מנכ"ל משרד הבריאות נ. מרסלו שפיץ-ד"ר

פסק-דין בתיק עע"ם 1768/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 1768/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: מנכ"ל משרד הבריאות נ ג ד המשיב: ד"ר מרסלו שפיץ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהלים בחיפה מיום 24.1.06 בעת"מ 1420/05 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' גינת תאריך הישיבה: ו' בניסן התשס"ו (4.4.06) בשם המערער: עו"ד דנה בריסקמן; עו"ד דניאל מרקס בשם המשיב: עו"ד ערן קייזמן פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערער, מנכ"ל משרד הבריאות, משיג על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד סגן הנשיא ג' גינת). להלן תמצית העובדות הדרושות לענייננו: המשיב, פסיכיאטר במקצועו, עומד לדין בגין עבירות מין המיוחסות לו (שני אישומים). מדובר, על-פי כתב האישום, בעבירות שבוצעו בקטינים שהיו בטיפולו. רישיונו של המשיב הותלה על-ידי המערער לתקופה של 6 חודשים, בהתאם להמלצת ועדה מיוחדת ועל-פי הוראות פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. לקראת תום תקופת ההתליה, שב המערער והתלה את רישיונו של המשיב לתקופה של 6 חודשים, שוב – על-פי המלצת "ועדת הקובלנות". בשלישית, המליצה הועדה שלא להתלות את רישיונו של המשיב; המערער החליט אחרת, והתלה את הרישיון עד לתום ההליך הפלילי. המשיב הלין על החלטה אחרונה זו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן). ערעורו נדחה, ופסק-הדין בעניין זה הוא חלוט. 2. לאחר מכן, זוכה המשיב מאחד האישומים שיוחסו לו, לאחר שהמדינה הודיעה על ביטול האישום מחמת מצבה הנפשי הקשה של הקטינה-המתלוננת. הוא פנה למערער במכתב ובו ביקש לשקול שוב את התליית הרישיון, זאת לנוכח הזיכוי האמור. המערער הודיע כי אין הוא רואה לנכון לשנות את החלטתו. על כך ערער המשיב לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחן את הוראות פקודת הרופאים, והגיע לכלל מסקנה כי לפי פרשנותן הנכונה של הוראות הסעיפים הרלבנטיים, לא היתה לו למערער סמכות להתלות את רישיונו של המשיב בניגוד להמלצת הועדה המייעצת. עוד קבע בית המשפט קמא, כי המערער לא רשאי היה להתלות את הרישיון עד לתום ההליך הפלילי, אלא, בכל פעם, לתקופה מתוחמת של 6 חודשים. בית המשפט המחוזי סבר כי מסקנות אלה נוגעות לעניין סמכותו של המערער, ועל כן, אין בעובדה כי הן לא נטענו על-ידי המשיב, כמו-גם בעובדה שהשופטת דותן בפסק-דינה לא התייחסה אליהן, כדי למנוע את ביטול החלטת המשיב בגינן. בית המשפט הוסיף ועמד על חזקת החפות הנזקפת לזכות המשיב, ועל הצורך למקם את נקודת האיזון בין הערכים המתנגשים במקרה זה לאור מעמדן של זכויות היסוד של הפרט. בהתחשב באלה, ובנסיבות המקרה – הזמן שחלף מאז הוגש כתב האישום, הזיכוי מפריט האישום השני, ויתר הנתונים בעניינו של המשיב – מצא בית המשפט כי ראוי לבטל את החלטת המערער בדבר התליית הרישיון. עם זאת, בהסכמת המשיב הורה בית המשפט על תנאים מגבילים לעיסוקו של המשיב ברפואה. 3. הגענו לכלל מסקנה כי ראוי לקבל את הערעור, במובן האמור להלן, וזאת, מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לשאלות הפרשניות שהועלו. נקדים ונאמר: ספק בעיננו האם מוסמך היה בית המשפט המחוזי להכריע בשאלות שהכריע. בית המשפט קמא, בפסק-דינו המלומד, סטה מן השאלות שהובאו בפניו; ובשאלות שבהן פסק, ניתן עוד קודם לכן פסק-דין חלוט על-ידי בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופטת ש' דותן. גם המשיב מסכים כי ביטולה של החלטת המערער מחמת העילות המנהליות נעשתה מיוזמתו של בית-המשפט, אף שהמשיב לא טען לכך בבית-המשפט קמא. לפיכך, הותיר המשיב את ההכרעה העקרונית בדבר תוקפן של העילות המנהליות לשיקול דעתנו. נדגיש: ההחלטה שהובאה לביקורתו של בית המשפט המחוזי היא זו שקיבל המערער ביום 8.11.2005. בהחלטה זו האחרונה לא ראה המערער להיעתר לעתירת המשיב, לבטל את התליית רישיונו בעקבות זיכויו מן האישום השני. ואולם, בית המשפט המחוזי למעשה לא נדרש להחלטה מיום 8.11.2005 – היא ההחלטה שהובאה לבחינתו – אלא להחלטת המערער מיום 12.2.2004, שבה הוחלט על הארכת תקופת ההתליה עד לתום ההליכים הפליליים. והנה מסתבר, שההחלטה מיום 12.2.2004 כבר נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי – כבוד השופטת ש' דותן – ואושרה בפסק-דין חלוט. 4. אכן, כאשר בעניינים של סמכות מדובר, לא אחת רשאי – ואף נדרש – בית המשפט להעלות את הסוגיה מיוזמתו. ואולם במה דברים אמורים? בשאלה של סמכות שאכן נוגעת למחלוקת המונחת בפני בית המשפט. ואילו בענייננו לא כך הוא. המשיב טען בערעורו לעניין ההחלטה מיום 8.11.2005, וממילא, השאלה שהיתה צריכה הכרעה היא האם הזיכוי מאחד האישומים הצדיק את ביטול התליית הרישיון. המשיב לא טען כי החלטת המערער מיום 12.2.2004 ניתנה בחוסר סמכות, וכי לפיכך גם פסק-הדין שאישר אותה אינו יכול לעמוד. אף אילו היה טוען כך, ספק אם בית המשפט המחוזי רשאי היה להיעתר לטענות אלו, שהרי אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו-שלו (במותב במקום אחר). הנה כי כן, אף אם נכונה פרשנותו של בית המשפט המחוזי להוראות החוק שלעניין, הרי לא בכך נתבקש בית המשפט לפסוק. בפועל, בחן בית המשפט שוב את ההחלטה מיום 12.2.2004, וביטל את פסק-הדין החלוט שניתן על-ידי השופטת דותן. בכך אנו מוצאים קושי. 5. במצב הדברים דהיום, לנוכח מכלול נסיבות המקרה, חלוף הזמן והזיכוי מאחד האישומים, וכן לאור הוראות החוק שלעניין ועמדת המערער-עצמו כי יש "לחזור ולבחון מעת לעת את הצורך בהמשך התליית רישיונו של המשיב", אנו סבורים כי מן הראוי שעניין התליית רישיונו של המשיב יידון שוב בפני המערער, אשר ייתן החלטה חדשה המתחשבת במכלול נסיבות העניין ועולה בקנה אחד עם דברי החקיקה הרלבנטיים. כמו-כן ניתן להביא בחשבון את ההסדר שגובש בהסכמת הצדדים, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שנדונה בבית משפט זה (החלטת השופטת א' חיות מיום 2.3.2006). עד לקבלת ההחלטה – במועד קרוב – יותלה רישיונו של המשיב. לא למותר לחזור כאן על דברי בית המשפט העליון, שכבר נדרש לעניינו של המשיב בפסק-דין מיום 26.6.03: "אנו מקווים שבית-המשפט המחוזי יעשה כל מאמץ אפשרי, הן בהתחשב בטובתם של הקטינים המתלוננים והן בהתחשב בעניינו של המשיב, לסיים את ההליך הפלילי במועד קרוב ככל האפשר". הדברים מקבלים משנה תוקף היום. הערעור מתקבל אפוא במובן האמור. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ט' באייר התשס"ו (7.5.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017680_P03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il