פסק דין של משקמת על פי חוק ההסדרים, בו נקבע, כי המשיב ישלם סך 7,000 ש"ח, כערכם לשנת 1990, בתורת "חלף ערבות". בעקבות פסק המשקמת, שילם המשיב סך של 16,866 ש"ח כחלף ערבות ביום 26.2.97. 4. ביום 13.4.00 פנה המשיב למינהלה הפועלת מכח חוק ההסדרים בבקשה להורות על בטלות המשכון שהוטל על המקרקעין בנובמבר 1980, לאור תשלום "חלף הערבות". ביום 13.12.00 ניתן פסק נוסף מטעם המשקמת, אשר דחה את הבקשה לביטול המשכון. על פי הפסק, אין זה ברור אם המשכון ניתן להבטחת חוב אישי של המשיב או חוב של החברה, אך בין אם כך ובין אם אחרת, נקבע כי אין בתשלום חלף הערבות כדי להפקיע את המשכון, והוא נותר בעינו וניתן לממשו. פקיעת ערבות אישית עקב תשלום "חלף ערבות" אינה משפיעה על משכון, שהוא אמצעי משפטי נפרד, בעל אופי חפצי, אשר נותר בעינו. העובדה כי המשיב שילם חלף ערבות במסגרת חוק ההסדרים, הפוטר אותו מערבותו האישית לחובות החברה, אינה מביאה לפרעון החיוב העיקרי של החברה, וממילא המשכון שנועד להבטחת חיוב זה נותר בעינו. ואם ייטען כי החיוב העיקרי הוא חוב אישי של המשיב, ולא חוב של החברה, כי אז ממילא "חלף הערבות" ששולם על ידי המשיב אינו פוטר כלל מאותו חיוב אישי, שכן חלף הערבות נועד לפטור מערבות אישית לחובות האגודה החקלאית. מכאן, שהמשכון שנועד להבטיח אותו חוב אינו פוקע. 5. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק המשקמת. ביום 7.6.01 החזיר בית המשפט (כב' השופטת שטרנברג אליעז) את הדיון למשקמת, כדי שתכריע בשאלה העובדתית, את חובו של מי נועד המשכון להבטיח – האם את חובו האישי של המשיב לבנק, או את חוב החברה לבנק? ביום 18.2.04 ניתן פסק המשקמת, בו היא קבעה קביעה עובדתית, לפיה המשיב ערב כלפי הבנק לחובות החברה, וכי המשכון נועד להבטיח את חיוב החברה לבנק על פי הסכמי ההלוואה, ולא נועד להבטיח את הערבות שנתן המשיב לבנק. המשקמת דחתה את בקשת המשיב לביטול המשכון (להלן: פסק המשקמת). 6. המשיבים הגישו בקשה לביטולו של פסק המשקמת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' משל) קיבל את הבקשה, והורה על ביטול הפסק. בית המשפט הניח לצורך הענין, כי החיוב העיקרי כלפי הבנק היה חיובה של החברה ולא חיובו האישי של המשיב, ברוח קביעתה של המשקמת בפיסקה. אולם, הוא הציב את השאלה הנוספת, שעמדה גם היא בפני המשקמת, והיא – האם המשכון ניתן להבטחת חובה של החברה לבנק, או שמא להבטחת ערבות המשיב לבנק; ובמילים אחרות, האם המשכון נועד להבטיח את החיוב העיקרי – קרי, ההלוואה לחברה – או שמא את החיוב המישני – קרי, ערבותו האישית של המשיב להבטחת החיוב העיקרי. הוא קבע, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המשיב לחובות החברה לבנק בתורת חיוב מישני של המשיב לבנק. מכאן, המרחק למסקנה כי המשכון פקע היה קצר: מאחר שהמשכון נועד להבטיח את ערבות המשיב לחוב החברה כלפי הבנק, ומאחר שערבותו האישית של המשיב פקעה בעקבות תשלום "הערבות הסטטוטורית" על פי חוק ההסדרים, בדמות "חלף הערבות", ממילא, אותו חיוב מישני שלהבטחתו ניתן המשכון פקע, דבר שגרר עמו גם את פקיעת המשכון שנועד להבטיחו. 7. דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו היתה כדלקמן: ראשית נקבע, כי לשון הסכם המשכון תומכת בגרסת המשיב, כי הוא ניתן להבטחת ערבותו האישית לחובות החברה לבנק. כמו כן, מסמכי המשכון לא ציינו במפורש כי המשכון ניתן להבטחת חובות החברה, ויש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו – הוא הבנק. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו בתשתית הראייתית שהונחה בפני המשקמת. הוא הסיק, כי מאחר שחוק ההסדרים איפשר לערב לקיים את ערבותו כלפי המלווה בצורה של "חלף ערבות", ולכן ערבותו לבנק פקעה בקיום הערבות הסטטוטורית, ממילא פקע גם המשכון, שנועד להבטיח את עמידת המשיב בערבותו האישית לחובות החברה. בית המשפט התייחס לטענת הבנק, לפיה הוא מנוע מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של המשקמת, וכי אין להאחז לצורך כך בעילה הקבועה בחוק ההסדרים לביטול פסק משקם מחמת "טעות גלויה על פני הפסק" – המתייחסת לטעות משפטית בלבד, להבדיל מטעות עובדתית. בית המשפט קבע, כי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים הרחיב את עילות הביקורת השיפוטית על פסק משקם בהשוואה להיקף הביקורת המקובלת על פסק בורר רגיל. טעות ברורה ומהותית ביישום הדין עשויה להיחשב טעות גלויה על פני הפסק, ולצורך בחינת הטעות, רשאי בית משפט להידרש שוב לכל אותן ראיות שהיו בפני המשקמת, ולמסקנות שהסיקה מהן. לפיכך, קבע בית המשפט כי ניתן לבטל את פסק המשקמת על פי עילת הטעות הגלויה על פני הפסק. בעקבות זאת, בוטל פסק המשקמת, ומשמעות הדבר היא כי המשכון פקע, משהוא נועד להבטיח את ערבות המשיב לחוב החברה, אשר פקעה עם תשלום "חלף הערבות". על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה בקשת רשות ערעור זו. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור טענות הבנק 8. הבנק טוען, כי טעה בית משפט קמא בכך שהתערב בפסק המשקמת וביטל אותו, בהעדר עילה טובה לכך. לדבריו, פסק המשקמת ניתח לעומק את התשתית הראייתית שנפרשה בפניה, וקבע את אשר קבע במישור העובדתי, ואפילו טעה בקביעות העובדתיות, לא מתקיימת בנסיבות מקרה זה עילת ביטול הפסק בגין טעות גלויה על פניו. לטענת הבנק, קיומה של טעות גלויה על פני הפסק נבחן בהיבט פורמלי ובהיבט מהותי, ובית משפט קמא לא הגדיר באיזה מן ההיבטים הללו נפלה טעות גלויה על פני פסק המשקמת. על פי המבחן הפורמלי, טעות היא "גלויה" אם ניתן להבחין בה מקריאת הפסק בלבד, ללא היזקקות למקורות חיצוניים, כגון מסמכים וראיות אחרות. על פי המבחן המהותי, טעות היא "גלויה" על פי חומרתה, והיא מצטמצמת לטעות בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי אפשרית, או כזו החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. הפרשנות שניתנה על ידי המשקמת לתכליתו של המשכון במקרה זה היא נכונה, ולמצער, סבירה ואפשרית, וככזו, לא ניתן להגדיר את פרשנותה כטעות גלויה בהיבט המהותי של עילת הביקורת האמורה. לא מתקיימת גם טעות גלויה במובן הפורמלי, שכן ניתוח השאלות שעמדו לבירור בפני בית המשפט מושתת כולו על הסכם המשכון, וכן על ראיות חיצוניות אחרות. הצורך שמצא בית המשפט להיזקק לראיות אלה לצורך הסקת מסקנותיו המשפטיות מצביע על כך שלא מתקיימת טעות גלויה על פני הפסק. עוד נטען, כי פסק הדין קמא נושא אופי ערעורי מובהק, בו הוחלפה עמדתה של המשקמת בעמדתו של בית המשפט, תוך ניתוח סלקטיבי של חלק מהראיות שעמדו בפני המשקמת. יתירה מזו: אפילו היה בית המשפט משמש ערכאת ערעור, הרי שגם בכשירות זו הוא סטה מהכלל לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדה של ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר בית המשפט פועל כערכאת ביקורת על פסק משקם, שהיקף התערבותה מצומצם בהרבה מזה של ערכאת ערעור. כן נטען, שלא נגרם כל עיוות דין בפסק דינה של המשקמת, שכן הוא מקיים את התכלית החקיקתית של חוק ההסדרים, הקובע הסדר חלופי לערבות אישית במסגרת "חלף הערבות", אך אינו מתיימר לבטל בטחונות חפציים המוטלים להבטחת חיובים, כדוגמת משכון. המשיב הצהיר בחוזה עם הבנק כי בכוונתו ללוות כספים באמצעות החברה, וזאת כדי להשיא רווחים כלכליים; עתה, כאשר צברה החברה חובות שלא נפרעו במיליוני שקלים, ראוי לאפשר לבנק להיפרע מהנכס הממושכן, שלא היתה כוונה להפקיעו כבטוחה לחובות האגודה החקלאית. הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעינו היא הגורמת עיוות דין, שכן היא מביאה לאובדן כספי ציבור שהושקעו בעיסקו של המשיב, שמקורם בהלוואות הבנק שנבעו מכספי הסיוע לחקלאים שניתנו מכספי מדינה. הבנק טוען עוד, כי אין בסיס משפטי לקביעה כי המשכון נעשה להבטחת הערבות האישית של המשיב, שכן משכון אינו יכול להינתן להבטחת חיוב מישני, אלא להבטחת חיוב עיקרי בלבד. משכון, על פי טיבו, נועד להיות בטוחה להחזר חוב עיקרי של לווה כלפי מלווה, ולא להבטחת "חיוב מישני" – שהוא ערבות אישית הניתנת להבטחת חוב ההלוואה. לדברי הבנק, טענותיו עוסקות בסוגיות עקרוניות, בעלות חשיבות ציבורית, המצדיקות מתן רשות ערעור וביטול פסק הדין קמא, והותרת פסק המשקמת בעינו. טענות המשיבים 9. טוענים המשיבים, כי עניינו של הליך זה בסוגיה משפטית יחידה של פרשנות הסכם המשכון, המתייחסת באופן ספציפי ליחסי הצדדים, אשר אינה מעלה סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. גם סוגיית היקף ההתערבות המותר לבית המשפט המחוזי בעילה של "טעות גלויה על פני הפסק" אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן היא לובנה בעבר, ואין בה חידוש (רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה(5) 166 (2001) (להלן: פרשת בית נקופה)). לגופו של ענין, טוענים המשיבים, כי אין יסוד לטענה לפיה טעות גלויה על פני הפסק מוגבלת לטעות משפטית בלבד. על פי הילכת בית נקופה, טעות גלויה יכולה להימצא בכל היבט בהליך, ובכלל זה בראיות שהפסק נסמך עליהן, והיבט זה אינו מוצא ממסגרת בחינתו של בית המשפט בהליך בקשה לביטול הפסק. כמו כן, בעוד שככלל, אין בית המשפט מתערב בשאלות של מהימנות עדים, הוא רשאי ואף חייב להתערב במסקנות עובדתיות מוטעות, המוסקות מן הראיות, שאינן עומדות במבחן ההיגיון; בענין זה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הביקורת השיפוטית. אשר להסכם המשכון, נטען כי אין אפשרות סבירה לפרשו אלא כמכוון להבטיח ערבות אישית של המשיב כלפי הבנק. חיזוק לפירוש האמור ניתן למצוא בנוסח התוספות להסכם, שהוספו ביוזמת הבנק. חיזוק נוסף לפרשנות הנטענת מוצא המשיב במועד בו נחתם הסכם המשכון, שחל באותו יום בו נחתמה הערבות האישית, ומספר ימים לפני חתימת הסכם ההלוואה הראשון בין הבנק לבין החברה. לכן, גם אם סברה המשקמת שאין לתת משקל לעדותו של המשיב, לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו האישית, אין לייחס לכך חשיבות מהותית, לאור הראיות לכאורה, הנובעות מפרשנות הסכם המשכון, שהבנק היה רשאי להביא ראיות להפרכתן, ולא עשה כן. המשיב טוען, כי פרשנות בית המשפט המחוזי לחוזה המשכון, המובילה לביטולו, מתיישבת עם מטרת חוק ההסדרים ועם מוסד "חלף הערבות" שהוא יצר, אשר תכליתם להסדיר ולפתור את חיוביהם האישיים של החקלאים. עוד נטען, כי אין יסוד לטענת הבנק, לפיה אין אפשרות משפטית למשכן נכס להבטחת ערבות אישית הניתנת להבטחת חוב הלוואה. השתלשלות ההליכים 10. לאחר קבלת תשובת המשיבים, הוחלט להעביר הליך זה לדיון בפני הרכב, בין היתר לצורך בירור השאלה האם בנסיבות ענין זה אכן נפלה "טעות גלויה על פני הפסק", כמובנה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, כפי שהחליט בית משפט קמא. לאחר דיון בהרכב, הועברה המחלוקת לגישור. הגישור לא עלה יפה, ולפיכך נדרשת הכרעה. דיון והכרעה 11. נקודת המוצא בענייננו היא, כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בענין פסק משקם תינתן בכפוף לכך שהבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת השלכה עקרונית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, וכאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 4846/05 רון נ' סלעית, כפר שיתופי בע"מ, פסקה 5 (לא פורסם, 1.5.2007) (להלן: פרשת רון); רע"א 627/08 גלם נ' שדה עוזיה מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 28 (לא פורסם, 1.5.2008) (להלן: פרשת גלם); רע"א 1334/96 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חומש (לא פורסם, 6.8.1996)). אמת מידה זו נוהגת בהליכים שעניינם בקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בענייני בוררות, ומפאת הדמיון הרב בין הליכי בוררות להליכים בפני משקם על פי חוק ההסדרים – היא חלה גם בענייננו. ואמנם, סעיף 29 לחוק ההסדרים מכפיף את הליך בקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט מחוזי בענין פסק משקם להוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), בשל הקרבה העניינית בין אופיים של הליכי בוררות להליכים בפני המשקם, גם אם קיים שוני מסוים ביניהם (רע"א 9121/05 פריאנטה נ' שדה משה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 14 (לא פורסם, 11.10.2009); השוו: המ"פ (ירושלים) 128/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' "תומר" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 8.12.1997) (להלן: פרשת תומר)). 12. השאלה בענייננו היא, האם בית המשפט המחוזי עשה שימוש נכון בעילת הביטול של פסק משקם הנקובה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, בגין "טעות גלויה על פני הפסק", והאם תפיסתו את היקף הביקורת השיפוטית על פסק משקם במסגרת עילה זו תואמת את הדין ואת תכליתו. הסוגיה של מרחב ההתערבות השיפוטית בפסק משקם בכלל, ובמסגרת עילה של טעות גלויה על פני הפסק בפרט, אוצלת על מעמדו של פסק משקם במסגרת חוק ההסדרים, שהיתווה מנגנון להסדרת מחלוקות בעלות אופי ייחודי, המיוחדות למגזר החקלאי. ההגדרה של היקף הביקורת השיפוטית בתחום זה חורגת מגדרו הפרטני של מקרה זה, ומצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 615‑616 (2003) (להלן: פרשת גמליאלי)). השאלה האם ובאלו נסיבות יפורש משכון כנועד להבטיח חיוב מישני, להבדיל מחיוב עיקרי, גם היא בעלת השלכה החורגת מגדרו של ענין זה. לאור היבטים אלה, המחייבים בחינה, אציע ליתן רשות ערעור, ולדון בערעור לגופו על פי החומר הכתוב וטיעוני בעלי הדין בעל פה, כמוסכם על הצדדים. השאלה שבמחלוקת 13. תמצית השאלה שעמדה למחלוקת בין בעלי הדין, והיא העומדת ביסוד פסיקותיהן הנוגדות של הערכאות דלמטה, היא – מה אופיו של המשכון שהוטל על מקרקעי המשיב לצורך קבלת ההלוואות מהבנק? האם משכון זה ניתן לצורך הבטחת ההלוואות עצמן, שקבלה החברה מהבנק, או שמא הוא ניתן לצורך הבטחת ערבותו האישית של המשיב לאותן הלוואות? חשיבות השאלה לצורך ענייננו נהירה על פניה, שהרי ככל שהמשכון נועד להבטחת ההלוואות לחברה, הוא נותר שריר וקיים כל עוד ההלוואות לא נפרעו, גם אם ערבותו האישית של המשיב פקעה בעקבות תשלום "חלף הערבות" על פי חוק ההסדרים. לעומת זאת, ככל שהמשכון נועד להבטיח את הערבות האישית של המשיב, הוא פקע משפקעה ערבותו האישית של המשיב לבנק, בעקבות תשלום "חלף הערבות" על ידיו. יצוין, כי הבנק העלה טענה משפטית עקרונית, לפיה משכון ניתן להבטחת חיוב עיקרי בלבד, ולא ניתן, מבחינה משפטית, ליצור משכון בעל תקפות משפטית שנועד להבטחת ערבות אישית של ערב, בתורת חיוב מישני לפרעון הלוואה על ידי הלווה. הבנק לא ביסס טענה זו בביסוס משפטי של ממש. יתר על כן, טענה משפטית זו אינה מחייבת ליבון בענייננו, שכן גם בהנחה משפטית כי ניתן ליצור משכון תקף להבטחת ערבות אישית הניתנת להבטחת הלוואה – ואבקש לא לנקוט עמדה בשאלה זו – גם אז, בנסיבות ענין זה, כפי שיובהרו, המשכון ניתן, מכל מקום, להבטחת החיוב העיקרי – ההלוואה – ולא להבטחת ערבותו האישית של המשיב. משום כך, אין הטענה המשפטית האמורה מחייבת הכרעה. רקע 14. במספר מילות רקע ראוי להבהיר, כי בתחילת שנות ה-90 חל משבר כלכלי-חברתי עמוק במגזר החקלאי. אגודות חקלאיות רבות, שעשרות אלפי חקלאים חברים בהן, חבו חובות גדולים לגופים פיננסיים שהעניקו להן אשראי. על רקע סכנת התמוטטות כלכלית של הענף, חוקק חוק ההסדרים בשנת 1992. הוא נועד לשמש מסגרת לשיקום וחיזוק המגזר החקלאי, כשהמגמה היא הבראה מצד אחד, ומאמץ למנוע צורך בהזרמת מימון ציבורי למטרה זו, מצד שני (רע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל נ' חזן, פ"ד נז(5) 385, 391 (2003)). חוק ההסדרים קבע הסדר מורכב ביחס לחובות המגזר החקלאי, שהגביל במידה רבה את יכולתם של נושים להמשיך בהליכי גבייה רגילים כנגד הגורמים החקלאיים. כן נקבע בחוק, כי אין להמשיך בהליכים למימוש חובות בסיסיים אלא בהליך שהוגדר בחוק ההסדרים, והוקנו סמכויות למשקמים למחוק, להפחית ולפרוס חובות, על פי תנאים שפורטו בחוק. 15. בצד ההקלות על המגזר החקלאי, הטיל החוק על חבר באגודה חקלאית להשתתף בתשלום חובות האגודה במסגרת "חלף ערבות", הן בשל חברותו והן בשל ערבויותיו לחובותיה של האגודה. חוק ההסדרים קובע, בסעיף 16(א): "חלף ערבות 16. (א) חבר באגודה חקלאית ישתתף בתשלום חובותיה, שנצברו עד יום תחילתו של חוק זה, הן בשל חברותו בה והן בשל ערבויותיו לחובותיה, בנוסף לחובו האישי... בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים...". סעיף 16(ח) לחוק ההסדרים מוסיף וקובע: "על אף האמור בכל דין או הסכם, לא יוטלו על חבר באגודה חקלאית או על אגודה חקלאית חיובים נוספים בשל ערבות... מעבר לאמור בסעיף זה" (הדגשה לא במקור). "חלף הערבות" הוא, אפוא, חבות סטטוטורית החלה על חבר באגודה חקלאית, שנועד לשמש תחליף לערבות הממשית שהוא חב לגורם המלווה. עם תשלום "חלף הערבות", על פי ערכים שנקבעו בחוק, מופטר החבר מכל חיוב נוסף על חשבון ערבותו המקורית. 16. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי עם תשלום "חלף הערבות" על ידי המשיב, פקעה ערבותו האישית לבנק, שניתנה להבטחת ההלוואה שניתנה לחברה. כן היתה הנחה מוסכמת כי ככל שהמשכון בענייננו ניתן להבטחת ערבותו האישית של המשיב לפרעון הלוואת הבנק לחברה, כי אז הוא פוקע מאליו עם פקיעת הערבות נוכח תשלום "חלף הערבות", משהחיוב שלשמו ניתן המשכון שוב אינו קיים. כן הניחו הצדדים, כי ככל שהמשכון ניתן להבטחת ההלוואות עצמן שניתנו לחברה, כי אז הוא נותר בעינו, שכן הוראת סעיף 16 לחוק ההסדרים מדברת ב"חלף ערבות", שבתשלומו פוקעות הערבויות שנתנו החברים, אך אין בכך כדי להפקיע את ההלוואות עצמן, הממשיכות לעמוד בעינן. מדובר ב"חלף ערבות", ולא ב"חלף הלוואות", ולכן אם המשכון ניתן להבטחת ההלוואה, הוא נותר בעינו וניתן למימוש. ואכן, סעיף 16(ח) לחוק מדבר בשחרור חבר האגודה ששילם "חלף ערבות" מחיובי ערבויות, ולא מעבר לכך. ללמדנו, כי מנגנון חלף הערבות מפקיע את ערבויות החבר, אך אינו מפקיע את הבטחון החפצי בדמות משכון הניתן להבטחת ההלוואות. התשתית העובדתית 17. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שטרנברג אליעז) החזיר, בהחלטתו מיום 7.6.01, את הדיון למשקמת, כדי לבחון את טיבו של המשכון על הנכס הממושכן – האם הוא כוון להבטיח את חובותיה של החברה לבנק, או שמא את חובותיו האישיים של המשיב לבנק, לרבות ערבותו האישית. המשקמת, בפיסקה, עשתה כמצוות בית המשפט, ובחנה את השאלה שהוצבה בפניה על צדדיה השונים. היא בחנה, תחילה, את השאלה הישירה שהופנתה אליה – האם מדובר בענייננו בחוב של החברה, או בחוב אישי של המשיב (פסקה 6). לאחר מכן, נבחנה השאלה השניה שנבעה מטיעוני הצדדים, והיא – בהנחה כי מדובר בחובה של החברה, האם המשכון ניתן להבטחת חוב החברה, או להבטחת הערבות האישית שנתן המשיב לחוב החברה. המשקמת בחנה לעומק את נוסחו של הסכם המשכון, שמעה עדויות, התייחסה לתצהיר המשיב, ונעזרה באמצעים פרשניים שונים לפירוש ההסכם, שנכללו בנוסחו סתירות ואי-התאמות שונות. חומר הראיות נבחן גם על רקע ההנחה המסתברת, כפרי הגיון וניתוח אובייקטיבי של הנסיבות, כי במועד חתימת הסכם המשכון, לא היתה משמעות פרקטית אמיתית לשאלה את מה נועד המשכון להבטיח – האם את כספי ההלוואה או את הערבות האישית של המשיב – שכן אותה עת, הרבה קודם לחקיקתו של חוק ההסדרים, לא נצפתה כלל האפשרות כי יבוא יום וערב יוכל להשתחרר מערבותו האישית בתשלום "חלף הערבות", וכי על רקע זה, אם המשכון ניתן להבטחת הערבות, הוא יפקע עם פקיעת הערבות. כדברי המשקמת: "כל שיכול היה המבקש לדעת באותה עת הוא, שהוא ואשתו ערבים לכל חובות החברה, ושאם החברה לא תפרע את חובותיה, יפעל הלווה לגביית החובות מהמבקש [הוא המשיב] באופן אישי, לרבות תוך כדי ירידה לנכסיו השונים, ולרבות מימוש המשכון. אם בזמן אמיתי לא היתה כל משמעות למטרת המשכון (בטחון לערבות או בטחון להלוואות), לא היתה לצדדים, ובמיוחד לא למבקש, כל סיבה לדקדק ולדייק על ידי הצמדת המשכון לערבות דווקא, ולא להלוואות". על רקע הנחת יסוד זו, שמקורה בהגיון, על רקע המציאות העובדתית ששררה במועד הרלבנטי, לא האמינה המשקמת לעדות המשיב, לפיה המשכון נועד להבטחת ערבותו דווקא, וציינה כי הרושם שנתקבל מעדותו הוא, כי הרעיון שהמשכון נועד להבטיח את הערבות נולד באיחור, בעקבות חוק ההסדרים, וכדי להפיק תועלת ממנגנון "חלף הערבות", המאפשר שחרור מהערבות המקורית. וכך, בעזרת כלי ניתוח שבהגיון, הסיקה המשקמת כי המשכון נועד, למעשה, להבטיח את הלוואות הבנק לחברה, ומסקנה זו מתיישבת גם עם האמור בתוספות להסכם המשכון, גם אם בהסכם כולו ישנן אי התאמות רבות. המשקמת הסיקה מכלל התשתית הראייתית שהוצגה בפניה, כי אומד דעת הצדדים להסכם המשכון עובר לעריכתו היה כי המשכון ישמש בטוחה להלוואות, להבדיל מבטוחה לערבות המשיב, וכי הטענה כי מדובר בבטוחה חפצית לערבותו האישית של המשיב היא בבחינת "מחשבה לאחר מעשה", שנועדה להפיק תועלת מאוחרת מחוק ההסדרים, שחוקק זמן רב לאחר עריכת העיסקה. 18. בית המשפט המחוזי, בדונו בבקשה לביטול פסק המשקמת, פתח לרווחה את קביעותיה העובדתיות של המשקמת, דן, מלכתחילה, בפרשנות הסכם המשכון והתוספות לו, ניתח מחדש את הראיות שהובאו בפני המשקמת, ופעל בבחינת הסוגיה העובדתית בדומה לערכאה דיונית מקורית. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לבטל את קביעותיה העובדתיות של המשקמת, ועשה כן על ידי פרשנותו הוא להסכם המשכון. הוא קבע, כי הסכם המשכון, שנוסח על פי טופס סטנדרטי, לא התאים למטרה שלשמה הוא יועד, וכי את אי הבהירויות בהסכם ובתוספותיו יש לייחס לרשלנות הבנק, שעליו מוטל הנטל להסביר את משמעויותיהם. בית המשפט לא ייחס משקל רב לקביעות המשקמת שנקבעו, על יסוד הראיות שהובאו בפניה, ובכלל זה עדותו של המשיב, וזקף לחובת הבנק את העובדה כי לא הביא ראיות מצידו, ומצא בכך חיזוק לטענות המשיב. בהתערבותו בפסק המשקמת, נשען בית משפט קמא על עילת הביטול מחמת "טעות גלויה על פני הפסק", וקבע כי טעות מהותית ב"יישום הדין עשויה להיחשב כטעות גלויה על פני הפסק. לצורך בחינת הטעות, יכול בית משפט לשוב ולהידרש לכל אותן ראיות שהיו בפני המשקמת, לרבות עדויות". בית המשפט קבע, כי מאחר שנפל פגם באופן יישום הדין על ידי המשקמת, הן לענין פרשנות לשון הסכם המשכון והן לענין ניתוח התשתית הראייתית לגבי נסיבות כריתת ההסכם ומטרתו, ניתן לבטל את הכרעתה בעילה של טעות גלויה על פני הפסק. עילת ההתערבות לביטול הפסק – טעות גלויה על פני הפסק 19. דין ערעורו של הבנק להתקבל. יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר על כנו את פסק המשקמת. הליך זה מעלה, בעיקרו, את שאלת מיתחם ההתערבות הלגיטימי של בית המשפט היושב כערכאת ביקורת שיפוטית על פסק משקם, הניתן במסגרת המנגנון המיוחד שהוקם במסגרת חוק ההסדרים. כלל הוא, כי מתחם ההתערבות בפסק משקם הינו מצומצם ביותר. חוק ההסדרים הגביל את עילות ביטול פסק משקם לעילות מוגדרות מראש, על פי סעיף 28 לחוק, אשר שאב את השראתו מתפיסת הביקורת השיפוטית הנהוגה ביחס לפסק בוררות. הגדרת תחום ההתערבות השיפוטית, והעמדתה על עילות ביקורת מוגדרות, מבחינה בבירור בין סמכותו הצרה של בית משפט הדן בפסק משקם או בפסק בורר לבין סמכותו השיפוטית המופעלת כערכאת ערעור, שהיקף בקורתה על פסק דין של ערכאה שיפוטית קודמת רחב יותר. הגבלת הביקורת השיפוטית לעילות ביקורת מוגדרות נועדה לחזק את מעמדו ועצמאותו של המשקם, להדגיש את חשיבות מומחיותו של המשקם בנושא הייחודי המצוי בטיפולו, ולקצר את ההליך השיפוטי ולהביא לסופיות ההליך על פי חוק ההסדרים תוך פרק זמן קצר יחסית (רע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי, פ"ד נז(6) 551, 560 (2003) (להלן: פרשת בית אלעזרי); השוו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 962, 985 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן: אוטולנגי)). חוק ההסדרים הפקיד בידי המשקם סמכות ייחודית להכריע בתביעות לגביית חובות המופנות כנגד הגורם החקלאי, על רקע תכליתו של חוק ההסדרים "להביא למצב שבו יושגו במהירות ויעילות הסדרים שיאפשרו לנושים לגבות חלק מחובם ויאפשרו למגזר החקלאי להשתקם ולפתוח דף חדש" (סעיף 7(א) לחוק ההסדרים; רע"א 2876/97 בנק חקלאות לישראל בע"מ נ' משמרת – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 6 (לא פורסם, 11.8.1997)). כן ניתן משקל לכך שלמשקם יתרון בולט בהכרעה במחלוקות מסוג זה, על שום המומחיות המיוחדת שהוא קנה לו בעיסוקו בתחום ייחודי זה (סעיפים 2 ו-6 לחוק ההסדרים). מהקרבה העניינית הקיימת בין ההליך המתנהל בפני משקם לבין הליך הבוררות, ומהחלת דין הבוררות, בשינויים המחוייבים, על ההליך בפני משקם, ועל הביקורת השיפוטית על החלטותיו, ניתן להסיק על מגמת ההגבלה המאפיינת את הביקורת השיפוטית על פסקי המשקם, בדומה לריסון הרב בהתערבות שיפוטית בפסקי בורר (פרשת גמליאלי, בעמ' 616; פרשת בית נקופה, בעמ' 187‑189; פרשת בית אלעזרי, בעמ' 560; פרשת רון, פסקה 5; פרשת תומר; אוטולנגי, בעמ' 985‑986; סעיפים 13, 27, 28, ו-29 לחוק ההסדרים). 20. חרף הדמיון בין הליך בוררות להליך בפני משקם, קיימים הבדלים מסוימים ביניהם, ואין חפיפה מוחלטת גם במתחם ההתערבות השיפוטית בין פסק בורר לבין פסק משקם, לפי הענין. תחום ההתערבות בפסק המשקם רחב במידה מסוימת מזה שבפסק בוררות, ולו במובן זה שבין עילות הביטול המוכרות של פסק משקם נוספה גם עילת "הטעות הגלויה על פני הפסק", שבוטלה בשעתו ביחס לפסקי בוררות בחקיקת חוק הבוררות החדש, במגמה לחזק את מנגנון הבוררות ולהקטין את ההתערבות השיפוטית במהלכיו. אולם גם כאשר עילת הטעות הגלויה על פני הפסק נהגה בדיני הבוררות, היא לא פתחה פתח להתערבות ערעורית של ערכאת הביקורת השיפוטית, אלא השימוש בה נועד להיות "זהיר ומצומצם" (יואל זוסמן דיני בוררות סעיף 139 (מהדורה שניה, 1962) (להלן: זוסמן); ע"א 377/59 סקוסובסקי נ' פרקש, פ"ד טו 1239, 1243 (1961) (להלן: פרשת סקוסובסקי); הצעת חוק הבוררות, התשכ"ז-1967, ה"ח 717 מיום 10.1.1967, בעמ' 71‑72; אוטולנגי, בעמ' 985). עילת ביטול פסק משקם מטעמי טעות גלויה על פני הפסק נועדה למנוע פריצה של המסגרות הבסיסיות שהוגדרו בחוק ההסדרים לשם השגת הסדרי חובות בין החקלאים לנושים. אמות המידה להחלת עילת הביטול מחמת טעות גלויה על פני הפסק אמות המידה להחלת עילת ביטול פסק משקם מחמת טעות גלויה על פני הפסק נדונו בהלכה הפסוקה, ואלה עיקריהן: 21. מאפיין ראשון – מהותיות הטעות: הטעות בפסק משקם אליה מכוונת עילת הביטול הינה טעות ברורה ומהותית, להבדיל מטעות שולית וצדדית (פרשת בית נקופה, בעמ' 189‑190; פרשת רון, פסקה 6; רע"א 10420/07 כהן נ' מצליח מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 23 (לא פורסם, 28.4.2008) (להלן: פרשת מצליח)). בהקשר זה נפסק, כי בית המשפט אינו אמור "לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק-טעות..." (פרשת בית נקופה, שם; ראו גם פרשת רון, פסקה 6). מהותיות הטעות בהקשר לפסק משקם קשורה קשר הדוק בתכלית חקיקתו של חוק ההסדרים, ודבר זה נלמד, בין היתר, מהטלת חובת הנמקה על המשקם בפיסקו, במטרה לאפשר "ביקורת על כך שהוראות החוק בכלל, וההוראות בדבר הגבלת גובה החוב של גורם חקלאי בפרט, אכן מיושמות כהלכה בידי המשקמים" (פרשת בית נקופה, בעמ' 189 (הדגשה אינה במקור); הצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1991, ה"ח 2092 מיום 4.12.1991, בעמ' 93). בית המשפט המחוזי, בדונו בפסק משקם, אינו בוחן אותו כערכאת ערעור. תפקידו להבטיח את קיומם של הדין וההלכות המגדירות את היקף הזכויות של הצדדים להסדר במגזר החקלאי, על פי האיזונים הצריכים לענין; עניינו העיקרי להבטיח כי תכליותיו העיקריות של חוק ההסדרים יוגשמו על פי נוסח החוק ורוחו. ככל שקיימת זיקה הדוקה בין טעות המשקם בפיסקו לבין התכליות שביסוד חקיקת חוק ההסדרים, וככל שזיקה זו נושאת אופי עקרוני וכללי, וככל שקיימת חריגה קיצונית מהאיזון הראוי והסביר בין התכליות השונות והמנוגדות המונחות ביסוד החוק, כך תימצא הצדקה גדולה יותר להתערבות שיפוטית בקביעות הפסק על שום הטעות שבו. דרישת מהותיות הטעות, הנבחנת על פי זיקתה של הטעות לתכליות שחוק ההסדרים נועד לקדם, עשויה להשליך גם על האבחנה בין התערבות שיפוטית בממצאים עובדתיים שקבע המשקם, לבין טעות משפטית שנפלה בפסק. לפיכך, ניתן לומר כי, ככלל, שאלות משפטיות של פרשנות חוק ההסדרים עשויות להניב טעויות גלויות על פני הפסק יותר מאשר עניינים הכרוכים בקביעת ממצאים עובדתיים; יתר על כן, הריסון המיוחד המתבקש ביחס להתערבות שיפוטית בפסק משקם בהיבטיו העובדתיים נגזר גם מהעקרון הכללי, המצמצם עד למינימום התערבות ערכאת ביקורת שיפוטית בקביעות עובדה שנקבעו על ידי ערכאה דיונית. על אחת כמה וכמה כך הוא בעניינו של משקם, לאור הכלים שהופקדו בידיו לבחינת הנתונים המוצגים בפניו, ומומחיותו המיוחדת בתחומו, הפועלים לצמצום-יתר של מתחם ההתערבות בקביעות עובדה על ידו. אשר לטעות באופן יישומם של הוראות דין על המערכת העובדתית שנקבעה, ענין זה מצוי בתווך בין הקטבים – המשפטי והעובדתי – ואין לשלול התערבות שיפוטית במצב כזה. אולם גם התערבות כזו דינה להיבחן על פי מהותיות הטעות, ובהתאם לכובד משקלה. 22. מאפיין שני – מקור הטעות בפסק: הביקורת על פסק המשקם משתרעת על הפסק כולו, לרבות המסמכים שנזכרו בו, אשר באיזכורם הפכו להיות חלק מהפסק. אולם אין להסתייע לצורך הביקורת השיפוטית בראיות חיצוניות (פרשת בית נקופה, בעמ' 188‑190). כלל זה, שהיה ישים בעבר בדיני הבוררות, טמון בעקרון כי "התחום שתחם הבורר בנימוקיו הוא התחום שבו בית המשפט נכנס לעובי הקורה" (זוסמן, סעיף 141; פרשת בית נקופה, בעמ' 189; בג"ץ 79/63 טרודלר נ' פקיד הבחירות לצורך הרכבת ועדה חקלאית, פ"ד יז 2503, 2516 (1963); פרשת סקוסובסקי, בעמ' 1243; ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות נ' ישנומט בע"מ, פ"ד יט(4) 468, 474 (1965)). 23. יש לציין עוד, כי על המשקם חל סעיף 13 לחוק ההסדרים, המחיל על דיון בפניו את הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחויבים. על פי פסקה י"ד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, הבורר אינו כבול בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט. הוראה זו, החלה בשינויים המתחייבים גם על משקם, מקנה לו גמישות יתירה בדרכי הכרעתו, ומצמצמת מאליה את אפשרות ההתערבות בפסק המשקם בעילה של טעות גלויה על פני הפסק (רע"א 139/08 רונן נ' כפר ורבורג, פסקה 17 (לא פורסם, 9.3.2008)). מן הכלל אל הפרט 24. בענייננו, לא מתקיימים המאפיינים העיקריים לקיומה של עילת ביטול פסק משקם מחמת טעות גלויה על פני הפסק. לא נפלה בפסק המשקמת טעות מהותית, בהתייחס למסמכי ההסכם ולראיות שהונחו בפניה, ואשר היוו חלק מפיסקה. המשקמת נדרשה לבחון את המישור העובדתי ביחס לשאלה, האם החוב בו אנו עוסקים הוא חוב החברה או חוב המשיב, והאם המשכון שהוטל על מקרקעי המשיב נועד להבטחת חוב אישי או ערבות אישית של המשיב, או להבטחת הלוואות הבנק לחברה. המשקמת בחנה שאלות אלה על יסוד הראיות והטענות שהונחו בפניה, וקבעה כי שוכנעה שהמדובר בחוב של החברה, וכי המשכון שהוטל על מקרקעי המשיב ניתן להבטחת האשראי שנתן הבנק לחברה, ולא להבטחת ערבותו האישית של המשיב. היא בחנה לפרטי פרטים את הסכם המשכון על תוספותיו, וכן את תצהיר המשיב ועדותו בחקירתו הנגדית, ובאה לכלל מסקנה כי הטענה לפיה המשכון ניתן להבטחת ערבותו האישית של המשיב, להבדיל מאשר להבטחת האשראי הבנקאי שניתן לחברה, אין לה יסוד בעובדות, בהגיון, ובנסיבות הכוללות של הענין. 25. המשקמת הניחה בפרשנותה את אומד דעת הצדדים בעיסקה, את ההנחה הסבירה וההגיונית המתבקשת, והיא – כי, דרך כלל, ערבות אישית ומשכון חפצי הניתנים כבטחונות להלוואה מכוונים, על פי דרישת הגורם המלווה, להקנות בטחון כפול למלווה כי האשראי שנתן ללווה ייפרע. לעיתים, מוסד אשראי אינו מסתפק בערבות אישית הניתנת להבטחת הלוואה, ודורש גם בטחון חפצי להבטחתה, בין מן הערב ובין מצד שלישי, כדי לחזק את הבטחון לפרעון בבטוחה אובליגטורית ובבטוחה חפצית גם יחד. ההנחה השוררת במהלך העסקים הרגיל היא, כי המשכון נועד להבטיח את ההלוואה, ולא את ערבות הערב. במצב רגיל, כאשר אדם נותן בעת ובעונה אחת הן ערבות אישית והן משכון, אין משמעות אמיתית לאבחנה בין משכון להבטחת ההלוואה לבין משכון להבטחת הערבות. חריג אפשרי להנחה זו עשוי להימצא במצב שבו הממשכן מבקש לקבוע מראש סדר עדיפות מסוים במימוש, שיחל בערבות, בעוד מימוש המשכון יותנה באי פרעון הערבות. אולם גם במצב דברים זה, נראה כי המבנה המשפטי הטבעי הוא כי המשכון נועד להבטיח את ההלוואה ולא את הערבות, אלא שמימושו של המשכון כפוף לתנאים מוקדמים, כגון שבשלב ראשון יפעל הבנק למימוש הערבות, ורק אם לא תיפרע, יוכל לרדת לנכס הממושכן. אכן, מידרגים ברוח זו מוכרים בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, לגבי היחסים שבין המלווה, החייב העיקרי והערב, הן לגבי ערב רגיל (סעיף 8) והן לגבי ערב "מוגן" (סעיף 27). מסקנה אחרת, לפיה המשכון נועד להבטיח את הערבות בתורת חיוב מישני, מחייבת אמירות ברורות ומפורשות, או משתמעות מאליהן, בהסכמים ובראיות, ויותר מכך – מתחייב קיומו של טעם אובייקטיבי, סביר והגיוני לערוך עיסקה במתווה כזה, דבר שלא נתקיים כאן. על אחת כמה וכמה, משהעסקות בענייננו נעשו זמן רב לפני חקיקתו של חוק ההסדרים, אשר רק בעקבותיו נוצרה לראשונה משמעות נורמטיבית לשאלת האבחנה האמורה בין משכון להבטחת ההלוואה לבין משכון להבטחת הערבות. הטענה בענייננו אכן נולדה בבחינת "מחשבה לאחר מעשה", והיא אינה משקפת נכונה את אומד דעת הצדדים בעת ההתקשרות בהסכם המשכון, כפי שסביר ונכון לפרשו בנסיבותיו של מקרה זה. 26. בחינה זו של אומד דעת הצדדים, כעולה ממסמכי העסקה, ובעיקר מהנסיבות האופפות את ההתקשרות, לא הקימה עילת התערבות שיפוטית בפסק המשקמת על בסיס טעות גלויה על פניו. השאלה שבמחלוקת התייחסה להיבט עובדתי ממוקד ומצומצם, שכל עניינו מהות ההסדר הפרטני בין הצדדים. מדובר בענין עובדתי נקודתי, שגם ערכאת ערעור בעלת סמכויות ערעוריות רגילות היתה נמנעת מלהתערב בו. חרף זאת, בית משפט קמא בחן, בדומה לערכאת שיפוט מקורית, את הרובד העובדתי לצורך עמידה על אומד דעת הצדדים בעיסקה, ואף התערב בקביעות מהימנות של עדים וביטל את ערכן. בית משפט קמא בחן ראיה לראיה, הסיק מרובן מסקנות שונות מאלה שאליהן הגיעה המשקמת, היטה את משקלן, עד שלבסוף הוטתה הכף כולה לעבר ביטולו של פסק המשקמת. התערבות בקביעות מהימנות עדים, ושינוי כולל של הערכת משקל הראיות, הם נדירים ביותר גם בערכאת ביקורת ערעורית, ומתרחשים בה רק בהתקיים טעות "מהותית ובולטת". מצב דברים זה לא נתקיים במקרה זה, ולא היה בו כדי להצדיק אף התערבות ערכאת ערעור. על אחת כמה וכמה שלא נמצאה הצדקה להתערבות שיפוטית בפסק המשקמת, שתחומיה צרים בהרבה. על אחת כמה וכמה כך הוא לאור בחינתה של המשקמת את הראיות, שהיתה מקיפה ורחבה, ולא נראה כי החסירה פרט מהותי. היא בחנה את הראיות בקפידה, וניתחה אותן על בסיס הגיון והבנת המציאות. קביעותיה מתיישבות עם הדין ועם הערכה סבירה של כלל החומר שהונח בפניה. לא היה, אפוא, מקום להתערב בהחלטתה (השוו: פרשת מצליח, פסקה 23; פרשת גלם, פסקה 32; רע"א 139/08 רונן נ' פליקס, פסקה 17 (לא פורסם, 9.3.2008)). 27. לאור כל האמור, לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא לפיה פסק המשקמת טעון ביטול מחמת קיומה של טעות גלויה על פני הפסק. אציע, אפוא, לחברַי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהותיר בעינו את פסק המשקמת. בנסיבות הענין, אציע שלא ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה. עם זאת, ראיתי לראוי להעיר כי עובדות המקרה משקפות אי-בהירות רבה הנובעת מהדרך שבה ניסח המבקש את כתבי ההתחייבות שלו, ועובדה זו עמדה, כך נראה, ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי. מכל מקום, גם אני סבור כי ראוי להשאיר על מכונו את פסק-דינה של המשקמת, מן הטעמים המנויים באותו פסק-דין. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת פרוקצ'יה. אציין כי התלבטתי במידה מסוימת, שכן הבנק המערער לא היה פטור כלל ממשגים שאותם תיאר אל נכון בית המשפט קמא, ואף המשקמת נדרשה אליהם בציינה, גם בהודאת בעל דין של הבנק, פגמים וסתירות בהסכם המשכון וסביביו. על כן הצענו בעת הדיון בהרכב, מפי המשנה לנשיאה, כי יתנהל גישור בין הצדדים כדי למצוא פתרון יצירתי. צר לי מאוד שהדבר לא צלח. ואולם, אחר כל אלה, לא ראיתי לגופם של דברים כי פגמים אלה גרמו נזק של ממש למשיב, ואילו בשאלה שבמחלוקת סבורני כי צדקה חברתי בפרשנותה, שהמשכון נועד להבטיח את ההלוואה ולא את הערבות, בתנאים. אוסיף כי איני רואה צורך להביע דעה באשר למינון ההתערבות בפסקי משקם, שאליו נדרשה חברתי. ולבסוף, נוכח הפגמים האמורים במסמך שהכין הבנק אכן אין מקום, וכך גם הציעה חברתי, לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ' בטבת התשע"א (‏27.12.10). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07017680_R08.docיט מרכז מידע, טל' 02-593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il